מילים

השלט במעלית היה חד משמעי: "נא לא לבצע שיחות בטלפון סלולרי". הגיוני: בסביבה מתכתית, במרחב כה מצומצם, סכנת הקרינה מוגברת. בנוסף לכך, לשוחח בטלפון בקרבה הגדולה הנכפית מעצם השהייה בתא המעלית הוא מעשה חסר התחשבות. ובכל זאת, השלט עורר בי תמיהה. חשבתי מיד: "מתי אני בכלל מבצע שיחות בטלפון סלולרי (או אחר)?" ומיד: "מי בכלל 'מבצע' שיחות טלפון?"

סקירה עצמית מהירה הזכירה לי שאני, כמו כולנו, עושה שיחות טלפון, מקיים שיחות טלפון, מנהל שיחות טלפון, מתקשר לאנשים בטלפון, יוצר קשר עם אנשים בטלפון, מקבל שיחות טלפון וגם יוזם שיחות טלפון, כלומר מצלצל לאנשים. יתכן שלצירופים והביטויים הללו מצטרפים עוד שניים או שלושה, אבל ככל שמניתי בליבי את האפשרויות, התחזקה הוודאות: איני "מבצע" שיחות טלפון.

רבות מדובר על יצירתם של פעלים על יסוד שמות עצם באמצעות "לעשות". התופעה מוכרת בלשונות רבות, בהחלט לא רק בעברית. הטקסט בשלט האזהרה-בקשה במעלית צריך להיקרא בהקשרו המלא. המעלית מותקנת במוסד ציבורי-לאומי גדול, בבניין חדש. כלומר, הטקסט אינו שריד מימים עברו. בנוסף לכך, הוא אינו סטנדרטי לבניינים רבים הפועלים תחת אותה רשות בירוקרטית כלשהי, אלא מופיע במעלית במוסד שיש לו בניין אחד בלבד, בניין חדש בהחלט. כלומר, מדובר בהחלטה מודעת, ממוקדת, שהתממשה בשלט הספציפי. יש לציין שמדובר ברשות אזרחית, שאין בה שום צד בטחוני או כזה הקשור למערכת הביטחון.

ברור ש"לבצע" נוכח בעולם הצבאי-ביטחוני, וברור וידוע גם שהעברית החיה שלנו מושפעת מצורות ההתבטאות הצבאיות וגם נגועה בהן. "לבצע" הצבאי מבטא ניסיון או כוונה לפעולה מוחלטת, ממוקדת, מוכלת בפני עצמה, מוגדרת היטב, פעולה שאפילו אפשר לחזור עליה כי היא ברורה עד תום. הנחישות, ההתמקדות במטרה ותשומת הלב להשלמת הפעולה, מבוטאות על ידי השימוש ב"לבצע".

אבל מה מקום כל השיקולים האלו בהקשר של השלט במעלית, המזהיר מפני שימוש בטלפון סלולרי? קיים בוודאי אפקט ההדבקה הישראלי כל כך, שבו נימה רשמית, לאומית, עוטה סמכותיות יתר וגוונים של ירוק זית צבאי. אך נוכח פועל דו-אברי כמו "לבצע שיחות" יש צורך וטעם לעיין בחלופות האפשריות.

"לנהל שיחה" נוגע יותר לתוכן ולשליטה שלנו במהלך השיחה. "לקיים שיחה" דומה לו, אך מתרחק מעט מן התוכן ומאפייניו. "לעשות שיחה" הוא דיבורי יותר, וככזה אולי אכן פחות מתאים לשלט קבוע הפונה אל הקהל שעושה שימוש במעלית של מוסד לאומי.

בנקודה הזאת כדאי להרחיב את המבט. הנוסח ממקד את המסר בשיחת הטלפון שמוטב שלא תתרחש בתוך המעלית. הדגש מושם על השיחה יותר מאשר על המעשה, על הדיבור בטלפון. פונים אל הציבור אך מכוונים לתוצאה, תוך הקדשה מינימלית של תשומת לב למה שהציבור מתבקש לעשות או לא לעשות. מבחינה תרבותית, אפשר לראות בכך ריחוק בירוקרטי, התמקדות (כמו צבאית?) במטרה, בתוצאה, ב"שורה התחתונה", שהפכה להיות חזות הכול בחיים הישראליים. אלא שמי שהחליט להציב את השלט מעוניין להשפיע על התנהגותם של הנוסעים במעלית, והשפעה על התנהגותם אמורה להתבטא בתוצאה. קיצור הדרך המגולם בהתמקדות בתוצאה, מביא לשימוש ב"פועל ג'וקר" כמו "לבצע", דודנו הצבאי, הבירוקרטי-תוצאתי של "לעשות". יתרה מכך, השימוש ב"לבצע" מטה את המבט למצב שבו הנוסע או הנוסעת במעלית הם היוזמים את השיחה, בתור ה"מבצעים" שלה. אך חוק של היקום הוא שבדיוק 50 אחוז משיחות הטלפון נכנסות ו-50 אחוז יוצאות, כלומר רק 50 אחוז "מבוצעות" על ידי הצד המחייג, שעשוי או עלול להימצא במעלית.

