מילים

עושים היסטוריה

מתחילים. אבל מי מתחיל? לא אני, לא אתה, לא את, לא אתן, לא אתם, ובעצם לא אנחנו וגם לא הם.

העניין הוא בכך שיש בעברית העכשווית גוף נוסף, גוף שאינו ראשון, אינו שני וגם אינו שלישי.

כשאנחנו רואים משפט מסוג ״עושים היסטוריה״ או ״עוברים לשעון קיץ״ או ״לא קוטפים פרחים״, יש מקום לשאול למי הדברים מתייחסים, מי הם אלו שעושים את הפעולה, או שהאמירה פונה אליהם לעשות או לא לעשות דבר מסוים. בוודאי אין סיבה לחשוב שמדובר בגוף ראשון רבים דווקא, וגם לא באף אחד מהגופים האחרים. לא בכדי כינה הבלשן המנוח חיים רוזן את הגוף שהצורות הללו מתייחסות אליו ״גוף רביעי״. מדובר בכולם ובאף אחד ספציפי, באדם הכללי, התאורטי, המתבקש, אדם אחד כשהוא נתפש כחלק ממכלול, מקבוצה ומקולקטיב.

במבט מדויק אפשר לראות שזהות הגוף עולה מתוך דגמי המשפט שהצורות הללו משתתפות בהם. למשל, ״מחליטים לאכול בריא״ זו המלצה, קריאה ואולי תיאור של ראשית השלב שבו ההמלצה מתקבלת ומתחילה להתבטא הלכה למעשה. כמו תמיד, ההקשר קובע והוא כמעט כל הסיפור. אם המשפט ״מחליטים לאכול בריא״ מופיע על כרזה במרפאה או בבית חולים, יש להניח שהכרזה מפרטת כיצד אפשר אכן לשנות את הרגלי האכילה, ושהכרזה כולה, כלומר הטקסט שבתוכו משובץ המשפט, מטרתם להניע אותנו לפעולה וגם להסביר לנו כיצד לעשות זאת. במצב כזה, על איזה גוף מדובר? אפשר לומר שמדובר ב״אנחנו״ שנוצר דינמית מהצטרפות אנשים בודדים להמלצה. ואפשר גם לומר שמדובר ב״אנחנו רפואי״, המוכר לנו מסגנון לשוני ישן יותר שבו היה נהוג לדבר אל המטופלים בלשון רבים, שכללה את הרופא כדרך לקרב בין הסמכות הרפואית המקצועית למי שאמורים להישמע לה או לאמץ את המלצותיה. אותה לשון רבים רפואית כללה את הרופא גם כדרך להקטין את הפער ולרכך את הפעלת הסמכות.

התובנה שהגוף נגזר מן ההקשר אינה צריכה להפתיע אותנו, גם אם היא אינה חלק ממה שמלמדים אותנו בבית הספר. בשפה, דבר אינו קיים מחוץ להקשר, וכל הגורמים המשתתפים כרוכים יחד בדרכים גלויות או סמויות, קלות להבחנה או סמויות מהעין במבט הראשון, השטחי.

בדומה, משפט כמו ״עושים היסטוריה״ יכול להיות הבעה של משאלה, קריאה להתגייסות, דרך לעודד את מי שיקרא את המשפט, את מי שיקראו אותו. שוב, ה״רבים״ אינם נתונים מראש, והגוף הדקדוקי הוא אותו ״גוף רביעי״ עברי שתואר למעלה בקצרה. באשר לזמן שאליו מתייחס המשפט ״עושים היסטוריה״, הרי שאנו שוב נתונים בידי ההקשר: הוא יכול להיות זמן עבר, זמן הווה וגם זמן עתיד (אולי קרוב יותר מאשר רחוק). ובמי מדובר? אולי במנסחי המשפט הכוללים את עצמם מראש בקבוצת ״עושי ההיסטוריה״, אולי מדובר בקול רשמי – מעין ״אח גדול״ – הפונה אלינו, ואולי כמו ב״מחליטים לאכול בריא״ הכוונה לקבוצה שתיווצר באורח הדרגתי, דינמי.

