הרופא שגילה שהוא פסיכופת

אף שלקח לו זמן להבין זאת, יום אחד באוקטובר 2005 היטלטל עולמו של מדען המוח ג'יימס פאלון. עשר שנים לפני כן, ב-1995, פנה אליו עמיתו במחלקה לפסיכיאטריה באוניברסיטת קליפורניה, אירווין. הקולגה, שייעץ לעורך דינו של רוצח שהמתין בכלא להמתה, שאל אם פאלון יסכים לנתח סריקת PET של מוח הרוצח. הוא פושע אלים, קר רוח, פסיכופת אמיתי; אבל אם פאלון יצליח למצוא בסיס ביולוגי במוח להתנהגותו, אפשר יהיה לטעון בבית המשפט שאינו אחראי למעשיו ועונשו יומתק למאסר עולם. מדען אחר היה אולי מפקפק ביכולתו של מבנה המוח לנבא התנהגות, חריגה ולא-אנושית ככל שתהיה, במנותק מגורמים סביבתיים, תרבותיים ופסיכולוגיים. לא פאלון. חוקר אנטומיה של המוח זה העשור הרביעי, לעדותו האמין תמיד שבני אדם הם מכונות עם הגדרות יצרן שהשפעות חיצונית יכולות לשנות אך במעט.

ד"ר ג'יימס פאלון עם אמו, ג'ני פאלון. היא סיפרה לו על שבמשפחה היו חשודים רבים ברצח. צילום: הוצאת פינגווין

פאלון ניתח את הסריקה ואכן הבחין בפעילות נמוכה מהרגיל בקורטקס האורביטלי ובאזור שסביב האמיגדלה, האמונים על מניעת התנהגות אימפולסיבית. השופט הסכים לראות בזה בסיס ביולוגי להתנהגות, וביטל את עונש המוות. באשר לפאלון, עורכי דין החלו להיוועץ בו עם הדמיות מוחיות של רוצחים שבאכזריותם וגם בפרסומם מתחרים בצ'רלס מנסון. הוא בחן לפחות 15 כאלה, ועם הזמן נהפך למעיין מומחה בתחום וניסח תיאוריה של מוח פסיכופתי. ב-2005, היתה לו פריצת דרך נוספת כאשר בחן 50 הדמיות והצליח לנחש בדיוק מושלם אילו מהן שייכות לרוצחים פסיכופתיים. בבחינה מעמיקה, הוא זיהה בבהירות מעגל מוחי ייחודי להם בלבד, שמתבטא בפעילות ירודה בקליפת המוח באזור הלימבי, הפרה-פרונטלי והטמפורלי - אזורים שקשורים בפחד, חרדה, אגרסיביות, עונג וויסותם.

הפסיכופתים המסוכנים ביותר עשויים להיראות טובי רוח, נטולי דאגה וחברתיים, אבל במוקדם או במאוחר הם יפגינו ריחוק ניכר, אדישות שקטה וחוסר התחשבות באחרים. לעתים קרובות הם אימפולסיביים, אבל נעדרים אשמה או חרטה

מרגע שהבחין בה התבנית הבהירה הסעירה אותו. איש לא זיהה אותה לפניו והוא היה קצר רוח להציג את התיאוריה החדשה שלו לעמיתיו. אבל הוא המשיך לעבוד במקביל בתחומי מחקר אחרים. ביום ההוא ב-2005, פאלון ערך במשרדו תיקונים אחרונים למאמר "רקע נוירו-אנטומי להבנת המוח של פסיכופת צעיר", שכתב עבור כתב עת לחוק פלילי בהתבסס על מסקנותיו; ואחרי שגמר עם זה עבר לעניין דומה אך שונה בתכלית: הדמיות מוח שלו ושל בני משפחתו, בהן השתמש כקבוצת ביקורת במחקרו על הבסיס הגנטי של מחלת האלצהיימר. הוא עלעל וניתח כמה הדמיות נורמליות לגמרי, עד שהגיע למוח אחד שלפי כללי התיאוריה שהוא עצמו ניסח לא יכול להיות שייך אלא לפסיכופת. מאחר ששמות בני המשפחה, כמו גם שמות הפסיכופתים, הוסתרו ממנו לטובת אובייקטיביות מחקרית, הוא לא ידע למי שייך המוח. ומאחר שלא חשד באיש מבני משפחתו, הניח שהשתרבב איכשהו לערימה מתוך המחקר הפסיכופתי.

הוא ביקש מטכנאי המעבדה לגלות את שם הנסרק, ולא היה בזה היגיון. אז הוא ביקש מהטכנאי לבדוק אם חלה תקלה במכונת ההדמייה. הטכנאי בדק והשיב שלא, הכל נראה תקין. הוא גם בדק את כל תווי השמות, ולא נפלה שום טעות. זו היתה הדמייה של מוחו שלו והיתה בה את אותה תבנית זוהרת בבהירותה שזיהה אך ורק אצל פסיכופתים מסוכנים.

