"עשיתי לה אַנְפְרֶנְד", אומרת אישה צעירה למדי עם רסטות מנוקדות בסגול. קולה עטוף בנימת המסתורין של גילוי אמת גדולה בחיים.
"וואו", אומר חברה המזוקן. "חתיכת קטע".
האישה מהנהנת: "כן, זה כל כך עצוב, קטע-קטע".
הבחור עם הזקן נושף. האוויר והמתח משתחררים בזרם איטי.
"וואו", הוא אומר שוב. "זה כל כך, סופי, כזה, את יודעת?"
"כן", מסכימה היא. "זה סוף. כמעט כמו מוות".
השיחה הזאת מתקיימת במהלך ארוחת צהריים במסעדה בעיר. השולחנות מוצבים קרוב זה לזה, ועל אף שאני לא ממש חלק מהשיחה עצמה, אני בהחלט בטווח שמיעה וקליטה של כל פרט. אני שומעת את המלים וגם את האנחות שלהם.
אני מרגישה את משקל האובדן.
אני נזכרת בוודי אלן בסרט "אישה אחרת", כשג'ין רולנדס שומעת במקרה את הפגישות של מיא פארו עם הפסיכולוג שלה, כך שסודותיה של פארו מגיעים אל רולנדס דרך פתחי האוורור המשותפים למשרדיהן.
אני מתחברת לעניין.
גם אני עשיתי "אנפרנד" למישהו לא מזמן. למעשה, מישהי שפעם חשבתי אותה לאחת החברות הקרובות ביותר שלי. התרחקנו. דעתי בעניין? היא הורידה אותי לחברה מדרגה שנייה או שלישית. אני לא אמא. אני חיה עם כלב ואני לא במערכת יחסים. אני מניחה שהיא מרגישה שאין בינינו שום דבר משותף. אולי היא מרחמת עלי בגלל הבחירות שעשיתי, אני לא יודעת. היא בן-אדם טוב. אבל היא הייתה חסרת זהירות בכל הקשור לחברות שלנו.
עשיתי את ה"אנפרנד" בלי רעש וצלצולים. בלי לטחון לה, בלי אימייל ארוך ומפורט ובו סקירה שלאחר המוות של מי עשתה מה למי ומה הרגשתי עם כל דבר. לא, זה היה מעשה שבוצע ללא להט, אבל לא בלי עצב. לחצתי על כפתור ה-"unfriend" בפייסבוק ונתתי להן – לחברה ולחברות בינינו – ללכת. זה הכול.
האם החברה שלי תגלה אי-פעם שאנחנו כבר לא מחוברות? אני לא יודעת. וזהו תנאי בהחלטה לעשות למישהו "אנפרנד": מדובר בפעולה חד-צדדית. אם אתם מקווים להתגרות ולפגוע, "אנפרנד" רק יגרום לכם להרגיש עוד יותר מעוצבנים ממה שהייתם.
פעולת ה"אנפרנד" היא המקבילה הדיגיטלית לסירוב להזמנה לבוא לשערי העתיד של החברות: "מצטערת, לא מסתדר לי".
יש לי שלושה דברים לומר על הסיבות שבגללן אנחנו עושים "אנפרנד".
1. אנחנו עושים "אנפרנד" כי אנחנו מסוגלים להודות בפני עצמנו שאנחנו לא מקבלים את מה שאנחנו צריכים, ושלעולם לא נקבל את זה. לעשות "אנפרנד" לא קשור לכעס. זה קשור לנוסטלגיה. אנחנו זוכרים מה היינו פעם. או מה שהאמנו שאפשרי. אנחנו מדברים על החברות שלנו בזמן עבר. אין תכניות לעתיד.
2. אנחנו עושים "אנפרנד" כי שחררנו. אנחנו לא צריכים לנהל עוד שיחה שגורמת לאחד מאיתנו להיראות נזקק ולאחר להיראות אנוכי.
3. אנחנו עושים "אנפרנד" כי מערכת היחסים הייתה חשובה. אנחנו לא מבזבזים זמן על "אנפרנד" לבן-זוג לשעבר של חבר לעבודה לשעבר. פעולת ה"אנפרנד" אומרת שהיינו מעורבים רגשית בסיפור.
אנחנו חיים בעידן שיש בו כמות חסרת תקדים של הזדמנויות לאינטראקציה ולקשר. רשתות חברתיות קושרות אותנו לחברים ולחברים של חברים ולאנשים ששותפים לתשוקה שלנו לגנאלוגיה יהודית או לאהבתנו לכלבים מגזע בולדוג צרפתי. וזה נפלא. אבל למעשה, כל ההזדמנויות לא גורמות לקשר אמיתי להיות קל יותר להשגה, או לניתוק.
האשליה והשקר פה הן שבעולם לחוץ בזמן, עסוק, רועש, הומה וצפוף, אפשר לעצב מחדש יחסים משמעותיים כך שהם ידרשו מאיתנו פחות אנרגיה ופחות מחויבות.