הבדל דק נוסף מתגלה כשמביטים במשפט כמו ״לא רוצים לישון, רוצים להשתגע״ – והנה, כתבתי ״כשמביטים...״, כלומר כל מי שיביט יוכל לגלות את ההבדל הדק הנוסף, ויצטרף בכך לאותו ״גוף רביעי״. בכל אופן, ״לא רוצים לישון, רוצים להשתגע״ הוא משפט הצהרתי, אפילו מתריס, שהאומר או האומרים אותו רואים בקבוצה גוף אחד, שאמנם מורכב מרבים אך באורח כזה שהקבוצה גוברת על הפרטים המרכיבים אותה. הבודדים נמחקים אחד-אחד אל תוך ה״רבים״ ויחד הם גוף רביעי, כלומר גוף כללי, של ״כל אחד״ שהאמירה חלה עליו.

מעבר לשאלת ״הגוף הרביעי״, שקיומו מובהר ומוכח מזה שנים, עולה כאן חשיבותו של ההקשר בכל פרט ופרט של הממצאים הלשוניים שאנו מניחים על השולחן. גם אם לא כך לימדו אותנו בבית הספר (ובמיוחד כיוון שאכן לא לימדו אותנו כך בבית הספר), מסתבר שגם שאלות כמו באיזה גוף מדובר ובאיזה זמן מדובר, אינן רק מובהרות מן ההקשר אלא שהן כרוכות יחד, הרחק-הרחק מתמונת הטבלאות הנפוצה כל כך בספרי הלימוד.

04.08.2021

הכול סבבה

לכאורה, לפנינו מטרה קלה: המלה "סבבה". הרי דומה שהיא חדרה לכל מקום וסופחה לאינספור הקשרים בשפה היומיומית. מה לא "סבבה"? הכול סבבה. ובכל זאת, היא שווה עיון תחבירי, פנים-עברי.

מבחינת מקורה, מדובר במלה ערבית. השורש הערבי הקלאסי הוא צ.ב.ב. ויש לו שני עולמות משמעות: האחד עניינו זרימה, השתפכות, שפע נוזל ושפיעה של מים או אפילו של מתכת לוהטת ביציקה; ואילו השני נוגע לכמיהה עזה, לרצון חזק, להשתוקקות. מעט התעמלות מחשבתית יכולה אולי אפילו לקשור בין שני העולמות הללו, אולי במונחים של אנרגיה ודינמיות, אם כי לא ברור מה נשיג בכך. כל בירור או ספקולציה מהסוג הזה עשויים לתרום להבנה של הערבית (הקלאסית, אולי המודרנית בעקבותיה) אך לא בהכרח יקדמו אותנו מבחינת השפה העברית.

יש לנו כל הסיבות להניח שמקור המלה אכן בערבית, ולכן מוטב לנו להביט אל הערבית המדוברת. למשל, כפי שהדברים מופיעים במילון הנהדר של מי שהיה אחד מגדולי החוקרים והמתעדים של הדיאלקטים הערביים בסביבתנו המיידית, במרחב שבין הגליל, ירושלים ושפלת החוף, יוחנן אליחי שהלך לא מזמן לעולמו. במילונו "המילון החדש לערבית מדוברת – ערבי עברי", גרסה מקוצרת של המילון הגדול שהוא עמל עליו עשרות שנים ושגרסה רחבה שלו הופיעה באנגלית – "The Olive Tree Dictionary", אליחי בהיר וקצר: "צבאבה" בערבית פלסטינית פירושו "יופי, מצוין", ואפילו "פנטסטי".

איננו זקוקים ליותר מכך כדי להתרחק מהמילון הערבי הקלאסי ולהסתכל אל המתרחש כאן בארץ, והפעם בעברית. ראשית, אנחנו מכירים את "סבבה" (כך מופיעה המלה העברית) בדיוק במובן הזה ובאותו השימוש: כתואר שמובנו "מצוין״, ״נהדר״, ״פנטסטי" וכו'. "הייתה מסיבה סבבה", "הלך לנו סבבה במבחן הסופי" – אלה משפטים יומיומיים בעברית העכשווית שלנו.

אך יש "סבבה" אחרת, שתפקידה מורכב יותר, והיא בעלת תחביר מעניין ולא מאוד פשוט לתיאור. כוונתי ל"סבבה" שמביעה הסכמה. "עם הסנדוויץ', במקום פירה יצא לכם סלט ירוק", אומרים בבית הקפה, ומהלקוחות נשמע קול המשיב "סבבה", כלומר הסכמה. וההסכמה אינה חייבת להיות נלהבת, או להיות קרובה לעולם של "יופי", "מצוין", "נהדר", "פנטסטי". זאת יכולה להיות הסכמה עם הבעה של חיוביות, או אפילו הסכמה כמעט ניטרלית.

