40 שנה וגיטרה

פרידה מן האיש שהמציא את הרוקנרול, וחצה יותר מגבול אחד
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

בראשית הייתה הגיטרה. צליליה זינקו מן הרמקול, תמיד בצד אחד של מערכת הסטריאו, זינקו ולפתו את הגרון, את החזה, וטלטלו אותי בבועה של התרחשות סוערת, בוערת, שוצפת. תווים נקיים וברורים, שכמו ענפים של צמח מטפס, השתרגו על ענפי התודעה ומנעו ממנה לקום וללכת למקום אחר. הרגע הראשון חזר על עצמו ללא תנאי, טרי תמיד, גם בהשמעה המאה, גם בהשמעה האלף.

והיו בוודאי אלף השמעות. איך הגיע התקליט אליי, את זאת כבר איני זוכר. קניתי אותו בחנות תקליטים, לא הייתה דרך אחרת. היו מקומות כאלו בחיפה של שנות ה-70 של המאה שעברה. אני מתקן: לא היו אלו מקומות סתם. חנויות התקליטים היו מוסדות. דרכן התקיים חלק ניכר מהקשר שלנו עם העולם מחוץ לישראל, אליהן הגיעו החידושים מהעולם הגדול, בהן אפשר היה לקבל תמונה של תרבות המערב דרך התקליטים, שהגיעו בעיקר מלונדון ומארצות הברית. העולם היה ממוין על פי סוגי המוזיקה, ובחנויות הטובות הייתה תמונה אנציקלופדית, לא רק של החידושים אלא גם של המקורות, השורשים, שושלות המסירה של מוזיקת הג'ז, הבלוז, הרית'ם אנד בלוז, הרוקנרול, הקנטרי, עולם ומלואו. לעלעל בתקליטים, שניצבו בתאים הממוינים, היה לצאת למסע על עומקיה של תרבות. ומתוך אחד מאותם תאים, בין אצבעותיי, הביט לעברי 'Motorvatin של צ'אק בֶּרי. חזית של מכונית אמריקנית משנות החמישים, וכיתוב בוטח כמו הפגוש הקדמי: "22 Rock n’ Roll Classics".

היום אינני זוכר כבר את הזמן ההוא, הרגע האחרון שבו טרם ידעתי מי הוא צ'אק ברי. בוודאי ראיתי את הכיתוב ותמהתי כיצד יש לאדם אחד עשרים ושניים שירים שהם קלסיקה. בוודאי דיברה אלי המכונית שעמדה להסתער על כל מי שהביט בעטיפה, כמעט לטרוף אותו. אלו דברים שכעת, בזמן הכתיבה, ההיגיון מניח בדיעבד. אולי היה כך, אולי לא. כי הכול השתנה עם הנחת התקליט על צלחת הפטיפון בבית שעל הכרמל, כשבקעו התווים הראשונים ועשו בי מעשה.

הייתי אז בן 13. אני מחשב שחייתי כשנתיים נוספות בלי לדעת כמעט דבר על האיש והגיטרה. הוא לא הופיע באנציקלופדיות שהיו בביתנו ולא דובר עליו בקול ישראל, גם בעיתונים הוא לא הוזכר. אך בינתיים הוא הפך לנוכחות של קבע בחיי. פעם אחר פעם, כל עשרים ושניים השירים בתקליט כבשו אותי, חלחלו אלי והיו לקלסיקה.

ידעתי שהוא שחור. בצדו האחורי של התקליט, מעל לתצלום אחוריה האדומים של המכונית, לימין רשימת השירים, הייתה תמונה של צ'אק ברי. מי שהפיק צלילים של רוקנרול קלאסי, ושר על המציאות והפנטזיה של בני הנוער הבורגנים האמריקניים של שנות ה-50, היה זמר שחור. התקליט סיפק לי את הלקסיקון של הרוקנרול. הלקסיקון במובן הפשוט של המושג: מלות השירים עסקו בגיל 16, באהבות נעורים, בתאווה לנהיגה ולמרחבי הכבישים המהירים, בשעות התוססות של אחרי יום הלימודים. ברי הרכיב את הקלישאות ללהיטים קליטים ועשה זאת בכלים שהיו ברורים מאוד, גם לנער שהביט על הים התיכון מביתו על הר הכרמל. בתוך הקצב הרוקנרולי הבלתי מתפשר לא היה קשה לשמוע יסוד של קנטרי, וגם נגיעות של בלוז.

