פרויקט המחילה התעללות, הכחשה וסליחה

ג'יין ואחיה עברו התעללות מינית על ידי אביהם במשך שנים רבות. הוא מכחיש שההתעללות התרחשה. כאדם בוגר ניתקה ג'יין כל קשר עם אביה אך ב-1988 היא החליטה לחדש עמו את הקשר ולנהל עמו דיאלוג למרות מחלוקות בלתי ניתנות לגישור שהיו ביניהם. למרבה הצער ב-1999 אחיה של ג'יין התאבד.

אבי התעלל בי מינית מאז שהייתי בת שלוש ועד שמלאו לי 12. שרדתי את ההתעללות על ידי התנתקות – גופי היה נוכח אבל נפשי התפצלה ממנו ו"שכחה". כשבני היה בן שלוש התחלתי לשחזר את זיכרונותיי עד שבסוף החלטתי להתעמת עם אבי. הוא הכחיש את ההתעללות ודבק בגרסתו. שרדתי את תהליך ההיזכרות על ידי פיצול נוסף – ניתקתי כל קשר עם אבי.

כך לפחות זה נראה מהזווית שלי אך מבחינתו של אבי המציאות נראתה אחרת לחלוטין. כרעם ביום בהיר נחתה עליו האשמה כוזבת של התעללות מינית, תחילה מבתו ואחר כך מבנו. הם ניתקו עמו כל קשר ומנעו ממנו מגע עם נכדיו. הם דיווחו עליו לשירותי הרווחה והוא תושאל על ידי המשטרה. בנו שלח מכתבים נקמניים לו, לאשתו השנייה ולחברי קהילתו. הוא חשש שהוא עלול לאבד את מקום עבודתו, את משפחתו השנייה ואת מקומו כחבר מכובד בכנסייה המקומית ובקהילה. בנו התאבד ותלו בו את האשמה על כך והוא לא הורשה להגיע ללוויה.

החיבור מחדש עם אבי לא היה מסע קל. במשך זמן רב התמקדתי בזעם שלי. חיפשתי נקמה, להעניש, אפילו להרוג. הפכתי את אבי ל"אחר", לרע המוחלט. אולם לא הייתי מסוגלת להתנתק ממנו לחלוטין. ציערה אותי העובדה שההתעללות לא בוצעה על ידי אדם זר אלא על ידי אדם שאהב אותי ואני אהבתי אותו.

החלטתי לחדש את הקשר עם אבי לאחר שהשתתפתי בסדנת ריקוד , 5Rhythms, שם הבנתי שאני לכודה בעבר ולא מסוגלת להרגיש דבר מלבד היותי קורבן חסר ישע. המפגש הראשון הזה היה חוויה מאוד חיובית עבורי. אמרתי לאבי שלא שיניתי את עמדתי באשר למה שקרה אלא רק את מה שאני בוחרת לעשות עם זה. הפסקתי להיות קורבן חסר ישע, עשיתי בחירות, קבעתי גבולות ודיברתי ישירות על חווית ההתעללות שלי, כל מה שלא היה אפשרי כשהייתי ילדה.

הזמנתי את אבי לספר את גרסתו וביקשתי ממנו לאפשר לי לעשות זאת גם כן. אמרתי לו שאני יודעת שלא כל מה שקרה ביננו כשהייתי ילדה היה רע, ושאני רוצה להכיר גם בחלקים הטובים שהיו. הצעתי שנצא להליכה והוא הסכים. במהלך ההליכה התחלנו לחפש דרכי תקשורת שיאפשרו לנו לגשר על ההבדלים הבלתי ניתנים ליישוב ביננו וכך אנו עושים מאז ועד היום.

במהלך שמונה השנים האחרונות המאבק לבסס את האמת באשר למה שקרה ביננו בעבר הפך לפחות משמעותי עבורי. כעת יותר חשוב לי מה שקורה עכשיו ובעתיד. כשהתחלתי לדבר על ההתעללות שעברתי היה לי מאוד חשוב שיאמינו לי, כיום אני פחות עסוקה בביסוס האמת שלי ויותר באפשרויות להתייחס באופן חיובי להבדלים הבלתי ניתנים ליישוב ביננו. בזבזתי זמן רב בלשנוא את אבי. כעת אני מוצאת דרכים יצירתיות יותר להתייחס אליו מעבר לקוטביות של קרבן/תוקף. המעבר מתחושה של היותי קורבן חסר ישע מול מתעלל חסר תקנה היא חוויה נהדרת שעזרה לי מאוד להחלים נפשית ורוחנית.