ובכן, כמו שילוט ציבורי במקומות רבים אצלנו, השלט מעיד על מי שניסח אותו ועל מי שהחליט להציב אותו יותר מאשר על המסר המעשי שהוא מבטא. כמו "חייל, שפר הופעתך!" שאומר לנו יותר על המנטליות הצבאית מאשר על ההופעה הנדרשת מחיילים ומעיד יותר על מבנה הסמכות מאשר על האפקטיביות של השלט או הרלוונטיות של מיקומו. כך "נא לא לבצע שיחות בטלפון סלולרי" מעיד על הפעלת סמכות ועל דחיקה הצידה של מי שאמור להיענות לבקשה-דרישה.

העברית החיה, הפשוטה והישירה שלנו מציעה אופציות אחרות: "נא לא לשוחח בטלפון סלולרי" וגם "נא לא להשתמש בטלפון הסלולרי" או אפילו "אנו, הימנעו מלהשתמש בטלפון סלולרי" היו מתאימות ועונות על הצרכים הפרקטיים, כלומר עידוד הציבור לא לסכן את הנמצאים במעלית בשל קרינה סלולרית מוגברת וגם לא לזהם את החלל המצומצם הזה ברעש. ההימנעות מנוסחים כאלו אומרת לא מעט על מבנה הכוח המשתקף מהשלט, ולכן גם שופכת אור על הפועל הג'וקר "לבצע" ועל גווני ההבדלים בינו ובין "לעשות". רשמי, חותך, סמכותי, ממוקד מטרה, לוכד את הפעולה באורח חד, מנוכר וטכני: "לבצע" הוא חלק מדיוקן של בירוקרטיה ישראלית, דיוקן שלפחות לטעמי אינו מן המצודדים ביותר. צריך לעשות בו שינוי, כי "לבצע" בו שינוי יהיה סתירה בגוף האמירה.

מילים מבטאות תפישות מושרשות בתרבות. רבות מהן נושאות מטען היסטורי, הדים והשתקפויות מתקופות עבר, גם מימים רחוקים מאוד. לעתים, קהילת דוברים מתעוררת לבחון מילים מסוימות, מזהה בהן הדי של מושגים וערכים שאינם מקובלים עליה עוד וחשה אי-נוחות או אי-נחת. או-אז יש מי שמבקשים להחיל שינוי במילה, להחליף אותה באחרת ובכל אופן והוקיע את השימוש בה כמנציח ערכים שאינם רצויים על הדור הנוכחי, או על חלקים ניכרים בו.

שאלת היחסים בין המינים, הכבוד לכל אדם באשר הוא – ללא הבדל דת, גזע, מין, מגדר והשתייכויות אחרות – מעוררת מתחים בנוגע לשימוש במונחים מסוימים, מתוך אמונה שהשימוש משפיע על התפישות, על המנטליות, ועל ערכי החברה. בלי קשר למידה שבה אנו מסכימים עם הקישור בין שימוש במילים ובין הנצחתם של מבנים חברתיים ותפישתיים, איננו יכולים להכחיש שחיכוכים טרמינולוגיים-ערכיים מתקיימים ואף מאפיינים את השיח הציבורי.

דוגמה מרכזית לכך אכן עולה, בעברית, נוכח המונחים "בעל" ו"אישה".

ראשית, בולטת האסימטריה בין השניים: הראשון, "בעל", אינו מתקיים ללא מושא, כלומר "בעל" הוא רק מי שיש לו מושא לבעלותו. "אישה", לעומת זאת, מתקיימת בפני עצמה, והמונח עומד גם לצד "גבר", בהבחנה הביולוגית בין השניים (ואיני עוסק כאן בכל האפשרויות האחרות, ביולוגית, מגדרית, חברתית או בהקשר של מערכות יחסים מכל סוג). מובן שבכל הנוגע להתקשרות בין אדם ממין זכר ואדם ממין נקבה, ובוודאי בהתקשרות מסוג נישואין, "בעל" מציין את הגבר, ו"אישה" מציין את האישה – והנה אנו רואים ביתר שאת את חוסר הסימטריה.

