הרוח פורצת את הגוף

כל הכבוד

כשמישהו מגיע להישג מעורר התפעלות, אנחנו אומרים "כל הכבוד!", וכשאנחנו רוצים לשבח התנהגות או החלטה של אדם, וגם לפרט מדוע, אנחנו אומרים: "כל הכבוד לו שהוא...". מטבע העובדה שאנו דוברי עברית, איננו מביטים אל הקרביים של "כל הכבוד" אלא מקבלים את הצירוף כביטוי סגור. "כל הכבוד" הוא כפי שהוא, יחידה אחת, נתונה.

על איזה כבוד מדובר? ומדוע הכבוד הזה מיודע? והאם הכוונה לכבוד המרבי האפשרי? – על כך איננו נותנים את הדעת. הביטוי "כל הכבוד" מזכיר ביטויים בני איבר אחד המשמשים להבעה של הערכה ושבח, כמו "מצוין", "נהדר", "נפלא", "מעולה", "גדול" ואחרים. הדמיון מתקיים גם אם הללו נוטים פחות להופיע במשפטים שמפרטים מהו בדיוק הדבר הזוכה להערכה, בשונה מ"כל הכבוד [לך] ש..."

בכל המקרים אנו ניצבים מול דבר המעורר בנו התפעלות או הערכה, דבר שאנו רוצים לשבח, וקוראים מולו "כל הכבוד" או "מעולה". כלומר, מדובר בביטויים שאמירתם היא כל העניין, כמו לסמן "וי" לצד פריט ברשימה או לצד דבר שנכתב על דף ושאנו קוראים אותו ורואים בו סיבה לשבח. קיומו של "כל הכבוד" הוא בביצוע הממשי שלו, כהערה המבוצעת בפועל. יתכן שמתוך כך אפשר להעיר, בזהירות, ש"הכבוד" הוא מידת הכבוד שהדובר רוצה או יכול לתת או לייחס לדבר שהוא מעריך. הדבר עומד בניגוד למלים הידועות של דן אלמגור בשיר "כל הכבוד", קלסיקה ישראלית בביצוע יהורם גאון מהסרט והמחזמר "קזבלן":

"בקסבה בחצי היום
כשהשוק פתוח
הייתי ככה סתם הולך
והחזה מתוח
כולם אומרים איזה קנון
עובר בסמטאות
עושים שלום מכל חלון
כל הכבוד!

כולם היו יודעים אז טוב מאוד
למי למי - יש יותר כבוד
כולם היו יודעים אז טוב מאוד
למי למי, תמיד למי - יש יותר כבוד"

למעשה, אפשר לראות שאלמגור משלב שני מופעים של המושג "כבוד". האחד הוא הביטוי "כל הכבוד", שלפי התמונה המצוירת בבית הראשון הוא אכן קריאת התפעלות והערכה המוטחת לעבר המספר כשהוא "ככה סתם הולך". בבית השני, שהוא הפזמון של השיר, המלה "כבוד" מופיעה במובנים המוכרים לכל דובר עברית בן זמננו. יש טעם להעיר ש"כבוד" הוא מושג מורכב ורב-פנים בשיח הישראלי, בוודאי בהקשר העדתי-מזרחי. אורית קמיר הפליאה לנתח זאת ולהציע הבחנה דקה בין סוגים שונים של כבוד בתרבות הישראלית. בספרה "שאלה של כבוד" היא מבחינה בין "הדרת כבוד" (כמקבילה ל-honor), "הילת כבוד" (מקבילה ל-glory) ו"כבוד סגולי" (מקבילה ל-respect). הביטויים שהיא הציעה לא נטמעו בהקשר הלשוני היומיומי, אך הם מאפשרים לנו עיון רציני ומדויק בבעייתיות החברתית והרעיונית הפנים ישראלית הכרוכה במושגי ה"כבוד",  עניין חשוב ואפילו חיוני.

ואם נשוב לעיין ב"כל הכבוד" בהקשר שהוצג בראשית הדברים, נראה כי הוא עשוי לגרוף מידות שונות של מטען מכל שלושת ה"כבוד" שקמיר הציבה בפני החברה הישראלית. מבחינת הניתוח הלשוני, חשוב לזכור כי "כל הכבוד" הוא ביטוי סגור. חלקיו אינם מתפרקים, ואין אפשרות להחליף אף אחד משניהם – "כל" ו"הכבוד" – באלמנטים אחרים. זהו הסימן הברור, הוודאי, לכך שלפנינו ביטוי שיש להתייחס אליו כיחידה אחת. האפשרות להתחלפות (או היעדרה של האפשרות הזאת) היא קריטריון ראשון במעלה לשאלה אם לפנינו מבנה בעל חלקים או יחידה אחת. היות שכך, "כל הכבוד" עומד יציב, מקביל לביטויי שבח והתפעלות אחרים שאפשר להגיב בהם נוכח דבר המעורר בנו רצון לשבח. גם אם ספרי הדקדוק אינם נוטים לייחד סעיף לביטויים שאפשר להטיח, להשליך או לפלוט מתוך רגש מסוים, השפה בהחלט כוללת אותם והמבנים שהם משמשים בהם מוגדרים היטב וברורים. נוכח דבר שמעורר בנו את הרגש המתאים, אנו קוראים "גדול!" או "כל הכבוד!" ואין זה משנה אם מולנו יחיד או רבים, זכר או נקבה. אנו בוחרים בביטוי המתאים – חד אברי או דו-אברי – ומתבטאים בחופשיות.