כאשר מודיעים לנו שבמקום פירה יתקבל סלט ירוק, יכולה ההודעה להיות מלווה, בסופה, ב"סבבה?" – כלומר ב"זה בסדר?", עם נופך דק של חיוביות. והתשובה המקובלת, החיובית, תהיה אף היא "סבבה". והנה מתחיל להתגלות התפקיד התחבירי של "סבבה", תפקיד בשיח המדובר, בדיאלוגים בין דוברי עברית בני ימינו. אמירה נסגרת בשאלה קטנה "סבבה?" ונענית בהסכמה חלקה, "סבבה". ואפשר גם לשמוע הסכמות "סבבה" ללא שאלות, אלא כתגובה לאמירה: "רק שתדעו, אנחנו סוגרים את המטבח ב-12", והתשובה, כמובן, "סבבה" – כלומר "הבנו, זה בסדר, קלטנו".

כך יוצא ש"סבבה" יכולה "לארוז" אמירה בדו-שיח, לסמן שהאמירה הושלמה, ושהיא משוגרת אל השומע. והשומע מצדו יכול להשיב באמירה אחרת, אף היא חתומה ב"סבבה" כדי להמשיך את השיחה, או לחתום רק ב"סבבה" של הסכמה. "סבבה" מתייגת את האמירה ומתייגת גם את התגובה או התשובה. כך אנו שומעים לא פעם מין שיחה בפינג-פונג של מנות המשוגרות מצד לצד, שבהן "סבבה" מסמנת את האריזה של חבילת התוכן העוברת אל הדובר האחר.

אין ברירה אלא להסיק ש"סבבה" בעלת התפקיד התחבירי היא רכיב מוטמע, חי ופעיל בעברית החיה המדוברת כיום. אין לכך כל קשר למלה הערבית "צבאבה" או למקור כלשהו הקשור לשורש הערבי הקלאסי. "סבבה" נכנסה לעברית והחלה לפתח קריירה משלה, ובתוך כך התפצלה לפחות לשתיים: "סבבה" שם התואר, היא אלמנט אחד, מילוני בעיקרו; "סבבה" כפי שראינו כאן בקצרה היא אלמנט אחר, בעל תפקיד תחבירי מובהק.

אפשר לדבר על השפעה ערבית, ואולי לאחד הקוראים או הקוראות יהיה הסבר ערבי טוב. אבל עם הסבר כזה או בלעדיו, התחביר של העברית המדוברת עבר שינוי והסתפח אליו רכיב בעל תפקיד מעניין, שאולי עוד ירחיב את הפונקציות שלו. הנה אנו רואים: שפות עושות דברים כאלו.

28.07.2021

נקודה!

התופעה פשתה בארץ כבר לפני כמה שנים. היא נפוצה במיוחד בתקופות של מערכות בחירות. בשנים האחרונות, הללו התרגשו עלינו בתדירות חסרת תקדים ובוודאי עודדו את התופעה וסייעו לה להתבסס. שוב ושוב, בכל מדיום אפשרי, עמדה מובעת, דעה נכתבת, סיסמה מודפסת, טענה מושמעת, והאמירה הקצרה נחתמת ב"נקודה!"

סיסמאות ואמירות נחרצות נפוצות בשפה הדבורה, ואכן אפשר לשמוע לעתים קרובות את אותה "נקודה!" נאמרת בסוף המשפט, שהוא לרוב משפט הצהרתי, נחרץ, דעתני ובוודאי כזה אין בו רצון או כוונה לעודד שיחה, מענה או תגובה. הפטרת "נקודה!" – תמיד בהדגשה שמוצדק לייצג אותה כאן בסימן קריאה – מסמנת סגירה, סוף פסוק, ובעיקר הצבת האמירה כדבר האחרון שיש לומר בעניין שעל הפרק, או הטחה של קביעה מוחלטת שאין לערער עליה. באנגלית אמריקנית אנחנו מכירים את "period" בתפקיד דומה, כש-"period" הוא אכן שמו של סימן הפיסוק המיוצג על ידי ".".

