לא רק האותיות, גם הסימנים, כשמדובר בסימנים. לאחרונה היו מי ששאלו: האם האלפבית הוא חלק מהשפה?
אין תשובה פשוטה. אם נקפיד להיצמד לתפישה לפיה השפה היא מה שאנו מוצאים בטקסטים, ביטוי לשוני שמתחולל במסגרת קהילת דוברים ודוברות מסוימת, הרי שלא נוכל להתעלם מהסימנים המשמשים כדי להביע בכתב את הביטוי הלשוני הזה. רוב לשונות העולם אינן נכתבות כלל, כך שטקסטים בהן הם הקלטות, או רישום מדעי שנעשה בידי אתנוגרפים ובלשנים על פי כללי תעתיק מוסכמים. נוציא את אלו מכלל הדיון הקצר שלנו באותיות ובסימנים, ונשוב לטקסטים אותנטיים שנוצרים בידי קהילות של דוברי לשונות שנכתבות. מה הקשר בין הלשון הספציפית ובין מערכת הכתב שמשמשת לצורך רישום הטקסטים באותה לשון?
עיון רחב במערכות הסימנים המשמשות לשונות ברחבי העולם מעלה שבמקרים רבים, אותו האלפבית משמש יותר מלשון אחת, או שלשון אחת היא כר פורה לקיומו של יותר מאלפבית אחד. במידה רבה מאוד, אין התאמה חד-חד-ערכית בין לשון ספציפית ואלפבית אחד. בגאורגית נהוגים שלושה, מסיבות היסטוריות ובחלוקה על פי סוג הטקסט. אפילו האלפבית הארמני לא שימש אך ורק את השפה הארמנית, והייתה גם תורכית שנכתבה באותיות ארמניות. הדבר דומה במובן מסוים לשימוש באלפבית העברי לצורך כתיבה בלשונות היהודים – יידיש, לדינו, פרסית-יהודית, ערבית-יהודית ועוד. מדובר בתחום מחקר היסטורי-תרבותי עשיר, שכן מערכות הכתב נוצרו בשלבים היסטוריים מסוימים וחייהן, הקריירה שלהן, אינה בהכרח חופפת את חיי הקהילה הלשונית שחשה בעלות על האלפבית המסוים. קהילות החליפו אלפבית: במצרים, לאחר אלפי שנה של שימוש בכתב המצרים ההירוגליפי היה מעבר – לא פשוט ולא חד – לכתב יווני עם אותיות נוספות, לשפה הקופטית שהיא השלב האחרון בתולדות השפה המצרית. האותיות הקופטיות הנוספות נגזרו מצדן מהנורמות לכתיבה ידנית של סימנים הירוגליפיים מסוימים. למשל, האות "ש" הקופטית נגזרה מסימן הירוגליפי שהראה שלוש שיבולים זקופות בשדה, כמו ה-ש העברית, שהרי גם היא בדיוק מאותו מקור מצרי. הביטו בה: בסיס אופקי, שלוש שיבולים זקופות. והצליל? "sh", כמו בקופטית, כמו במצרית.
בברית המועצות הוחל, הונהג ונכפה האלפבית הקירילי גם על לשונות שאינן קשורות כלל לרוסית ולקרובות המשפחה הלשוניות שלה. אות וסימן לשליטה המרכזית של הרוסים, של מוסקבה. עם התפרקות ברית המועצות, מדינות חדשות, שהעמים העיקריים השולטים בהן רצו לבטא את עצמאותם, החליפו את האלפבית הקירילי. במה? באלפבית של התרבות הקרובה אליהם ביותר, התרבות שלתפישתם מעניקה להם יוקרה. כך עשו האזרים, שעברו לגרסה של האלפבית התורכי המודרני. אלא שהאירוניה אינה יודעת גבולות: לתורכים עצמם, לתורכים של תורכיה, יש היסטוריה מורכבת של נטישת הכתב הערבי-פרסי ברפורמה של אטאטורק ואימוץ כתב לטיני עם תוספות ייחודיות לתורכית. הצעד נעשה כחלק מהרצון "למערב" את תורכיה ואת התורכים, להפוך את תורכיה למדינה מודרנית.
