תנאי ללא תנאי

כולנו משתמשים במשפטי תנאי. בשיעורי הלשון - גם אם הם משנים את שמותיהם מדי פעם "דקדוק", "הבעה", "עברית" ועוד כיד הדמיון של משרד החינוך – מלמדים אותנו שיש בעברית מספר סוגים של משפטי תנאי. כך מלמדים אותנו גם באנגלית, שם התבססה התורה הדידקטית שטוענת שיש באנגלית שלושה משפטי תנאי. גם בעברית וגם באנגלית הוראת הדברים נוטה להיות מכאנית, נוקשה. ללומדים את משפטי התנאי בעברית ניתנת רשימת נוסחאות קצרה הכוללת משפטי תנאי שמתאפיינים במילת תנאי (בעברית מדובר ב"אם", "אילו", "אלמלא" וכדומה), פסוקית שמביעה את התנאי ופסוקית שמביעה את התוצאה: "אם ננצח בשבת, נעלה למקום הראשון"; "אילו באת לשיעור, היית יודע את החומר"; "אלמלא ידעתי שהוא בבית, לא הייתי מתעקש לדפוק על הדלת שלו". מעבר לכך מלמדים את התלמידים את עיקרי ההבדלים במשמעות: כלומר לאיזה זמן מתייחס התנאי, ובעיקר מה בין האמת של המציאות וסיכויי הקיום של התנאי (תנאי ממשי, תנאי בטל ועוד). לכאורה, בכך מסתכם הנושא, לפחות מבחינת הלימוד בבית הספר.

אלא שהמציאות שונה מספרי הדקדוק והמידע המתגלה בה רב, מגוון ומורכב בהרבה ממה שנמסר לנו בבית הספר. כל מי שמסתובב במרחב הציבורי נתקל במשפטי תנאי שהמבנה שלהם אינו קשור כלל לתבניות ששליטה בהן תורמות לזכאות לתעודת בגרות של משרד החינוך הישראלי.

לאחרונה בולטת בעיקר התבנית של משפטים מסוג: "הכניסה בהצגת תו ירוק". ברור לגמרי שמדובר בהתניה: אם תציגו תו ירוק, יאפשרו לכם להיכנס לחנות, למסעדה, לקולנוע. ואם לא תציגו, לא ירשו לכם להיכנס. מיטיבי הלכת בתחום הדקדוק הבית ספרי יכולים להסתכל על המשפט "הכניסה בהצגת תו ירוק" ולהבחין בסעיף אחר בתכנית הלימודים. בשעתו הוא כונה "ב' הכלי", כלומר ה"ב-" שמבטאת שימוש באמצעי או בכלי לצורך השגת תוצאה. למשל "לאכול בסכין ומזלג", לא בהם, בתוכם אלא באמצעותם; "לדבר בטלפון"; "לנסוע באוטובוס". אין ספק שהתו הירוק הוא כלי שבאמצעותו אמורה להתאפשר הכניסה לאותם מקומות ציבור. כך אומר המשפט "הכניסה בהצגת תו ירוק". אך כתמיד, יש לראות את המשפט בהקשרו ולנתח את כל חלקיו.

המשפט "הכניסה בהצגת תו ירוק" מופיע על שלטים. הנוסח הוא הודעה מטעם בעלי המקום, שהם בעלי הסמכות והכוח בכל הקשור לאישור כניסה למקום. הכניסה מותנית, והתנאי הוא הצגה של תו ירוק, כלומר שימוש בו, כמו מפתח לדלת: הצגתם תו? תיכנסו. לא הצגתם? לא תיכנסו.

והנה, כך בדיוק, מתגלה לנו מבנה תנאי נוסף בעברית הישראלית. אפשר לקרוא לו בקיצור "שברת, שילמת". כלומר: "אם תשבור משהו בתצוגה, יהיה עליך לשלם את תמורתו". גם זאת תבנית שאינה משתלבת עם ההצגה המכאנית של "משפטי תנאי" בספרי הדקדוק של בית הספר. היא מוכרת לנו גם ממשחק השחמט, שם מוכר הכלל "נגעת, נסעת" – כלומר ״אם אתה נוגע בכלי, אתה חייב לעשות בו מהלך". יש לשים לב לשימוש בצורה של זמן עבר ("שברת", "שילמת") שמובנו כאן אינו עבר אלא "תמיד", כתנאי: אם תשבור, יהיה עליך לשלם. שוב מדובר בהוראה, הודעה וקביעת כללים מטעם מי שיש להם סמכות וריבונות במקום מסוים, במקרה הזה בעליה של חנות. תבנית "שברת, שילמת" אינה מוגבלת רק להוראות אלא קיימת גם בהקשרים אחרים: "ענית לשיחה ממנו, הלך לך היום", אמר לא מזמן מישהו בקרבתי. משפט תנאי? בהחלט. אזהרה? במובן מסוים, כן. צורת זמן עבר כמציינת "תמיד"? ללא ספק.

גם במבנה שצורתו "הכניסה בהצגת תו ירוק" וגם במבנה "שברת, שילמת" (אם כי במידה פחותה) מתגלה לנו משפט תנאי כבעל גוון ברור של הנחיה, הוראה ואף ציווי ופקודה, גוון העולה מן ההקשר והמתממש בבחירה בתבנית המשפט. ככל הנראה לא נמצא מקום ציבורי שבכניסה אליו יהיה שלט ועליו הנוסח "אם תראו לנו תו ירוק, נרשה לכם להיכנס". שלט שנתלה במקום ציבורי נוטה להיות הוראה, פקודה, נוהל מכתיב, והדבר בוודאי קשור גם למאפיינים התרבותיים של דוברי העברית. באותה המידה, לא מפתיע, תרבותית, שעד היום לא ראיתי שלט בחנות שמציגה דברים שבירים שנוסח במלים "אם תשברו פריט מהתצוגה, תצטרכו לשלם עליו בקופה". יתכן שתבניות התנאי הקלאסיות, מסוג "אם... אז...", נתפשות כמותירות מקום לספק, רכות מדי.

אכן, כדאי להשתחרר מהרשימות הסגורות שלימדו אותנו בבית הספר ולראות את התחביר העברי בפעולתו במציאות, בהקשרים אמיתיים, בכתיבה אותנטית של דוברי עברית. שם נמצאת השפה: בטקסטים, מחכה ללומדיה שרוצים להתעמק בה, לגלות את אוצרותיה המקוריים.