סריקת המוח של ג'יימס פאלון (מימין) מגלה אזור חשוך בקורטקס האורביטלי, בדיוק מאחורי העיניים. צילום: ג'יימס פאלון

פאלון השתהה. מצד אחד, לפניו הונח סוג נדיר של מוח שהוא עצמו תיאר כמנת חלקם הבלעדית של פסיכופתים, אך הפעם היה זה המוח שלו. מצד שני, אלוהים עדו שהוא לא הרע לזבוב. הוא, בן 57, פרופסור לפסיכיאטריה והתנהגות אנושית, נשוי באושר קרוב ל-40 שנה, אב לילדים וסב לנכדים, משגשג במחקר וגם בעסקים עם שתי חברות ביו-טק שהקים. הכי חשוב, חברותי. מוקף בחברים, אדם של אנשים, לפעמים חיית מסיבות וגם רודף שמלות לא קטן, כפי שהוא מעיד על עצמו. נכון, הוא היה קצת שובב כילד, אבל לא שונה מרבים וטובים בפרבר האמיד של מדינת ניו יורק בו גדל בשנות ה-50. למעשה, הוא נבחר כילד לדוגמה ומופת של הכנסייה הקתולית באזורו. ילדותו היתה מאושרת. מי כמוהו יודע שמעולם לא הגה במחשבותיו הפרועות ביותר פשעים מחרידים כמו אלה שביצעו הפסיכופתים שלו.

בהתחלה התייחס לכל זה בביטול. אבל העניין שב ועלה בהרצאות שנתן לקולגות על ממצאיו. מדי פעם הזכיר את סריקת המוח שלו עצמו, וכמה עיתונאים החלו מתעניינים. פאלון נמשך למסע גילוי עצמי כאדם וכמדען שהוליד ספר אוטוביוגרפי הרואה אור בימים אלה ברעש תקשורתי גדול בארצות הברית, The Psychopath Inside. מתוך שפע הספרות הפופולרית שיצאה לאור בשנים האחרונות בתחום הנוירולוגיה, המבארת את היום-יום ואת האדם באור הידע החדש המצטבר במעבדות חקר המוח, הספר מתבלט בהיותו גם אוטוביוגרפיה חושפנית; רגע נדיר ומקרי שבו החוקר ומושא המחקר אותו אדם הם, ופאלון עושה כמיטב יכולתו להתבונן בעצמו באותו קור רוח מחקרי שהקדיש לסריקות של רוצחיו הפסיכופתים.

***

לקושיית פאלון יש שני מוצאים: או שהוא פסיכופת, או שההנחות המדעיות שעל בסיסן הניח את כל הקריירה שלו שגויות. אנשי מקצוע רבים וטובים יאמרו שפאלון איננו פסיכופת מהסיבה הפשוטה שההגדרה הזו אמנם נפוצה בתרבות אבל אינה קיימת מבחינה פסיכיאטרית. ב-DSM, התנ"ך האבחוני של הפסיכיאטריה, שותפות הגורל הזו לא מקבלת הגדרה אחת. ההפרעה הקרובה ביותר לה היא הפרעת אישיות אנטי חברתית, המוגדרת "תבנית עמוקה ונשנית של אי התחשבות והפרה של זכויותיהם של אחרים שמתרחשת באדם החל מגיל 15", וניתן לאבחן אותה על ידי הימצאותם של שלושה מתוך שבעה קריטריונים: כשל בהתאמה עצמית לנורמות חברתיות; חוסר אחריות; ערמומיות; אדישות לרווחת אחרים; פזיזות; כשל בתכנון קדימה; עצבנות ותוקפנות".

כפי שפאלון עצמו מציין, "קשה לסכם אוסף של התנהגויות כהפרעה אחת. יש הרבה חפיפה בין מצבים שונים כמו הפרעת אישיות היסטריונית, נרקיסיסטית ואנטי-חברתית. וכל אחד הוא קצת פסיכופת ולכל אחד יש קצת הפרעת קשב וכן הלאה". גם ביחס להגדרות קיימות, המגמה הנוכחית בפסיכיאטריה נחלצת מקטגוריות נוקשות לטובת אבחון גמיש על פני רצף ומימדים שונים.