בעברית הישראלית, השימוש נעשה מוקצן עוד יותר כשאמירות מוצגות כאותיות כתובת. או-אז, המימוש הגראפי של התופעה הוא פשוט כך: נקודה אדומה, על פי רוב מעט שמנה ממה שצריך ביחס לאותיות שהיא חותמת. הנקודה האדומה מייצגת את האמירה "נקודה!", ולכן יש מקום לחשוב על מעמדה של אותה נקודה אדומה גדולה. היא אינה סימן פיסוק. היא אינה אות. היא יותר ממלה, ובעצם אפשר להשוות אותה לאימוג'י, שמובנו ברור לכל מי שעינו פקוחה. והאימוג'ים, בכלל, דומים מאוד להירוגליפים: הם סימנים גראפיים המייצגים רעיון, מחשבה, עמדה נפשית, פריט מוחשי במציאות ועוד. כך אפשר היום לדבר על הנקודה האדומה כעל הירוגליף עברי מבוסס היטב. הופעתו בסוף משפט קצר מסמנת את המשפט כולו ומאפיינת אותו כאמירה נחרצת, סופית, כטענה מוחלטת בוויכוח שלא אמור להימשך, כקביעה שעל אמיתותה אין רצון, כוונה ואולי גם אפשרות להתווכח.

מעניין לשים לב היכן הנקודה האדומה אינה מופיעה. היא אינה מופיעה בסופם של משפטים שמציגים מידע נכון באורח ודאי, וגם לא בסופן של פקודות רשמיות במחנות צבא או במשרדי ממשלה. לנקודה האדומה יש פונקציה פולמית, ואף גוון ברור של סתימת פיו של כל מי שהיה מעלה בדעתו להגיב על הדברים או לערער עליהם. בבחינת "זה מה שאמרתי, ואתם תשתקו". יש לכן הבדל בין שני סמלים גראפיים: סימן הקריאה, "!" והנקודה האדומה. סימן הקריאה מביע מגוון גדול רגשות, עמדות והתייחסויות, והוא גם עובר תהליך של שחיקה, הניכר בצורך שכותבים רבים רואים להכפיל אותו שלוש וארבע פעמים, במאמץ לשקף רגש קיצוני, התלהבות פרועה, תדהמה אדירה וכדומה – בעידן שבו רגשות מתונים יותר נדחקים ואינם זוכים לקשב בחלל הציבורי.

לנקודה האדומה, לעומת זאת, יש תפקיד צר ומוגדר יותר, והיא מופיעה בטקסטים מסוגים מסוימים בלבד. כסימן דפוס היא נוטה להיות גדולה מדי, כנקודה היא שמנה ובוטה, וצבעה בולט, כמעט תמיד אדום. התחביר שלה דורש בדיקה שיטתית, אך הקווים שהעליתי כאן הם התחלה אפשרית לבירור הזה, שידרוש איסוף של דוגמאות רבות ואפיון של התפקידים שלה, של המשפטים שהיא מופיעה בהם ושל ההקשרים שבהם משפטים המסתיימים בה פועלים. מבט קצר לאחור אל האנגלית מגלה שהנקודה האדומה הישראלית כבר שונה במידה מובהקת מ"period!" (גם בתוספת סימן הקריאה), ושהיא מנהלת קריירה עצמאית, עברית בתכלית.

ובכל זאת, נדמה שגם הנקודה האדומה שלנו עוברת שחיקה. אפילו היא. בתרבות שבה "טרנדים" הופכים לסטנדרט ועד מהרה גם לחובה, נעשה שימוש יתר בכל מה שנחשב למוצלח ברגע מסוים, מסיבה אמיתית או בדיונית. וכזה הוא גם גורלה של הנקודה האדומה. מאחר שהיא מופיעה באינספור מקומות, יתכן מאוד שהעין שלנו רואה רק אותה, רואה אותה בלי לראות, ובוודאי בלי לקרוא את מה שבא לפניה, את המלים שהיא אמורה לארוז ביחד לכדי אמירה בעלת אפקט דורסני ומוחלט. העין שלי, לפחות, רואה אותיות ומלים ובסופן נקודה אדומה, וכל הטקסט – גם בלי לקרוא אותו – מסווג כצעקה שיווקית פוליטית מהסוג שראינו כבר אלפי פעמים. אם יימשך השימוש בנקודה האדומה באופן הזה, היא תהפוך לסימן לאמירה שאפשר ואף רצוי לוותר עליה, שבוודאי אין טעם להתעסק בה, גם בגלל תוכנה הריק וגם בגלל האלימות שבה היא משוגרת אלינו. גם זאת משמעות וגם זה תחביר.

