מילים

עוד מלה שהוספתי

והנה היא כאן...

 

בדקות הראשונות חשבה שזה מוזר שהוא נותן לה לחכות. רק שלא יאשים אותי, חשבה במרירות לעצמה ומייד התביישה כאשר נזכרה בקולו המתנגן. הוא לא כזה. מקסימום הוא יסתכל אלי בעיניים הגדולות האלו שלו, ירים גבה, יציע משהו. החמימות ששטפה אותה השכיח לרגע את האיחור. עמדה מול דלת הכניסה של הבניין וצלצלה שוב באינטרקום. בעצמה כבר איחרה לפגישה, חשבה, אז איך זה שהוא לא פותח לה את הדלת מייד? מישהו מהשכנים ירד במדרגות ויצא מדלת הכניסה לבניין. היא ניצלה את ההזדמנות ונכנסה גם היא. טיפסה באיטיות כפוייה את שתי הקומות ועמדה למול דלת הדירה. עץ מהוה. שלט ישן, מוכתם.  אבל מסביר פנים ואנטימי בצורה מוזרה. כמוהו. נמרוד אור - פסיכולוג.

 

04.05.2021
קונכיה, כף יד

חיפושית

לסבא היתה חיפושית. פולקסוואגן לבנה ומטרטרת. לוח השעונים שלה היה עשוי מתכת שחורה ועל השמשה הקדמית היתה מדבקה בצבעי אדום-לבן, מגן-דוד בולט שבישר לעולם שזו מכוניתו של רופא הכפר, "כדי שאם אני צריך לבוא לטפל בחולה, אוכל לחנות בכל מקום", הסביר לי סבא באחת הפעמים. למכונית היו שתי דלתות בלבד, וכדי להושיב אותי מאחור, סבא היה מסיט קדימה את המושב שליד הנהג. וכך הייתי מוצא את עצמי בתא סגור ונעים, בין קירות צדדים של פלסטיק ומעליהם שמשות אטומות. התא הקטן היה רוטט בנסיעה, מנתק בכך ביני ובין הסביבה שחלפה מבעד לזגוגיות.
פלאיה של החיפושית היו רבים. המנוע היה מאחור, שניים או שלושה עיגולים וביניהן רצועה שחורה וכל המנגנון מסתובב במהירות, גלוי לנגד עיני כל אימת שסבא היה פותח את המכסה האחורי הקטן. מלפנים לא היה דבר. בדלתות הקדמיות היו חלונות ריבועיים, שגולת הכותרת שלהם היו הזגוגיות המשולשות הקטנות, שהנוסעים היו מסיטים כנגד כיוון הנסיעה, חותכים את הרוח ומפנים חלק מזרימתה אל תוך המכונית. מאחורי הבעת שביעות-הרצון התמידית של המכונית המצחיקה, התגלה מקום לאחסון, תא מטען קדמי שדמה לחלל של פה חסר שיניים. מאחורי המושב האחורי היה עוד חלל מלבני קטן, מרופד בשטיח כהה וגס, מדור תחום וסגור עוד יותר. מדי פעם הייתי דוחק את עצמי לתוכו, הופך לנוסע סמוי כביכול, מביט בפיסת העולם שנגלתה לי מן החלון האחורי הקטן, אורב להתרחשויות בעודי מעתיק את עצמי לזמנים אחרים, לעלילות אחרות.

28.04.2021