נתמקד באי-נחת, שהיא מקום פורה במיוחד. "בעל" מעלה על הדעת ענייני בעלות, קנין, רכוש וכדומה. אישה שאומרת "בעלי" עלולה לחוש, ולא פעם גם חשה, שהיא מציגה את עצמה כרכושו של מאן-דהוא, ועצם השימוש במונח הזה מעלה בנשים רבות תחושה רעה. הפתרון שקהילת העברית העכשווית מצאה הוא לעבור לדבר על "בן זוג", ולנטרל בכך את המחויבות להליך נישואין פורמלי, לפחות מבחינת הכורח להביע את קיומו. ולצד "בן זוג", בקשר הטרוסקסואלי, ניצבת "בת זוג", ובכך הועלם המונח "אישה" מן המשוואה, שהופכת אכן לשוויונית יותר.

אפשר לטעון כי המונח "אישה" שילם את המחיר של הצורך שרבים חשו כי הגיע הזמן לחדול משימוש ב"בעל". "אישה" עדיין מתקיים לצד "גבר", במובן הביולוגי. ובכל זאת: לא נעלם מעיניי שלא היה כל ניסיון או מאמץ למצוא או להמציא חלופה ל"בעל".

עיון באנגלית מעלה מצב שונה, ובמובנים מסוימים אף הפוך למה שאנו רואים בעברית. באנגלית יש "husband" ויש "wife". המונח השני הוא פשוט, וגם קדום מאוד, למילים שמובנן "אישה", ושאפשר למצוא אותן ברחבי השפות הגרמאניות והסקנדינביות, והמשמעות היא תמיד "אישה" ואף "נקבה", ויש הסוברים שבמקור של "wife" מגולמים מונחים המציינים את אברי המין הנשיים. שונה המצב במקרה של "husband". לא צריך ניתוח עמוק או מורכב כדי להבחין כי המילה מורכבת משני יסודות: הראשון, "hus" נוגע ל"בית", ואילו השני, "band" מוכר לנו אף יותר, והוא נוגע לקשר, היקשרות, להיות האדם כבול, מובן המוכר לנו ממילים אנגליות כגון "bond" ו-"bound". בעומק עברן של אלה, ואנו שוב בענף הסקנדינבי, מצויות ככל הנראה מילים הקשורות לבנייה ולמבנה, כך ש-"husband" הוא גם מי שאחראי למבנה הבית, אולי מי שהקים אותו, וגם מי שעומד בראש ה"בית" גם במובן המושאל, כלומר של המשפחה הצומחת בבית. כל אלו אינם מבטלים את העובדה ש-"husband" גם כורך, ממש מילולית, את הגבר לבית, משעבד אותו אליו, הופך אותו לא רק לראש הבית ולמי ששוכן בו אלא אף למי שהוא עבד לבית. על אף שקל לדוברי השפות הרלוונטיות לראות ולחוש את ההקשרים הללו, למיטב ידיעתי לא קמה זעקה. אולי כיוון שמי שהכוח בידיהם מזה אלפי שנים יכולים לספוג מילה שיש בה נופך קל של השפלה, ואולי כיוון שכמו שאומרים באנגלית, הרגלים ישנים מתקשים למות.

שאלת הכבלים, חוזרת כאזיקים בשפה אחרת: ספרדית. הפעם, ואין זה מפתיע, הכבלים מושמים על ידיה של האישה, של הרעייה. בהקשר של נישואין, "אישה" בספרדית היא "esposa", מילה שבימינו פירושה גם "אזיק". אלא שעברה מרתק, קדום ומפותל.

בעברית, אנו מכירים מזה אלפי שנים את מושג ה"נסך", שפיכת יין או שמן על מזבח קדוש, חלק מפולחן אלילי שהיהדות מתעבת ומזהירה מפניו. ובכן, ביוונית הפעולה נקראה σπένδω ("spendo"). עם השנים, היא החלה לציין אקט סמלי לציון הגעה להסכם, אפילו לחתימה על חוזה. מכאן הדרך הייתה קצרה למילה הלטינית sponsus, "מי שנטל על עצמו חובה חוזית" ולידה צורת הנקבה sponsa. המילים מוכרות לנו בגלגולן לאנגלית, spouse, ולכן אפשר אף לומר בסיפוק שהשוויוניות שמבוטאת ב-spouse היא אכן קדומה מאוד, עוד מיוון העתיקה. אלא שספרדית, שנטלה את המילים הלטיניות הללו, בשני המינים, esposo ו-esposa, לציון בני הזוג הנשואים – הגם שהמונחים הללו אינם בלעדיים – ייחדה את צורת הנקבה להקשר אחר. בספרדית, esposa היא גם "אזיק" (וקיים גם פועל "לאזוק" מאותו גזע). אולי יש בכך ביטוי לקישור קדום בין נישואין וכליאה, אובדן חירות מכוח הסכמה חוזית. ובהחלט, אפשר לראות בכך צעד פוגעני. בקהילות דוברות ספרדית ברחבי העולם לא קמה מחאה בולטת נגד המונח esposa, אולי כיוון שיש גם שפע של אפשרויות אחרות לציון בני זוג.

