הדשא לא היה עקום

משחק הכדורגל הוא משחק פשוט. אוהביו יודעים זאת ומזכירים זה לזה שהקבוצה המנצחת היא הקבוצה שמבקיעה יותר שערים לרשת של יריבתה. משחק יכול גם להסתיים בתיקו, כששתי היריבות מבקיעות מספר זהה של שערים. אלא שישנם מקרים שבהם חובה לקבוע מנצחת במשחק. על פי רוב, נקבעת הארכה, כלומר 30 דקות נוספות להתמודדות, בתקווה שאחת הקבוצות תצליח להכריע את יריבתה. אם הדבר אינו מסתייע, מגיע השלב הבעייתי: כל אחת משתי הקבוצות בועטת חמש בעיטות מ-11 מטר אל השער שעליו מגן שוער הקבוצה השנייה. כל אחת מהקבוצות ממנה חמישה בועטים, לפני תחילת שלב הבעיטות, והקבוצות בועטות לסירוגין.

מדובר במצב שאינו מזדמן לעתים קרובות ביותר, ובצורת הכרעה לא נעימה וגם לא אהודה מאוד. המטוטלת הרגשית עזה, הדרמה גדולה, המתח עצום והקשר לכדורגל רופף למדי. בעיטה מול השוער: הכדור נכנס או לא נכנס – או שהשוער עוצר את הכדור, או שהבועט מחמיץ את השער כליל - ואז מתחלפים השוערים וניגש אל הכדור בועט מן הקבוצה היריבה, וגם הוא בועט, והכדור נכנס או לא נכנס, וכך עד להכרעה. כל כובד המשקל מונח על כתפיהם של חמשת הבועטים שנבחרו. בועט שהחמצה שלו גרמה להפסד של קבוצתו עלול לשאת את האשמה, את הבושה ואת הטראומה לשנים רבות.

סאות'גייט חי עם הבושה, רדוף תחושה של כישלון ואכזבה הן ביחס לעצמו והן כלפי חבריו לנבחרת

תשאלו שחקן אנגלי בשם גארת' סאות'גייט מה קרה לו ב-1996. במשחק חצי הגמר ה"אירו" שהפגיש את נבחרות אנגליה וגרמניה ההתמודדות לא הוכרעה גם לאחר 120 דקות והקבוצות הגיעו לבעיטות מ-11 מטר. סאות'גייט החמיץ את הבעיטה שלו. אחריו בעט שחקן גרמני, הבקיע ובכך הוכרע: גרמניה עלתה לגמר, אנגליה הודחה מן האליפות וחזרה הביתה. סאות'גייט חי עם הבושה, רדוף תחושה של כישלון ואכזבה הן ביחס לעצמו והן כלפי חבריו לנבחרת.

גיבור טרגי ב-1996, גיבור טרגי ב-2021: גארת' סאות'גייט, מנהיג. תצלום: אנטון זייצב, soccer.ru, ויקיפדיה

עשרים וחמש שנה לאחר מכן, ב-2021, שיחקה אנגליה בגמר של ה"אירו", הפעם נגד איטליה. רצה הגורל, ורצו אלי הטרגדיות היווניות בעלות ההומור השחור, שאותו גארת' סאות'גייט יהיה הפעם מאמן הנבחרת האנגלית. ולא זאת בלבד, אלא שהגמר לא הוכרע לאחר 90 הדקות הראשונות וגם לא לאחר ההארכה. 120 הדקות הסתיימו בשוויון בין אנגליה ואיטליה, והקבוצות ניגשו להכרעה בבעיטות מ-11 מטר. האחריות, על כתפיו של סאות'גייט. שוב. והפעם לא אחריות לבעיטה אחת בלבד, אלא לכל המשחק, כלומר לאליפות – ההזדמנות הראשונה של אנגליה לזכות בתואר גדול מאז זכתה בגביע העולמי של 1966 (במלאת 900 שנה לפלישה של ויליאם הכובש לאנגליה, אם נרצה להעצים את הדרמה ההיסטורית ואת הסמליות הכרוכה במשחק).

שלושת האחרונים – שעליהם הוטל עיקר נטל ההכרעה - הם בני 23, 21 ו-19. שלושתם נכנסו כמחליפים, שניים מהם בדקות האחרונות ממש. ושלושתם החמיצו את הבעיטות שלהם. אנגליה הפסידה במשחק הגמר

חמשת הבועטים של אנגליה נקבעו, לפי הסדר: הארי קיין, הארי מגווייר, מרקוס רשפורד, ג'יידון סנצ'ו ובוקאיו סאקה. שלושת האחרונים – שעליהם הוטל עיקר נטל ההכרעה - הם בני 23, 21 ו-19, בהתאמה. עד לאותו יום, סאקה מעולם לא בעט בעיטת עונשין מ-11 מטר במשחק רשמי. שלושתם נכנסו כמחליפים, שניים מהם בדקות האחרונות ממש. ושלושתם החמיצו את הבעיטות שלהם. אנגליה הפסידה במשחק הגמר.

