וידאו

הייתה או לא הייתה

אחותו הקטנה של גיבור הסרט הייתה חמודה, אבל מעצבנת. הזיכרונות שלו משנות התשעים בסין מתוקים-חמוצים. הוא זוכר כמה תשומת לב היא תבעה, איך התעקשה ללוות אותו לכל מקום, שברה צעצועים שלו.

אלא שבסין של שנות התשעים אסור היה למשפחות ללדת יותר מילד אחד, והאחות הייתה-או-לא-הייתה.

סרט האנימציה האינטימי והמרהיב של סיקי סונג (Siqi Song) זכה בשורה ארוכה של פרסים בפסטיבלים בעולם. קשה להאמין, אבל מדובר בסרט הגמר שלה כסטודנטית בתוכנית לאנימציה ניסיונית ב-CalArts. היא עצמה נולדה כשהמגבלה על גודל המשפחה בסין הוסרה, ויש לה אח, שחלק גדול מחוויות המספר בסרט מבוססות עליו.

סרטים קצרים נוספים של סונג, וגם סרט באורך מלא שהיא משלימה בימים אלה, אפשר למצוא באתר שלה.

תפאורת הסרט ״אחות״

סונג בעת צילומי הסרט שדמויותיו עשויות לבד

אל תחכי, עשי את מה שאת אוהבת

״על המסלול אני יכולה להיות מי שאני, אני יכולה להיות סוג של מפלצת״. מרבית מעריציה של טיאנה מקגווייר כלל אינם מכירים אותה בשמה. הם מכירים את כוכבת הרולר-דרבי דמנדה ריוט (Demanda Riot), שפניה מכוסים איפור לבן, שפתיה צבועות בשחור, ויריבותיה משתדלות להיתקל בה כמה שפחות.

מקגווייר נולדה במשפחה מורמונית, אבל עזבה את הקהילה בילדותה, כשאביה החליט לפרוש ולגדל את ילדיו בצורה עצמאית. האב, שניהל במשך מרבית חייו אורח חיים דתי אדוק, תמך בה לכל אורך הדרך, כשבחרה להיות אמנית פירסינג וספורטאית. ״הוא גידל אותי כאדם, לא כילדה קטנה״, היא אומרת, ״ובזכות זה נשברה התיבה שלתוכה הכניסה אותי הדת, ויכולתי לעשות כל מה שרציתי״.

Full Contact from Sub64Films on Vimeo.

מעבר לצלילים ולמראות

שתיהן עיוורות ושתיהן חרשות, כתוצאה מאותה מחלה מולדת נדירה. האחת חיה בדנמרק והאחרת בנפאל. ובכל זאת, המפגש ביניהן יוצר חיבור יוצא דופן, חורג מתוך הבועה שנכפתה עליהן, והוא מרשים ומרגש בלי שנאמרת בו מילה אחת.

הבמאית איסבל מוראלס בונדי, שהיא מקסיקנית-דנית, הפגישה בין שתי הנשים הללו, דורטֶה אריקסן מדנמרק ובודהי מאיה גורונג מנפאל, שמצאו דרך לשוחח בשפה שכולה מגע. ההפתעה והשמחה במפגש ניכרות, אבל גם ההבדלים התרבותיים.

המפגש התרחש בנפאל, שם שהו אריקסן ובונדי במשך שבועיים. הבמאית, שבמהלך הסרט מתארת בשפתה שלה את החוויה שהיא עוברת כעדה למפגש, בחרה לא להוסיף לסרט כתוביות. הצופים, ממש כמו גיבורת סרטה, נאלצים להתמודד עם אי ההבנה, עם עולם שקשה לפענח אותו, אבל בעצם יש בו כל כך הרבה סימנים שכולנו מכרים. האמצעים הוויזואליים יוצאי הדופן בסרט, כך אומרת הבמאית, מבוססים על שיחותיה עם הנשים, על תיאורים שמסרו ועל חלומות שחלמו לאחר המפגש - והם נועדו לאפשר לצופים לחוות בחושיהם את מה שאינם יכולים להבין אחרת: את האופן שבו חווים את העולם מי שאין להם כמעט יכולת לראות או לשמוע.

A Woman Like Me from Isabel Morales Bondy on Vimeo.

