מילים

בלקסיקון, כלומר באוסף הפריטים שהוא אוצר המילים שלנו בשפה, יש קבוצה מיוחדת, מוזרה, משעשעת ומסקרנת. הכוונה לאונומטופאיות. ראשית, ההגדרה: אונומטופאה היא מילה שכשאנו הוגים אותה היא נשמעת כמו מה שהיא מייצגת. הפועל "זמזום" מזכיר, כשאנו אומרים אותו, את צליל הזמזום. בדומה, "hiss" באנגלית נשמע כמו צליל של פליטת אוויר תוך חיכוך קל, כמו הקול שמשמיעים נחשים מסוימים. ואכן, אונומטופאיות קיימות בשפות רבות, בוודאי לא רק בעברית ובאנגלית, וכאן מתחיל הסיפור להסתבך.

באופן כללי, בלי להתחייב לאמירה שתקיף את כל הממצאים, דומה שאונומטופיאיות נוטות לציין צלילים. הדבר הגיוני שכן הדבר המיידי שסביר לציין באמצעות מילה שנשמעת כמו הדבר עצמו היא דבר שמעצם מהותו יש לו צליל. כך אנו רואים בעברית סדרה ארוכה של פעלים ושמות עצם: "זמזום", "המהום", "שפשוף", "טפטוף", "תקתוק", "רשרוש" ועוד, ואולי אפשר לכלול גם את "חיכוך". הנטייה לגזרת הכפולים הגיונית אף היא בעברית, שכן ההכפלה מציינת גם את החזרתיות, ובצלילים הללו יש יסוד מובהק של חזרתיות.

שפות אחרות יכולות להציג הגיון פנימי אחר, שכן האופן שבו המערכת המורפולוגית מגויסת או מנוצלת כדי ליצור אונומטופאיות בלקסיקון קשור באורח הדוק לאפשרויות שהמורפולוגיה מספקת. הדבר דומה לייצוג של קולות בעלי החיים בשפות השונות. כלבים בעברית משמיעים "הב-הב", ואילו באנגלית הם משמיעים "whoof whoof" והבדלים כאלו נמצא בקלות ביחס למילים המציינות את קולות בעלי החיים בשפות רבות. והרי אין לחשוד שמרגע שברווז עובר מלונדון לפריז, אם קורה לו דבר כזה, הוא מפסיק להשמיע קולות "quack" ומתחיל לומר "coin" (שנהגה qwã). דבר אינו מכתיב לברווז את שינוי הצליל האחרון, והמילים הללו אינן קשורות כלל לברווז אלא לאופן שבו בני האדם, אנגלים וצרפתים, מייצגים בלשונותיהם את קולות הברווז הגנרי. מי שמטה אוזנו היטב לפרות ברפת, לא ישמע "מו-מו", אבל אם הוא דובר עברית, כך הוא יכנה את הקול של הפרה באשר היא פרה. ותמיד נדרשת זהירות וטוב להתרחק מהכללות: אם "זבוב" בעברית נשמע לנו כאונומטופאה, הרי שקשה לנו להוכיח דבר כזה, ועוד פחות מכך אפשר להסתמך על המקבילות בלשונות אחרות, שברובן (לפחות לפי מיטב ידיעתי) המילים הרגילות לציון החרק המעופף כלל אינן חשודות באונומטופאה. לא תמיד הצליל הוא האלמנט המוביל בקביעת שם לחרקים שמתאפיינים ברעש שהם עושים, מה גם שבכל הקשור לסיבות להיווצרות מילים ומבנים בלשון, נדרשת זהירות עוד יותר גדולה.

לכן כדאי לשוב ליסוד הדברים בכל הקשור לאונומטופאיות. נזכור כי מדובר בייצוגים של צלילים המיוחסים לדברים (מעשים, אירועים, פעולות וכד') במציאות. הרוח, טיפות הגשם, החיכוך של דבר בדבר, אוושת העלים, הרעם, הצליל העולה ממחבת שיש בה שמן רותח ואנו מניחים בה משהו לטיגון – הצלילים הם אותם הצלילים, אקוסטית, אך הייצוג שלהם בהחלט עשוי להשתנות מלשון ללשון.

אלא שבתוך קבוצת המילים שאנו יכולים להאמין באורח סביר שהן אכן אונומטופאיות, קורה שמילה מסוימת בולטת, בעיקר כיוון שמה שהיא מציינת רחוק יחסית מעולם הצלילים. הדוגמה העברית הטובה היא המילה "בקבוק". מאז ומתמיד שמעתי שמדובר באונומטופאה, וזכורה לטוב מורה בבית הספר היסודי שכדי להסביר זאת חיקתה יפה את צליל הבעבוע שעולה מפתחו של בקבוק המתרוקן במהירות לאחר שהפכו אותו כלפי מטה. לחייה הטופחות שוב ושוב, שפתיה הפולטות קולות עתירי אוויר, שכנעו בוודאי דורות של ילדים. פה ושם היה מי ששאל אותה אם הדבר נכון גם ביחס לבקבוק ריק. השאלה, שאינה נעדרת הומור, היא שאלה בלשנית-פילוסופית טובה. איזו תכונה מיוצגת באורח בולט בשמו של דבר? האם הכלי המכונה "בקבוק" מתאפיין בעיקר בצליל שנפלט ממנו כשהנוזל יוצא ממנו במהירות? עקרונית, הייתה יכולה להיות מילה אחת לבקבוק מלא ואחרת לבקבוק ריק. אך בעברית, כידוע, לא קרה דבר כזה.