גארת' סאות'גייט למוד הסבל לקח על עצמו את האחריות לכישלון. "עד כה ניצחנו יחד כקבוצה, ואם לא ניצחנו את המשחק הערב, האשמה לכך היא לחלוטין של כולנו, אך במה שנוגע לפנדלים – זה עלי". סאות'גייט הרחיב מעט ואמר שצוותו ניתח את השחקנים על פי ביצועיהם בקבוצות שלהם ובאימוני הנבחרת, ושבשני טורנירים גדולים תחת שרביטו כמאמן הנבחרת, תהליך קבלת ההחלטות הניב תוצאות טובות, ואנגליה הצליחה לנצח כשהיה עליה להתמודד בדו-קרב של בעיטות מ-11 מטר.

ובכל זאת, נראה כי האמת מורכבת יותר. האנגלים אמנם אינם מודים כך בפה מלא, אך נראה כי חמשת הבועטים נבחרו לאחר שנים של ניתוח נתונים ושימוש במודלים מתמטיים בתחום ה-Big Data. הרי בעיטה לשער מ-11 מטר היא עניין מוגדר, פשוט וישיר: בועט מול שוער, כדור על הנקודה, המרחק ידוע, ויש אינספור נתוני עבר שאפשר לאסוף ולנתח בניסיון למצוא את המשתנים הקובעים את ההצלחה של הבועט.

טכנאים מדדו את קצב הלב שלהם, את רמת החמצון, את התנועות שלהם לפני הבעיטה ובמהלכה, את הכוח ואת המהירות, את תגובת הבועטים נוכח תנועות השוער הניצב מולם. הם ניתחו מאות בעיטות מ-11 מטר, והגיעו למסקנה מובהקת

נראה כי עם תחילת ההארכה, נשלחה למאמן האנגלי הודעה מאנשי הנתונים: שניים מחמשת הבועטים בעלי הסיכויים הטובים ביותר להבקיע אינם על המגרש: סנצ'ו ורשפורד. סאות'גייט הכניס אותם למשחק מעט לפני סוף 120 הדקות. הוא האמין בנתונים, הרי במשך חודשים עבדו השחקנים שלו על בעיטות 11 מטר בהשגחה צמודה. טכנאים מדדו את קצב הלב שלהם, את רמת החמצון, את התנועות שלהם לפני הבעיטה ובמהלכה, את הכוח ואת המהירות, את תגובת הבועטים נוכח תנועות השוער הניצב מולם. הם ניתחו מאות בעיטות מ-11 מטר, והגיעו למסקנה מובהקת, שהתבטאה ברשימת חמשת הבועטים שסאות'גייט הפעיל ברגע המכריע, על פי הסדר שהופק על ידי ניתוח הנתונים.

והכישלון היה מהדהד.

הנטייה הראשונה היא לפנות אל הנתונים. בעיטות העונשין מ-11 מטר נותחו לא מעט בשנים האחרונות. זמינותם של כלי הניתוח המתוחכמים, הפיתוי הגדול שבאפשרות לתת סימנים במה שיהווה יתרון במצב של הכרעה כזאת – הכרעה שבצדה פרס גדול, שכן מדובר בהתמודדויות חשובות במיוחד - וגם הכסף הרב שזורם לכדורגל האירופי ובפרט באנגליה, גורמים לרבים לחשוב שאלגוריתמים, נתונים, טכנולוגיה וניתוח מתמטי מתוחכם יניבו תוצאה שאפשר להשתמש בה.

האם יש נתון מכריע שלא שוקלל? אולי משהו חשוב כלל לא נמדד?

מצד הביקורת, אפשר לתהות שמא הפגם מצוי בכך שלא הובאו בחשבון כל הנתונים. אינטלקטואלית, טענה כזאת צריכה להיות מגובה אף היא ב... נתונים. האם יש נתון מכריע שלא שוקלל? אולי משהו חשוב כלל לא נמדד? אולי הפתרון הוא בנתונים נוספים, עוד הצלבות ועוד ניסיונות לחלץ מובהקות משמעותית מהטבלאות הענקיות? שאלות כאלה מעסיקות את בני הדור לא רק בתחום בעיטת מ-11 מטר בכדורגל.

משתנה חשוב: מוסלרה, שוער נבחרת אורוגוואי, עוצר פנדל נגד גאנה במונדיאל 2010. תצלום: פלומריו פיפיצ'אס