בנוסף לכך אני מודעת לכך שיחסי הדיכוי והניצול הפרטיים בין אב לבתו הם חלק מתמונה הרבה יותר רחבה, ושכל הנושאים הללו קשורים לא רק להתעללות מינית אלא לכל שאר סוגי ההתעללויות שאנו מבצעים. אני חשה פחות בודדה ואני נמלאת רצון ליצור משהו משמעותי מתוך החוויה הטראומתית שלי, משהו שיוכל להביא מזור לעולם. אני מקווה שיחד נוכל למצוא דרכים חדשות לפתרון קונפליקטים, דרכים שלא ינציחו את מעגל הנקמה והאלימות, בין אם הקונפליקטים הללו מתרחשים בין חברים או בתוך המשפחה, ובין אם הם מתנהלים בשמינו על ידי מנהיגים פוליטיים או בשם המסורות הדתיות והרוחניות שלנו.

אין זה קל להתעלות מעל הקוטביות של קורבן/תוקפן, אנו נוטים לנהוג כאילו מי שחף מפשע ומי שאשם הם ישויות נפרדות לחלוטין. אך הקורבן והתוקפן, "טוב" ו"רע", מתקיימים יחד בתוך כל אחד מאתנו. אבי היה בן טוב לסבתא שלי, הוא חבר מכובד בקהילה שלו והוא היה אבא טוב וגם אבא מתעלל. מחבלים מתאבדים גם כן עשויים להיות בנים טובים להוריהם וחברים מכובדים בקהילותיהם.

מחילה היא רעיון מעניין בהקשר של אבי. אני חושבת שמחילה היא יותר תהליך מתמשך שבא והולך ומתפתח לאורך זמן מאשר משהו שמתרחש אחת ולתמיד. הוא טוען שהוא סלח לי על כל הצער שגרמתי לו ב"האשמה הכוזבת" שלי. האם אוכל לסלוח לו על דבר שהוא מכחיש? התשובה היא כן ולא. מה שאבי עולל לי ולאחי הוא דבר בלתי נסלח אך אינני זקוקה יותר להודאה שלו או שישלם על כך באיזשהו אופן. הגעתי למקום חדש, מקום שהוא מעבר להיסטוריה הכאובה שלי, מקום שפונה לעבר עתיד יציב ובר-קיימא גם עבורי ביחסי הבינאישיים וגם עבור העולם.

הסיפור הזה אינו נושא את שמי האמיתי, במקור ההחלטה התקבלה מסיבות משפטיות. זהו נושא טעון: התעללות מינית בילדים היא עדיין טאבו וקיים עדיין איסור לספר על כך. רבים מאתנו שותקים במשך שנים כפי שמקרי הידוענים שהתפרסמו באנגליה הוכיחו. בעוד שהחלק של הילד הפגוע שבתוכי מרגיש נוח לא להיחשף, החלק של הסופרת/לוחמת/אקטיביסטית שבתוכי חשה צער על כך שהיא אינה יכולה לעמוד בגאווה מאחורי המילים והמעשים שלה.

עם זאת לאחרונה עלתה סוגיה חדשה: הבחירה שלא להיחשף בשמי הפרטי נועדה להגן על בני משפחתי כולל אבא שלי. ההכרה בהשפעה שיש למעשים שלי על אחרים היא אחת הדרכים שלי לפצות על מה שחסַר לי בזמן ההתעללות, וכך עלינו לנהוג גם ברמה הגלובלית אם ברצוננו לשרוד.

© The Forgiveness Project

״פרויקט המחילה״ הוא ארגון עטור פרסים ללא מטרות רווח שאוסף סיפורים אמיתיים על סליחה ומחילה כדי לעודד הבנה והתבוננות ולאפשר לאנשים להשלים עם כאב ולהתגבר על טראומות בחייהם.

תורגם במיוחד לאלכסון על-ידי סימונה באט

תצלום ראשי: © The Forgiveness Project