21.07.2021

סוג של מלה

מלים לא חסרות. אוצר הוא מלים הוא חלק מהשפה. אוצר המלים נוטה להיות גמיש ומשתנה, מלים מסתפחות אליו, מלים משנות משמעות, מתמקמות בצירופים חדשים וגם נשמטות מן השימוש ובסופו של דבר נעלמות. אך מלים לעולם לא חסרות. לפי הגדרה, המצאי ״מספיק״ כפי שאברי הגוף ״מספיקים״ לצורך תפקודו. כפי שתופעות מזג האוויר ״מספיקות״, כיוון שהן קיימות ובבואנו לתאר את המטאורולוגיה כחלק מתיאור כדור הארץ, הן מה שיש.

ובכל זאת, בשונה ממזג האוויר או משכבות סלע, השפה היא תופעה אנושית. כתופעת טבע היא חלק מטבעה של הקבוצה האנושית שבמסגרתה מתקיימת השפה הספציפית – אנגלית, עברית, קירגיזית, גאורגית, סווהילית או יוונית קלאסית. פיתוי ותיק וידוע בכל הנוגע למחשבה על שפות ואפיון של דובריהן הוא לנסות למפות כיצד אוצר המלים משקף את הדוברים, את הקבוצה שהם משתייכים אליה. למשל, ריבוי מונחים המתארים סוגים של שלג מיוחס לעמים החיים באזורים הארקטיים ושפע של מונחים הקשורים לגמלים אמורים לומר לנו משהו על החיים בחצי האי ערב לפני העידן המודרני. מיפוי כזה, מעבר לרמה הבנאלית, המובנת מאליה, הוא עניין מורכב, מתעתע ולא פעם גם מפוקפק. וקשה אף יותר הוא לנסות לטעון שהיעדרו של מונח מסוים מעיד באיזשהו אופן על דוברי השפה ש״חסרה״ את אותו מונח.

כי מהו אותו ״חסר״? איך אפשר לומר שבשפה ״חסר״ מונח, שהיא ״זקוקה״ למלה שאין בה? האמת היא שחסר כזה מתעורר בתרגום. בין אם מדובר בתרגום של טקסט ובין אם בתרגום המתרחש בתודעה, כשאנו קולטים תוכן בשפה זרה וחושבים עליו בשפה שלנו, אנחנו יכולים להישאר במצב של תמיהה: ״איך נאמר את זה בעברית?״ צורך כזה מתעורר באורח אורגני כאשר יש עלינו לחץ חוזר ורחב מצד מלים וביטויים, דרכי התבטאות ותכנים בשפה זרה, וגדול הפיתוי להעתיק את הדברים לשפתנו, כלומר לעברית.

דוגמה טובה היא המלה האנגלית kind, במובן הנוגע למזגו של אדם, לדרך התנהגות. אפשר לומר בפירוש: אין לה מקבילה עברית. בעברית ״חסרה״ מלה שתביע את kind האנגלית. מדובר באחת המלים שמשתייכות לקבוצת ״אימת המתרגמים״, כלומר מלים שמתרגמים מעדיפים לא להיתקל בהן. העניין נעשה חמור ומציק במיוחד לאור התפוצה הגדולה של kind באנגלית, וקיומה הטבעי והנוח בשפע של הקשרים.

מה נאמר בעברית? רשימת המועמדות להקטין את הכישלון שלנו לומר kind בעברית ארוכה, והיא מונה בין היתר את ״אדיב״, ״מסביר פנים״, ״מיטיב״, ״נוח״, ״מנומס״, ״טוב לב״, ״ידידותי״, ״נדיב״ וגם ״נעים״. אף אחת מהן לא מתאימה היטב, אף אחת מהן לא מעבירה את הדבר המובן מאליו לכל דוברי השפה האנגלית, וגם ברור שאף אחת מהן אינה מביאה איתה נוכחות שלמה – סמנטית, דקדוקית, תרבותית וגם אתית – כפי שיש ל-kind.