כיצד אפשר לדעת ש"בקבוק" היא אונומטופאה? התשובה הפשוטה היא שאי-אפשר לדעת. מה שכן ידוע לנו הוא שלמילה "בקבוק" יש קריירה ארוכה ומפוארת בשפות שמיות רבות, והיא עמוסה רמזים לאונומטופאיות. למשל, בערבית baqbaqa, بَقْبَقَة, מציין קול של גרגור של נוזל. ואילו בארמית קלאסית מילה דומה מאוד מציינת קנקן (האם "קנקן" העברי הוא אונומטופאה? הנה לכם חידה על חידה). השורש המרובע, גזרת הכפולים, הדמיון הצלילי הברור בתוך המשפחה השמית, אומר לנו שהדעת נותנת שאו שכל המילים הללו אונומטופאיות, או שאף-אחת מהן אינה כזאת. באורח אירוני, נזכיר כי בעברית מודרנית "לבקבק" הוא למלא בקבוק בנוזל, לא לרוקן נוזל מתוך בקבוק, כלומר לבצע תהליך שבעליל אינו יוצר את הצליל שהוא לכאורה המקור לאופי האונומטופאי המיוחס ל"בקבוק".

פריט מידע נוסף שהתגלגל אלי לאחרונה, במקרה, במאמר בכתב העת Russian Linguistic Bulletin משנת 2021, ובו המחבר, בלשן בשם א. א. קיסליוב, עוסק בשורשים מרובעים בגזרת הכפולים בארמית של נוצרים מהכנסייה האשורית, שפה חיה בת ימינו. ספציפית, הוא מתייחס לדיאלקט אורמי (Urmi), שמדובר במחוז האזרי של מערב איראן וכן בדרום מזרח אזרבייג'ן. החוקר מונה שורשים כאלו (כמו "זמזם" בעברית), וברשימה מופיע baqbuqe ולצידו פירוש הפועל באנגלית: "to gurgle", כלומר "לגרגר" (כלומר צליל שמשמיע נוזל מפכה או מגורגר בגרון או כשהוא יוצא מפתחו של בקבוק). מה אפשר לומר על כך? האם מדובר בהשפעה ערבית? האם מדובר בגלגול משלבים קודמים של השפה הארמית? האם יש קשר בין הגרגור בארמית החדשה הזאת ובין כלי הקיבול המוכר לנו והמשמש למשל ליין?

רבות השאלות, אך דומה שגם תשובות לכולן ולא יבטיחו לנו ש"בקבוק" וצורות דומות, בעברית או בשפה שמית אחרת, אכן באו לעולם בשל צליל כלשהו. לקח קטן וחוזר בדבר גבולות האפשרות שלנו לדעת – והוא עולה מן העיסוק הבלשני ומצדיק את ערכו הרבה מעבר לחקר הלשון.

כשמונח זוכה להצלחה שנמשכת אלפי שנים, קורה לא פעם שמקורו נעשה מטושטש. הדבר נכון בעיקר אם למונח יש הצלחה לא רק בשפות רבות אלא גם בתחומים מגוונים ואף רחוקים זה מזה. כזה הוא סיפורו של הקָנָבִּיס, הצמח שמפיקים ממנו סמים משכרים (חשיש, מריחואנה וכד') והמוכר ברחבי העולם גם כחומר שנעשה נפוץ ומקובל מאוד בתחומים שונים של הרפואה.

מבחינת שמו של הצמח, במערב מקובל למפות את מקורותיו עד ליוונית העתיקה, שם הוא כונה κάνναβις, כלומר kánnabis. כבר בעולם הקדום הייתה מוכרת השפעתם המשכרת, התודעתית, של החומרים שהופקו מהקנביס. הצלחתו הגדולה כצמח בעל שימושים מגוונים הייתה גם בכך שהוא שימש להפקת סיבים חזקים ועמידים במיוחד. מן הסיבים ארגו בד לבגדים וגם מפרשים ואריגים להגנה על סחורות, לאוהלים ועוד. סימן ברור לכך נותר עד ימינו, בדמות המילה canvas בשפות אירופיות רבות (ובעקבותיהן גם בעברית המודרנית). באנגלית canvas הוא גם פשוט מאוד בד למפרשים, ומכאן גם כינוי למפרשים, וגם שמן של יריעות גדולות המכסות סחורה המוסעת במשאיות או בכלי שיט בנהרות ובעבר גם בים, והמילה מציינת גם את הבד הנמתח על מסגרות לציור, וכפועל יוצא מכאן גם את הציור המוגמר עצמו.

הקריירות של cannabis (כך הוא הכתיב האנגלי) ו-canvas ארוכות ומפוארות, והן גם נפרדות. הצמח שהיה מוכר כל כך בעולם הקדום על כל השימושים שאנו עושים בו גם היום, אפשר לשני המונחים הנבדלים הללו לשגשג במקביל. האדם תמיד הפיק מהצמח חומרי רפואה ושינוי תודעה ותמיד גם עשה שימוש בסיביו. מבחינה לשונית התוצאה היא שבעשרות (אם לא מאות) לשונות , מציינים את הקנביס ואת המוצרים שמופקים ממנו בצורות שההיגיון הסביר מבקש למפות אותן למקור היווני.

וכך אנו מוצאים בשפות ההודו-אירופיות מילים קרובות ל-kánnabis היוונית, ודומות להם מתגלות ברחבי השפות הקדומות ביותר המוכרות לנו במשפחה ההודו-אירופית. משם, לכל רחבי העץ ההודו-אירופי, מארמניה ועד לבלקן, ממזרחה של אירופה ועד צפונה, ואולי אפילו למשפחה האוגרו-פינית, שאינה הודו-אירופית. גם בשפות האיראניות הקדומות, בעקבות הסנסקריט, מצויות מילים המתייחסות לצמח ולמוצרים המופקים ממנו. ולא זאת בלבד, אלא שגם בשפות שמיות קדומות מאוד, במסופוטמיה, יש תיעוד אכדי של מונחים כאלו. וגם במשנה ובתלמוד מתועד צמח ה"קנבוס", בעיקר כמקור לסיבים לאריגה ולחבלים. ובאזור הסהר הפורה הצמח ממשיך ללבלב גם עם התפתחות השפות הפרסיות החדשות יותר, ובכלל כורדית לסוגיה, והמונחים ממשיכים להופיע בשפות השונות. ונראה כי הם גם נעים צפונה, שכן בשפות רבות בקווקז – בקבוצות שונות ונבדלות זו מזו, מגאורגית וקרובתה מינגרלית (אגב, סטלין שלט בשתי השפות) ועד לשפתם של הצ'רקסים, אָדִיגֶה - יש צורות שמזכירות את המקור היווני. ומצד אחר, מה שהוא בעינינו "מקור יווני" נחשב לכזה רק בשל התיעוד ותודות למרכזיותיה התרבותית של יוון ולשונה משחר ההיסטוריה. והרי אבי ה"היסטוריה", הרודוטוס מזכיר את הקנביס וגם מייחס אותו לעמים הודו-אירופיים קדומים עוד יותר, לתוכארים ולסקיתים. וגם בשפות התורכיות יש המזהים מילים המציינות את הקנביס ומוצריו והמזכירות במידה רבה מילים בשפות אחרות שמצדן מזכירות... את "קנביס" היוונית.

