די כבר עם הקפקאיות

אדמונד וילסון טען שהספר היחיד שהוא אינו מסוגל לקרוא בזמן ארוחת הבוקר נכתב על-ידי המרקיז דה סאד. ואני, מסיבות שונות, מתקשה לקרוא את קפקא עם התה והטוסט. כל כך הרבה עינויים, תיאורי פצעים, דיסאוריינטציה, סאדו-מזוכיזם, אכזריות בלתי מוסברת, מכרסמים, חיפושיות, נשרים ויצורים גרוטסקיים אחרים – שמופיעים כולם על רקע של ייאוש גמור. אין ספק שזו אינה דרך עליזה לפתוח את היום. גם לפני השינה קפקא אינו נעים במיוחד לקריאה.

היפוכונדריה, נדודי שינה, שיגעונות בנושא אוכל, חוסר החלטיות משתק, אימה מפני החיים ואובססיה למוות – את הנוירוזות שלו הפך קפקא לאמנות כמיטב יכולתו. כפי שאומרת דמות בסיפורו של יצחק בשביס-זינגר, "חבר של קפקא", קפקא היה "הומו ספיינס בדרגה הגבוהה ביותר של עינוי עצמי." ובכל זאת, קיימת תמימות דעים שפרנץ קפקא הוא רב-אמן מודרני – רב-אמן, אם לדייק, במסורת המודרניסטית, המשוכן בפנתיאון אחד עם ג'ויס, פיקאסו, סטרווינסקי, מלארמה ואמנים אחרים ששינו בצורה רדיקלית את האופן שבו אנחנו מבינים כיום את העולם.

דיוקן של פרנץ קפקא

קפקא יצר "צלילות עכורה", כתב אריך הלר בספרו על קפקא. "אמנותו עכורה באופן מטריד וחריף יותר," הוא הוסיף, "משידעה הספרות אי פעם." אנחנו עשויים לחשוב שאנחנו מבינים את כוונתו של קפקא, אך האם זה נכון? הכול נדמה ברור, אך האם זה אכן המצב? אפוריזם ידוע של קפקא הוא: "מקומות מסתור יש לאינספור, הצלה יש רק אחת, ואילו אפשרויות ההצלה רבות כמו מקומות המסתור. " אחר אומר: "הלך כלוב לחפש לו ציפור."

יצירותיו המעטות של קפקא, שכוללות שלושה רומנים בלתי גמורים, כשני תריסר סיפורים קצרים בולטים, מקבץ של משלים ועבודות קצרות יותר

כמו האפוריזמים של קפקא, כך גם משליו. וולטר בנימין כתב כי "לעולם אין [קפקא] בא על סיפוקו במה שניתן לפענוח, אדרבה, הוא נקט בכל האמצעים העולים על הדעת כנגד פירוש אפשרי של הטקסטים שלו." יהיו אשר יהיו האמצעים האלה, הם לא עמדו במשימה, כי פרט לתנ"ך ולכתבי שייקספיר, אין עוד יצירות בעולם המודרני שזכו לכמות גדולה כל כך, ואף מופרזת, של פרשנויות.

גיליון ה-7 בספטמבר, 2012, של The Times Literary Supplement פרסם ביקורת מאת גבריאל ג'וסיפוביצ'י על כמה מהספרים האחרונים שעוסקים בקפקא. הספר Franz Kafka: The Poet of Shame and Guilt (פרנץ קפקא: משורר הבושה והאשמה) מאת שאול פרידלנדר, הוא מתמודד חזק נוסף במרוץ. פרידלנדר הוא היסטוריון במקצועו, לא מבקר ספרות. זיקתו לקפקא היא היסטורית ואישית. כמו קפקא, גם הוא מגיע ממשפחה יהודית דוברת גרמנית שמוצאה בפראג. אביו הלך לאותה אוניברסיטה כמו קפקא, אם כי כ-15 שנים מאוחר יותר. כפי שקפקא איבד את שלוש אחיותיו, גם פרידלנדר איבד את הוריו במחנות הנאציים.

פרידלנדר מודע היטב לתיאוריות השונות לגבי משמעותן של יצירותיו המעטות של קפקא, שכוללות שלושה רומנים בלתי גמורים, כשני תריסר סיפורים קצרים בולטים, מקבץ של משלים ועבודות קצרות יותר דמויות פרגמנטים, יומנים, אוספי מכתבים (רבים מהן למאהבות שהוא מעולם לא נישא להן), ו"מכתב אל האב" המפורסם, שהוא מעולם לא שלח. שיטתו של פרידלנדר בספר הקצר הזה, היא לשוטט הלוך ושוב בין החיים ליצירה בניסיון להסביר את חשיבותו של קפקא. הוא לא מפקפק בגדולתו של קפקא, אף על פי שהוא נמנע מלהסביר במה בדיוק היא טמונה.