בכלל, לעמים התורכים, שמקורם בדרום-מזרח סיביר, יש היסטוריה ארוכה ועשירה של החלפת כתב. כתב רונות קדום (שונה מכתב הרונות הגרמאני, כמובן); מערכות כתב סיניות; אלפבית פרסי-ערבי; אלפבית לטיני – התורכים, ובעיקר אבותיהם של התורכים של ימינו, עברו בכולם. אז מהו האלפבית התורכי "האמיתי"? שאלה כזאת חורגת מתחומי הלשון וחקר הלשון, ומעוגנת במידה רבה מאוד בעניינים של תרבות, היסטוריה ופוליטיקה. הרי גם בדברי ימיה של העברית המודרנית היו הצעות להחליף את הכתב העברי בכתב לטיני-אירופי, ברוח הרפורמה התורכית. ההצעות הללו, שלוו בנימוקים מעשיים הגיוניים למדי, נדחו בחריפות: הרי האלפבית העברי הוא חלק בלתי-נפרד מהתרבות היהודית-עברית מאז ומעולם, או לפחות באלפיים השנים האחרונות, ויש לאותיות מעמד מכונן, גם מיסטי. על השפעות זרות בגיבוש האלפבית העברי מדברים, בהחלט: האלפבית הפניקי, הגרסה שלו שהתגבשה כאלפבית היווני והשפיעה גם על האלפבית הלטיני ועוד. בימיי בביתה ספר התיכון אפילו הזכירו שהכתב העברי הקדום לא שימש רק את דוברי העברית אלא גם את דוברי האוגרית בלבנון של ימינו, הקרובים לנו תרבותית, שונים מאיתנו בהיבטים רבים, ומי שנדחו מן המפה של התודעה העברית. דבר מכל זה לא יעמוד מול הרוח הלאומית העזה ומול העומק התרבותי שהאלפבית העברי גם מביע, גם יוצר וגם מעוגן בהם מזה דורות, שכן יש קהילה אידאולוגית חזקה מאוד שמרימה את נס העברית על אלפי שנותיה.
בצפון אפריקה יש תחייה למודעות האתנית-לאומית של העמים הברברים. יש להם מערכת כתב משלהם, והיא יודעת עדנה, גם כביטוי לזהות, גם כהתנגדות לזהות הערבית שבתוכה דוברי הברברית מתנהלים ושבמסגרתה הם רוצים לשרוד כיחידה לשונית-תרבותית מובחנת. לשפות הברבריות יש מעמד ממשי בארצות צפון אפריקה, והאלפבית מחזק מעמד זה.
וברחבי העולם, לפחות בדורות האחרונים, הצלחתו של האלפבית הלטיני ברורה. לשונות ילידיות ביבשת אמריקה שלא היו להן מערכות כתב או שהמערכות שהיו להן נשכחו, נרשמות היום באותיות לטיניות לא רק בידי בלשנים, אלא גם בידי כותבים וכותבות ילידיים בני ימינו. כך במקסיקו, כך בפרו ובוליביה, כך בפרגוואי (הארץ היחידה ביבשת אמריקה שבה שפה ילידית היא גם שפה רשמית, גוארני). בסקנדינביה יש מעמד רוחני ומיסטי, גם בהקשרים של ניו אייג' לכתב הרוּנות הקדום, שהוויקינגים השתמשו בו. ילדים אפילו משתעשעים בו בבית הספר, אבל איש אינו חושב להעביר את דוברי השבדית, הנורבגית, הדנית, האיסלנדית ועוד לכתיבה ברוּנות. וכך, האלפבית הסקנדינבי הקדום הוא בעל מעמד, הוא חלק מההיסטוריה, אך הוא אינו חלק מהותי ובלתי נפרד מהשפות הללו, כתופעה לשונית.
האלפבית, או מערכת הכתב (במקרה של סינית, יפנית, מאיה ועוד), הוא חלק מתרבות והיסטוריה, מתרבויות שיש ביניהן יחסים היסטוריים. תולדותיו הם חלק מתולדות המגעים למיניהם בין קהילות של דוברים ודוברות, והמעבר ממערכת אחת לאחרת הוא אירוע היסטורי שמתרחש בהקשר רחב יותר, מרצון או בכפייה. לכן, יתכן בהחלט שקהילה מתנהלת באלפבית אחד, ואילו תולדותיה נכתבים לימים באלפבית אחר, על ידי מי שמשוכנעים ובהחלט יכולים לשכנע שהם הממשיכים האמיתיים ביותר של האנשים ההם, של אבותיהם שאמנם כתבו בכתב אחר, אבל העבירו להם דנ"א ותרבות וזיכרון משותף.
תגובות פייסבוק
מתי נביא מכה?
קודי דליסטרטיבשנת 1786, מארי אן לֶנוֹרְמָאן (Lenormand) בת ה-14 ברחה מבית הספר במנזר...
X 8 דקות
שמונה חוכמות ולב גדול
סיי מונטגומריהם חכמים, זוכרים, בעלי אישיות, חקרנים, משחקים, פותרים חידות ומשתמשים בכלים, הם...
X 23 דקות
שימי ידך בידי
פאבל גולדשטייןכאב כרוני הוא בעיה נפוצה מאוד. תרופה טבעית ויעילה נמצאת ממש בהישג...
X 4 דקות