מלחמה אינה משחק. בהגדרה - במשחק בוחרים להשתתף, ובמלחמה רוב המשתתפים אינם בוחרים לקחת חלק.
במשחק המחשב Battlefield (״שדה קרב״) מתוארת מלחמה, אבל איפה הם החיילים שאינם מקבלים על עצמם את הכללים? איפה הם היו במהלך ההיסטוריה? החיילים שבוחרים לנטוש, לסרב פקודה, לסרב להילחם - אלה שכל חברה ממהרת לבער מתוכה, כי מלחמה אינה יכולה להתרחש בלי חיילים שנענים לפקודה, כי מי שבוחרים לא לציית מקלקלים את המשחק.
במשחק הזה מתרחשת מלחמה. 32 איש מכל צד נלחמים, לשם הלחימה. איש לא שואל למה, ואיש לא שואל מתי המלחמה תיגמר. אבל את מי שמנסים לעזוב את השטח, התוכנה מוציאה להורג. התוכנה היא שאוכפת את הכללים, והיא אינה מרשה לאיש לעזוב את שדה הקרב. היא רואה הכול ויודעת הכול. ניסיונות של שחקנים להפריע לאחרים להילחם נתפשים כמעשים אבסורדיים, שהרי המלחמה היא כיף. ומעבר למרחב הקרבות, משתרעת אוטופיה, מקום שלו שלא ברור אם ואיך אפשר להגיע אליו. ומה יעשו מי שאינם רוצים לקחת חלק במלחמה? איך יענישו אותם אם התוכנה (התוכנה!) אינה מאפשרת אש ידידותית וגם אינה מבינה אמביוולנטיות? ואילו דרכים חדשות ויצירתיות אפשר להמציא כדי להביע סרבנות? האם יש דרך להיעלם?
הסרט How to Disappear, מבית היוצר של הקולקטיב האמנותי האוסטרי Total Refusal (שיצר בעבר גם את Operation Jane Walk) משתמש במשחק כדי לסקור את ההיסטוריה של הסרבנות, הלאומנות, מיתוסים של גבורה והקרבה, סדרים חברתיים ומהפכות פציפיסטיות.
How to Disappear by Total Refusal from LEMONADE FILMS on Vimeo.
תגובות פייסבוק
בָּבּוׁ, איפה אתה?
קית' דאוטקשה להבין רצח עם, תופעה חוזרת ונשנית, גם בימינו. אבל יש יסודות...
X 8 דקות
ממדי המדפסת
אורתופדים אוהבים לומר, בקבלת דין וכמעט בייאוש, שהברך האנושית היא הוכחה לכך שאלוהים אינו מושלם, ואולי אפילו אינו קיים כלל. בלי להיכנס לדיון תאולוגי או לענייני אמונה באשר היא, אפשר לומר שדומה המצב ביחס למדפסות הביתיות שעדיין משרתות את אלו מאיתנו שמתעקשים לקרוא בנייר ואפילו להעיר בעיפרון או בעט בשולי הטקסט. המדפסות הן מקור לצרות, לתסכול, לתקלות מסתוריות. עד לפני שנים לא רבות, הצרות הללו היו כרוכות בדיו ונייר, בתהליך מתמיד של השתכללות ועידון התוצאה: רזולוציה, צבעים מדויקים יותר וגם נייר מסוגים מגוונים. אלא שכל העסק הזה התנהל בשני ממדים: התוצאה הייתה תמיד שטוחה.
עד שבאו לעולם, בתהליך איטי ועיקש, מיני מכונות משונות שמקבלות קבצי הגדרות והוראות ליצירת פריטים מוחשיים מסוגים שונים של פולימרים המוזרקים או מוזרמים שכבה אחר שכבה, על פי הקבצים שהוזנו, עד ליצירת החפץ, האובייקט המוגמר. מה בין זה ובין מדפסת? טכנולוגיית הייצור המערבת הוראות ממוחשבות ופולימרים כדי להפיק אב-טיפוס או מוצר שאפשר לאחוז בידיים דומה אך מעט להדפסה על נייר. אולי רק בצירוף של הוראות והזרקת חומר נוזלי-צמיג על פי ההוראות כך שעינינו תוכלנה לחזות בתוצאה מוחשית. אלא ששיקולי שיווק וקידום הטכנולוגיה בוודאי היו מעורבים בכך שגם המכונות הגדולות, קופסאות שקופות או התקנים גמלוניים שבהם מתחולל תהליך הייצור הכולל הזרקת פולימרים, שיופם וגילופם המדויק וייבוש הפריט, ייקראו "מדפסות". הם נקראות כך על אף שאין בתהליך הטבעה של צורות על תווך שטוח.
