אם כל ההטיות

גיל רוצה להוריד משקל. הוא בוחר דיאטה מיוחדת, וכל בוקר בודק על המאזניים את מידת ההתקדמות. אם הוא מוריד משקל, הוא טופח לעצמו על הכתף ורואה בדיאטה הצלחה. אם הוא עולה במשקל, הוא מבטל את הנתון כתנודה נורמלית ושוכח מכך. במשך חודשים הוא חי באשליה שהדיאטה עובדת, למרות שמשקלו נשאר יציב. גיל הוא קורבן של הטיית האישוש - אם כי של צורה לא מזיקה שלה.

הטיית האישוש היא אֵם כל התפיסות המוטעות. היא הנטייה לפרש מידע חדש כך שיתאים לדעות, לתיאוריות, ולאמונות שלנו. במילים אחרות, אנחנו מסננים כל מידע חדש שסותר את דעותינו (ראָיות לא מאששות, disconfirming evidence). זה מנהג מסוכן. "העובדות אינן מפסיקות להתקיים אם מתעלמים מהן", אמר הסופר אלדוס הַקסְלי (Huxley). מכל מקום, זה בדיוק מה שאנחנו עושים, כפי שמשקיע‑העל ווֹרְן בָּאפֶט (Buffett) יודע: "מה שהאנשים יודעים לעשות בצורה הכי טובה הוא לפרש כל מידע חדש כך שהמסקנות הקודמות שלהם יישארו כמו שהן".

הטיית האישוש חיה וקיימת בעולם העסקים. דוגמה אחת: ההנהלה הבכירה מחליטה על אסטרטגיה חדשה. ההנהלה חוגגת בהתלהבות כל סימן לכך שהאסטרטגיה היא הצלחה. לכל כיווּן שהמנהלים מסתכלים הם רואים שפע של ראיות מאששות, בעוד שסימנים הפוכים נשארים בלתי נראים, או שפוטרים אותם במהירות בתור "חריגים", או "מקרים מיוחדים". הם הפכו להיות עיוורים לעֵדוּת לא מאששת.

מה אתם יכולים לעשות? אם המילה "חריג" צצה, כדאי לכם לזקוף את האוזניים. הרבה פעמים היא מסתירה את הנוכחות של ראיות לא מאששות. חשוב להקשיב לצ'רלס דרווין: מנעוריו הוא יצא להילחם בשיטתיות בהטיית האישוש. בכל פעם שהתצפיות סתרו את התיאוריה שלו, הוא לקח אותן מאוד ברצינות והעלה אותן מייד על הדף. הוא ידע שאחרי זמן קצר המוח "שוכח" באופן פעיל עדות לא מאששת. ככל שסבר שהתיאוריה שלו נכונה יותר, כך טרח יותר לחפש בה סתירות.

הניסוי הבא מראה כמה מאמץ צריך כדי לערער על התיאוריות שלכם עצמכם. פרופסור הציג לסטודנטים שלו את רצף המספרים 2‑4‑6. הם התבקשו לחשב את הכלל העומד בבסיסם, שאותו הפרופסור כתב על גב דף נייר. הסטודנטים היו צריכים להציע את המספר הבא ברצף, ועל כך הפרופסור היה אמור לענות "תואם לכלל" או "לא תואם לכלל". הסטודנטים יכלו לנחש מספרים בלי הגבלה, אבל הם יכלו לנסות ולזהות את הכלל רק פעם אחת. רוב הסטודנטים הציעו 8 בתור המספר הבא, והפרופסור ענה: "תואם לכלל". הם גם הציעו 10, 12, ו‑14. בכל פעם הפרופסור ענה "תואם לכלל". הסטודנטים הסיקו ככה: "הכלל הוא להוסיף שתיים למספר האחרון". הפרופסור הניד בראשו: "זה לא הכלל".

סטודנט חריף אחד ניסה גישה אחרת. הוא בחן את המספר 2‑. הפרופסור אמר "לא תואם לכלל". "שבע?" הוא שאל. "תואם לכלל". הסטודנט ניסה כל מיני מספרים: 24‑, 9, 43‑... נראָה שהיה לו רעיון, ועכשיו הוא מנסה למצוא מה לא נכון בו. רק כשהסטודנט לא היה יכול יותר למצוא דוגמה נגדית, הוא אמר: "הנה הכלל: המספר הבא חייב להיות גבוה מן המספר הקודם". הפרופסור הפך את דף הנייר, וזה בדיוק מה שהוא כתב. מה הבדיל בין הסטודנט רב התושייה לבין השאר? בעוד שרוב הסטודנטים ביקשו רק לאשר את התיאוריות שלהם, הוא ניסה למצוא פגם בתיאוריה שלו, וחיפש במודע ראָיה לא מאששת. אתם עשויים לחשוב: "נחמד בשבילו, אבל לא סוף העולם בשביל השאר". מכל מקום, כשל בהטיית האישוש איננו חטא אינטלקטואלי זעיר.