ובכן, נראה כי ל"קנביס" היה די זמן ומרחב, הצלחה ופופולריות, כדי להתקיים במשך אלפי שנים ולזרום בקרב העמים והלשונות הרבים שמאכלסים את קורות האדם ואת תולדות האזורים העצומים באסיה, במזרח התיכון, בים התיכון ובאירופה, שבהם אנו מוצאים לה שרידים, מתים או חיים. יש כינוי מקובל למילים כאלו, Wanderwort, "מילת נדידה", כלומר מילה שנראה שהיא נודדת על פני הזמן והמרחב, שורדת חילופי זמן ומקום, עמים ולשונות.

אלא שמכל המידע הרב שאפשר לאסוף החל מ-kánnabis היוונית וכלה בקנביס הרפואי של המאה ה-21, מהבד הגס דרך המפרשים על פני הדורות והימים ועד לכיסוי של סחורות בספינות נהר ובמשאיות, אי-אפשר לומר שאנו יודעים את "מקור" המילה "קנביס". הדבר נובע משתי סיבות. הראשונה היא שיש הבדל עקרוני בין הממצא המוקדם ביותר ובין "מקור", שכן אין הכרח שהממצא המוקדם ביותר מעיד על הנקודה שממנה התפתחו דברים שבאו לאחר מכן. והסיבה השנייה היא שעצם ההתמקדות ב"מקור" היא עדות לתפישה אשלייתית, שלא לומר מטעה. המודל הביולוגי של השפה הוא רק מודל. העולם הלשוני מורכב כמו העולם הביולוגי. לכל דבר יש הסתעפויות, שורשים רבים, מסילות התפתחות מסועפות, ומצבנו ביחס לכל מה שיש לדעת הוא תמיד מצב של ידיעה חלקית, רצופה בהשערות. איך עשוי להיראות ה"מקור" למילה? אם אנו חושבים על "קנביס", ה-κάνναβις היווני, הרי שאנו במצב פשוט ומורכב בעת ובעונה אחת. פשוט, כיוון שאנחנו יודעים למה מתייחסת המילה: לצמח מתועד ומוכר, שאיורים שלו מצויים בכתבים עתיקים. ומורכב, כיוון שגם התיעוד הכתוב הראשון אינו מעיד על מקור. תיעוד כתוב, שהוא תמיד מקרי במידה זאת או אחרת, אינו מעיד אלא על קצה קטן של תולדות האדם. אם השימוש בקנביס אכן כה מושרש בתרבויות קדומות רבות כל-כך, קראו לו בשם הרבה לפני שכתבו. מבחינה זאת, לא בלתי סביר שמינים אנושיים שקדמו להומו ספיינס הכירו את הצמח ועשו בו שימושים מגוונים. ואיך הם כינו אותו? ויש לזכור: לפחות חלק מן המינים הללו דיברו, בוודאי הניאנדרטלים. את זאת אפשר לנסות לשער, אבל עלינו גם לזכור שכל השערה כזאת נעשית בתוך עננה של אדים מעומק הזמן שלפני התיעוד הכתוב. האדים הללו יכולים להיות מתוקים, מענגים, משמחים לבב אנוש, אבל הם גם מטשטשים דעתם של רבים. מקורות המילים חסומים מפנינו, ועלינו לקבל זאת בראש פתוח, ובדעה צלולה ככל האפשר.

איך קורה שאנחנו מבינים מילה? אמקד מעט את השאלה: כשאנו רואים מילה כתובה, מה גורם לנו להבין אותה? ראשית, אם אנו מכירים אותה והיא ידועה לנו היטב מן העבר, סביר מאוד שנבין אותה מיד. אם היא אינה מתאימה להקשר, כלומר למשפט או לסביבה שהיא נמצאת בה בטקסט, בוודאי נעצור, נקרא אותה שוב וננסה לחשוב אם היא בכל זאת מובנת לנו, גם בהקשר חריג, או שמא טעינו ולפנינו מילה אחרת, ידועה או לא.

המצב הזה קורה לא מעט בעברית, בשל הכתיבה נטולת רוב התנועות. קוראים וקוראות של טקסטים בעברית מצליחים לקרוא כמעט רק מילים שהם כבר מכירים. ובכל זאת, מול מילה שאינה מוכרת, לא הכול אבוד. העין יודעת לזהות סיבות לחשד סביר לכך שהמילה שאינה נכנעת לעינינו הקוראת היא לועזית. והרי אין מדובר בדיוק בעין, אלא בתודעה הלשונית העברית שלנו, הכוללת את מנגנוני יצירת המילים – שורש, משקל, בניין ועוד – וגם את המבנים התחביריים שבעזרתם אנו מבינים את השיבוץ של המילה, את המופע שלה במקום שבו גילינו אותה. אין זה המקום להגדיר את היצור הלשוני המוזר, החמקמק, ״מילה״, ולצורך העיון הקצר הזה נסתפק בתפישה האינטואיטיבית הבסיסית שלנו.