השירים התפענחו בי, צלילים, מלים, אנרגיות. גיליתי את יכולת ההמצאה הלשונית של ברי, את היותו מספר סיפורים מחונן, את הדחיפוּת של התשוקה הבוקעת מכל אחת מהיצירות שלו. האיש לש את האנגלית האמריקנית הדרומית-למחצה בביטויים כמו "I was campaing-shouting like a southern diplomat". הוא שיחק עם קהלו בשיר שבו המספר מתגעגע קשות לאהובתו מארי, ומבקש לקבל את המספר שלה מהמודיעין של חברת הטלפונים על פי שמה, "כי הדוד שלי קיבל את ההודעה ורשם אותה על הקיר", אך רק בסוף השיר מסתבר שמדובר בילד האוהב ילדה בת שש. איזה נער לא היה מזדהה עם המלים "I thought I saw my future wife walking down the street", בשיר שהדרמה שלו מתחילה באוטובוס עירוני. והיו אצל ברי גם רמזים פוליטיים וחברתיים, ואפילו בתחום היחסים בין הגזעים, כמו בשיר על יתרונותיהם והצלחותיהם של "גברים נאים וחומי-עיניים".

ומעל לכל, השיר שפתח את התקליט ולימים קראתי באחד המקומות שהוא מושמע יותר מההמנון האמריקני: "Johnny B Goode", על הבחור "שם למטה עמוק בלואיזיאנה, לעבר ניו-אורלינס" שכל חייו הם הגיטרה, והוא מתאמן עליה בלי סוף, בתקווה שיתקיימו בו דבריה של אמו המעודדות אותו ללכת בעקבות החלום: "יום אחד תהיה גבר...הרבה אנשים יבואו לשמוע אותך מנגן את המוזיקה שלך ברדת היום, אולי יום אחד השם שלך יהיה מואר, ויהיה כתוב: Johnny B Goode Tonight".

ומעולם לא ידעתי אם צ'אק ברי מספר על לבנים או על שחורים. עם הזמן, הבנתי שהוא מהלך על הקו הדק, מטשטש אותו ביודעין, בוודאי מסיבות של פרנסה. לימים מבקרים יכתבו על כך והוא יאשר זאת בראיונות רבים.

אבל קודם לכן, חיפשתי תקליט נוסף שלו. הזדמן לי להיות במיאמי, כשהייתי כמעט בן 16. תקופה של מהומות קשות על רקע גזעי, ואני מחפש תקליט של הפנומן השחור ששר לשחורים וללבנים. באותם ימים, הרוקנרול הקלסי של צ'אק ברי היה בשפל עמוק, כמו המוזיקה של אלביס ושל האבות המייסדים של הז'אנר. חנות התקליטים נראתה בהתאם לזמנים: סורגי פלדה עבים, מנעולים לרוב, בעלים שנראה כמו אלביס מדורדר, צדעיו נוטפים זיעה, רובה ציד מתחת לדלפקו המבוצר. תקליטים של צ'אק ברי? Forget it, הוא אמר. כל התקליטים שלו הוחרמו על ידי הרשויות, לאחר שהוא הורשע בהעלמת מסים. אבל, כמובן, "בעצם יש לי משהו", אמר האיש, ושלף תקליט מאוחר של ברי, עם חותמת האוסרת למכור אותו. אבי מיהר לשלם, ומיהר עוד יותר לחלץ אותנו מהאזור. צ'אק ברי של התקליט המאוחר התקרב לבלוז, התנסה במקצבים אחרים, אפילו בהשפעה לטינית. מהנה, מעניין, הידיעה שהאיש עודנו קיים מחממת את הלב, אבל דבר לא השתווה לפצצה ההיא, בעוצמה של 22 קילוטון.