אבל רכות דיאגנוסטית כזו לא אפיינה את פאלון לפני 2005. כדי למצוא תבנית ברוצחים שהוא מכנה פסיכופתים, היה עליו קודם כל להחליט על הגדרה מוצקה. "למרות חילוקי הדעות באשר לקיומם של פסיכופתים", הוא כותב, "פסיכיאטרים לרוב מסכימים שאחד המאפיינים המכריעים במה שאנחנו מכנים פסיכופתים הוא היעדר אמפתיה בין-אישית". לזה הוסיף מאפיינים מוסכמים פחות, כפי שמגדירם מבדק הייר לפסיכופתיה (על שם הפסיכיאטר רוברט הייר שפיתח אותו). ב"הייר" הנבדק עונה על שאלות בראיון עם איש מקצוע ומקבל ניקוד על סקאלה בין 0 (היעדר פסיכופתיה) ל-40 (פסיכופתיה מלאה).

אדם כזה, לפי מבדק הייר, נבחן לפי ארבע קטגוריות של תכונות: בין אישיות, רגשיות, התנהגותיות ואנטי-חברתיות. כאשר פאלון מדגים לקוראיו דרגות שונות על סקאלת הייר הוא פונה לדמויות מסרטים: חניבעל לקטר מ"מנהאנטר" ו"שתיקת הכבשים", טומי דוויטו (ג'ו פשי) מ"החבר'ה הטובים", פרנק בות (דניס הופר) ב"בלו וולווט", פרדי קרוגר מ"הסיוט ברחוב אלם" ועוד. גם בהם הוא נעזר להגדיר מהו פסיכופת, כמו גם בתחושת הבטן שלו. "פסיכופתיה היא כמו אמנות בשבילי. כשאני רואה את זה אני מזהה את זה". כך הוא מתאר פסיכופת:

מאז 2005, פאלון גילה על עצמו דברים שמעולם לא נתן עליהם את הדעת: התנהגות מסכנת חיים, אדישות לרווחתם של הקרובים אליו ביותר, היקלעות לצרות והיחלצות בעזרת קסמו האישי, כמו גם מעין מאניה תמידית שאופפת אותו

פסיכופתים לא בהכרח שונאים, אבל הם גם לא תמיד אוהבים באופן שבו רובנו מעדיפים לאהוב ולהיות נאהבים. הם בדרך כלל מניפולטיביים, שקרנים בחסד עליון, חלקי לשון וכובשים בקסמם. בניגוד לרוב האנשים הם לא מפחדים מהשלכות. חלקם יילחצו כשהם נתפסים בשקר או במעשה אלימות, כמו כל אחד אחר; אחרים יגיבו בקור רוח מושלם. אפילו המסוכנים ביותר עשויים להיראות טובי רוח, נטולי דאגה וחברתיים, אבל במוקדם או במאוחר הם יפגינו ריחוק ניכר, אדישות שקטה וחוסר התחשבות באחרים. לעתים קרובות הם אימפולסיביים, אבל נעדרים אשמה או חרטה. הם יזמינו אותך להצטרף לחגיגה המסוכנת שלהם, אבל ימשכו כתפיים אם מישהו נפגע.

האתגר השני באיפיון מוחו של פסיכופת הוא כמובן המוח עצמו, על רשתות החשמל המסחררות שלו. פאלון כותב: "למרות שהתקדמנו בהבנתנו איך פועל המוח, הוא עדיין ברובו תעלומה [...] שלא כבמחלות אמיתיות במערכות איברים אחרות, במחלות של המוח אין לנו את הפריווילגיה [לזהות את הבסיס הביולוגי של המחלה] מאחר שכל כך מעט ידוע על המנגנונים הביולוגים הפתולוגיים שבפעולה". אבל גם ההתנסחות הצנועה הזו לא הנחתה את פאלון. "למרות המחקר שלי בהתנהגות ובמוח של פסיכופתים, היתה בידי הבנה מועטה מאוד של מהו פסיכופת", הוא מודה, "מכיוון שפסיכופתיה לא היתה נושא המחקר העיקרי במעבדה שלי".

***

מאז 2005, פאלון גילה על עצמו דברים שמעולם לא נתן עליהם את הדעת, גם אם הם הופיעו בקצה שדה הראייה שלו: התנהגות שאפשר לראות בה הרפתקנית, מסכנת חיים, אדישות לרווחתם של הקרובים אליו ביותר, היקלעות לצרות והיחלצות בעזרת קסמו האישי, כמו גם מעין מאניה תמידית שאופפת אותו. הוא מסוגל להבריז לקולגה מהרצאה משותפת כדי ללכת לשתות עם בחורות שזה עתה פגש. הוא נכנס לפעמים לטראנס של דיבור שיכול להימשך שעות, אבל הוא מבחין כשאשתו דיאן או בתו טארה מגלגלות את עיניהן ומקבל את האות לחדול. חברים אומרים לו לפעמים שהוא משוגע, כמה מהם אפילו נקטו במילה פסיכופת - למשל, אותו קולגה שפאלון הבריז מהרצאתם - אבל הוא מעולם לא לקח את זה ברצינות.

