סקירת ספר נוירוני ראי, אמת או בדיה?

במהלך הניסוי הבחינו ריזולטי וחברי צוותו בתופעה משונה: בכל פעם שאחד החוקרים הגיש אוכל לפיו מול עיני הקוף, מוחו של האחרון הגיב ממש כאילו הוא עצמו עושה את הפעולה: בין אם הקוף הניע את ידו בעצמו ובין אם רק ראה מישהו אחר עושה כן, אותה פעילות מוחית נרשמה במוניטור. אחרי כמה שנים של תצפיות, ריזולטי הסיק שהמוח מצויד במה שכינה "נוירוני ראי", דרכם ממשיג המוח פעולה שהתבצעה על-ידי האחר.

פרסום הממצאים ב-1996 פרץ דרך לעבודה נוספת מאת ריזולטי ואחרים, אשר הרחיבה את פעולת השיקוף הפשוטה שנצפתה במעבדה בפרמה לכדי תיאוריה נוירו-חברתית על היחס בין אדם לסביבתו: פעולה זו, גרסו, היא המאפשרת לאדם להבין את זולתו גם מבלי שהתנסה בחווייה בעצמו; היא למעשה אבני היסוד של החווייה האנושית, או כפי שהצהיר בשנת 2000 פרופ' וי. אס רמנצ'דרן, חוקר מוח באוניברסיטת סן דייגו בקליפורניה: "ניורוני ראי יחוללו בשדה הפסיכולוגיה מה שחולל ה-DNA בביולוגיה". חברות תרופות השקיעו בשאיפה לארוז ממצאי מעבדה למוצר: לפי תיאוריית "הראי השבור", אפשר שהפרעה בפעילות נוירוני הראי היא אחד הגורמים לאוטיזם וליקויים חברתיים אחרים ובעזרת הבנה מעמיקה יותר של טבעם ניתן יהיה להתערב בו.

ב-2006, בראיון לניו יורק טיימס, סיכם ריזולטי את תובנות תחום המחקר הצעיר שייסד עם פרסום מאמרו עשר שנים קודם לכן: "אנחנו יצורים חברתיים לעילא. ההישרדות שלנו תלויה בהבנת הפעולות, הכוונות והרגשות של הזולת. נוירוני ראי מאפשרים לנו לתפוש את מחשבתו של הזולת לא באמצעות הסקה והמשגה, כי אם באמצעות סימולציה ישירה. לתפוש באמצעות רגש, לא באמצעות מחשבה". רמנצ'דרן הרחיק וטען בספר משלו שהיו אלה נוירוני הראי שלפני עשרות אלפי שנים הזניקו את תנועת המין האנושי אל עבר גבהי התרבות והארגון החברתי.

פרופ' ניקולאס רוז, אחד ממחברי הספר. צילום: לונדון סקול אןף אקונומיקס/ויקיקומונס

מנקודת המבט של חוקרי נוירוני ראי, כמו גם של מדענים אחרים בתחום חקר המוח, המידע שהצטבר בעשורים האחרונים במאות ואלפי ניסויים במוסדות אוניברסיטאיים יוקרתיים מקרב אותנו לפיצוח שאלה עתיקה: "מה עושה אותנו לאנושיים", כפי שהיא מנוסחת בכותרת המשנה בספרו של רמנצ'נדרן. נתיב מסע החקר לאנושיות מתפתל באיבר אחד, שחלקו בגוף לא עולה על 2%; אבל תובנותיו מקיפות את הגוף כולו, את החברה ואת האנושות. והן נושאות תקווה לא רק להבין את האנושיות, אלא גם לתקן את פגמיה על ידי פנייה ישירה לאזורים במוח שבהם היא מוצפנת.

מנקודת המבט של ניקולאס רוז וגו'אל מ. אבי ראשד, מחברי הספר Neuro: The New Brain Sciences and the Management of the Mind, הסיפור של נוירוני הראי מכיל את רוב הרכיבים האופייניים להיסטוריה של ה-neurosciences, מדעי המוח: כתבות בעיתונות הפופולרית, ואפילו במאמרים אקדמיים, יצניעו ואף ישמיטו את העובדה שבמשך כל השנים האלה מעולם לא נמצאה הוכחה ישירה לקיומם של נוירוני ראי, כשם שמעולם לא נמצאה הוכחה ישירה לכך שתרופות נגד דיכאון מעכבות סרטונין בסינפסות של המוח. ולמרות שאלה הן תיאוריות בלבד, לא יותר ממיתוס, שתיהן נהפכו לאמיתות מדעיות.