עם השנים נודעו לי פרטים על חייו של ברי, יליד 1926, שתמיד נכתב עליו שהוא "בן למשפחה מהמעמד הבינוני". ולי כבר היה קשה אז לעכל את הקישור הלא טבעי בין היותו שחור ודרומי ובין הייחוס המעמדי הסטרילי והמשונה הזה. מגילוי לגילוי הבנתי שיותר מכל הוא היה אדם שחור באמריקה. בשיא הצלחתו, הוא נשלח למאסר על העברת קטינה ממדינה למדינה בתוך ארצות הברית. הוא נשפט, הורשע ונידון לחמש שנות מאסר. בערעור הוא הוכיח שבהרשעה היה יסוד גזעני, טענתו התקבלה והתקיים משפט חוזר. הוא הורשע שוב, ונידון לשלוש שנות מאסר, שמהן הוא ריצה שנה וחצי. עם צאתו מהכלא הוא חזר לפעילות, ועל אף שהוא שמר על מענה קליל בראיונות ועשה הכול כדי להתפרנס היטב ולא לעורר עליו את חמתו של שום מגזר, צ'אק ברי היה נטול אשליות. אדם שחור בעולם  לבן, גזעני, הרואה בו בדרן בעל יכולת להפיק רווחים ותו-לא.

והאיש, שבע ניסיונות לנצל אותו, זהיר כחתול בר, מי שכונה "אבא של הרוקנרול", מי שג'ון לנון אמר עליו שאלמלא הומצאה המלה "רוקנרול" היה צריך לקרוא למוזיקה הזאת "צ'אק ברי", מי שהיה מודל חיקוי לאלביס, הכוכב הענק  – גבה את שכר ההופעות שלו מראש, במזומן, ביד. כשרצו ממנו הדרן הוא חיכה לשטרות שיונחו בכף ידו. הוא חדל לצאת לסיורי הופעות עם להקה, אלא גייס נגנים לעת מצוא, כשהוא בטוח שאין נגני רוקנרול שאינם מכירים את הסט הבסיסי של צ'אק ברי. וירטואוז פיזי, שהתנשא לגובה של יותר ממטר ותשעים, חד לשון ומהיר חימה, בעיקר אם מישהו העז לגעת בגיטרה שלו, ברי חי כמי שנמלט כל העת. הוא חשש ממאסר נוסף, חשד בכולם, התלונן שאילו היה לו קולונל פרקר משלו, כמו לאלביס, הוא היה עשיר לאין ערוך.

אך אלביס מת בגיל 42, קרבן לדמותו, קרבן לכל מי שניצלו אותו, שבור לב ושבע אכזבות, לאחר ששרף את מיטב שנותיו בסרטים איומים, שהוא נאלץ לעשות בשל חוזים כובלים שהקולונל ואחרים דחפו אותו להתחייב להם. צ'אק ברי והגיטרה שלו להטטו ארבעים שנה לאחר מותו של אלביס. לאחר שמלאו לברי 75 וגם 80, הוא המשיך להופיע באורח סדיר, במועדון שלו בסנט לואיס, כמעט עד יום מותו, כשהיה בן יותר מ-90. אותם שירים, אותם פעלולי גוף על הבמה, ככל שהגיל אפשר לו.

מעולם לא ראיתי אותו בהופעה חיה. מעולם לא חשבתי לכתוב לו מכתב של מעריץ. אבל הוא היה בחיי במשך 40 שנה, ויישאר בהם תמיד. עוד איש שחור שמצא את הדרך לשרוד באמריקה הקשה וגם בכך הוא שובה את הלב. הוא לא תמיד היה good, ולא פעם הוא גם היה די bad, אבל תמיד התקיימה בו הנבואה, התקווה:

Your name will be in light, Johnny B Goode Tonight.

תמונה ראשית: גיטרה מתוצרת גיבסון, דגם ES-355, תצלום: קולבי קוש

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על 40 שנה וגיטרה