נקודה!

התופעה פשתה בארץ כבר לפני כמה שנים. היא נפוצה במיוחד בתקופות של מערכות בחירות. בשנים האחרונות, הללו התרגשו עלינו בתדירות חסרת תקדים ובוודאי עודדו את התופעה וסייעו לה להתבסס. שוב ושוב, בכל מדיום אפשרי, עמדה מובעת, דעה נכתבת, סיסמה מודפסת, טענה מושמעת, והאמירה הקצרה נחתמת ב"נקודה!"

סיסמאות ואמירות נחרצות נפוצות בשפה הדבורה, ואכן אפשר לשמוע לעתים קרובות את אותה "נקודה!" נאמרת בסוף המשפט, שהוא לרוב משפט הצהרתי, נחרץ, דעתני ובוודאי כזה אין בו רצון או כוונה לעודד שיחה, מענה או תגובה. הפטרת "נקודה!" – תמיד בהדגשה שמוצדק לייצג אותה כאן בסימן קריאה – מסמנת סגירה, סוף פסוק, ובעיקר הצבת האמירה כדבר האחרון שיש לומר בעניין שעל הפרק, או הטחה של קביעה מוחלטת שאין לערער עליה. באנגלית אמריקנית אנחנו מכירים את "period" בתפקיד דומה, כש-"period" הוא אכן שמו של סימן הפיסוק המיוצג על ידי ".".

בעברית הישראלית, השימוש נעשה מוקצן עוד יותר כשאמירות מוצגות כאותיות כתובת. או-אז, המימוש הגראפי של התופעה הוא פשוט כך: נקודה אדומה, על פי רוב מעט שמנה ממה שצריך ביחס לאותיות שהיא חותמת. הנקודה האדומה מייצגת את האמירה "נקודה!", ולכן יש מקום לחשוב על מעמדה של אותה נקודה אדומה גדולה. היא אינה סימן פיסוק. היא אינה אות. היא יותר ממלה, ובעצם אפשר להשוות אותה לאימוג'י, שמובנו ברור לכל מי שעינו פקוחה. והאימוג'ים, בכלל, דומים מאוד להירוגליפים: הם סימנים גראפיים המייצגים רעיון, מחשבה, עמדה נפשית, פריט מוחשי במציאות ועוד. כך אפשר היום לדבר על הנקודה האדומה כעל הירוגליף עברי מבוסס היטב. הופעתו בסוף משפט קצר מסמנת את המשפט כולו ומאפיינת אותו כאמירה נחרצת, סופית, כטענה מוחלטת בוויכוח שלא אמור להימשך, כקביעה שעל אמיתותה אין רצון, כוונה ואולי גם אפשרות להתווכח.

מעניין לשים לב היכן הנקודה האדומה אינה מופיעה. היא אינה מופיעה בסופם של משפטים שמציגים מידע נכון באורח ודאי, וגם לא בסופן של פקודות רשמיות במחנות צבא או במשרדי ממשלה. לנקודה האדומה יש פונקציה פולמית, ואף גוון ברור של סתימת פיו של כל מי שהיה מעלה בדעתו להגיב על הדברים או לערער עליהם. בבחינת "זה מה שאמרתי, ואתם תשתקו". יש לכן הבדל בין שני סמלים גראפיים: סימן הקריאה, "!" והנקודה האדומה. סימן הקריאה מביע מגוון גדול רגשות, עמדות והתייחסויות, והוא גם עובר תהליך של שחיקה, הניכר בצורך שכותבים רבים רואים להכפיל אותו שלוש וארבע פעמים, במאמץ לשקף רגש קיצוני, התלהבות פרועה, תדהמה אדירה וכדומה – בעידן שבו רגשות מתונים יותר נדחקים ואינם זוכים לקשב בחלל הציבורי.

לנקודה האדומה, לעומת זאת, יש תפקיד צר ומוגדר יותר, והיא מופיעה בטקסטים מסוגים מסוימים בלבד. כסימן דפוס היא נוטה להיות גדולה מדי, כנקודה היא שמנה ובוטה, וצבעה בולט, כמעט תמיד אדום. התחביר שלה דורש בדיקה שיטתית, אך הקווים שהעליתי כאן הם התחלה אפשרית לבירור הזה, שידרוש איסוף של דוגמאות רבות ואפיון של התפקידים שלה, של המשפטים שהיא מופיעה בהם ושל ההקשרים שבהם משפטים המסתיימים בה פועלים. מבט קצר לאחור אל האנגלית מגלה שהנקודה האדומה הישראלית כבר שונה במידה מובהקת מ"period!" (גם בתוספת סימן הקריאה), ושהיא מנהלת קריירה עצמאית, עברית בתכלית.

ובכל זאת, נדמה שגם הנקודה האדומה שלנו עוברת שחיקה. אפילו היא. בתרבות שבה "טרנדים" הופכים לסטנדרט ועד מהרה גם לחובה, נעשה שימוש יתר בכל מה שנחשב למוצלח ברגע מסוים, מסיבה אמיתית או בדיונית. וכזה הוא גם גורלה של הנקודה האדומה. מאחר שהיא מופיעה באינספור מקומות, יתכן מאוד שהעין שלנו רואה רק אותה, רואה אותה בלי לראות, ובוודאי בלי לקרוא את מה שבא לפניה, את המלים שהיא אמורה לארוז ביחד לכדי אמירה בעלת אפקט דורסני ומוחלט. העין שלי, לפחות, רואה אותיות ומלים ובסופן נקודה אדומה, וכל הטקסט – גם בלי לקרוא אותו – מסווג כצעקה שיווקית פוליטית מהסוג שראינו כבר אלפי פעמים. אם יימשך השימוש בנקודה האדומה באופן הזה, היא תהפוך לסימן לאמירה שאפשר ואף רצוי לוותר עליה, שבוודאי אין טעם להתעסק בה, גם בגלל תוכנה הריק וגם בגלל האלימות שבה היא משוגרת אלינו. גם זאת משמעות וגם זה תחביר.