לרוץ לאט לאט

"לא פעם אדם השולט נפלא בשיח בתחומים שונים של אינטראקציה תרבותית, היודע לשאת הרצאה, לנהל ויכוח אקדמי, המצטיין בנשיאת דברים בנושאים חברתיים, שותק או מדבר באופן מגושם ביותר בשיחת חולין" (מיכאיל בכטין, כתבים מאוחרים) 

נהוג בטעות לחשוב שרהיטות היא סגנון דיבור קולח בלשון מצוחצחת וגבוהה. כשמדמיינים אדם רהוט מדמיינים, אולי, דמות של מין מצליחן חלקלק. אבל זהו דיוקן מסולף ומטעה, משום שרהיטות היא משהו אחר לחלוטין – רהיטות היא סגנון דיבור שמתאים להקשר המסוים והולם אותו. השאלה מהי רהיטות נענתה אמנם בתשובות שונות בתקופות שונות, אבל הרעיון שרהיטות אינה סגנון מלוטש או גבה-מצח אלא סגנון ההולם הקשר מסוים, מופיע כבר אצל אריסטו ב"רטוריקה" במאה הרביעית לפני הספירה.

אדם רהוט אינו בהכרח כזה שמשתמש בסגנון מלוטש, או בעל אוצר מילים רחב בשפה הרשמית, אלא מי ששולט שליטה מעולה בהקשר ומדבר בתוכו בשטף, בתנועה קלה

אדם רהוט אינו בהכרח כזה שמשתמש בסגנון מלוטש, או בעל אוצר מילים רחב בשפה הרשמית, אלא מי ששולט שליטה מעולה בהקשר ומדבר בתוכו בשטף, בתנועה קלה. ובאמת, בעברית יש קשר מעניין בין המילה "רהיטות" לבין המילה "ריצה" (ה-ט' מוחלפת ב-צ'), בין "רהוט" ו"רץ". רהיטות היא דיבור זורם, קולח, שוטף, רץ. הרהיטות היא "ריצה" בדיבור, אבל היא אינה בהכרח נטולת הפסקות או נעדרת היסוס. היא אינה סגנון דיבור מסוים, אלא בקיאות מוחלטת בהקשר ספציפי והבנת השטף הייחודי לו. רהיטות בהקשרים רשמיים וטקסיים אינה דומה לרהיטות בהקשרים לא פורמליים או בשיחה חופשית. רהיטות בזמן ובמקום מסוים אינה רהיטות בזמן או במקום אחר. כל הקשר מביא איתו סגנון ריצה שונה.

ניסיון להיות רהוטים בהקשר שאינו מוכר, או כזה המוכר באופן עמום, רופף, או תיאורטי, נדון לרוב לכישלון. אין דבר צורם יותר מאדם שמנסה, למשל, להגביה את המשלב הלשוני שלו באופן כפוי כדי להשמע רהוט. הגבהת-יתר מביאה לתיקוני-יתר (hypercorrections) – ניסיונות מאולצים לאמץ שפה תקנית, שנגמרים בשגיאות צורמות. מבחינה סוציולוגית, תיקוני יתר מאפיינים במיוחד אנשים במעמד חברתי תנודתי שמנסים לאותת על כניסה למעמד חדש וגבוה יותר דרך אימוץ של משלב לשוני גבוה יותר, בניסיון להישמע רהוטים. החוקר וויליאם לבוב (Labov) הראה את השכיחות של התופעה הזאת במעמד הבינוני-נמוך הנייד, אבל היא מאפיינת לא פחות אזורים אחרים של דינמיות חברתית כמו מתעשרים חדשים. ה"טורטלים" מתכנית הסאטירה "ארץ נהדרת" הם אלופי תיקוני היתר, ומסיבה זו הגילום שלהם כסטריאוטיפ של נובורישים מדויק כל כך. הניסיונות שלהם להשמע רהוטים יוצרים ביטויים נלעגים כמו "אצלנו החינוך זה בל יעבור" – ניסיון לאותת על חשיבותו של חינוך הילדים דרך שימוש מסולף בביטוי השלילי "ייהרג ובל יעבור" באופן שהופך אותו על ראשו.