זה בלתי אפשרי.
אז כשאנחנו עושים "אנפרנד", אנחנו דוחים את הגרסה המוקטנת והמדוללת הזאת של מערכת היחסים. אנחנו בעצם אומרים: "לא, אני מצטערת, כמה לייקים בפייסבוק הם לא קשר אמיתי. אני בוחרת לא להיות עדכון בפיד שלך, תודה רבה." או: "אני בוחרת לא להיות רק עדכון בפיד שלך. זה לא מספיק לי".
הפעולה הקיצונית, לעשות "אנפרנד" למישהו שהיה פעם חלק חשוב ומהותי בחיי גרמה לי להתחייב, פעם נוספת, לקריאה של א.מ. פורסטר:
"רק תתחברו!... רק תחברו את הפרוזה ואת התשוקה, ושתיהן יעלו לגבהים, והאהבה האנושית תיראה במלוא מעלתה. אל תחיו עוד בפרגמנטים. רק תתחברו, והבהמה והנזיר, לאחר שנגזל מהם הבידוד שהוא החיים לשניהם, ימותו".
ותשחררו.
איימי סלווין (Amy Selwyn) היא סופרת המגדירה את עצמה כמי שחיה בצומת בין אמת ואהבה
תורגם במיוחד לאלכסון על ידי מריו א'
תגובות פייסבוק
תגובה אחת על צא לי מהפִיד
מתחיל להיות לא נחמד לי, בפייסבוק. פתאום מגיעות מודעות מסחריות לדף שיצרתי, פתאום דוחקים בי עוד ועוד שאמחזר דברים שכתבתי לפני שנתיים-שלוש, פתאום מופיעה מודעה של איזה בית החלמה, או משהו דומה, שממליץ עליה משורר, איש יקר, שנפטר לפני חודשים אחדים.
"התחלתי" לי עם פייסבוק בעיקר כדי להגיע לקוראים של יצירות ספרותיות שלי. בדרך הכרתי משורר מצוין, לדעתי, ומתרגם מצוין, שלא ידעתי עליו לפני כן, נכון - מהפריפריה - אבל עכשיו כבר לא, ונעשינו ידידים כאלה של ספרות ושירה. הכרתי מחדש סופר, שהיה פעם עיתונאי בעיתון שגם אני כתבתי בו, אי אז לפני איזה מאתיים שנה בערך, ואני שמחה לפגוש בו בפייסבוק וללייק את רוב אמירותיו השנונות. פגשתי עיתונאית שפעם עבדתי יחד אתה, מוזיקאי נהדר שהכרתי באופן רדיופוני כשהוא עבד בקול המוזיקה, עוד שתי חברות שאחת הכרתי מזמן ואחת לא פגשתי עד כה, אמנית נפלאה שלעולם לא הייתי מתוודעת ליצירתה אלמלא פייסבוק, וצלם אמן מעולה שרכשתי שתיים מתמונותיו ואני נהנית לראות את עבודותיו. גם שתי בחורות שמצלמות נופים, אחת בנגב ואחת במרכז ובצפון, גם איש שכותב שירים ואיש שכותב סיפורים ועכשיו הוא יו"ר אגודת הסופרים, ואיש אחד שאני אוהבת לקרוא את דבריו, שהיה קיבוצניק צעיר מאוד בקיבוץ שאני עזבתי קצת אחר כך.
אחלה, ויופי לי.
כל זה נשטף עכשיו בפרסומות, הודעות על כך שלא פרסמתי כך וכך ימים, ניסיונות לפיתויים, דרבונים, האצות, "כניסה לוורידים". די!
זה - אפרופו ניתוק הקשר, "אנפרנד" ברשימה לעיל.
בלי לשבור את הראש
דרק תומפסוןמה ציידים-לקטים יכולים ללמד אותנו על עבודה, זמן ואושר? | לפני חודשים אחדים...
X רבע שעה
דווקא דווקא
קטנה, מסתורית, עיקשת, חיונית וחמקמקה: כזאת היא המלה "דווקא". מובן שדוברי עברית יודעים להשתמש בה ואינם צריכים לתת עליה את הדעת, הרי זה בדיוק מה שמאפיין אותם כבני בית בשפתם. במבט מהצד, מתוך ניסיון לנתח את מופעי המלה ולהבין את משמעויותיה, אנחנו מחויבים לשים לב להקשרים, למיקומה במבנים השונים.