כל קהילה מתמודדת עם הטרמינולוגיה של שפתה. מדובר בסוגיות של מודעוּת, רגש והסכמה דינמית במסגרת תהליכים של בירור פנימי ושינויים אפשריים בעקבותיהם. בעברית, "בעל" אינו מונח אסור מבחינה האתיקה של קהילת הדוברים והדוברות, ובספרדית "esposa" לא הוצאה משימוש. אך כמו בכל השאלות הנוגעות לענייני הלב והיחסים האינטימיים, העתיד עשוי להפתיע ומילים חדשות יכולות לצוץ, לכבוש להן שטח ולהפוך לנורמה חדשה.

הגישה התיאורית המוקפדת אינה מכירה בטעויות. פרט למקרים מובהקים של פליטת קולמוס, מופע חד פעמי של דבר מה שאינו מוכר, שלאחר מכן אינו חוזר בטקסטים נוספים, אין "טעויות". כל ממצא לשוני אמיתי וספונטני שמקורו בדוברים ילידיים אותנטיים, הוא פשוט כזה: ממצא שיש להתייחס אליו. במובן הזה, דברים חד-פעמיים אינם יותר מסיבה להרמת גבה, אולי דברים שכדאי לרשום אותם לעצמנו שמא יופיעו שוב בעתיד או יתקשרו לדברים אחרים. לעומת זאת, כש"טעויות" חוזרות שוב ושוב והן מתגלות בטקסטים אמיתיים, מעשה ידי אנשים שהם חלק מהקהילה הלשונית, עלינו להתייחס אליהן כאל ממצאים אמיתיים ומשמעותיים.

במקרים רבים, בוודאי במציאות האופפת את הדיון בעברית המודרנית, הדיון ב"טעויות" מתרכז בהצבעה על "דברים שאינם תקינים", על בורותם של כותבים, עורכים, מגיהים ושאר האחראים  על הפקת הטקסטים, שמתגלות בהן אותן סטיות מהנורמה, הפרות של החוקים שנלמדו בבית הספר. העיסוק בנורמטיביות, הניסיון להכתיב כללים ולהחילם על הקהילה הלשונית באשר היא, אין לו ולא כלום עם גישה מדעית המבקשת לתאר את ה"יש" בלשון, כפי שהוא מתגלה לנו בטקסטים מכל הסוגים. דומה הדבר לעיסוק בשיטור וענישה לעומת מחקר אנתרופולוגי המבקש לתאר את החברה ואת ההתנהגות של בני-אדם השייכים לה.

לא אכליל, ויש לבחון כל מקרה לגופו, אבל לא פעם "טעויות" מצביעות על מגמות בלשון, מגמות שאולי נותנות לנו מושג על הנורמה המתגבשת, על מה שיאפיין את הלשון בעוד שנים אחדות, אולי בעוד דור או שניים. תהליכי השינוי הם לא פעם כאלה: הטעות של היום היא הנורמה - אפילו הטבעית, ומיד לאחר מכן גם ה"מחייבת" – של מחר. הדוגמאות משפות העולם רבות מספור. המסילות של תהליכי השינוי בלשון מגוונות, והחוקרים רחוקים מלמצות את תיאורן הכללי, גם כיוון שכל לשון עוברת תהליכים משלה, והם תמיד מורכבים, מערבים יותר מגורם אחד, וקשים להסבר במונחים של סיבתיות.

מן המפורסמות שמי שרוצה לראות את העברית העכשווית במלוא הדינמיות שלה, בסביבה מעוטת פיקוח ואפילו נעדרת מודעות לתקינות ולמה שמקובל ב"דקדוק בית-הספר", טוב יעשה אם יעיין באתרי החדשות בתחום הספורט. אפשר לומר, במידה רבה של צדק, שמדובר בביבים מבחינה לשונית, אבל המטפורה דורשת מאיתנו רצינות: היש מקום פורה יותר לגידול פרא מאשר ביבים?