וכך מרגילים אותנו לקיומן של המדפסות הללו, ובעברית אף קוראים להן "מדפסות תלת-ממד". גם אם נקבל על עצמנו את הדין ונסכים שמדובר במדפסות, שהרי יכולנו לדבר על מחרטות או להמציא מילה עברית חדשה עבור המכשירים הללו, מבחינה לשונית יש פה עניין להתייחס אליו.
"מדפסת תלת-ממד" בעברית העכשווית הוא מונח המייצג את 3D printer האנגלי, שהוא קיצור לצירוף מקובל ונפוץ: three-dimensional printer. באנגלית אפשר לשאול בפשטות: מה הוא הדבר התלת-ממדי? והתשובה תהיה מיידית: התוצר הוא הדבר התלת-ממדי, התוצר המופק על ידי המדפסת, ולא המדפסת עצמה, שהיא תלת-ממדית כמובן מאליו, שהרי יש לה אורך, רוחב וגובה. המעבר הקל הזה באנגלית, אינו מתאפשר בקלות דומה בעברית. עברית מציבה בפנינו שתי אפשרויות, עקרונית: "מדפסת תלת-ממדית" ו"מדפסת תלת-ממד". הראשונה נפסלה בפועל, אולי אכן כי המדפסת עצמה תמיד תלת-ממדית (גם כזאת המפיקה נייר ועליו טקסט או דימוי גראפי), ואולי גם כי קשה לראות ב"תלת-ממדית" תואר ל"הדפסה", שאינה מוזכרת כלל בצירוף "מדפסת תלת-ממדית". וכך נותרנו עם האפשרות השנייה: "מדפסת תלת-ממד". והיא אינה נוחה ביותר. אם נאמר שהיא מפיקה "הדפסת תלת-ממד" נהיה באותו המצב בדיוק: "תלת-ממד" אינו מתאר את "הדפסה", שהרי היא, במקרה הטוב, "תלת-ממדית".
כך הגענו להתנגשות או מתח מסוג מוכר מאוד בעברית. בצירופים הדו-איבריים מהסוג שאנו מעיינים בו כאן, האיבר השני עשוי לתאר את הראשון, או שהוא עשוי לציין את סוגו. "רכב משוריין" הוא דוגמה לאפשרות הראשונה, ואילו "רכב סיור" הוא דוגמה לאפשרות השנייה. "עורך ספרותי" קרוב לאפשרות הראשונה, ואילו "עורך לשון" קרוב יותר לאפשרות השנייה, שלא לדבר על צירופים כמו "עורך דין" שכבר הפכו למנוח צמוד וסגור שלחלקיו אין משמעות עצמאית. מדובר בנושא מורכב בהחלט. שאלות של התאמת מין ומספר, וגם דרישות ההיגיון בעולם, מקשות לעתים על דוברי העברית לקבוע צירופים חדשים ובהירים גם בחלקיהם וגם כמכלול. ההעדפה ליצירת צירופים דו-איבריים והרצון לקשור מונח חדש למונח קודם ומבוסס (כמו במקרה של "מדפסת") מצמצמים את המרחב היצירתי שהיה יכול להוליד מונחים חדשים לחלוטין.
מצד אחר, יתכן ש"הדפסת תלת-ממד" מותיר מקום גם ל"הדפסה תלת-ממדית". אם לא היום, אולי בעתיד הקרוב, הצירוף הראשון ימשיך לציין את הפריטים המיוצרים מפולימרים באמצעות המערכות הממוחשבות שמדומות למדפסות, ואילו הצירוף השני יציין הדפסה על נייר, בדיו, שעוברת לאחר מכן תהליך של קיפול ואולי גם הדבקה כך שהתוצאה היא פריט מנייר, מודפס במובן הפשוט של המילה, אך תלת-ממדי. בכל אופן, תשומת הלב לצרופים הדו-איבריים הללו עשויה לגלות לנו מרחבים ודקויות של משמעות ואפשרות לחדש על פי הצורך המשתנה עם הטכנולוגיה, הנסיבות והמציאות.
חכמה
הייתי רוצה לומר לך כיצד נראים מרחוק
במכחול של רמברנדט מאזורי קנה הסוף
או מיעד העד או מהמים או רק מהצפון ומהשלג
והתיישבנו כאן תחת כחול עצי הבננות:
רשרוש ללא הרף של תנועת הציפורים
רכה היא החכמה הזאת
להכיר את הרגעים פלח לפלח כמו פרי
עדיין ירוק, שרוצה לנבוט ולהתמלא אור
ולאחזו בו לרגע קט, שלם באצבעותינו
ותחת קולנו פינו מבטנו
ללא כל רחש ללא כל דומיה ללא כל מחווה
תרגום מפורטוגזית: יורם מלצר