המקרים האלה אינם חריגים בהיסטוריה הקצרה של מדעי המוח (השימוש הראשון במונח neuroscience נרשם בשנת 1962). רוז ואבו ראשיד מתווים את סיפורו של המוח בחצי מאה האחרונה כאיבר ששתי הנחות יסוד התמזגו בו: אחת, שהוא מקום מושבם שכל מופעי הנפש האנושית, ושתיים, שהוא גמיש, ניתן לעיצוב, לא עוד בניתוחי לובוטומיה ידועים לשמצה אלא באמצעות תרופות, מדיניות וגם "אימון מוחי", מפתח בן זמננו לשיפור עצמי בכל תחומי החיים (מה שבכותרת המשנה מכונה Management of the Mind). יחד, הם דוחפים לזינוק לא זהיר מעל "עמק המוות" המפריד בין מחקר לתרגומו לכדי מוצר תרפויטי ורווחי - בעיקר כשחברות תרופות ממנות את המחקר. השיבוש מתחיל כבר בשלבי המעבדה המוקדמים: בהסקה מרושלת מקוף ומחולדה אל האדם, תוך התעלמות משפע הקשריו התרבותיים וההיסטוריים; בהסקה מרושלת ממתנדבי הניסוי, מוגבלים כפי שהם על ידי תנאי המעבדה, אל כלל בני האדם; פיענוח ממצאים לפי מפתח דיאגנוסטי מלאכותי כמו ה-DSM, שהוא כשלעצמו כלי שנועד לשמש סימן מוסכם ובמידה רבה שרירותי לאבחון ולטיפול; ולבסוף, זיהויה המוחלט של הנפש עם המוח, היכן שניתן לכאורה להתערב ולשלוט בעיצובה, מבלי לתת את הדעת על ההשלכות האתיות והמוסריות שיש לכך על תפישת העצמי ומקומו של האדם בחברה.

מחברי "נוירו" מצהירים בתחילה שספרם, שלא כמו מרבית הביקורות מתחום מדעי החברה והרוח (רוז הוא סוציולוג מקינגס קולג' בלונדון, אבי ראשד דוקטורנטית להיסטוריה של המדע בהרווארד),  נכתב ב"רוח של ביקורת ידידותית", שמקווה "ליצור גשר בין הדיסציפלינות" ולא להגביה עוד את החומה. הם מדגישים שלא כולם כאלה, ש"מעטים החוקרים בתחום שמתייחסים אל האדם כאל בובה הנשלטת בידי מוחו". אפשר שזה כך: נוירוני הראי, כמו ממצאים במדעי המוח בכלל, עוררו ועודם מעוררים ביקורת מתוך התחום - גם אם זו נבלעת לעתים בשטף הפרסומים. כך או כך, עד מהרה מתגלה מטאפורת הגשר כלא יעילה; שכן לתמונה העולה מ"נוירו" מתאימים דווקא דימויים של פלישה חד-צדדית, במקרה הזה של חוקרי המוח אל מדעי החברה, אל הפילוסופיה, אל ההיסטוריה והאבולוציה, השטחת הקרקע וכיבושה. שוב ושוב, מראים רוז ואבי ראשד, גם הצנועים שבמדעני המוח ממהרים לסכם את מאמריהם בהבטחה פוטוריסטית למקם פעולה זו או אחרת באחד מאזורי המוח ולמצוא מזור לליקוייה במקרה הצורך, או לתאר תבנית נוירונית שעומדת בבסיס התנהגות אנושית מהותית. לתאר, כאמור, כנגד תבניות דיאגנוסטיות שמניחות קווים, לעתים שרירותיים, בין נורמלי ללא-נורמלי.

חקר המוח, מזכירים רוז ואבי רשיד, לא בא יש מאין. לא בסיס מדעי איתן הוא שהעניק למוח את תפקידו כיום כמשכן האבסולוטי של הנפש ותקווה לשיפור אישי, חברתי ואף מדיני (דייוויד רוק, מייסד "המכון לנוירו-הנהגה", כותב בקביעות למגזינים אמריקאיים על הצורך ליצור תנאים מוחיים אופטימאליים עבור מנהיגים בתהליכי קבלת החלטות). למעשה, מה שסייע יותר מכל להכתרתו של המוח הוא גם שמסגיר, עבור רוז ואבי רשיד, את הגנאולוגיה המפוקפקת של מדעי המוח המודרניים: ניראות.