הנה דוגמה מחודש ינואר 2025 (מאתר "ספורט 5",מקור בלתי נדלה ברפיונו הלשוני ובהיעדר העריכה שבו): "פיינגולד בן ה-20, יליד נתניה, גדל במחלקות הילדים של מכבי נתניה והפועל רעננה, כשב-2020 הוא הצטרף למכבי חיפה כשחקן נוער. בעונה שעברה הוא רשם 31 הופעות בכל המסגרות (22 מהן בליגה). העונה יש לו 18 בכל המסגרות אחרי שגמע למעלה מ-1,100 דקות על הדשא".

לא תהיה זאת הפרזה להניח שהבחור הצעיר לא שתה דקות, לא אחת ולא 1,100, ושהוא גם לא שתה את הדשא. נראה כי כוונת הכותב הייתה לומר שהוא "גמא" משהו. "גמא" ו"גמע" מתחרים: הראשון לשתות, לבלוע, וגם לדהור מהר, ואילו השני פירושו לבלוע, ללגום. לכאורה, היה מתאים יותר לומר שהכדורגלן הצעיר "גמא" דקות על הדשא, שכן הכוונה לדקות שבהן הוא נע על הדשא, אפילו רץ, אולי גם רץ מהר. נוכח ההקשר והניסוח של הידיעה, קשה להאמין שהייתה פה כוונה מטפורית למובן מסוג "לבלוע את החיים".

מצב דומה מתרחש בתחום הציור, עם פועל מרכזי בתחום, מה שעושים במכחול כשאוחזים בו ומקרבים אותו אל הבד – כלומר אלו מאיתנו שהם ציירים. על פי הממצאים העולים מכתיבה פופולרית בעברית של השנים האחרונות, לא ברור כלל האם המכחול מוזז במשיכות או במשיחות. אפשר למצוא "משיכות מכחול" וגם "משיחות מכחול". במבט מן הצד, אפשר אפילו להצדיק את שתי הצורות: משיכה, כלומר הנעה של הכלי הדק והארוך על פני הבד; או אולי משיחה, שהיא מריחה של צבע באמצעותו אותו כלי, הנחת של שכבה של צבע. אבל יש לנו גם "למשוך בעט", ממקור תנ"כי, שמובנו במשך מאות שנים היה תמיד לכתוב דברי ספרות. העט, הקולמוס, הנוצה, דקים וארוכים, ובקצה יש להם החומר שנמרח-נמשח על פני הנייר. כיצד? אולי על ידי כך שמושכים בכלי לאורך מתווה של קווים ועיקולים, המותיר סימני אותיות על הנייר. ואם נחזור לתחום הציור, האם נוכל לטעון ש"משיכות מכחול" הן הפעולות שידו של הצייר עושה למכחול, כשהיא מושכת אותו, ואילו "משיחות מכחול" הן הפעולות שהמכחול עושה על הבד בהניחו את הצבע? לשם כך נצטרך לאסוף ראיות מטקסטים עכשוויים, ולראות שהבדל כזה מתקיים, לפחות בדרך כלל. נדמה לי שאין זה המצב.

אבל בהחלט יתכן ש"משח" ו"משך" נמצאים, ממש לנגד עינינו, בתהליך של התמזגות. ואולי גם "גמא" ו"גמע". ויתכן שהתהליכים הללו מושפעים לא רק מן הדמיון הפונטי, שלא לומר הזהות הפונטית הגמורה בהגייה המקובלת, אלא מכך שההשפעה העיקרית היא מהצורות הנפוצות יותר של השורשים הללו בנטיות הפועל ובגזירות השם. ב"טבלה" הפורמלית של הצורות יש אשליה של שוויון מעמד בין כל הפריטים, אך במציאות הלשונית יש צורות שמשמשות לעתים קרובות, ויש שלעתים רחוקות. ויתכן שהדבר משפיע על אזורי החפיפה שנוצרים בתודעת הדוברים והדוברות. האם אין זה מה שקרה לצמד השורשים שהיסטורית אין ביניהם כל קשר, "פרס" ו"פרש"?

בכל שלושת המקרים: גמא לעומת גמע, משיחה לעומת משיכה ופרס לעומת פרש, היו – ויש עדיין – רגעים שבהם רבים היו זועקים ששימוש זה או אחר הוא "טעות", שהוא "נוגד את הכללים", וקוראים לתיקון, להקפדה ולהנחלה של הנורמות. מצד אחר, יתכן מאוד ששלושת המקרים מציעים לנו אשנבים יקרי-ערך לרגעים בתהליך השינוי הלשוני, כעין מצלמה במהירות גבוהה המכוונת לתהליך פיזיקלי שבלעדיה היה חומק מעינינו. והשינוי הלשוני יקרה על פי דרכו ועל פי התנהגות קהילה, בין אם נזעק ובין אם נקבל אותו בברכה, ועדיין, בכל זאת, תמיד נתקשה לחזות אותו בוודאות סבירה.