אופטימיסטים סבורים שבתוך הנתונים הללו מסתתרת ההתנהגות האנושית, ובעיקר מה שמשפיע עליה, ובוודאי ברגעים קיצוניים. אך הטרגדיה האנגלית הקטנה של הכישלון במשחק נגד איטליה מזמנת לנו רגע של חשבון נפש. אנגליה ניצבה מול אפשרות לזכות באליפות משמעותית לראשונה מזה 55 שנה. האם אין בכך, בכך בלבד, כדי לטרוף את הקלפים? יתרה מכך, ב-1966 היא זכתה בגביע העולמי בהארכה, בלי בעיטות מ-11 מטר. כלומר, במובן הצר והמוקפד של המלה, המצב ביולי 2021 היה חסר תקדים מבחינת האנגלים. אם נוסיף לכך את העובדה ששחקני הנבחרת האנגלית בוודאי ובוודאי לא צברו ניסיון משמעותי סטטיסטית בבעיטות הכרעה כאלו, גם לא בקבוצותיהם, נראה כי תוקפם של הנתונים מוטל בספק. גם המובהקות המוצעת מצדם של נתונים מסוימים, מפוקפקת. למשל, יש אמונה כי הקבוצה שבועטת את הבעיטה הראשונה זוכה ביתרון. אלא שבדיקה של עשור של אליפויות צ'מפיונס, הליגה האירופית, הסופר-קאפ האירופי, משחקי הגביע העולמי, הקופה אמריקה וגביע הקונפדרציות מעלה שב-30 מתוך 58 מקרים של הכרעה בבעיטות 11 מטר, ניצחה הקבוצה שבעטה שנייה: 51.7%. הפרש כזה עשוי להיות משמעותי אך לא בהתמודדות בודדת.

פה מגיע הקושי הגדול: הקושי שלנו להודות באי-ידיעה. ומיד מצטרף אליו קושי גדול ממנו: לחיות בשלום עם אי-הידיעה

פה מגיע הקושי הגדול: הקושי שלנו להודות באי-ידיעה. ומיד מצטרף אליו קושי גדול ממנו: לחיות בשלום עם אי-הידיעה. יתכן שיש "נתון זהב", פרמטר שלא נמדד או לא נלקח בחשבון שהוא-הוא הסימן לכך שבועט יכריע את השוער מהנקודה במרחק 11 מטר מהשער (תוך הבאה בחשבון של כל התנאים הרלוונטיים, שגם הם אינם ידועים). אלא שכל הסימנים מורים על כך שפשוט איננו יודעים.

אחד מנותנות החסות של התאחדות הכדורגל האנגלית היא Google Cloud Next, המספקת להתאחדות שרותי מחשוב עיבוד נתונים. ב-2019, בכנס של נותנת החסות, נשאל גארת' סאות'גייט על השפעת האינטליגנציה המלאכותית על ההיערכות לבעיטות הכרעה מ-11 מטר. המאמן האנגלי דיבר על אופקים חדשים, על ניתוח אלפי בעיטות, על הצורך להעלות את התפוקה ולבצע מודרניזציה בנבחרת. הפרויקט נמשך, הנתונים זרמו והעניין הסתיים בכישלון הידוע. למיטב ידיעתי, גוגל לא שילמה את המחיר ולא הייתה מושקעת בתוצאה והיא לא הימרה על התמורה הכספית שלה, שיש להניח שלא הייתה קשורה להישגים.

גם כשיש לך את פלה, הנבחרת היא המנצחת או המפסידה: ברזיל 1970, לפני משחק רבע הגמר נגד פרו. תצלום: El Gráfico, ויקיפדיה

התבוסה המקרית יכולה להיות כלי לצמיחה, עבורו, עבור שחקניו ועבור האנגלים בכלל – הרבה יותר ממה שהיה תורם להם ניצחון, שהיה מקרי לא פחות

נתון אחד הוא ודאי: קבוצות הן המנצחות והן המפסידות. הקבוצה, כל חבריה ביחד. כשהחמישייה מתכוננת לבעיטות הכרעה, ארבעת הבועטים המביטים בחברם ניגש לבד אל הכדור עומדים במעגל באמצע המגרש, חבוקים עם כל יתר חבריהם במחווה הקרובה לתפילה בציבור. כולם רוצים להצליח, כולם מפללים לכך שחברם יבקיע, שהוא לא יחמיץ, שלא ייאלץ לשאת את הבושה והעול לימים. כולם יחד. למיטב ידיעתי, אין נתונים על קשר אפשרי בין החיבוק הקולקטיבי הזה ובין התוצאה. בוודאי יבואו מדענים ויתעורר לנתח את האוקסיטוצין המופק בחיבוק ומתפזר באוויר, אולי יחליטו למדוד את כיוון הרוח ברגע שלפני הבעיטה. היגיע ההורמון אל הבועט? היעזור לכדור להיכנס? אולי ייווצר כך מובן חדש לביטוי "אפשר לחתוך את המתח בסכין".

קו דק מאוד עובר בין נתונים ובין גיבוי מדעי להטלת אשמה על מקבל ההחלטות. סאות'גייט, למוד ניסיון, מצולק, אמפתי ובעל אישיות מרשימה, נטל את האחריות והאשים רק את עצמו. הוא העמיד נבחרת אנגלית שגדולה בהרבה מסכום חלקיה, גם במובן הכדורגלני וגם במובן האנושי. מדובר בתלכיד אנושי נהדר עבור אומה שלא ברור כלל שהיא ראויה לכך. התבוסה המקרית יכולה להיות כלי לצמיחה, עבורו, עבור שחקניו ועבור האנגלים בכלל – הרבה יותר ממה שהיה תורם להם ניצחון, שהיה מקרי לא פחות.

תמונה ראשית: רגע לפני... תצלום: אמיליו גרסיה, unsplash.com