תפיסתו היא שקפקא היה "המשורר של הפרעתו שלו." פרידלנדר כותב, "הסוגיות שעינו את קפקא במשך רוב חייו היו בעלות אופי מיני." אף על פי שהוא לא אומר זאת מפורשות, נראה שהוא מאמין שקפקא היה הומו מודחק – שהבושה והאשמה שפרידלנדר מזכיר בכותרת המשנה שלו נבעו בעיקר ממיניותו החבויה של קפקא. הוא לא מספק הוכחה חותכת, ובנקודה מסוימת אף אומר, "בלתי סביר שקפקא שקל אי פעם את האפשרות לנהל מערכת יחסים הומוסקסואלית."

האוניברסליות של קפקא נובעת מהכלליות הרבה שלו. הוא לא נוקב בשמות מקומות; רוב הדמויות אינן מתוארות; נופים יבשים ומאיימים מופיעים כמו בסיוט

אך בסיפוריו של קפקא, אומר פרידלנדר, "יש סוד לגלות, משהו שהפרוטגוניסט מנסה להסתיר. האין זה....מחזיר אותנו לניסיונותיו הבלתי פוסקים של קפקא להחביא את נטיותיו המיניות?" בְּצֵיד ביצי הפסחא האין-סופי של המבקרים אחר המשמעות הסודית בכתיבתו של פרנץ קפקא, מצא פרידלנדר את הביצה העליזה.
בנקודה מסוימת מתייחס פרידלנדר לעניין של קפקא בנערים צעירים (מוות לא בוונציה, אלא בפראג?). במקום אחר הוא מציין, "קפקא מייצג נשים בפנים חמוצות לכל הפחות." במקום נוסף הוא מזכיר עניין נערי "הומו-ארוטי" בחברים. ב"רופא כפרי", פצע בצד גופו של נער מפריש תולעים, ופרידלנדר מסכים עם מבקר אחר שמדובר בייצוג סמלי לנרתיק האישה. אה, הלילה נישן בשלווה; הביקורת עומדת על המשמר.

פסל של קפקא בפראג מאת האמן ירוסלב רונה. צילום: Myrabella

קפקא, טוען המבקר ג'רמי אדלר, הוא "מרשים פחות מפרוסט, חדשני פחות מג'ויס, [אבל] חזונו בוטה יותר, כואב יותר, ובבירור אוניברסלי יותר מאשר עמיתיו." האוניברסליות של קפקא נובעת מהכלליות הרבה שלו. הוא לא נוקב בשמות מקומות; רוב הדמויות אינן מתוארות; נופים יבשים ומאיימים מופיעים כמו בסיוט. ג'ויס ופרוסט עובדים מהפירוט אל הכלליות; קפקא עובד מהכלליות אל הפירוט ונותן כך בכתיבתו תחושה שמשהו רב-משמעות מתרחש, לו רק היינו יכולים להבין בדיוק מהו.

"אצל קפקא, הסמיכות בין ספרות לאוטוביוגרפיוּת גדולה ככל שאפשר," כתב אריך הלר. "היא כמעט מסתכמת בזהות." המאפיינים הרחבים יותר של חייו של קפקא ידועים היטב. יחד הם מרכיבים חיים של ספק וסבל נפשי כמעט ללא מזור.

מ"המכתב אל האב" של קפקא, ידוע לנו שהרמן קפקא היה חזק ודכאני, אדם שהותיר את בנו עם תחושה תמידית של אי-התאמה. אנחנו מכירים את החדגוניות של עבודתו של קפקא כעורך דין במוסד לביטוח תאונות עבודה של ממלכת בוהמיה בפראג, ואת ההיכרות שזכה לה שם עם סיבוכי הביורוקרטיה, סיבוכים שכיום מכונים "קפקאיים". ייתכן שהדבר החשוב ביותר הוא פרשיות האהבים הכושלות שלו. קפקא היה מאורס לשתי נשים, לאחת מהן פעמיים, אך מעולם לא התחתן. הוא מת ב-1924, בגיל 40, משחפת, בלי שיצליח למצות את חייו אלא רק במהלך אותם לילות בודדים שבהם, בהתעלות דמוית-טראנס, הקדיש את עצמו לכתיבה. לפני מותו הוא הורה לידידו הנאמן, מקס ברוד, להשמיד את רוב עבודתו, אבל בניגוד למשאלתו של קפקא, בחר ברוד שלא לעשות זאת, וכך הפך למעין גיבור בעולם הספרות.