פונקציונלית, מדובר באדם שתפקידו להכין את הקפה במכונה המיוחדת שיודעת להפיק קפה אספרסו, ועל בסיסו גם משקאות קפה נוספים. מקור המילה הוא באיטלקית, שם היא זהה לגמרי: barista. באיטלקית, מובנה רחב יותר ואינו קשור רק לקפה או לבית הקפה. באיטליה ובאיטלקית, barista הוא מי שאשר על הבר, גם כשמדובר בבר של משקאות אלכוהוליים ובכלל, כל דלפק במקומות שבהם יש דלפק ומגישים מזון או משקאות. הדלפק הוא ה-bar, והאדם שעובד בו (או "עליו") הוא ה-barista. הסיומת  -ista, או בשפות אירופיות אחרות -ist, מציינת תכונה או נטייה של אדם הנקשרת לאלמנט המילוני שהיא מצורפת אליו. היא מוכרת לנו גם בעברית, כמובן: "הייטקיסט" הוא מי שעוסק בהייטק, ו"אנליסט" הוא מי שעוסק בניתוח (על פי רוב בתחום הפיננסי) וכך נולדה אפילו המילה "מזליסט", לציון של אדם שיש לו מזל, שהמזל מאפיין אותו, את נסיבות ואת  מהלך חייו.

אז מה הבעיה עם "בריסטה"? מנקודת מבט של המציאות העברית העכשווית, רק דבר אחד משונה בה: שהיא מציינת לא רק את מי שעוסקות במלאכת הקפה על הדלפק, אלא גם את מי שעוסקים בכך. כלומר, "בריסטה", שצורתה נראית נקבית, משמשת לזכר ולנקבה. באיטלקית מסיקים מן ההקשר האם מדובר בזכר או בנקבה, אך צורת הרבים מבחינה בין המינים: baristi לגברים ו-bariste לנקבות, על פי המורפולוגיה האיטלקית הרגילה. באנגלית, שגם בה נקלטה המילה האיטלקית, אין בעיה עם צורת הרבים, שהיא כמובן baristas.

ומה בעברית? ובכן, בעברית קרה דבר מעט מצחיק או לכל הפחות גמלוני. "בריסטה" משמש לשני המינים, כלומר בין אם את הקפה מכין גבר ובין אם עושה זאת אישה, ואילו צורת הרבים משותפת גם היא: "בריסטות". כלומר, צורת הרבים היא אטימולוגית נקבית, אך פונקציונלית היא מציינת גם רבים ממין זכר. כך אנו נתקלים במשפטים כגון "בבית קפה רציני, בריסטות טובים זה הכי חשוב", תוך שימוש בזכר כברירת מחדל, כלומר מתוך כוונה, מן הסתם, לכלול עובדים ועובדות. "בריסטות" הוא צורת הרבים היחידה של "בריסטה", עד כמה שהצלחתי למצוא בדוגמאות חיות. לא נתקלתי ב"בריסטים", על אף שיש, כמובן, "הייטקיסטים" ו"הייטקיסטיות". אלא שכיוון שהמילה barista נכנסה ללא שינוי או ניתוח פנימי של חלקיה, מאיטלקית בוודאי דרך אנגלית, אין לנו "בריסט" שהיה יכול להתקיים בטבעיות לצד "בריסטית" ומכן היה טבעי אילו נוצרו צורות רבים "בריסטים" ו"בריסטיות".

לא יהיה זה הימור פרוע לומר שדוברי העברית העכשווית ודוברותיה אין רואים ב"בריסטה" שום זכר ל"בר", לא במובן הנוגע לרהיט בעל המשטח הארוך ולא לעסק המסחרי שנקרא "בר" מתוך מטונימיה. ה"בר", bar באנגלית, הוא דברים רבים: מוט, רף, קורה דקה וגם  משטח ארוך שאפשר להניח עליו דברים. לכן הוא גם מציין אמת מידה ומחסום ודברים נוספים, וככזה ראוי לעיון בפני עצמו, על עושרו הלשוני והתרבותי במקומות שונים בעולם.

בהקשר שלנו, מכונות הקפה הגדולות, התעשייתיות, המפיקות לחץ גבוה ומסוגלות להכין מספר משקאות בעת ובעונה אחת, מונחות על הבר, שהוא באיטלקית bar או barra. הצורה הראשונה נלקחה מאנגלית ללא שינוי, ואילו השנייה היא מקבילה חלקית שלה באיטלקית.

