העיר, טובה לבריאות

ג'יימס הילמן, פסיכולוג ומבקר תרבות, היה הוגה דעות ופורץ דרך, אשר שילב בהגותו תובנות מחדר הטיפולים עם תפישה פסיכולוגית וסביבתית ייחודית. תובנות אלו הראו כי בתקופות של סערה נפשית, הליכה היא פעילות שאליה פונים מטופליו באופן טבעי. הליכה מרגיעה סערה; אסירים מקיפים את החצר, בעלי חיים מתעמלים הלוך ושוב בכלובים שלהם, נזירים מסתובבים בגנים שלהם, מבחינה חושית, בזמן שאנו הולכים אנו נוכחים בצורה מלאה בעולם, אמר הילמן.

לא רק שאנו הולכים פחות מאבותינו, ביטלנו כמעט לגמרי את הצורך ללכת ואת רוב התנועה הפכנו לממונעת

מהתקופות הארכאיות, דרך העת העתיקה והרנסנס, עד תחילת המאה ה-20, תנוחות האדם – שכיבה, ישיבה, עמידה וריצה – נשארו זהות. ההליכה השתנתה באורח קיצוני, לא רק שאנו הולכים פחות מאבותינו, ביטלנו כמעט לגמרי את הצורך ללכת ואת רוב התנועה הפכנו לממונעת. הילמן התייחס להליכה, לא כמדד בריאותי או כספורט, לא כאמצעי להפחתת משקל, ולא מכל סיבה המספקת את האני – כפעילות המודעת לעצמה, אלא הליכה ביחס לעיר. אחרי שסיים 25 שנות כהונה כמנהל הלימוד במכון הפסיכולוגי של יונג שבציריך, הוא הוזמן לדאלאס כדי לסייע בהקמת ״מכון דאלאס למדעי הרוח והתרבות״ ושם נשאר שנים אחדות.

הליכה ברחוב בציריך. תצלום: איוון ריגמונטי

מכוניות אמנם מובילות אותנו ממקום למקום אך הן עושות דבר נוסף, הן מרחיקות אותנו אלה מאלה והופכות את מרחב הציבורי למרחב שבו כמעט אין פוגשים מבט אנושי

בשונה מציריך, בדאלאס, כמו בערים גדולות אחרות בארצות הברית, אפשר להצביע על עובדה מהותית, טוען הילמן: תושביה אינם הולכים ברגל, הם נעים בכלי רכב. מכוניות אמנם מובילות אותנו ממקום למקום אך הן עושות דבר נוסף, הן מרחיקות אותנו אלה מאלה והופכות את מרחב הציבורי למרחב שבו כמעט אין פוגשים מבט אנושי. האדם הנוהג ברכב מאחורי השמשה הקדמית, חגור, נעול, מאזין לרדיו, בוהה קדימה, כמעט אינו נראה. כשאתם במכונית, כתב הסופר רוברט פירסינג, אתם כל הזמן בתוך תא, צופים פסיבים, הכול נע מולכם בחדגוניות, נתון במסגרת.

כאשר אנו הולכים, אנו נוכחים בעוצמה רבה יותר במרחב. ההליכה משרתת תפקיד מנטלי ורגשי, אם לא נוכל ללכת, לאן המחשבה תנדוד?  שואל הילמן. האם היא תשתולל? או שאולי תישאר תקועה? האם עיר שאינה מעודדת הליכה היא עיר שאינה מציעה מזור לנפש? לטענתו, ההליכה היא תרופה ארכיטיפית המשפיעה עמוקות על נפשנו. כשאנו חשים חרדה, כמו בסיוטים, לרוב איננו מסוגלים להזיז את הרגליים. האם יכול להיות שככל שאנו מזיזים פחות את הרגליים, כך אנו נוטים יותר לחרדה; האם משום שאיננו זזים אנחנו כבר חיים בסיוט לא מודע?

רחוב אופייני בדאלאס. תצלום: קורי קולינס

נופי העיר – הקניונים, הרחובות, מתחמי הבניינים – נראים כאילו הם בנויים עבור העין בלבד. בשונה מהערים העתיקות, שצמחו לעתים קרובות סביב הליכה רגלית בסמטאות ובשבילים, ערים שהתפתחו ביחס לתנועות כפות הרגליים