"דווקא רציתי לבוא..." – אומר מישהו, ואנחנו יודעים שמיד תבוא הסתייגות, לא פעם בראשות המלה "אבל", ובכל אופן ברור לנו שהדובר לא בא. "אני דווקא מעדיפה להיפגש בבוקר", אומרת מישהי אחרת, ואנחנו מבינים שהדברים נאמרים בניגוד להנחה שהבוקר היה עשוי לא להתאים כזמן לפגישה. אלו מובנים של הסתייגות וניגוד. הניגוד עשוי להיות רך, לא קוטבי, מתוך הבעה של הבדל עדין או קל ביחס לאפשרות שהוצעה או שהיה אפשר להניח שהיא זאת שתיבחר. "האוכל פה דווקא בסדר" – כלומר, בניגוד למצופה, אבל אולי לא בהבדל קיצוני.
"דווקא" נמנית על קבוצה של מלים שמכונה "מיליות". באנגלית הן מכונות "particles". הן מזכירות תארים, והן קרובות במיוחד לתואר הפועל. כלומר, הן מתארות פועל, או ליתר דיוק מרחיבות אותו, במובן של מתן גוון, הבעת דיוק, הבעה של אופן. אכן, עניין חמקמק, ושונה בשפות השונות שיש להן מיליות. שמה של הקבוצה מביע את הבעייתיות: "מילית", כלומר "מילה קטנה", והחשד שלי הוא שייחוס "קטנוּת" למלים הללו מביע בעיקר את קוצר ידם של מי שמנסים להסביר אותן, לתאר אותן.
בדוגמאות המעטות שראינו כאן, "דווקא" היא אכן מילית, והיא מרחיבה פועל או את הקביעה המובעת במשפט ("האוכל פה דווקא בסדר"). אבל יש "דווקא" במובן אחר: "אתה יודע מה? דווקא, אני לא אתן לך להיכנס לפניי", שבו "דווקא" היא קריאת התרסה, הבעה של התעקשות לוחמנית, דגש מוחצן על הרצון האישי נוכח הנסיבות, ללא התחשבות ברצון של מישהו אחר. ה"דווקא" הזאת מופיעה גם כקריאה מתריסה בסוף המשפט, לרוב יחד עם סימן קריאה. אנחנו מכירים היטב את ה"דווקא" הזאת, המרבה להתגלות ביומיום. היא שונה מן ה"דווקא" במובן הראשון ואפילו מוצדק לקבוע שיש שתי "דווקא" השונות במובנן וגם במקומן ובתפקידיהן במבנים התחביריים שהן מופיעות בהם.
ואם לא די בכך, יש "דווקא" שהיא שם עצם. "הוא עשה לי דווקא": כלומר הוא נהג בניגוד למה שרציתי או למה שהיה מסוכם בינינו, ועשה זאת בידיעה ומתוך כוונה להרגיז, לעצבן או להתעקש מתוך התרסה. מכאן יש לנו גם תואר "דווקאי" כמו ב"גישה דווקאית", כלומר גישה שמתאפיינת בעמדה מנוגדת מתוך כוונה להתריס או להרגיז.
מילית, תואר פועל וגם שם עצם, ואף קריאה. המנעד רחב של משמעות והבעה: מהסתייגות קלה, עדינה וגם מנומסת, עד התרסה מסוג "אצבע בעין" וכמעט קריאת קרב. עניין קשה לתיאור, מורכב ועשיר מאוד. ו"דווקא" דווקא לא שולית או נדירה. היא דווקא נפוצה, ודווקא מתעקשת להערים עלינו קשיים בניתוח, לעשות לנו דווקא. לנו, דוברי השפה, אין כל קושי להשתמש בכל סוגי ה"דווקא", ואנחנו (דווקא) עושים זאת בקלות.
במחשבה נוספת, אפשר להציע מבחן. דומה שבתרגומים מאנגלית (ומשפות אחרות) לעברית, מתרגמים ממעטים מאוד להשתמש ב"דווקא". רומנים רבים מתחילים, מתפתחים ומסתיימים כשבגרסתם העברית אין ולו מופע אחד של "דווקא". באנגלית יש מועמדות סבירות – actually, rather – להיות "דווקא" כהסתייגות קלה או כניגוד עדין. ויש גם מועמדות להיות "דווקאי הדווקאית" המתריסה, החריפה – to spite, on purpose ואחרות. ובכל זאת, דווקא אין דווקא. אם זהו אכן המצב, הרי שהדבר מעיד על הקושי לתרגם מיליות, קושי המוכר לכל מתרגם של ספרות. מקומה של "דווקא" (או של שלוש או ארבע ה"דווקא" שהצגנו כאן) יציב ובטוח בעברית, והיא עצם מעצמותיה ובשר מבשרה, ואין לעניין הזה טעם לומר שהיא "קטנה" או "שולית". האלמנט הלשוני העשיר הזה חי וקיים ומשמש בכתיבה ובדיבור. היעדרו היחסי מתרגומים מעיד עד כמה הוא מושרש בעברית, עד כמה הוא טבעי בה.
לגדל חיות אנושיות חלקית
מייקל סלזקבשקט בשקט, ממשלת יפאן אישרה שימוש בתאי גזע אנושיים כדי ליצור כימרות...
X 4 דקות