בפברואר 2007 התפרסמה בעיתונות הפופולרית עבודתו של ג'ון דילן היינס במכון מקס פלאנק למדעי המוח והקוגניציה האנושית בגרמניה. הכותרות דיווחו שדילן וצוותו ערכו במעבדתם סריקה מוחית לשני נבדקים אשר התבקשו לבחור, כל אחד, מבין מספר מצומצם של אפשרויות. הסריקות גילו שאזור מסוים במוח החל לפעול לפני שהנבדק ביצע את הבחירה, ומניתוח הנתונים נראה היה שהפעילות הזו יכולה לחזות במה יבחר. "על בסיס זה", כותבים רוז ואבי רשיד, "היינס שרטט תרחיש של קריאת מחשבות שבו סריקות כמו אלו יוכלו לחשוף את כוונותיו של אדם בטרם הפעולה, והוא קרא לדיון אתי על ההשלכות". קריאה לדיון אתי, שקולה וכבדת ראש בהקשרים אחרים, נקראית בסקירה של "נוירו" כבדיחה נשנית ולא מצחיקה של חוקרי מוח, שממהרים לקבע את ממצאיהם הצרים באמצעים מלאכותיים כאלה, שנותנים להם תוקף מדומה של אמת (אם מביעים דאגה אתית, סימן שיש איום, ואם יש איום לדון בו, הוא ככל הנראה אמיתי). "כמובן שהתרחיש הזה היה פנטזיה", פוסקים מחברי נוירו; "ניסוי המעבדה המלאכותי והפשטני לעילא לא אומר לנו כלום על ההיווצרות של כוונות אנושיות ממשיות ומורכבות ועל נקיטת פעולה משמעותית באי-סדר של העולם האמיתי". פנטזיה המבוססת על "אמונה שנהפכת לבעלת ערך של אמת: שניסויים אשר סורקים את מוחם של בני אדם במעבדה על מנת לזהות תבניות אקטיבציה בשעה שהם מבצעים פעולות פשוטות או משחקים מסוגלים לחשוף את פעולת המחשבה האנושית בזמן אמיתי - ויותר מכך, שהם מראים בדיוק אילו אזורים במוח מעורבים בדיוק באילו מצבים מנטליים ספציפים, לא רק רגש וקוגניציה כי אם גם כוונה, רצון ועוד. נדמה היה שהטכונולוגיות החדשות של ויזואליזציה חשפו סוף סוף ובאוביקטיביות את הבסיס הפיזי של חיי הנפש של האדם בתבניות פעילות במוח החי" (54).

"המוח והלב כעיגול זן", דיידו בונקה (1860-1752), דיו על נייר. באדיבות מוזיאון האמנות של לוס אנג'לס.

גם הדוגמה הזו, כמו רבות מאלה המופיעות בספר, גורמת למחקרים במדעי המוח, כה סמכותיים לרוב, להיראות כמו נשרו מפמפלט מתפורר על מחלות נפש שנכתב במאה ה-19. ולא רק בגלל שהשערות מקבלות ערך נמהר של אמת: משותף לשניהם גם הניסיון לתאר באמצעות דימויים - להעניק ניראות - למצבים נפשיים מוגדרים. בהומאג' מוצהר (56) למישל פוקו ולספרו "הולדת הקליניקה" (1963), מציינים המחברים את המאה ה-18 המאוחרת ותחילת המאה ה-19 כזמן שבו הוסרה העלטה מעל חולי נפש שנאספו מהפינות המאובקות של בית המשוגעים והוצבו אל מול מבטו הבוחן של הרופא: מהמאמר על התשוקות באנציקלופדיה של דידרו וד'אלמבר (1751) והטיפוסים הפיזיונומיים של יוהאן קספר לוואטר (1783), אל האטלס של ז'אן אסקרול (1830), ובו איורי משוגעים על סמך תצפיות במאושפזי סלפטרייר - לכל מחלה בקטלוג התופח והולך צורה חיצונית שהולמת את תהליכי הנפש, לא עוד סמויים מן העין. פחות מחצי מאה אחר כך באותו מוסד, ז'אן מרטן שרקו הפנה את מצלמתו ואת המבט הקליני שלו ושל תלמידיו אל האשה ההיסטרית, על התנוחות וההבעות הייחודיות לה לכאורה: "מעטים הטילו ספק בכך שהשיגעון רשום על פני השטח של האדם, או כפי שארתור שופנהאואר ניסח זאת בעבודתו על פיזיונומיה מאמצע המאה ה-19: 'האדם החיצוני הוא רפרודוקציה גרפית של הפנימי, פניו מבטאות וחושפות את כל טבעו".