הילמן יוצא נגד שתי אידיאולוגיות, הקפיטליסטית והפסיכולוגית, השולטות בעולם המערבי. מבחינה קפיטליסטית השחקנים העוסקים היום בפיתוח ערינו, מתרכזים בעיקר בהיבט הכלכלי, ומה שהם ישאירו לדורות הבאים יהיה ביטויי עושר אישי של אנשים ספציפיים. לפני מאתיים שנה, התרחשה הליכה רבה באירופה, במיוחד בגנים ובסביבתם. אמנות טיפוח הגנים הגיעה לשיאה. אפשר ללמוד משהו מהגננים האלה, טוען הילמן. הרוזן או הדוכס, הגנן או האדריכל אשר עסקו בפיתוח הסביבה, התרגשו משיקולים אסתטיים והיופי שהם הותירו מאחור, הפך לאוצרות לאומיים עבור הקהילה. את היופי הזה מכנה רוברט דופרי, קולגה של הילמן מהמכון בדאלאס בשם ״אסתטיקת הדיסוציאציה״. זוהי אסתטיקה הנובעת מניתוק בין העין לרגל. לטענת דופרי, יש משהו חיוני בהליכה כאשר העין והרגל אינן נעות באותו מסלול, אך כאשר הן נעות באותו המסלול, ההליכה הופכת לאמצעי בלתי יעיל להתקרב למה שהעין כבר ראתה. בערי ארה״ב, כך טוען הילמן, כף הרגל הפכה לשפחה של העין, וההליכה הפכה למשעממת ולא נעימה, אין הפתעות, אין פליאות. נופי העיר – הקניונים, הרחובות, מתחמי הבניינים – נראים כאילו הם בנויים עבור העין בלבד. בשונה מהערים העתיקות, שצמחו לעתים קרובות סביב הליכה רגלית בסמטאות ובשבילים, ערים שהתפתחו ביחס לתנועות כפות הרגליים.

הילמן מתייחס להליכה כחוויה תנועתית כלל חושית המתרחשת במרחב העירוני. הנקודה ארכיטיפית שבתנועה קשורה להוגה דעות אחר שחקר ארכיטיפים רדומים במעמקי הלא מודע, הפילוסוף הצרפתי גסטון בשלאר. הילמן ודופרי תרגמו יחד את ספרו של בשלאר, ואפשר למצוא חפיפה בין דעותיהם על פסיכולוגיה, חלימה ויופי ונושאים נוספים. בשלאר שכתב על תחומים רבים, כתב בשפה פואטית על הממד האישי והאינטימי במרחב הבנוי ומבחינות רבות הוא סימן את כניסת הפנומנולגיה לעולם התכנון.

תכנון המחסיר את החוויה האנושית של הולכי הרגל הופך את הרחובות לאזורים שאינם מזמינים, אולי אף מפחידים או פליליים

המילה היוונית-פוליס (עיר), פירושה במקור ״המון״, ״קהל רב״. עיר היא מרחב של המונים. בהיעדר פגישה פנים מול פנים עם המונים, העיר כפי שהכירו אותה אבותינו, כבר אינה אותה עיר. היא נושאת את אותו השם אך החוויה האנושית שונה. מובן שבתכנון ערינו החדשות יש אתגרים רבים ומגוונים, אך תכנון המחסיר את החוויה האנושית של הולכי הרגל הופך את הרחובות לאזורים שאינם מזמינים, אולי אף מפחידים או פליליים. פשע ברחוב מתחיל, מבחינה פסיכולוגית, בעולם חסר הליכה. הילמן ביקר את הפיתוח העירוני של ימינו וטען כי אדריכלים ומתכננים השפיעו באופן קיצוני על הרעיונות שלנו לגבי ערים, מה שהוביל אותנו לשכוח שערים קמות ונופלות על רחובותיהן. על רצף של שדרות מסחר ובילוי, על נוכחות אנושית במדרכות, על רחובות מעוררי סקרנות, הפתעה ומפגש. ערים תלויות בהליכה חיוניות.

״קפה דה פלור״, פריס (מאת יורג אימנדורף). תצלום: הנריק ברגר יורגנסן.

אז מה ניתן לעשות? שאל הפסיכולוג, האם להמליץ על מדרכות מעניינות במרכזי הערים? כיצד ניתן ליצר מפגשים רבים יותר עם מבט אנושי? כיצד לייצר יותר מצבי פליאה, ומקומות שבהם נעים לעצור ולשהות?

מה שיגרום לנו להעריך ואף לאהוב את עירנו – יהיה יופייה. עיר יפה תעודד אותנו לצאת אליה, לטייל ברחובותיה ולפגוש בה אנשים

הפתרון של הילמן אינו בריחה להוויה רומנטית של שיטוט מתחת לפנסי רחוב ועצים פורחים, מדרכות נקיות המובילות לגלידרייה שבה נמצא תמיד שולחן פנוי. במקום זאת, הוא הפציר לשוב למה שהעיר עצמה תמיד רמזה בשמה – המונים הולכים ברחובות. אנחנו שוכנים לא רק בבתים ובמשרדים, הוא טען, אנו שוכנים על פני האדמה ומה שיגרום לנו להכיר בה ולכבד אותה, מה שיגרום לנו להעריך ואף לאהוב את עירנו – יהיה יופייה. עיר יפה תעודד אותנו לצאת אליה, לטייל ברחובותיה ולפגוש בה אנשים.

ליופי במשנתו של הילמן יש מעמד מיוחד, הוא אינו מדבר על יִיפּוּי, עיטור או קישוט, ואינו מתכוון לאסתטיקה כתחום משני בפילוסופיה וגם לא למה שקאנט כינה בשם תחושת הנאה ונחת ללא תכלית. האסתטי אינו מה שתלוי על קירות המוזיאונים, וגם לא מה שנמצא בגדר שיחים גזומה למופת. להפך, הילמן מרחיק את היופי מהאמנות ומחפציה. לדעתו, אלה אינם יותר מאשר דרך אחת וממוסגרת לביטויי היופי.