ואין מדובר במלה שולית, בחידוש שבא לעולם במקרה או כתוצאה מגחמה. Kind היא מן המלים העתיקות ביותר בשפה האנגלית ושורשיה מגיעים הרבה מעבר לאנגלית, ונטועים בימים פרהיסטוריים. במקור, המובן שלה קשור לרעיונות בדבר השתייכות על פי סוג (גזע, טבע ודור) והיא נוגעת למהות המשותפת המוטבעת בפרטים המשתייכים לקבוצה – מכאן גם kindכ״ילד״ בגרמנית. מכאן קצרה הדרך לזיהוי הקבוצה על פי תכונותיה, לסיווג ולהתייחסות לסוג ולמה שמגדיר את הסוג הספציפי. וכך, כשם תואר, kind מציינת בקלות את מה שטבעי, את מה שמולד ובסיסי. ונראה כי הביטוי החופשי, הבסיסי, של הטבע של אדם הוא ביטוי ה-kind שלו, וכך קצרה הדרך לזיהוי בין טבעו הטוב – הרצוי, המקווה, המונח כמובן מאליו או זה ששואפים לו – ובין ההתגלמות ההתנהגותית שלו. התוצאה היא שכל מה שטוב ורצוי, מתאים, מקובל ונאה בהתנהגות האנושית מוצא מחסה חמים ונוח תחת המטרייה העתיקה, הגדולה, של המונח kind.

חשוב לזכור כי לקסיקון של שפה אינו רשימה של פריטים. מלים מייצגות שושלות של משמעות ותרבות, של הקשרים, של מסלול חיים שנמשך על פני דורות רבים בחייה של הלשון, ויש בהן הנושאות מטען מכובד במיוחד של דנ״א לשוני. המלה האנגלית kind היא בהחלט כזאת. לכן יש בסיס לטענה שתרגום הוא פעולה בלתי אפשרית, הרי אין דרך להעביר את המטען הגנטי הזה דרך תרגום. וכל ניסיון ליצור מלה עברית שתתאים לצורך תרגום, יהיה חסר ולוקה. מלים אינם מתקיימות לבד, הן חלק מרשת סבוכה, בזמן ובמרחב. בדיוק כמו יצורים ביולוגיים במארג החיים. ובאשר להשערות שיכולות לעלות בלבנו על המשמעות של ״היעדרה״ של ״מקבילה״ ל-kind האנגלית, זהו עניין חשוב אתית, חברתית והתנהגותית, אך הוא חורג מהדיון הלשוני.

14.07.2021

עוצמתי וקצת חלש

השפה העברית סופגת מלים משפות אחרות. אין בכך כל ייחוד, בוודאי לא בעולם רב תנועה, גלובלי ושטוף באנגלית אמריקנית או בגרסה הבינלאומית של השפה האנגלית, שמיליארדי בני אדם נחשפים אליה מכל עבר. המציאות של דוברי העברית גם אינה חריגה בכך שמתקיים בה ויכוח על מלים שמיובאות מאנגלית או משפות אחרות. עניינים של יוקרה וזהות לאומית, געגועים לעבר טהור, כמעט בהכרח מדומיין ומשוחזר ככזה מסיבות אידאולוגיות, מביאים לכך שגובה הלהבות בוויכוחים על השפעות זרות יכול להיות מרשים.

מטבע הדברים, תשומת הלב מופנית למלים עצמן. בעברית העכשווית רבות מאוד הדוגמאות הזמינות למלים שאומצו מאנגלית: מ"טרנד" ועד "פילינג", מ"רייטינג" ועד "מודם" ו"טוסטר" (מי בכלל אומר "מצנם"?). המלים הללו, מיובאות ומוטמעות בדרגות שונות בעברית העכשווית, המדוברת והנכתבת, מועמדות תמידיות לספוג ביקורת, ויש העוסקים בניסיונות לייצר חלופות עבריות עם תו-תקן ראוי: שורש, משקל ושכנים תואמים לשדה הסמנטי. כשחלופות כאלו יוצאות מפס היצור, הן מלוות בתקווה של בעלי עניין, הממתינים בציפייה דרוכה ואף נרגשת שהמלים הטובות שהם תומכים בהן ייקלטו, יתקבלו ויתחילו לשמש בפועל, אולי בסופו של דבר אפילו באורח טבעי, עד כי יישכח שהן נוצרו במעבדה וזכו לברכת הדרך של איזו ועדה.

אלא שבתוך העיסוק הרב, האינטנסיבי (הנה מלה לועזית טובה) ועמוס הרגשות במלים האנגליות, אנו נוטים לא לשים לב להשפעה נוספת של השפה האנגלית, השפעה עקיפה אך נרחבת: יצירה של רשת מונחים עבריים לתפארת, שכולה יבוא של הקשר אנגלי מ-א' ועד ת'.

