תשובה יש, מענה אין

הדבר מוכר לנו מילדותנו המוקדמת והוא לכאורה פשוט: כשאנחנו שואלים שאלה, אנחנו מצפים לתשובה. אנו נושאים תבנית קבועה, לשונית וגם רעיונית, דקדוקית וגם מושגית: לשאלה אמורה להיות תשובה, ואם אין תשובה, משהו חסר. ילדים קטנים מרבים לשאול שאלות המופנות למבוגרים הקרובים אליהם, והמבוגרים חשים שעליהם לספק תשובה. במידה רבה, גם כאנשים בוגרים אנחנו חיים בציפייה כזאת, ומכירים בכך שבאין תשובה לשאלה מסוימת, עלינו לזהות שמדובר בעניין לברר, בנושא שיש ללמוד, בסוגיה שיש להתיר או בתמיהה שיש להתעמק בה, ושאולי לא תימצא לה תשובה.

אלא שבמציאות הלשונית הדברים נוטים להיות מורכבים יותר, ובוודאי גם דקים ומעודנים יותר. ל"תשובה" קם מתחרה בדמותו של המונח "מענה". ובתחום הלשון, כשיש שני אלמנטים שנראים כמתחרים, מחלקים ביניהם תחום, ושניהם משתתפים באותם מבנים והקשרים, יש מקום לעיון מדויק, אפילו לחקירה קטנה – שלא פעם עשויה להוביל לעניינים גדולים יותר.

גם בלי להיכנס לסבך ההשלכות והגורמים המעורבים, יש טעם להביט ב"תשובה" לעומת "מענה" בשימוש השגור בהם בעברית הישראלית שלנו. דומה שבדרך כלל, "תשובה" ממלאת את התפקיד הצר יותר, הממוקד, כמחצית השנייה, הצפויה, הנדרשת, המבוקשת, למהלך שמתחיל בשאלה. "מה השעה?" – זאת שאלה מקובלת. "חמש וחצי" – זאת תשובה אפשרית. "איפה אתה?" – "כאן"; "אכלתם ארוחת בוקר? – "עוד לא".

כל הדוגמאות הקטנות הללו מציגות תשובות. אף אחת מהן אינה מקרה אופייני של מה שמכונה כיום "מענה". ראשית, נראה ש"מענה" מופיע בהקשרים מערכתיים רחבים יותר, וההיקף שהוא נקשר אליו נוטה גם הוא להיות רחב יותר: "הממשלה נדרשת לתת מענה לדרישה לשיפור בתשתיות"; "טענות העובדים על קיפאון בשכר נותרו ללא מענה". הממשלה כנראה לא נשאלה שאלה ממוקדת שלוותה בציפייה לתשובה, והעובדים בוודאי לא רק שאלו שאלה ("למה השכר שלנו קפוא?") שתשובה שהייתה ניתנת לה הייתה מפיסה את דעתם כמו תשובה ל"מה השעה?"

"מענה" מכוון להתייחס לעניין מורכב יותר, בתחום סמכותו של הצד שאמור או נדרש לספק אותו, גם אם הוא לא נשאל שאלה. ונראה כי "מענה" מקפל צפי לעשייה, תיקון, התחשבות, תשומת לב לצרכי המבקש. משפט מקובל כמו "חמש כבאיות בכל אזור הצפון אינן מענה ראוי לעונת הקיץ" אפילו לא כולל הנחה שיש שאלה. "מענה" בהקשר הזה הוא מכלול מה שדרוש כדי לטפל במצב שיכול לקרות. הדבר דומה במידה מסוימת להבדל באנגלית בין "answer" (שקרוב ל"תשובה") לעומת "response" (שקרוב ל"מענה"). המלה האנגלית "reponse" היא בעלת שורשים לטיניים עמוקים, "להבטיח מחדש" או "להציע מחדש". כלומר, מדובר בתגובה, תגובה חוזרת: כמו כשמקהלה מגיבה לזמר, כמו בדברים שמובאים בדיון משפטי בעקבות דברי הצד השני. כלומר, גם תחום ה"תשובה" מבוטא בחלקו הגדול על ידי "response", אך אולי בהקשרים פורמליים יותר. השתרגות השורשים הלטיניים עד לאנגלית (דרך הצרפתית העתיקה ועולם הכנסייה, המוזיקה והמשפט בימי הביניים) עשויה הייתה להשפיע על מהלכי העברית לאורך מאות שנים, אך בעיון עכשווי בעברית עלינו להתמקד במה שיש לפנינו כיום.

וכך עולה שפרט להבדלים במידת הרשמיות – כש"מענה" פורמלי יותר מ"תשובה" – יש גם הבדל בהיקף וברלוונטיות, במידת הקשר לקיומה או להנחת קיומה של שאלה, וגם במידה הזיקה למערכות גדולות או לגורמי סמכות שמהם מצופה לתת "מענה" יותר מאשר "תשובה" בלבד.

העניין האחרון הזה נוגע לתופעה רחבה יותר, שאינה מיוחדת דווקא לעברית: מול סמכות, מול בירוקרטיה, מול גורם שאנו תובעים ממנו משהו אך גם חשים שהוא מושל בנו או מפעיל עלינו כוח, רבים נוטים להשתמש בלשון גבוהה יותר, גם אם הדבר נעשה באורח מעט מופרז, ואפילו מגוחך. למשל בתרבות של לקוחות וקבלת שירות ממערכות מסחריות או בירוקרטיות, מחברות הטלפון ועד למוסדות להשכלה גבוהה, לקוחות דורשים "מענה". וכך, גם כשניתנת תשובה מלאה, מסודרת ומנומקת, העובדה שהתשובה אינה מספקת או אינה מה שהם ציפו לו, הם יטענו בעקשנות ובטון של מחאה: "לא קיבלנו מענה". וכך - עם או בלי השפעה של המושג "היענות" שהוא מאותו שורש – נדחקת ה"תשובה" לקרן זווית טכנית, ואילו "מענה" צומח ומתנפח, ואולי בעוד חצי דור או דור הוא יהיה שקול ל"קבלת כל הדרישות" ו"הסכמה בלתי מסויגת".

מילה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על תשובה יש, מענה אין

01
מורה מהשטח

במסגרת התובענות שהפכה לנורמה, "מענה" זה בדיוק כמו שנכתב כאן. לא רוצים "תשובה" שיכולה להיות שלילית. רוצים "מענה", כלומר שיפתרו להם את הבעיות גם אם לא מגיע.