ומה תעשי כשהמים יעלו?

דולסה חייבת ללמוד לשחות.

דולסה היא רק בת שמונה והיא פוחדת ממים. אבל אין לה ברירה. המשפחה שלה, המתגוררת ב-La Ensenada, כפר קטן בקולומביה, המוקף ביצות שאדמתן מכוסה צמחייה סמיכה ומימיהן עכורים, מתפרנסת משליית צדפות. אמה של דולסה, בטי, החליטה ללמד את דולסה לשחות על אף פחדיה, אחרי שאחד מילדי הכפר דחף אותה למים, והילדה נחלצה בקושי. ברגישות, בתבונה ובחום היא מסייעת לבתה להתגבר על הפחד.

דולסה אמורה להצטרף לכוח העבודה המשפחתי, להרגיש בטוחה במים, להיות מסוגלת לשחות ולצלול, לעצור את נשימתה ולפקוח את עיניה מתחת למים. דולסה חייבת להתגבר על הפחדים שלה, כי מפלס המים באזור כולו עולה, בשל התחממות כדור הארץ, וכפי שאומרת אימא לדולסה, כשהמים יציפו את האזור ״רק מי שידע לשחות - ישרוד״.

קולות אחרים מצוינים

סול, ג׳ק וגראהם הם מוזיקאים בלהקת The AutistiX  - שלושתם אוטיסטים וגם בעלי נכויות שונות, והם מנגנים ביחד ומופיעים ברחבי בריטניה משנת 2010. הזמר הראשי של הלהקה הוא ג׳ים, שאינו אוטיסט, ומשמש מעין ״גורו״ לכל השאר. ג׳ים משמש כבר יותר מעשרים שנה בתפקיד שהוא מגדיר כ״מוזיקאי קהילתי״ - מטפל המתמחה באוטיזם, ומשתמש במוזיקה כדי לקדם ולשלב צעירים בעלי מוגבלויות.

בלהקה מנגנים גם שניים מן האבות של המוזיקאים הצעירים. האבות הצטרפו בראשית הדרך כשנדמה היה שהלהקה תהיה רק מסגרת שיקומית, לפני שהתברר שהקהל הבריטי נשבה בקסמה. את השם The AutistiX בחרו סול, ג׳ק וגראהם, שמספרים בסרט כי ״הלהקה שונה מאוד מלהקות אחרות גם בגלל שאנחנו נראים קצת מוזרים על הבמה... אבל אנחנו מלמדים סובלנות ומעודדים שילוב של אנשים מכל הסוגים״.

השנה צפוי לצאת האלבום הראשון של הלהקה. מידע על מופעים ועדכונים בנוגע לשירים חדשים ניתן למצוא באתר שלהם.

Autism Rocks - The AutistiX from The Guardian on Vimeo.

צבע האופטימיות

״חיים ללא צבע הם חיים ללא שמחה״, כך אומר דובאל פייר (Duval Pierre) שנולד וגדל בז׳לוזי, שכונה בבירת האיטי פורט-או-פרנס, הנחשבת לשכונת המצוקה הגדולה ביותר במדינה.

כדי להעיר את השכונה הצפופה והענייה מן הייאוש האפרורי שלה, הוא החל לצבוע את הבתים בכל צבעי הקשת. ההתלהבות שלו הדביקה תושבים אחרים של ז׳לוזי, שהצטרפו למשימה: מבוגרים וילדים החלו לקחת חלק בצביעה, ועד מהרה צלע ההר שעליה בנויה ז׳לוזי הפכה לתמונה מרהיבה של כתמי צבע אופטימיים.

הסרט ״הצבע מז׳לוזי״ התפרסם משום שהבמאים בריאן מוזר (Mooser) ודייוויד דארג (Darg) צילמו את כולו במצלמה של טלפון נייד. כן, גם את סצנות העומק עוצרות הנשימה. הבמאים תיעדו במשך שנים את פעילותם של ארגוני סיוע בהאיטי, ולבסוף אף עברו להתגורר שם ואז פגשו את פייר, שההתלהבות העצומה שבה הוא מתמסר לצביעת השכונה הלהיבה והדביקה גם אותם.

The Painter of Jalouzi from RYOT on Vimeo.