וידאו

47 שמות לשלג

הכפר האינואיטי קנגירסוק (Kangirsuk), בקצה הצפוני של קוויבק, בקנדה, מכוסה בשלג במשך תשעה חודשים בשנה. לא מפתיע לכן שלתושבים יש שמות רבים כל כך לשלג: לשכבות הקשות שאינן ניתנות לחדירה, לשלג בצפיפות שמאפשרת חציבת לבנים ובניית מסתור, לגושי שלג שמתאימים בדיוק להמסה עבור מי שתייה. 

הבמאית רבקה תומאסי (Rebecca Thomassie) המתגוררת במקום, יוצאת אל המרחבים הלבנים בחברת בתה בת השלוש. היא מקווה ללמוד את חוכמת השלג מטומי קודלק (Kudlak) מקשישי הקהילה, המכיר את המקום, את תוואי הקרקע, את האקלים, כאת כף ידו. הכפר אמנם מצויד באופנועי שלג, מכוניות ודחפורים - אבל הידע העתיק הזה הוא עדיין חסר תחליף.

STA - Names For Snow from Wapikoni mobile on Vimeo.

מעופפים

ברוב המפגשים שלנו איתם אנחנו כמעט לא שמים לב אליהם, וכשהם חודרים למרחב שלנו אנחנו מנופפים ביד והם פורחים ונעלמים. אבל כשמביטים בהם מקרוב, מגלים דברים מופלאים. אופני התעופה של חרקים ועשים נראים, בהילוך איטי, כמו צעדי מחול. הצבעוניות מפתיעה, והתנועה מהפנטת.

הביולוג האמריקני אדריאן סמית׳ (Adrian Smith) מציג 11 סוגים של מעופפים זעירים - בהם עשים וחיפושיות - שצולמו מתעופפים במעבדה שהוא עומד בראשה - המעבדה לחקר ביולוגיה אבולוציונית והתנהגותית אשר במוזיאון הטבע של קרוליינה הצפונית. כל אחד מהמצולמים משתמש בטכניקה שונה לגמרי כדי להמריא וכדי לרחף, לאחדים יש צבעי הסוואה, אחרים מתחזים ליצורים תוקפניים יותר כדי להבריח טורפים.

סרטים נוספים של סמית׳, שבהם מוצגים חרקים מעופפים נוספים, אפשר למצוא כאן וכאן.

ראש עיריית שום מקום

רוק נובאק (Rock Novak) הוא ראש העיר, השופט, השריף, אחראי התחזוקה והקברן בעיירה האמריקנית בולארט (Ballarat) שבקליפורניה. והתושב היחיד.

״שקט כאן, רגוע ואני יכול לעשות מה שאני רוצה״, אומר נובאק - שנותר אחרון בעיירה, שהפכה עם השנים לעיירת רפאים. המבנים מתפוררים וקורסים, המכוניות שפעם נסעו בכבישי העיירה עומדות בצדי הדרכים, חלודות. ליד הצריף שלו הוא בנה לעצמו בריכה, כדי להצטנן בימים חמים במיוחד, וסמוך לה הוא שתל עץ תמר, שייתן פרי בעוד שלושים שנה.

נובאק אוהב את הנוף. הוא מוקף בתמונות וזיכרונות, רחוק משאר העולם, שאינו מוצא חן בעיניו - בלשון המעטה.

THE MAYOR OF BALLARAT from Mickey Todiwala on Vimeo.

לתופף במותניים

אביו (הביולוגי) של ג׳ינו אושיאנו (Geno Oceano) אמר לו שחבל שאימו לא עברה הפלה. הוא נולד עם מחלה הפוגעת בפעילות השרירים והמפרקים, ובגלל הצורך בניתוחים רבים וטיפולים רפואיים תכופים, הוא גדל בבית החולים. היום הוא עדיין מוגבל בתנועה, נעזר במטפלים כדי לבצע פעולות יומיומיות ומתקשה להתנייד בכוחות עצמו - אבל היום החיים שלו מלאים במוזיקה.

״מוזיקה תמיד הייתה אהבתי הגדולה״, הוא אומר. ״אני יכול ללכת לאיבוד בתוכה, ומבחינתי הנגינה היא תהליך מרפא״.

ג׳ינו אושיאנו מנגן בתופים. בחלק מהם הוא שולט באמצעות תנועות מותניים וירכיים, באחרים הוא מצליח לנגן בידיו, אף שזרוע אחת הוא אינו יכול לכופף. ״אני לא המתופף הכי גדול שיש״ הוא אומר. ״אבל המוזיקה שינתה את חיי, ואני מאמין שאני יכול לשנות חיים של אחרים״.

איקבאל אחמד (Iqbal Ahmed), במאי הסרט הקצר OFFBEAT, מספר ( כאן) על המפגש שלו עם ג׳ינו, ועל Can Do Musos, שהיא קהילה בינלאומית של מוזיקאים בעלי מוגבלויות.

OFFBEAT from Iqbal Ahmed on Vimeo.

איך להיות לבד

לבמאית סינדה אגא (Sindha Agha) היה קשה להסתגל לסגר בזמן המגפה. היה לה קשה להיות לבד. ברקע הייתה גם פרידה רומנטית כואבת, וכל אמצעי הנחמה המיידיים - לצאת למועדון עם חברות, לשבת בפאב ולשפוך את הלב עם חברות אחרות, וגם סתם להלך ברחובות ולראות קשישים משחקים קלפים בבית קפה או להריח תבשילים ממסעדה - לא היו זמינים. שיחות הזום שבהן נידונה הפרידה שוב ושוב לא עזרו. משהו במרחק הפיזי מבני אדם אחרים החמיר את הכול. הגוף - כך היא מספרת במאמר בניו יורק טיימס המלווה את סרטה - זעק לקרבה.

אגה, שכל אחד מסרטיה הקודמים מומלץ ביותר, גדלה בבית גדוש משפחה: הורים, אחים, סבים, דודנים, חתולים וכלב. היא חלקה עם אחותה מיטת קומתיים. אבא שלה הטיף להתחשלות, אבל היא, ששמעה סביבה קולות אנושיים אחרים ללא הפסקה, אומרת שכמבוגרת, השהות לבד בבית, במשך יום ועוד יום ועוד יום, גרמה לה להרגיש אבודה. עד שהיא החלה לחקור את הפסיכולוגיה של מי שיצאו במשלחות אל הקוטב.

רוסיו ואני

רוסיו בת 29. היא בחורה שופעת רגש, תשוקה, חום. אמה מספרת שבתחום הרומנטי היא נוחלת אכזבות, אבל בבריכה היא יכולה לבטא את היכולות הרגשיות העוצמתיות שלה.

רוסיו היא שחיינית בנבחרת שחייה צורנית שלכל חברותיה יש תסמונת דאון. הבמאית לואיז מונלאו (Louise Monlaü) מלווה אותה בבריכה, באימונים של נבחרת ״בנות הים המיוחדות״ ומחוצה לה. המאמנת, פלומה, אינה מתייחסת לספורטאיות שלה כאל נשים מוגבלות - ומובילה אותן לניצחונות מרגשים. ברקע הצילומים המרהיבים מאימוני השחייה, אמה של רוסיו מספרת על ההלם, ההסתגלות, הקבלה והגאווה שחשה מאז נולדה בתה. ורוסיו עצמה? היא חולמת לגור ליד הים, לבדה.

Rocío and Me from NewYorker on Vimeo.