הדבר היפה במקרה של השפה העברית הוא שאם המילה הלא מוכרת לנו אינה מדליקה נורות אזהרה המתריעות שהיא לועזית או תעתיק משפה זרה, יש לנו דרכים להתמודד. עיקרן, הגעה לשורש השמי-עברי המוכר לנו ואשר משמש בתשתית המילה. לאחר מכן, הפעלה בכיוון ההפוך, כלומר בפירוק, של הבניין או המשקל, גזירת צורות רבים וכדומה, כדי לוודא שהמילה שאינה ידועה נבנתה באורח עברי מוכר. או-אז אנו נותרים עם הצורך להפעיל שיקולים סמנטיים. המובן העיקרי, אולי הבסיסי, ניתן על ידי השורש. בנוסף לכך, משקלים ובניינים מקרבים אותנו להבנה מדויקת יותר: האם מדובר בכלי? במחלה? במקום שנועד לפעילות מסוימת? האם לפנינו פועל המביע פעולה הדדית? פעולה אינטנסיבית? – כל אלו ועוד תורמים רבות לניסיון הראשוני שלנו להבין מילה שנראית עברית ושאיננו מכירים. אלו כלים חזקים ואין זאת הפרזה להעריך שבמקרים רבים מאוד, עבור קוראים וקוראות בעלי השכלה סבירה, המשימה מוכתרת במידה נאה של הצלחה.

כל אלו פעלו בבת אחת כשנתקלתי בפרסומת של חברה המספקת שירותי קבורה. ליתר דיוק, שירותים של טיפול בגופתו של מי שנפטרו והם או משפחתם אינם מעוניינים בקבורה ממסדית-יהודית רגילה. ומה מציעה החברה? אני מלקט מן המודעה: ״קבורה אזרחית״, ״טקסי לוויה, אזכרה והנצחה״. מי שמצויים במציאות הישראלית, מבחינה פוליטית, דתית, חוקית ואזרחית מבינים את המונחים הללו, ולא הם הנושא כאן. אבל המודעה אמרה גם שהחברה מציעה שני דברים נוספים: ״קרמציה״ ו״אוֹפְרָה״. והנה המוח העברי נקרא לפעולה, ואולי לא פעם אחת אלא פעמיים.

״קרמציה״, אומר לנו המוח העברי מיד, אינה מילה עברית. אי-אפשר לראות בה מבנה המבוסס על שורש תלתוני או מרובע וגם לא תבנית של משקל. יתרה מכך, סביר שנזהה בה מיד את הסיומת הלועזית במקורה, ״-ציה״. אם איננו מכירים את המילה, עלינו לחפש אותה במילון כפי שהיא, או אולי לשער את צורתה בלשון אירופית ולחפשה שם. ואכן, למשל באנגלית, מוכרת לנו cremation, שהיא פעולה של שריפה יסודית עד הגעה לאפר. כלומר לא סתם הבערה או קירוב לאש ותבערה, אלא שריפה מוחלטת. המילה הלועזית, שמקבילותיה מצויות בלשונות אירופיות רבות, היא ממקור לטיני ועוד קודם לכן ממקור הודו-אירופי קדום מאוד, ויש טענה שגם carbon (פחמן) ונגזרותיה מקורן באותו מונח קדום שקשור לשריפה, ובעיקר לשריפה שלמה. צאצאיו ההיפותטיים פחות או יותר של המונח הזה, המשוחזר על ידי החוקרים לצורה תאורטית kerh, מוביל, על פי ההשערות של השחזור ההיסטורי, לשפע עצום של מילים בשורה ארוכה של שפות, מסנסקריט ועד הלשונות של הצפון הרחוק, בעולמם של הוויקינגים.

אם כך, לאחר ההבנה ביחס למקור ובעיקר למשמעות של ״קרמציה״, מהי אותה ״אוֹפְרָה״? פה המוח העברי אינו מתקשה להפיק את השורש, והוא אף הגיוני בהקשר: ״א.פ.ר״. ברור: הרי בענייני שריפה יסודית ואפר עסקינן. אך המשקל, מה איתו? כמו ״תוכנה״, ״חומרה״, ״עוצמה״, ״יוזמה״ ועוד, הוא נוטה להיות מיוחד למונחים מופשטים, לא פעם אלו הם תוצאה של פעולה או מביעים את מהותו של הדבר או מטרתו. בשלב הזה, נוכח ״אוֹפְרָה״, המצב מעט תמוה. עניין מופשט? תוצאה של פעולה? מהותו של הדבר? כן, הדבר יתכן. אך אם ברשימת השירותים המוצעים הופיעה ״קרמציה״ ומיד אחריה ״אוֹפְרָה״, הדעת נותנת שמדובר בשני עניינים שונים, בשני שירותים שיש ביניהם הבדל ושהלקוחות יכולים לבחור באחד או בחברו.

וכן, אין זה כך. ביקור באתר האינטרנט של החברה מגלה ש״קרמציה״ ו״אוֹפְרָה״ הם אותו הדבר. הפיכה לאפר באמצעות שריפה אינטנסיבית רבת-עוצמה. אלא שכאן מתגלה מסורת עברית מודרנית שכמעט נשכחה. המילה המוכרת, ״קרמציה״, שיש בה גם הד קשה לרבים מאיתנו, אפילו צלילית, ומסיבות היסטוריות ברורות, מועמדת כדי להבהיר את השירות, ולצדה מובאת מילה חדשה, אפילו הצעה לתחדיש. לכן היא מנוקדת באורח מלא. הדבר היה נוהג מקובל בעיתונות ובכתבי העת העבריים בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, כשכותבים, מתרגמים ועורכים, היו כמו מגניבים תחדיש מוצע, מנקדים אותו או מביאים את מקבילתו הלועזית (באנגלית, בצרפתית, בגרמנית או ברוסית) בסוגריים, כדי להבהיר את המשמעות וגם להדגיש שמדובר בהצעה. חלק מההצעות התקבלו, וחלק נדחו. רבות מהן נאספו על ידי פרופסור עוזי אורנן בספרו המופלא ״מילון המילים האובדות״.