פעם, בעברית היה המונח "חזק", תואר שציין שלאדם או לדבר מסוים יש כוח רב, עמידות מובהקת או השפעה רבה. מזה זמן הצטרפה לרשת המונחים הבנויים על חז"ק רשת נוספת: מלים שבנויות על בסיס השורש עצ"מ. כך יש לנו כעת המונח "עוצמתי", מונח עברי ללא דופי מבחינת צורתו שהוא יבוא סמוי של powerful האנגלי. איתו הופיע בעברית גם הפועל "להעצים", עברי גם הוא, ללא ספק, אך שדומה כי הוא הוכנס כדי למלא את הצורך לייצג את הפועל האנגלי to empower, כלומר להעניק למישהו סמכות וכוח ביצוע, או לחזק אותו, בעיקר אם מדובר באדם השייך לקבוצה מוחלשת או מופלית לרעה בחברה.

אין חשיבות מיוחדת לשאלה אם העברית "נזקקה" למונחים הללו ואם היה "צריך" ליצור אותם. ברור שהצורך בהשתלה היה על רקע הנוכחות הגדולה של המונחים האנגליים powerful ו-to empower –בעולם הפרסומת, מכירת התדמיות, השיח הטכנולוגי וגם השיח החברתי, במקרה של המונח השני. אך כפי שקורה לא פעם כאשר מבצעים השתלה, הצלקות של הניתוח ניכרות לעין ומעידות על הפעולה היזומה, המלאכותית.

באנגלית, העולם הסמנטי הקשור ל-power הוא רחב ועשיר. לא רק עוצמה של מנוע (שנתנה לנו את "עוצמתי") אלא גם עניינים של סמכות פעולה במובן המשפטי – power of attorney הוא ייפוי-כוח, וגם power במובן של שלטון. אלו לא נלכדו ברשת המלאכותית הקטנה של "עוצמתי", ו"העצמה" ולא התחלנו להשתמש במונח "עוצמה" במובן של שלטון וגם לא במובן של סמכות פעולה. יתרה מכך, בעולם הכוח הפיזיקלי, נותרה הבחנה בין "חזק" (תכונה של חומר) ובין "עוצמתי" (תכונה של מנגנון מכני או אחר). איננו אומרים על אדם שהוא עוצמתי, אלא שהוא חזק, גם אם מדובר במובן הקשור לרוחו או לשררה שבידיו. אנחנו עדיין "מסמיכים", "מעניקים סמכויות" ו"נותנים רשות" בהקשרים שבאנגלית מובעים על ידי to empower, וגם איננו עושים דבר מכל אלו באמצעות מלים מהשורש חז"ק.

יש מידה של אירוניה בכך שמלים אנגליות (וגם מלים משפות אחרות) זוכות לביקורת עזה ומעוררות התנגדות לוהטת, בעוד שיבוא של פיסה של שדה הקשרים והעתקתו לעברית באמצעות מנגנונים של שורש, משקל ובניין, אינם נחשבים להשפעות זרות ואינם נתפשים כאיום על עתידה של השפה העברית. אולי אפשר להירגע מעט ולזכור שגמישותה של השפה העברית מאפשרת לה לספוג מלים זרות ולהטמיע אותן בדרגות שונות של עומק במערכת הפנימית של הדקדוק, וגם ליצור מלים חדשות כשדוברים חשים בכך צורך, ביחד, באופן קולקטיבי. המנוע העברי חזק וגם עוצמתי.

07.07.2021

דווקא דווקא

קטנה, מסתורית, עיקשת, חיונית וחמקמקה: כזאת היא המלה "דווקא". מובן שדוברי עברית יודעים להשתמש בה ואינם צריכים לתת עליה את הדעת, הרי זה בדיוק מה שמאפיין אותם כבני בית בשפתם. במבט מהצד, מתוך ניסיון לנתח את מופעי המלה ולהבין את משמעויותיה, אנחנו מחויבים לשים לב להקשרים, למיקומה במבנים השונים.

"דווקא רציתי לבוא..." – אומר מישהו, ואנחנו יודעים שמיד תבוא הסתייגות, לא פעם בראשות המלה "אבל", ובכל אופן ברור לנו שהדובר לא בא. "אני דווקא מעדיפה להיפגש בבוקר", אומרת מישהי אחרת, ואנחנו מבינים שהדברים נאמרים בניגוד להנחה שהבוקר היה עשוי לא להתאים כזמן לפגישה. אלו מובנים של הסתייגות וניגוד. הניגוד עשוי להיות רך, לא קוטבי, מתוך הבעה של הבדל עדין או קל ביחס לאפשרות שהוצעה או שהיה אפשר להניח שהיא זאת שתיבחר. "האוכל פה דווקא בסדר" – כלומר, בניגוד למצופה, אבל אולי לא בהבדל קיצוני.