בכל הנוגע למפעילי מכונות הקפה ומפעילותיהן, האיטלקים אינם חשים כל בעיה עם barista, שכן הסיומת ista, באיטלקית, היא ניטרלית מבחינת המין. אך בעולם דוברי האנגלית, ובפרט בארצות הברית, יש מי שיצרו גם baristo, לציון בריסטה ממין זכר. העניין קצת מצחיק, שכן נלקחה סיומת איטלקית (-o) שמציינת מין זכר, כמו כדי לייצר רטרואקטיבית מקור איטלקי (שכמובן, לא היה ולא נברא). מצד אחר, יכול מי שרוצה, בעולם העברי, להשתמש בכך כתקדים בבואו (או בבואה) ליצור צורה עברית לבריסטה ממין זכר: כשהמועמדת הטבעית היא "בריסט". הרי אם נביט, למשל, ב"שופליסט" (מפעיל של שופֶל, בעבודות עפר), לא תהיה בפנינו שום מהמורה לשונית-תודעתית אם ניתקל גם ב"שופליסטית", לציון אישה שזהו עיסוקה המקצועי.

אלא שלעברית יובאה barista דרך האנגלית האמריקנית, והראיה לכך היא בדיוק עניין המין וצורת הרבים. אנגלית אינה מבחינה בין זכר ונקבה, אך במקרה הזה אי-ההבחנה הזאת מתנגשת עם המבנים העבריים הבסיסיים. כתמיד, לציבור הדוברים פתרונים, וימים יגידו. בינתיים, עוד אספרסו טוב מהמכונה שעל הבר לא יהיה רעיון רע.

כשאנחנו מתארים שפה, אנחנו ניגשים ל"יש" ומנסים לראות בו תבניות, קשרים, קשרי גומלין, ולהעמיד תיאור פוזיטיבי. אנחנו עומדים בפני עובדות, ממצאים, ומנסים לעשות בהם סדר, בזוכרנו שהסדר הזה הוא רק ייצוג, שהרי השפה עצמה מורכבת יותר מכל תיאור שלה ואינה "חייבת" דבר, לא לנו המתארים אותה ולא לשיטה שאנו מביאים איתנו. התיאור הלשוני המבני מייחס חשיבות עליונה לתחביר בכל הרמות: הצירופים, הפסוקיות, דגמי המשפט. במובן הזה, המילים, הפריטים הלקסיקליים, חשובים פחות. מובן שגם הם חלק מה"יש" ודרכי ההצטרפות של פרטי הלקסיקון, הצטרפות לתחיליות, סיומות וצורנים אחרים, וגם ההצטרפות בין פרטי המילון ליצירת ביטויים, הן חלק ממה שנרצה לתאר.

נדיר מקרה שבו אי-ידיעה, אפילו חוסר אפשרות לדעת, הופכת לחלק מרכזי בתיאורה של שפה מסוימת. במידה רבה, זה מה שקורה במקרה של מילה ספרדית יומיומית ביותר, המילה ל"כלב", "perro".

שני עניינים עולים מיד: האחד הוא שבכל השפות הרומאניות, המילה לכלב נגזרת מלטינית, שבה כלב הוא can. לעומת זאת, בספרדית, עוד מהשפה הקדומה, מהמאה ה-12 ואילך, כלב הוא perro; העניין השני הוא שאיש אינו יודע מנין הגיעה המילה perro.

היות שמדובר במילה בסיסית, אפילו בפריט שהוא חלק מאוצר המילים המרכזי, מליבת המילון, מילה המייצגת בעל חיים שמזוהה עם התיישבות הקבע של האדם, התעלומה מציקה במיוחד. יתרה מכך, אם המילה אינה ממקור לטיני, סביר שהיא הגיעה משפה שהתקיימה בחצי האי האיברי לפני הכיבוש הרומאי. ומה הייתה המציאות הלשונית אי-אז, בערפילי הזמן הקדום הזה? ובכן, היא הייתה מעורפלת מאוד. שפות קלטיות שהתקיימו במה שהן ספרד ופורטוגל של ימינו אינן כוללות מילה שאפשר יהיה לשער ש-perro הגיעה ממנה, וכתובות בשפות אלו, שפות שהידע עליהן מצומצם, אינן נותנות לנו סיבה לשער את קיומו של "קשר קלטי". מכאן פונים החוקרים למחשבה ש-perro היא מילה מהשפה האיברית, שהוא כינוי לשפה שהתגלו בה כתובות לא רבות בכתב פניקי או בכתב מקומי, אחר, שלא כולן פוענחו היטב, שפה – שאין לדעת אם היא אחת או מספר שפות – שגם היא אינה מציע לנו שום כלב שמכונה פחות או יותר perro.