מה קשר יש בין פסבדו-מדעים כאלה למכונות חדישות ויקרות כמו fMRI, שמדמות להפליא את פעילות המוח? המסר של נוירו הוא חד משמעי: הקדמה מתעתעת. טכנולוגיות הוויזואליציה החדשות "אינן שונות מאלה של הפרנולוגים במאה ה-19" (79). הדימוי של פעילות המוח שמלווה מאמרים מדעיים וכתבות עיתונאיות אינו שקוף: הוא פלט של תהליך רב-שלבי של פרשנות ועיבוד נתונים, כל אחד מהם משפיע ומעצב את התמונה הסופית והברורה לכאורה של רגש כנקודה אדומה שנדלקת באזור מזוהה. "למרות הריאליזם לכאורה שלהם", דימויים אלה אינם אלא סימולציות. כל מי שמבקש להסביר באמצעותם מצבים נפשיים כפונקציות באזורי המוח צריך לטפס לשם כך על גבעה של הנחות לא מבוססות - אמונות לכל דבר.

לפי התארוך (הזהיר והמסויג) של רוז ואבי רשיד, נוירוסיינס בגלגולו העכשווי נתמך למעשה על שתי אמונות פריכות שכאלה - היפותזת המונואמינים לדיכאון והיפותזת הדופמין לסכיזופרניה שצצו בשנות ה-50, שנים ספורות לפני עלייתן של המחלקות למדעי המדע והקמת הסוסייטי אוף ניורוסיינס ב-1969. (ב-1958, רק 650 מאמרים התפרסמו במדעי המוח - לעומת 6,500 ב-1978, 17 אלף ב-1998 ויותר מ-26,500 אלף מאמרים בשנת 2008 לבדה [4]). שתי ההיפותזות הללו אמנם הופרכו מאוחר יותר - אבל הן היו הבסיס לטיפול תרופתי ראשון בדיכאון והניעו את ה"דמיוני הפסיכופרמקולוגי" (10), ששאף למפות את המוח ולהתוות דרכי התערבות בו. המבט הקליני עוזב את בית המשוגעים ומופנה לכל כיוון: המיפוי המוחי נושא הבטחת מזור לא רק לחולי נפש ופצועי ראש, אלא לאדם באשר הוא: שכן המוח הוא האני, וניתן לאמן אותו לאורך החיים. התמכרות, חרדה חברתית, דיכאון, כפייתיות, ביישנות, בדידות - אם רק ניתן יהיה לאתר את מושבם במוח. הרגע הקריטי הזה "איפשר לחליפין מסוג חדש לצמוח, בין מעבדה, קליניקה, מסחר וחיי היום יום".

רוב הניסיונות האלו נכשלו, בינתיים - עבור מחברי "נוירו" ומבקרים אחרים הוכחה, בין השאר, לבועתיות של מדעי המוח, הניזון מקטגוריות קבועות מראש של מצבים נפשיים ותגובות אנושיות, לרוב במנותק מעושר ההקשרים ואינסוף הגיוון של הקיום. אבל הכשלונות לא פוררו במאום את השיח המרובד, שהוליד את המוח כאיבר שצופן את מהות האנושי, את העצמי: "עם תחילת המאה ה-21 פשתה תחושה חובקת כל בקרב מדעני מוח עצמם, רופאים, פרשנים, מחברי ספרי מדע פופולרי ומעצבי מדיניות שההתקדמות בהבנתנו המוח האנושי היא בעלת השלכות לא פחות ממהפכניות".

"נוירו" עוסק ברובו בהרחקת מדעי המוח מערך האמת; אבל עבור מחבריו, אפילו אם מדעי המוח היו יציבים וקוהרנטיים יותר, היתה נותרת הסכנה האתית שתפישת כל היקף האנושי דרך המוח, אשר נתון כשלעצמו להמשגה תרבותית והיסטורית. אפשר לומר זאת גם אחרת: "נוירו" מעלה הרהור היפותטי: האם היו עולים מדעי המוח לגדולתם כיום לולא פעל מאחוריהם מנוע של מנגנוני שליטה חברתיים וכלכליים? בסופו, ההצהרה ההקדמתית של מחבריו על רצונם להציע גשר בין מדעי המוח למדעי החברה נראית קלושה. הם כמעט ולא חוזרים אליה יותר, אלא בסופה של הקודה: "ניסינו להראות, בספר זה, כיצד חקר המוח נהפך למה שהוא כיום; נסכם בתקווה פשוטה לעתיד: שחקר המוח יהפך למדע הומאני של ממש".