האם נקבל את ״אוֹפְרָה״ כחלופה העברית ל״קרמציה״? יש סיבות טובות לאמץ את המילה, הגם שהיא אינה חפה מבעיות. הרי מדובר בשירות, בהצעה לבצע פעולה עבור מי שמעוניינים בכך, ואילו הצורה ״אוֹפְרָה״ מציינת את התוצאה בלבד. מצד אחר, אם מביטים באפשרויות הגלומות בשורש ״א.פ.ר״ בבניינים השונים, מתגלה שהצורה ״לאפר״ (בשני המובנים, זה הנוגע לאיפור וזה הנוגע להשמטת האפר מקצה הסיגריה) – תפוסה, וכך גם ״להאפיר״, שהייתה יכולה להתאים כיוון שהיא מציין גרימה. אולי היה אפשר לאמץ את הפועל בבניין קל (״אפרנו את הגופה״), ולגזור ״אפירה״. אלא שעולה חשד סביר שאנשים יעדיפו לדבר על התוצאה ולהימנע מלהזכיר את התהליך. בעיה נוספת היא זהות הצורה של ״אוֹפְרָה״ ו״אוֹפֶּרָה״, הז׳אנר המוזיקלי-תיאטרלי. ובכל זאת, קשה להאמין שיהיו הקשרים רבים שבהם יהיה אפשר לבלבל בין שריפה יסודית של גופה ובין מופע בימתי רב-הוד.

כך נותרנו, ככל הנראה, עם ״אוֹפְרָה״, ועם הלקח החוזר: תהיה בחירתנו אשר תהיה, מהולדתנו ועד מותנו, ההקשר הוא הכול.

בצדו השני של המעבר בקרון הרכבת, אישה השלימה סידורים בשיחה ערנית בטלפון הסלולרי. היא הייתה מרוצה, הצד השני בשיחה הציע לה פתרון משביע רצון והכול סוכם היטב. וכך היא אמרה: "אני מה-זה מודה לך".

בכתב, כעת, אני תוהה אם בסוף האמירה המצוטטת הייתי צריך להוסיף סימן קריאה – ייצוג להתלהבות, לאנרגיה ולמידת התודה שהובעה. האוזן שמעה דבר נוסף. המתווה המוזיקלי של המשפט החיובי הזה נשמע כשאלה, עם ירידה קלה שאחריה עליה ברורה, ממש בסוף. כאן, כתבתי את הדברים באורח ניטרלי: "אני מה-זה מודה לך", משתי סיבות. האחת היא שיש לי מרחב ואפשרות להסביר, כפי שהתחלתי לעשות; והאחרת היא שדומני שאתם, הדוברים והדוברות של העברית העכשווית, יודעים במה מדובר ויכולים לשמוע היטב את הנעימה של המשפט, כמוהו שמעתם פעמים רבות. כן, אחרי המשפט הזה השיחה נחתמה, לא לפני "יאללה, נדבר" או "אז ביי", אבל אלו אינם מעסיקים אותנו כאן כעת.

"אני מה-זה מודה לך" דורש ניתוח תחבירי. הוא אינו מתחרה כלל ב"אני מודה לך", השטוח, בעל ההבעה המועטה, הניטרלית. האלמנט "מה-זה", שממוקם תמיד לפני הפועל או התואר, הוא בעל תפקיד ברור: העצמה, חיזוק. האישה ברכבת לא סתם הודתה למי שהיא שוחחה איתה. היא הייתה נלהבת, אסירת תודה, מתודלקת בשביעות רצון מלאת חיים. היא הודתה לה מאוד, במרץ, בהתלהבות. המקום לפני "מודה" הוא המקום היחיד שבו נמצא את "מה-זה", האלמנט המחזק (נכנה אותו כך בינתיים).

"מה-זה" מופיע לעתים קרובות במצבים כמו "אני מה-זה עייף", "הוא מה-זה מגזים", כלומר לפני צורות בינוני שהן גם תואר. אבל גם לפני פועל נטוי שמביע פעולה בעבר: "אני מה-זה רציתי לצאת לטיול, אבל בבוקר עוד היה לי חום", נאמר לידי באחת הפעמים. כלומר: הדוברת, במקרה הזה, לא סתם רצתה לצאת לטיול, אלא רצתה בכך מאוד.

באנגלית האמריקנית, ובוודאי בזאת שרבים נחשפים לה בטלוויזיה ובאינטרנט, מוכר האלמנט so, שבתרגום פשוט ופשטני משמעו "כך" או "כל-כך". באופן טבעי הוא מופיע במצבים כגון "I am so tired", כלומר "אני כל-כך עייף". אבל באמריקנית הוא מתגלה גם כך: "I am so not telling you what he said", משפט שראוי לתרגמו לעברית ישראלית מדוברת כ"אני מה-זה לא הולך לספר לך מה הוא אמר", וכן – עם הנגינה העולה, כמו של משפט שאלה, אם יהיה עלינו לומר את המשפט בקול. כלומר, מקומו של so ברור וקבוע, הוא המקום שלפני הפועל, או צורת הבינוני (הפרטיציפ, במונחים בלשניים אירופיים). ומה הוא עושה? אכן, אפשר לומר שגם הוא "אלמנט מחזק". אילו רצינו לתרגם את המשפט האמריקני הקצר הזה לעברית פחות מדוברת, אולי היינו כותבים "אני ממש לא הולך לספר לך מה הוא אמר", ובעברית יותר ספרותית: "אני בשום פנים ואופן לא הולך לספר לך מה הוא אמר" – ויש בעברית עוד לאן לעלות, כגון: "בשום פנים ואופן איני עומד לספר לך..." וכו', אבל העניין הזה מערב נושאים אחרים של משלב עברי.