אבל שליטה מעולה בשפה הרשמית רחוקה מלהיות תנאי מספיק לרהיטות. צורם לא פחות הוא דיבור שמנסה להנמיך את עצמו כדי להתאים לרמה של קהל משוער. דיבור מתיילד מאוד בשיחה עם ילדים, למשל, מניח שילדים זקוקים לפישוט מוחלט של הלשון ולשינוי דרסטי בנימת הדיבור כדי להבין מבוגרים, והוא מתפרש על ידי חלק מהילדים כדיבור לא רהוט, שלא כדאי להקשיב לו ולהתמסר לו. גם דיבור במשלב לשוני נמוך ושילוב של ביטויים עממיים מול קהל שנתפש על ידי הדובר כפשוט ועממי עלול להתקבל כדיבור מאולץ ומעורר גיחוך. זהו מעין תיקון-יתר מהופך – תיקון יתר כלפי 'מטה' שאינו מביא בחשבון את הידע העצום והבקיאות היסודית שכל סוציולקט (ניב חברתי) דורש. סוציולקטים הם אוקיינוס של ניואנסים – אוצר מילים, אינטונציה, מקצב דיבור, ואוסף של הרשאות ואיסורים בלשון – שקשה מאוד להגיע בהם לרמה מספקת של רהיטות דרך השערות והנחות מבחוץ.

בהרצאת הספוקן-וורד הווירטואוזית שלה על רהיטות ("שלוש דרכים לדבר אנגלית"), ג'מילה ליסקוט מספרת על היכולת שלה, כאישה אמריקאית שחורה ומשכילה, ללהטט בדיבור בין הקשרים אקדמיים, משפחתיים וחברתיים ולהיות רהוטה (articulate) בכל אחד מהם. כשהפרופסור שלה מהאוניברסיטה מגיע לשכונה ואומר "”hello ולא “what’s good” ("מה המצב") בטון הנכון, היא סונטת בו: אתה הוא זה שאינו רהוט! אינך שולט היטב בשפה. ליסקוט תובעת את מקומה כאישה רהוטה לא רק בזכות ההשכלה האקדמית שלה והיכולת שלה לנהל דיון אינטלקטואלי שוטף, אלא גם בזכות היכולת שלה להתקבל כרהוטה בקרב משפחתה וחבריה. היא מגדירה את עצמה כ"תלת לשונית" בזכות השליטה שלה בשלושה הקשרים חברתיים לפחות.

ובאמת, הדוברים הרהוטים ביותר הם אלה שמסוגלים ללהטט בלשון ולשלוט בה באופן חופשי וחסר מאמץ, לנוע בזריזות בין משלבים לשוניים, להתאים את סגנון הדיבור להקשר שלו. מרקוס טוליוס קיקרו, הנואם הרומי המהולל, נודע כנואם הרהוט ביותר בהיסטוריה לא בזכות סגנון אחיד, מלוטש וגבוה אלא להיפך – בזכות היכולת שלו לנוע בין סגנונות ומקצבים בהתאם לקהל ולהקשר, ולהיות בקיא ומעורר אמון בכולם.

למרבה המזל, גם דיבור שאינו רהוט כביכול, לא רץ, נתקע, מהוסס, דיבור שכולו סימני שאלה, יכול להיות אפקטיבי ולהתקבל כאמין

אחד הדברים הקשים ביותר עבור מי שנאלצים לדבר בשפה זרה, שפה שאינה שפת אמם, היא אבדן הרהיטות. גם מי ששולט היטב בלשון החדשה, סובל מאבדן השטף ומהיעדר היכולת לדייק בדיבור. כואב במיוחד הוא אובדן ההומור, משום שהומור אפקטיבי הוא סימן ראשון במעלה לרהיטות, וקשה מאוד לשמר אותו בשפה זרה. מי שמדבר בשפה שניה מרגיש כל העת שהוא כושל, מדדה, לא רץ.

למרבה המזל, גם דיבור שאינו רהוט כביכול, לא רץ, נתקע, מהוסס, דיבור שכולו סימני שאלה, יכול להיות אפקטיבי ולהתקבל כאמין. דיבור כזה הוא כעין הודאה כנה מצד הדובר שהוא לא מספיק מכיר את ההקשר שבתוכו הוא מדבר והוא אינו מנסה להתאים את עצמו אליו באופן כפוי כדי להשמע רהוט. מאזינים נוטים להעריך לא רק רהיטות וירטואוזית אלא גם עמדה של חשיפה אותנטית של מגבלות. יש דוברים שמעדיפים לשוטט ולתעות במקום לרוץ.

ועוד דבר: אנשים מגמגמים, כלומר פצועי-רגל במונחים של רהיטות, יכולים להיות רהוטים להפליא.

אין ספק שיש אנשים רהוטים מטבעם, אבל רהיטות יכולה להיות מושגת גם באופן מכוון. אלא שהיא אינה דורשת רק שליטה מוחלטת בשפה – היא דורשת להתעניין בשומעים, במקום ובזמן שבו מדברים, היא דורשת לחיות בתוך הקשר. התנועה בהתחלה אולי איטית ומפרכת ומותירה את הגוף תשוש, מובס וכואב. לאט לאט אפשר להתחיל לרוץ.

תמונה ראשית: מנעול. תצלום: כריס ברבליס, unsplash.com

Photo by Chris Barbalis on Unsplash