עטיפת הספר

אנחנו נאלצים לבסס דעות ואמונות על העולם, על החיים שלנו, על הכלכלה, השקעות, על הקריירות שלנו, ועוד. אנחנו עוסקים בעיקר בהשערות, וככל שהן יותר מעורפלות כך הטיית האישוש חזקה יותר. בין שאתם חיים באמונה ש"בני האדם טובים מיסודם", או "בני האדם רעים מיסודם", תמצאו כל יום הוכחה שתתמוך בדעתכם. שני הצדדים, הפילַנְתרוֹפּים והמיזַנְתרוֹפּים, פשוט מסננים ראיות לא מאששות (ראיות מנוגדות) ומתמקדים במקומן במה שמחזק את השקפת‑העולם שלהם, לפעמים זה דיקטטורים, לפעמים עושֵׂי‑טוב.
אסטרולוגים וכלכלנים פועלים לפי אותו עיקרון. הם מנסחים נבואות כל כך מטושטשות, עד שכל אירוע יכול לאמת אותן: "בשבועות הבאים תחושו עצבות", או "בתקופת הביניים הלחץ על הדולר יתחזק". אבל מהי תקופת הביניים? מה יגרום לירידת ערכו של הדולר? וירידה שנמדדת ביחס לְמה: לזהב, יֶן, פֶּזֶטוֹת, לחיטה, בתי מגורים במנהטן, למחיר הממוצע של נקניקיה חמה?

באמונות דתיות ופילוסופיות אפשר למצוא בית גידול מצוין להטיית האישוש. כאן, באדמה הרכה והנקבובית הזאת, היא גדֵלה פרא וללא מעצור. לדוגמה, המאמינים תמיד מוצאים ראיות לקיומו של אלוהים, למרות שלעולם הוא לא חושף את עצמו בגלוי - אלא רק לאנאלפביתיים במדבר ובכפרים הרריים נידחים. לעולם לא להמונים, נאמר, בתל‑אביב או בניו יורק. המאמינים פוטרים כלאחר יד טיעונים נגדיים, ומוכיחים כך רק עד כמה הטיית האישוש חזקה.
אין מקצוענים שסובלים מהטיית האישוש יותר מעיתונאי כלכלה. לעיתים קרובות הם מנסחים תיאוריה קלה, מרפדים אותה בשתיים‑שלוש "ראָיות", וסוגרים את הבסטה. לדוגמה: "גוגל כל כך מצליחה, כי החברה מטפחת תרבות של יצירתיות". ברגע שהרעיון הזה נמצא על הדף, העיתונאי מחזק אותו באמצעות אזכור של עוד כמה חברות משׂגשׂגות אחרות, המעודדות תחכום וכושר אמצאה. רק לעיתים נדירות הכותב מחפש ראָיה לא מאששת, שבמקרה הזה תהיה עסקים שנאבקים בקושי על קיומם למרות שהם חיים ונושמים יצירתיות, או, להפך, עסקים משגשגים שאינם יצירתיים כלל. בשתי הקבוצות האלה יש המון חברים, אבל העיתונאי פשוט מתעלם מהם. אם הוא או היא היו מזכירים אפילו אחד, העלילה היתה נחרבת.

ספרי "איך לעזור לעצמך" ו"איך להתעשר במהירות" הם דוגמאות נוספות למעשיוֹת צרות אופקים. המחברים החריפים שלהם אוספים ערימות של הוכחות לנפח את התיאוריות הכי בנאליות, כמו "מדיטציה היא המפתח לאושר". כל קורא שיחפש עדות לא מאששת יטרח לשווא: בשום מקום בספרים האלה לא נמצא אנשים שחיים את חייהם בסיפוק בלי מדיטציה, או אלה שלמרות המדיטציה עדיין עצובים.

האינטרנט הוא קרקע פורייה במיוחד להטיית האישוש. כדי להישאר בעניינים אנחנו גולשים באתרים ובלוגים של חדשות, ושוכחים שהדפים המועדפים שלנו משקפים את ערכינו הנוכחיים, בין שהם ליברליים, שמרניים, או איפה שהוא באמצע. יתר על כן, הרבה אתרים היום "תופרים" את התוכן לתחומי העניין האישיים ולהיסטוריית הגלישה, וגורמים כך לדעות חדשות ושונות להיעלם לגמרי מן המכ"ם. באופן בלתי נמנע אנחנו נוחתים בקהילות של אנשים שחושבים כמונו, מה שמחזק יותר את התפיסות שלנו - ואת הטיית האישוש.

למבקר הספרות ארתור קְוִוילֶר‑קאוּץ' (Quiller‑Couch) היה מוטו בלתי נשכח: "חסֵל את יקיריך". זו היתה עצתו לסופרים שהתפתלו והתענו תוך כדי המאמץ להימנע מלמחוק את המשפטים האהובים, אבל מיותרים, שלהם. הפנִייה של קווילר‑קאוץ' לא מיועדת רק לכתבנים מהוססים, אלא לכל אחד מאיתנו שסובל מהשתיקה המחרישה של ההסכמה. כדי להילחם נגד הטיית האישוש, נסו להעלות על הדף את האמונות שלכם - במונחים של השקפת עולם או השקעות, נישואים, בריאות, תזונה, אסטרטגיות קריירה - וצאו לחפש ראיות לא מאששות. ניכוש אמונות הנותנות לנו הרגשה שיש לנו חברים ותיקים, הוא עבודה קשה, אבל הכרחית.

רוֹלְף דוֹבֶּלי הוא סופר ויזם. הוא המייסד של Zurich.Minds, קהילה של אינטלקטואלים, מדענים, אמנים ויזמים מהמובילים בעולם. הוא גם מייסד שותף של getAbstract, המוציא לאור הגדול בעולם של תקצירי מאמרים. הוא חי בלוצרן, שוויץ. לאתר הבית שלו לחצו כאן.

המחשבה מבוססת על קטעים מספרו החדש של רולף דובלי ״אמנות החשיבה הצלולה״ שרואה אור בהוצאת "ספרי עליית הגג" ו"ידיעות ספרים". מאנגלית: שמעון בוזגלו