ליופי יש כוח ריפוי, היופי הוא ביטוי נגלה לעין של ה״אנימה מונדי״, נשמת העולם. היופי הוא החישה עצמה של הקוסמוס, הוא שמעניק לו את מרקמיו, צליליו וטעמו. לדידו, היופי הוא חלק מצורת ההכרה שלנו. ״היופי הוא צורך אפיסטמולוגי; הוא הדרך שבאמצעותה האלים נוגעים בחושינו, מגיעים ללבנו, מושכים אותנו אל החיים״, כותב הילמן.

עיצוב פנים-חוץ בקופנהגן, בניין 8Tallet ב-Ørestaden, קופנהגן. עיצוב: Bjarke Ingels. תצלום: כריסטופר טרולה

מבחינה פסיכולוגית, כך טוען הילמן, אין הפרדה בין מה שמתרחש אצלנו ״בפנים״ למה שמתרחש ״בחוץ״. כאן מתחברת משנתו הפסיכולוגית לתפישתו הסביבתית. הילמן יצא נגד התפישה הפסיכולוגית השלטת. לטענתו, הגישה הפסיכולוגית המערבית שמה במרכז מושא ההתבוננות את האני, התבוננות בילדותי, בהוריי בחיפוש אחר מקור לסבלי, אך המצב הפיזי-הסביבה, טוען הילמן, מודר מהמחקר הפסיכולוגי כבר שנים רבות והדבר דורש שינוי. עלינו להתייחס לסביבה הבנויה כאל גורם מרכזי להשפעה על מצבנו הנפשי.

החל מהכיסא שאנו יושבים עליו ועד הבניינים, הרחובות האנונימיים ושאון האוטובוסים - דברים אלו, ורבים אחרים המקיפים אותנו, משפיעים על מצבנו הנפשי לא פחות ואולי אף יותר מסיפורינו האישי

החל מהכיסא שאנו יושבים עליו ועד הבניינים, הרחובות האנונימיים ושאון האוטובוסים - דברים אלו, ורבים אחרים המקיפים אותנו, משפיעים על מצבנו הנפשי לא פחות ואולי אף יותר מסיפורינו האישי. זה אינו הדבר היחיד הנעדר מהפסיכולוגיה המודרנית, גם היופי שמילא תפקיד מרכזי ומובהק בהיסטוריה של הנשמה והגותה, נעדר מפסיכולוגיית המעמקים והצטמצם למאפיין דיאגנוסטי. לשיטתו, יש לעורר מחדש את החוש האסתטי השרוי במעין תרדמת, להעיר אותו ולאפשר ללב לשוב לחוש את העולם. אנו חיים בתקופה שבה התרבות מתייחסת לאסתטיקה כאל דקורציה. היופי הוא הדבר האחרון שאנחנו חושבים עליו כשאנחנו בונים בניין או עיר. בבניה החדשה יש תקציב לכל המערכות הרלוונטיות, לעיתים יש גם תקציב להיבטים האסתטיים, אך אם התקציב נגמר לפני השלב הזה, פשוט מוותרים עליו. אנו חיים בתרבות המתייחסת ליופי כאל סעיף תקציבי, אחד מתוך מכלול, לא כמרכיב אימננטי השייך לדבר השלם, באופן המשלב דמיון יצירתי, עונג, סקרנות, עידון, הנאה כלל חושית. התמקדות כזו עשויה להשפיע על היחס לעיצוב, כך שהוא לא יחשב עוד כפעולה חיצונית בלבד - אלא גם כמוקד להתייחסות תרפויטית.

בתחילת ספרו ״עיר ונשמה״ שואל הילמן ״לשם מה נועדו הערים?״ ובסופו הוא טוען כי ערים מציעות דרך להחלים את חיי הנפש שלנו. הוא אינו רואה שום ניתוק בין ערים לעבודת הנפש האישית שלנו.

הרבה השתנה מאז החל ג'יימס הילמן לדבר לראשונה על נשמת העיר. הוא אינו הראשון שדיבר על ״הליכתיות״ או על מרחב איכותי ובטוח עבור הולכי הרגל. הוא גם אינו הראשון שדיבר על העדרו של יופי עירוני. לא מעט נכתב גם על האסתטיקה הסביבתית, אך מתוך מכלול הכוחות הפועלים בעיר הילמן מציין את אחד החזקים – האהבה, "העיר מיועדת לאוהבים". הוא מבקש מאיתנו לאהוב את העיר, שאיתה יש לנו קשר אירוטי ממש, וכדי שערים יוכלו לשרוד, עלינו להיות מכושפים מהן מחדש.

תודה למור קדישזון על התרגומים הנפלאים של ספרם בשלאר והילמן, כן ירבו

לטקסטים קצרים נוספים, מתורגמים על ידי דרור בורשטיין, ניתן לקרוא כאן

לריאיון מעניין המעביר את תפישת עולמו של הילמן, שיחה אחת מבין רבות ביוטיוב, ראו כאן

תמונה ראשית: תנועה בליסבון, מרחב אנושי. תצלום: לואיש אסנסו