ג'יימס פאלון (מימין) עם אשתו, בנו ובנותיו. הוא היחיד במשפחה עם מבנה מוח המאפיין פסיכופת. צילום: ג'יימס פאלון

בנעוריו, הוא פיתח התנהגות כפייתית שהתבטאה בכפרה נשנית על חטאים. בשלב מסוים אפילו כומר הווידוי עצמו ייעץ לו להירגע. כלפי חוץ הוא היה ילד אהוד ומוקף חברים, תלמיד חכם שמורות אהבו לטפח והוא זוכר אותן עד היום בהערכה ובחיבה; נראה שהאפיזודה הכפייתית נעלמה מבלי להשאיר צלקות כבדות. בקולג' כבר היה אדם חופשי ברוחו, חיית מסיבות שלפחות פעם אחת נעצר על הפרת סדר - הוא הפעיל זרנוק מכבי אש בבית אחוות סטודנטים - והצליח לשכנע את השוטרים לא לעצור אותו. את אשתו פגש כששניהם היו בני 12, בברכה בשכונת מעמד בינוני-גבוה בה הם גדלו. הם התראו מדי קיץ ובגיל 16 נהפכו לבני זוג. כשהיו בני 22 הם כבר היו הורים לילדים: פאלון ציין את הלידות בבילויים פרועים. פוליטית, הוא הגדיר עצמו לראשונה כליברטיני וההגדרה הזו מלווה אותו עד היום - כמו גם את אשתו. הם עוסקים בצדקה, תורמים כסף מדי פעם, אבל שניהם מאמינים שצריך לבטל לחלוטין שרותי רווחה מטעם המדינה.

ב-2008, פאלון סיפר בפירוט וברצינות מדעית מול מצלמות של TED לא רק על מבנה מוחו, אלא גם על הקו הגנאולוגי שלו, שמצטיין בכמה רוצחים דומסטיים לאורך מאות שנים, כולל המלך ג'ון האכזר מהמאה ה-11. לא היה לו מושג שלמחרת בבוקר כבר יצפו בזה יותר ב-23 אלף בני אדם. הוא עדיין לא ידע מה משמעות מבנה המוח שלו, אבל הוא יצא מארון כלשהו. "הדבר המביך ביותר בפרסום היה לא העובדה שאני נצר לאנשים מטורפים ואלימים, אלא שנעשיתי להוכחה מדברת ומהלכת נגד התיאוריה שטיפחתי כל חיי: שאנחנו מתוכנתים להיות מי שאנחנו".

האם ג'יימס פאלון פסיכופת? כנראה שזה עניין של הגדרה, והוא מצא אותה: "פסיכופת לייט" הוא קורא לעצמו ולשכמותו. בכנס על דיכאון בנורווגיה, אחת הפעמים הרבות בהן דיבר על עצמו מאז גילה שיש לו מוח של מה שהוא מכנה פסיכופת, מומחה עולמי לדיכאון איבחן אותו כסובל מסוג של מאניה-דפרסיה.

בעקבות קורותיו הוא גילה דיווחים על מוחות כשלו ש"אינם שייכים לרוצחים או לפסיכופתים", ועלה בדעתו שגם אם סוג כזה של נזק מוחי "עשוי להיות גורם הכרחי לפסיכופתיה, הוא לא בהכרח מספיק", ו"ייתכן שגורמים אחרים גם הם בפעולה". הוא גם נפתח לאפשרות שלסביבה יש תפקיד רב יותר ממה שהניח בעבר; שגנים עשויים להשתנות כתוצאה מתנאי לחץ, ושהשינוי עשוי להתבטא בדורות הבאים - לא כמוטציה, אלא כווריאציה אפיגנטית קלה. הוא מאמין שהיה לו מזל רב: הוא גדל בסביבה אוהבת ומטפחת. ואילולא כך, עשוי היה לצאת ממנו "מנהיג כנופייה".

אך הוא מצא דרך אמצע: לא פסיכופת אבל קצת, לא לחלוטין שוגה בתיאוריה שלו אבל מעט כן. לפרקים נדמה שהוא מעדיף להאמין שהוא פסיכופת ולו כדי לא להודות בפני עצמו שהניח תיאוריה נוקשה מדי לבני המין האנושי. גם היום הוא סבור שעם התקדמות הבנת המוח, יש ערך בלסרוק את מוחם של תינוקות בני יומם כדי לדעת מה צפוי לצאת מהם - ואם רוצים או יכולים, גם להתערב כדי למנוע מהם את הפוטנציאל ההרסני הטבוע בהם, להבנתו. התמזל מזלו וטכנולוגיה כזו לא היתה קיימת בעת לידתו. ■

מקור:

The Psychopath Inside: A Neuroscientist's Personal Journey into the Dark Side of the Brain