"דווקא" נמנית על קבוצה של מלים שמכונה "מיליות". באנגלית הן מכונות "particles". הן מזכירות תארים, והן קרובות במיוחד לתואר הפועל. כלומר, הן מתארות פועל, או ליתר דיוק מרחיבות אותו, במובן של מתן גוון, הבעת דיוק, הבעה של אופן. אכן, עניין חמקמק, ושונה בשפות השונות שיש להן מיליות. שמה של הקבוצה מביע את הבעייתיות: "מילית", כלומר "מילה קטנה", והחשד שלי הוא שייחוס "קטנוּת" למלים הללו מביע בעיקר את קוצר ידם של מי שמנסים להסביר אותן, לתאר אותן.

בדוגמאות המעטות שראינו כאן, "דווקא" היא אכן מילית, והיא מרחיבה פועל או את הקביעה המובעת במשפט ("האוכל פה דווקא בסדר"). אבל יש "דווקא" במובן אחר: "אתה יודע מה? דווקא, אני לא אתן לך להיכנס לפניי", שבו "דווקא" היא קריאת התרסה, הבעה של התעקשות לוחמנית, דגש מוחצן על הרצון האישי נוכח הנסיבות, ללא התחשבות ברצון של מישהו אחר. ה"דווקא" הזאת מופיעה גם כקריאה מתריסה בסוף המשפט, לרוב יחד עם סימן קריאה. אנחנו מכירים היטב את ה"דווקא" הזאת, המרבה להתגלות ביומיום. היא שונה מן ה"דווקא" במובן הראשון ואפילו מוצדק לקבוע שיש שתי "דווקא" השונות במובנן וגם במקומן ובתפקידיהן במבנים התחביריים שהן מופיעות בהם.

ואם לא די בכך, יש "דווקא" שהיא שם עצם. "הוא עשה לי דווקא": כלומר הוא נהג בניגוד למה שרציתי או למה שהיה מסוכם בינינו, ועשה זאת בידיעה ומתוך כוונה להרגיז, לעצבן או להתעקש מתוך התרסה. מכאן יש לנו גם תואר "דווקאי" כמו ב"גישה דווקאית", כלומר גישה שמתאפיינת בעמדה מנוגדת מתוך כוונה להתריס או להרגיז.

מילית, תואר פועל וגם שם עצם, ואף קריאה. המנעד רחב של משמעות והבעה: מהסתייגות קלה, עדינה וגם מנומסת, עד התרסה מסוג "אצבע בעין" וכמעט קריאת קרב. עניין קשה לתיאור, מורכב ועשיר מאוד. ו"דווקא" דווקא לא שולית או נדירה. היא דווקא נפוצה, ודווקא מתעקשת להערים עלינו קשיים בניתוח, לעשות לנו דווקא. לנו, דוברי השפה, אין כל קושי להשתמש בכל סוגי ה"דווקא", ואנחנו (דווקא) עושים זאת בקלות.

במחשבה נוספת, אפשר להציע מבחן. דומה שבתרגומים מאנגלית (ומשפות אחרות) לעברית, מתרגמים ממעטים מאוד להשתמש ב"דווקא". רומנים רבים מתחילים, מתפתחים ומסתיימים כשבגרסתם העברית אין ולו מופע אחד של "דווקא". באנגלית יש מועמדות סבירות – actually, rather – להיות "דווקא" כהסתייגות קלה או כניגוד עדין. ויש גם מועמדות להיות "דווקאי הדווקאית" המתריסה, החריפה – to spite, on purpose ואחרות. ובכל זאת, דווקא אין דווקא. אם זהו אכן המצב, הרי שהדבר מעיד על הקושי לתרגם מיליות, קושי המוכר לכל מתרגם של ספרות. מקומה של "דווקא" (או של שלוש או ארבע ה"דווקא" שהצגנו כאן) יציב ובטוח בעברית, והיא עצם מעצמותיה ובשר מבשרה, ואין לעניין הזה טעם לומר שהיא "קטנה" או "שולית". האלמנט הלשוני העשיר הזה חי וקיים ומשמש בכתיבה ובדיבור. היעדרו היחסי מתרגומים מעיד עד כמה הוא מושרש בעברית, עד כמה הוא טבעי בה.

30.06.2021