דמות האב המוחצת זוכה לתרגול בכמה מסיפוריו, בהם "הגלגול" ו"גזר הדין". סיפורים אחרים מציירים תמונה של חרדה טהורה ובלתי מוסברת. אלה סיפורים שדמויותיהם מוענשות בחומרה על פשעים קטנים ("במושבת העונשין") ואף על פשעים שהן כלל אינן מודעות שביצעו ("המשפט"). סיפורים אלה מתארים סיוטים בחדות רבה ומתעדים חיים שנפרמים; חוסר היגיון מתקבל לפתע הדעת, אשמה אינה זוכה להסבר, ועונש אכזרי ניתן על עברה בלתי ידועה. כזו היא אמנותו של פרנץ קפקא.

בביוגרפיה שכתב על קפקא, The Tremendous World I Have Inside My Head, טוען לואיס בֶּגְלי, אחת הפרשנים הטובים ביותר של חיי קפקא, ובמיוחד של קשריו עם נשים, שקפקא "כתב על המצב האנושי." אריך הלר טען שכתיבתו של קפקא התעלתה על "רוב המציאויות של אותה תקופה." אך למעשה, אף אחד מהם לא מסביר כיצד עשה קפקא את הדברים האלה.

בנימין, בגלי, הלר, פרידלנדר ומבקרים אחרים שמתייחסים לגדולתו של קפקא כמובנת מאליה, מסכימים שאת קפקא אי אפשר להסביר או לשפוט כמו אמנים ספרותיים אחרים

בנימין, בגלי, הלר, פרידלנדר ומבקרים אחרים שמתייחסים לגדולתו של קפקא כמובנת מאליה, מסכימים שאת קפקא אי אפשר להסביר או לשפוט כמו אמנים ספרותיים אחרים. בנימין מאמין ש"כל יצירתו של קפקא היא מערכת של מחוות, שאין להן במקורן שום משמעות סמלית ודאית בעיני המחבר, אלא שהוא מבקש שוב ושוב משמעות כזאת, בהקשרים וסידורים-לניסיון המשתנים תדיר."

"בכתיבתו של קפקא," טוען פרידלנדר, "האמת נותרת בלתי נגישה ואולי אף בלתי קיימת." בגלי מתייחס לאובייקט בשם "אודרדק" בתרגיל כתיבה בן חמש פסקאות של קפקא, בשם "דאגתו של אבי המשפחה", וכותב: "ישנם דברים שאי אפשר להסביר." על "הגלגול", הסיפור המפורסם ביותר של קפקא, כותב הלר: "הוא מתריס כנגד כל סדר אינטלקטואלי קיים או צורה מוכרת של הבנה, ולכן מעורר מעין חרדה אינטלקטואלית שתרה אחר פרשנויות בחמדנות ובכפייתיות." בביקורתו המוזכרת לעיל, מציין ג'וסיפוביצ'י ש-100 שנים חלפו מאז שקפקא כתב את סיפורו "גזר הדין", ומוסיף: "נראה שכלל לא התקרבנו מאז להבנתו או הבנת כל אחת מיצירותיו האחרות, ואל לנו לצפות שנתקרב לכך."

במילים אחרות, אנחנו מוותרים לקפקא על ביקורת. הטיעון הוא שאי אפשר להסביר אותו, אלא רק לקרוא אותו, להעריך אותו, ולקרוא אותו שוב עד שהמשמעות שלו, איכשהו, תשטוף אותנו. אבל מה אם נדמה שבאופן מוזר, המשמעות הזו התעקמה בינתיים, ואף התיישנה, כפי שלעולם לא קורה לספרות גדולה?

כפי שמדגיש פרידלנדר, קפקא התבגר כיהודי דובר גרמנית בפראג האנטישמית – כלומר, פעמיים מיעוט – ושהאנטישמיות החריפה אחרי מלחמת העולם הראשונה. קפקא החל לכתוב בשנותיה האחרונות של האימפריה האוסטרו-הונגרית, תקופה שבה זיגמונד פרויד שם דגש על מרכזיות חיי המין בהתפתחות האדם. בגלי מתייחס לאווירת החממה האינטלקטואלית של אותם ימים ומצטט את המבקר הגרמני וילי האס: "איני מסוגל לדמיין איך יוכל להבינו אדם שלא נולד בפראג בתקופה שבין 1880 ל-1890."