דרוש מחקר מסודר ושיטתי כדי למפות את "מה-זה" ולתאר את תפקידיו התחביריים וכן את תפקידיו ההבעתיים במסגרת השיח (ויש כמובן חפיפה בין התחומים). אני מניח שיש השואלים את עצמם למקורה של הצורה. שאלות כאלו אפופות בספקות והתשובות להן רחוקות מלהיות ודאיות. אבל אפשר אולי להציע את צורת הביטוי שהייתה כל כך נפוצה לפני דור או שניים, כגון במשפט: "הוא מספר חזק, מה זה מספר חזק, חזק זה לא מילה". כלומר מצב של שאלה ותשובה שבאה מיד אחריה, והכול במסגרת מהלך רטורי שנועד להביע שהוא אינו "סתם מספר חזק" אלא הרבה יותר מכך, ובוודאות. מיפוי היסטורי מלא הוא עניין תובעני ולא פשוט, אבל אולי יש פה קצה חוט.

נותרנו עם החידה הנוגעת לנעימה השואלת ב"אני מה-זה מודה לך[?]", עם הטון היורד והעולה. מובן מאליו שאין מדובר במשפט שאלה. הדוברת לא שאלה וכנראה גם לא ציפתה לתשובה, אפילו לא למענה או לתגובה. יתרה מכך, את המתווה הטונלי הזה, את הנעימה הזאת, אנו מוצאים במשפטים עבריים רבים בשיחות המתקיימות מדי יום. לדעתי, לפחות מניסיוני, הוא נפוץ יותר בדיבור של נשים מאשר בדיבור של גברים, אבל אולי עם השנים גם ההבדל הזה מיטשטש והולך. נדמה שהוא מביע מידה נוספת של שליחת המסר אל הזולת ופנייה אישית אליו, כעין מחווה נוספת על התוכן המובע במילים עצמן. מעין פרסונליזציה, עם מידה של אינטימיות, של המבע הנשלח אל מי בצד השני. גם כאן יש סוגייה הדורשת מחקר קפדני, כי אני מה-זה רוצה לדעת מה עושה נעימת השאלה הזאת [?], או כמו שאומרים באמריקנית: I so want to know….

קשה למנות את כל תכונותיה של שפה. גם הניסיון למנות את הרכיבים העיקריים של שפה מסוימת אינו ממצה את ה"יש" הלשוני. פונולוגיה (כלומר מבחר צלילים נהגים בפי הדוברים), אוצר מילים, מורפולוגיה, מערכת הזמנים, התחביר, מנגנוני יצירת המילים – אלו חברים מקובלים ברשימה. אך אין בהם די. לשפות יש מאפיינים רבים נוספים, וחלקם חומקים מאיתנו בניסיון השיטתי לתאר אותן, בוודאי באורח השוואתי, מה גם שאין זה מיותר לציין שגם בבלשנות, כמו ברוב התחומים, השוואה היא עניין מפוקפק מבחינת היכולת שלה להניב מידע חדש, ויש בה גם סכנה של שיטוח.

אחת התכונות שקשה למצוא לה זכר בספרי הדקדוק נוגעת לאופן שבו שפות יוצרות ראשי-תיבות. ראשית, אין מדובר בתכונת-חובה. שפה יכולה להתקיים דורות על דורות ולא ליצור ראשי-תיבות. למשל, היא יכולה לבחור בקיצורים, או לא לקצר דבר. ביחס לאותן שפות שיוצרות ראשי-תיבות אפשר לומר מספר דברים כלליים מאוד, שהראשון שבהם הוא שהתכונה הזאת אינה מאגדת אותן במובן שיש לו משמעות מיוחדת. כלומר, העובדה שמספר שפות המונחות לפנינו לעיון כוללות ראשי-תיבות ומנגנונים פנימיים שמאפיינים את הדרך שבה דוברים ודוברות יוצרים ראשי-תיבות, אינה אומרת ולא כלום על קשר ביניהן, על קרבה גנטית או על השפעות הדדיות. מבחינה פורמלית, מדובר בסעיף בדקדוק שיש לשבץ אותו תחת הפרק העוסק בתצורת המילים, כלומר במנגנונים המתגלים מניתוח צורות המילים, והמאומצים על ידי מי שממציאים מילה חדשה ומציעים אותה לקהילה הלשונית על ידי שימוש בה.

כששפה מכילה שימוש נרחב בראשי-תיבות ודובריה יוצרים ראשי-תיבות כדבר שבשגרה, יש טעם וצורך לנתח את התוצרים הללו ולשבץ את התובנות בתיאור של דקדוק השפה. המקרה של עברית מוכר לכולנו, ואין כל ספק שהעברית המודרנית (ולפניה העברית החל בימי הביניים ועוד קודם לכן) כוללת ראשי-תיבות רבים. כישראלים, אנחנו נוטים לייחס לתופעה מקור עיקרי, והוא צה"ל והחיים הצה"ליים שרבים מאיתנו חולקים. הייתי מדייק את האמירה: המנגנונים הרשמיים, השלטוניים והבירוקרטיים שלנו מרבים לייצר ראשי-תיבות. התופעה חרגה כבר מזמן מהתחום הצבאי והצורות מתפשטות בשימוש היומיומי, בעברית המודרנית באשר היא. אין ספק שהמערכות הרשמיות, וראש וראשון להן הצבא, מילאו תפקיד מרכזי בהתפתחות מנגנוני יצירתם של ראשי-תיבות ובקידום הלגיטימיות של השימוש בהם. העברית המודרנית מיוחדת למדי בכך שראשי-תיבות מתפקדים כמילים, כפריטים מילוניים לכל דבר, שגם מתאימים ומותאמים למורפולוגיה של השפה. המבנה נסמך מאוד על המתרחש במערכת השורש התלת-עיצורי, וכמו בעולם שם העצם והפועל העבריים, כשיש מערך בן ארבעה עיצורים, הוא נוהג כמו שורש מרובע. צורות יחיד מאפשרות יצירה של צורות רבים. ובמקרים רבים מאוד ההעדפה היא לתנועה a.

כך הדרגה הצבאית 'אל"מ' היא "alám" וכמוה 'רס"ר', 'סא"ל' ועוד. בדומה יש לנו 'סס"ל' (sasál) שהוא "סרט סימון לבן": בעברית לוקחים את האות הראשונה מכל מילה בצירוף שייצוג בראשי-תיבות, מצמידים אותן ולאחר מכן משבצים תנועות a בכל מקום שמתאים, לפי מבנה של שורש תלת-עיצורי. 'סס"ל', מונח שמקורו בצבא, היה לשם עצם לכל דבר, שכן מדפים צבאיים מלאים ב'סס"ל אדום', 'סס"ל כחול' ועוד. הצורה 'נגמ"ש', כמו 'מנכ"ל' מתנהגות על פי המערך המקובל של שורשים מרובעים, שלגביהם המחקר העלה כבר מזמן שהם משמשים במבנה תלת-עיצורי, תוך קיבוץ שני עיצורים ליחידה אחת: ב m-nk-l, ו-n-gm-sh.

צורות הרבים נגזרות בקלות: 'מנכ"ל'/'מנכ"לים', וגם צורות נקבה שהרגישות לשימוש בהן גברה מאוד לאחרונה: 'מנכ"לית' / 'מנכ"ליות', ואיש אינו מסתכל על "מנהלת כללית" כצירוף המקורי, אלא שההנחה היא ש'מנכ"ל' מביא לצורת הנקבה 'מנכ"לית' באורח טבעי ואורגני למנגנונים הלשוניים המוכרים לכולנו. כך יש לנו גם 'עו"ס' ("os") שהוא עובד סוציאלית, ומיד גם 'עו"סית', 'עו"סיות' ו'עו"סים', כמובן. אין חוזרים לצירוף "עובד סוציאלי" כדי ליצור ראשי-תיבות חדשים לנקבה ולצורות הרבים. ויש גם לשים לב ש'עו"ס' מתנהג בצורה המוכרת לנו בעברית ביחס לשמות עצם משורש שהעיצור השני שלו הוא ו'. השיטתיות רבה ומעוגנת היטב במורפולוגיה הקדומה והסדירה של השפה העברית לאלפי שנותיה. הדבר כולל מקרים שנראים כמו גחמה קטנה, והם אפשריים ביותר בעברית מאז ומעולם, כמו 'דו"ח' שצורת הרבים שלו היא 'דו"חות', ולא 'דו"חים'. ועדיין יש מקרים שבהם ראשי-תיבות לא הפכו לפריט מילוני חי לחלוטין. מקרה כזה הוא 'עו"ד', ראשי התיבות של "עורך דין" (או "עורכת דין"), אך אם 'דו"ח' הוא "dokh", 'עו"ד' אינו "od" אלא 'עורך דין'/'עורכת דין'. כותבים דבר אחד, הוגים דבר אחר, מה גם שבמקרה של אישה עו"ד, רק ההקשר יאמר לנו את מינה, בעוד שהצורה משותפת לשני המינים. המצב הזה, שהוא חריג בעברית, הוא ברירת המחדל בשפות רבות שבהן יש שימוש בראשי-תיבות, כאשר לצידן יש שפות אחרות, שבהן מקובל לומר את האותיות: כך ה-CIA האמריקני אינו "siya" אלא "si-ai-ei". בספרדית, למשל, ארגון הביון האמריקני הוא אכן "siya".

העברית העכשווית גם מאמצת ראשי-תיבות משפות אחרות, ובעיקר כאלו שנהגים כמילים. שתי דוגמאות לכך הן "sim" (Subrscribed Identity Module, "סִים"), הכרטיס הקטן שמזהה את הטלפון הסלולרי ומאפשר לו לפעול ברשת מסוימת; ו"حركة المقاومة الاسلامية", היא "חרכת אל מוקאוומה אל-אסלאמייה", המוכרת לכולנו כ"חָמָאס" ("Hamás"), בדיוק כפי שהיא מכונה בערבית, כלומר בראשי-התיבות שנוצקו בערבית והיו מזמן לשם פרטי. איש אינו מעלה על דעתו לתרגם את שם התנועה ולאחר מכן לקחת את התרגום וליצוק אותו לתבנית של ראשי-תיבות בעברית. הקירבה המורפולוגית העקרונית, הרבה, בין שתי השפות השמיות מאפשרת מעבר קל כזה.

דומה שהיום, עושר האפשרויות בעברית בכל הקשור ליצירת ראשי-תיבות מבטיח שהמנגנונים הללו ימשיכו לעבוד ולהפיק מילים עבריות חדשות, שמוצאות את מקומן לא רק במילון אלא גם בדקדוק, עד כי אין כבר צורך לייחס את התופעה לצה"ל, גם אם הוא עצמו נושא שם שאינו אלא ראשי-תיבות, ועוד כאלו שנגזר ממנו שם תואר כמו "צה"לי". כבודו במקומו מונח, אך העברית קדמה לו ומתפתחת על דעת עצמה, כלומר מתוך הפעילות הבלתי פוסקת, היצירתית והסדורה למדי של הדוברים והדוברות.

החתולים הביתיים הם המושלים האמיתיים בבית. למעשה, אנו מקבלים מהם רשות לחלוק איתם את נחלתם, שטח שהם שולטים עליו שליטה כמעט מוחלטת. דרישותיהם ידועות לנו ואנו מספקים להם אותן מזה אלפי שנים, כפי שהדבר מתועד בכתבי הקדמונים ובארכיאולוגיה הקדומה ביותר החושפת את ההתיישבות האנושית. בעידן המודרני, מסיבות פשוטות של נוחות, אסתטיקה ודו-קיום, ובוודאי כשהחתול גר בבית, עלינו לדאוג לצרכיו גם במובן המילולי הפשוט: כלומר למקום מוגדר, נקי ומסודר שבו החתול או החתולה יעשו את צרכיהם. היות שכך, מצאתי את עצמי, כמדי פעם, עורך סקר שוק קטן כדי לראות אילו סוגים של חול זמינים לארגז הצרכים של החתול הביתי.