קפקא הרגיש שכישרונו הוא "לתאר את חַיַּי הפנימיים דמויי החלום." אבל חלומות, כמה מרתקים שלא יהיו, אינם מספקים מבחינה אסתטית, ובמיוחד סופיהם

ואכן יש דברים רבים שאי אפשר להבין בקלות. קפקא טען כי הוא חי תחת שלטונו של אב רודני, אך המשיך בכל זאת לגור בבית עד גיל 31. הוא התעקש שעבודתו חונקת אותו, אך מעולם לא עזב אותה עד שמחלתו כפתה זאת עליו. הוא הוליך נשים שולל, הבטיח להתחתן עימן, אך לא קיים – פליצה באואר המסכנה, היתה ארוסתו פעמיים במהלך כמה שנים.

קפקא הרגיש שכישרונו הוא "לתאר את חַיַּי הפנימיים דמויי החלום." אבל חלומות, כמה מרתקים שלא יהיו, אינם מספקים מבחינה אסתטית, ובמיוחד סופיהם. קפקא עצמו לא מצא סיפוק בסוף של "הגלגול", סיפורו הגדול ביותר, והוא אכן אינו מספק. ייתכן שמסיבה זו, הוא לא הצליח להשלים את הרומנים שלו: בחלומות, ובמיוחד בסיוטים, אין סופים אמנותיים. דמות אחרת ב"חבר של קפקא" מאת בשביס-זינגר, אומרת על הרומן של קפקא, "הטירה": "הוא ארוך מדי בשביל חלום. אלגוריות צריכות להיות קצרות."

אף על פי שכתיבתו של קפקא קודרת ועגומה, היא אינה נטולת הומור ונגיעות קומיות במצבים אפלים. סוסים בוהים דרך חלונות לתוך בתים של בני אדם, שני כדורים מקפצים עוקבים אחרי רווק קשיש בביתו – האבסורדיות שולטת בתוך האימה. פעם אחת, כשהקריא את הפרק הראשון של "המשפט" בפני קהל, קפקא צחק בגלל הסיטואציה שאליה הכניס את גיבורו. אבל הקומדיה אינה מה שזוכר הקורא מהרומן הזה או מכל אחד מכתביו האחרים של קפקא.

יש המייחסים לקפקא כוחות נבואיים, כי הוא חזה, ברומנים "המשפט" ו"הטירה", את המשטרים הטוטליטריים שקמו אחרי מותו, ובמיוחד זה של ברית המועצות, עם מנגנון ההרג הביורוקרטי שלו: שרירותי, מטורף ומוחץ – כן, אכן קפקאי. אבל כיום, סיפוריו על רודנות אבהית מעלים ניחוח חזק מדי של הדוקטרינה הגוועת של זיגמונד פרויד – תסביך אדיפוס וכל זה. קפקא טען שהוא חשב על הדוקטרינות של פרויד כשהוא כתב את הסיפור שהביא לו הצלחה ראשונה, "גזר הדין", ובו מתואר אב שגוזר על בנו למות בטביעה וגורם לו לקפוץ מגשר. מרכזיות החלומות בסיפוריו משקפת גם היא את הביטחון של פרויד בחשיבות החלום. לא בכדי, התפשטות הפרוידיאניות ועליית קרנו של קפקא התרחשו במקביל. יצירותיו של קפקא הן גרסת הסיפורת של פרויד. המוניטין של פרויד נמצא כעת בדעיכה גדולה, ובצדק; זה של קפקא נותר איכשהו על כנו. ללא האמונה בפרויד, סיפוריו של קפקא מאבדים את משקלם וסמכותם.

כל זה מוביל לשאלה, האם פרנץ קפקא הוא אכן סופר גדול. תומכיו הגדולים ביותר מתעקשים שכן, אך לא מסוגלים להסביר מדוע ודורשים לחסן את כתיבתו לעד מפני הביקורת המקובלת. הממעיטים בערכו, מיעוט קטן, מרגישים שמורשתו היא סיפורהּ העצוב של נפש אבודה המחוסלת על-ידי החיים המודרניים. בסופו של דבר, כתב הנרי ג'יימס במאמר על טורגנייב, מה שאנחנו רוצים לדעת על סופר הוא, "איך הוא מרגיש לגבי החיים?" קפקא חשב שהם מורכבים באופן בלתי נסבל, מבהילים למדי ועל פי רוב נטולי אושר, וכך הוא תיאר אותם בכתיבתו. זו אינה, אפשר להסכים, נקודת ההשקפה המוצלחת ביותר לסופר גדול. סופרים גדולים מתפעלים מתעלומות החיים; את פרנץ קפקא המסכן הן מחצו.

ג'וזף אפשטיין הוא סופר. לאחרונה ראה אור ספר שחיבר יחד עם פרדריק רפאל, Distant Intimacy: A Friendship in the Age of the Internet.
מאמר זה התפרסם לראשונה בכתב העת "אטלנטיק". כל הזכויות שמורות לאלכסון.

©2013 The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Media Services, Inc.