כך מצאתי את עצמי נכנס לחנות לאביזרים לבעלי-חיים, ושואל מה יש להם בתחום הרגיש הזה. המוכרת, מסבירת פנים ומעוניינת להציג את המגוון הנאה שהיא מציעה ללקוחות, אמרה: "יש לי כמה חולות, תלוי מה אתה מעדיף וכמה אתה רוצה לשלם".

הדמיון העברי שלי הפיק ניצוצות. "חולות"? "כמה חולות"? – משהו פה אינו כשורה, משהו מתנגש עם ההרגלים הלשוניים.

"חול", בעברית, הוא חומר שמורכב מגרגרים זעירים שנוצרו בתהליך איטי של שחיקה של סלעים ואבנים.  לשונית, מדובר בשם קיבוצי, בדומה ל"סוכר" ו"מלח", "חיטה" ו"שעורה". כלומר, המילה "חול" מציינת את החומר באשר הוא, ואין דרך למנות אותו. "חול" במובן הזה היא מילה שאין לה צורת רבים. לעומת זאת, כשאנו אומרים "חולות" כוונתנו לתופעה גאוגרפית-סביבתית, לשטח חולי, על פי רוב עם הבדלי גובה או מפלס. החולות של מכמורת, החולות בנגב המערבי, החולות של הסהרה – כל אלו מציינים נוף באזור מסוים, נוף חולי, אולי של גבעות חול. "חולות" במובן הזה היא מילה שאין לה צורת יחיד.

שמות עצם קיבוציים בעברית, ובמובן הזה "סוכר" ו"מלח" הם דוגמאות מצוינות, מתאפיינים בכך שאין להם צורת רבים. יתרה מכך, "סוכרים" הוא מונח בתחום הכימיה או התזונה, וכך גם "מלחים". צורות היחיד שלהם מציינות סוגים של סוכרים או מלחים על פי הגדרותיהם הכימיות. כלומר, בעברית (וגם בשפות אחרות) יש לשים לב לקיומם של שני "סוכר": האחד השם הקיבוצי; השני הציון לסוג ספציפי מבחינה כימית.

המקרה של "חול" חריף, קיצוני יותר, שכן ככל הידוע לי (ואולי יימצאו גיאולוגים שיתקנו אותי), אין ב"חולות" הצבעה על סוגים של חול, אלא רק ציון של תופעת הנוף או הקרקע, התופעה הגיאוגרפית-גיאולוגית. כדי לדבר על סוגים של חול, כמו בחנות המספקת מוצרים לחתולים, נצטרך אכן לדבר על "סוגים של חול". מובן שבדיבור, נמצא שאומרים "איזה חול אתה רוצה?", כשהכוונה היא שבתשובה יפורט סוג החול הרצוי.

אלא שבכל האמור בארגז הצרכים של החתול הביתי המודרני, "חול" מציין משהו אחר לחלוטין מן החול שאנו מוצאים למשל על שפת הים. חול לחתולים יכול להיות עשוי משורה ארוכה ומגוונת ביותר של חומרים: חמר מרוסק, ג'ל סיליקה, שאריות עץ ונסורת, חיטה ואפילו מעין כמוסות מגובשות של נייר משרידים של תהליך הייצור. פרמטרים רבים מחלקים את עולם ה"חול" לחתולים: מחיר, שיקולים אקולוגיים, ריח, עד כמה נוצר אבק, יכולת התגבשות, משקל, האפשרויות השונות לפינוי ה"חול" המשומש. החול המעולה, הריחני, המתגבש, המתפנה בקלות, הסופגני והעמיד מכיל לא פעם פחם פעיל, והוא מופק מסלעים ספציפיים, באורח כמעט בלעדי בשתי מדינות: קנדה ותורכיה.

לאור כל זאת, האם מדובר בכלל ב"חול"? על פי רוב, לא. יתכן שרק ה"חול" המופק מסלעים יכול להיחשב לחול, אם נסכים לקבל שתהליך תעשייתי מכוון ומתוכנן יכול להחליף את תהליך השחיקה הטבעי של סלעים, שהם המקור לחול בטבע.

מן הבחינה הלשונית, דומה שכשמדובר בחתולי הבית, "סוגים של חול" מתייחס למבחר הזמין בכל הנוגע לניקיון הארגז הביתי המשמש לצרכיהם. כך גם אפשר למנות את הסוגים, מה שלא רלוונטי לעשות, לפי הגדרה, כשמדובר ב"חול" כשם עצם קיבוצי. אם נרצה לדבר על חול דק או עבה, עשיר בסיליקון או בעל גוון שונה מהרגיל בהקשרים של עולם הבנייה, גם אז יהיה מקום לדבר על "סוגים של חול", כמו סוכרים ומלחים בכימיה.

העובדה ש"חול" לחתולים יכול להיות עשוי מחומרים שאינם קשורים לסלעים ואפילו מחומרים אורגניים מזכירה לנו ששם עצם ספציפי יכול להפוך למושג כללי יותר וככזה להתייחס למגוון אפשרויות. כך, למשל, בתחום המטבחים דובר על "שיש" מעץ או ממתכת, ואף היה זמן – ודומני שהוא חלף – שבו דוברי עברית שאלו אלו את אלו "מאיפה הפיליפינית שלכם?" והיו נכונים לקבל תשובות מגוונות כמו "סרי-לנקה" או "מולדובה". כי בין הכללי לספציפי יש לא פעם קשת רחבה של אפשרויות, לפעמים אפילו כחול אשר על שפת הים, או בחנות למוצרים לחיות. וכדי להסיר ספק: הרבה דברים אפשר למצוא בחנויות הללו, אבל לא דיונות הנמשכות אל האופק.