העניין חשוב מבחינה תודעתית ורגשית, וזאת כי בשטחה של ספרד של ימינו (וגם בחלק מצרפת) קיימת השפה הבסקית, ששמה הפורמלי הוא Euskara. השפה מבודדת מבחינה לשונית, כלומר אין לה "קרובות משפחה" ואין יודעים למה לקשור אותה, אי-שם באותם ערפילי העבר. וגרוע מכך: גם היא אינה מספקת לנו perro.

מכאן קצרה הדרך לקביעות עממיות סבירות שאינן מבוססות: ש-perro היא מילה "פרהיסטורית", שהיא באה משלב הרחוק מאוד מכל שפה שבעקבותיו התפתחו השפה האיברית והשפה הבסקית – שלא ידוע אם יש ביניהן קשר ואם כן, מהו. כלומר, perro היא סלע הקיום התודעתי של הספרדים החשים שחצי האיברי הוא מולדתם הגנטית, הקדומה, היחידה, המוחלטת. הדבר עטוף בלא מעט אירוניה, שכן שאלת הזהות האתנית של האוכלוסייה הספרדית של ימינו היא שאלה מורכבת, קשה ועמוסה במשקעים היסטוריים קשים. שכבות זהות ודנ"א קודמות כוללות יהודים, ערבים, בְּרברים מצפון אפריקה, גותים ועמים גרמאניים אחרים, עמים קלטיים, רומאים, פניקים (ובכך לא מנינו את כולם) וגם את האוכלוסייה האיברית "המקורית". והרי "מקורי" הוא הכינוי שחוקרים חובבנים נותנים לאוכלוסייה שהם אינם יכולים לקבוע מה היא הייתה, ושלאומנים אוהבים להיתלות בו כלוז של הזהות הלאומית הטהורה, שאינו ניתנת לחלוקה.

כך קרה ש-perro, הנעלם הגדול של הלקסיקון הספרדי, מילת יסוד השגורה בפי כל ילד שרק החל לדבר, מסמלת בעת ובעונה אחת את הזהות האיברית-ספרדית ואת הבעייתיות הגלומה בה. אם תרצו לומר שהדבר אירוני במיוחד במקרה של עם שנבנה על אידיאולוגיה של "ניקיון הדם", יהיה קשה להתווכח איתכם.

מצד אחר, יש מי שאחז בשור בקרניו. הזמר, כוכב הרוק, הפילוסוף, החוקר ואיש התרבות סנטיאגו אאוסרון (Auserón), עסק במשך שנים בחקר ההשפעות שפעלו לאורך המאות על המוזיקה בספרד: מחצי האי ערב, מאפריקה ולימים גם מאמריקה של האימפריה הספרדית (שגם בה החותם של אפריקה עמוק ומרכזי). כדי לתת מסגרת יצירתית לזהות המורכבת הזאת, וליצור מוזיקה שתבטא את ההשפעות המגוונות הללו, הוא יצר זמר בשם Juan Perro, שהקליט לא מעט תקליטים של חומר מקורי. הזמר, שהוא דמות המגלם סנטיאגו אאוסרון, הוא מעין הטרונים של הכוכב הספרדי, במהלך שמזכיר את ההטרנומינים של פרננדו פסואה, עוד איש בעל זהות מורכבת, המעוגנת עמוק בחצי האי האיברי. הבחירה של אאוסרון ב-perro כשם המשפחה של הזמר שהוא יצר מבקשת להביע בדיוק את המורכבות הכפולה: עמוק בזהות של האדם הספרדי שוכנת אי-הידיעה; ודווקא המילה שגם משמשת לצורך העלבה וביזוי (כמו בעברית, כמו בערבית), "כלב", תהיה לכן שמו של הזמר שמבטא את מלוא המורכבות התרבותית שכל ספרדי צריך להיות מודע לה.

קשה לחשוב על מילה בעלת תפקיד כזה בשפות אחרות, אך בוודאי ישנן כאלה. על הדעת עולות מילים יחידאיות בתנ"ך, שמעצם היותן יחידאיות, ובעיקר במקרים שקשה מאוד להבין מה הן מציינות, מציעות את עצמן לשמש כעוגנים של מיתולוגיה, סיפורים או צירים של זהות. אלא שהמקרה של perro מיוחד: יש תמימות דעים שהיא באה מהפרהיסטוריה, ודווקא היעדרה מכל תיעוד קדום הוא "יש" חשוב ובעל ערך בתיאור הלשוני. כלב ספרדי בן אלפי שנים.

בשנים האחרונות דג מאכל התחבב במיוחד על הסועדים דוברי העברית: הדניס. גידולו המסיבי, בעקבו הצלחתו בקרב הקהל, הפך אותו כמעט לברירת מחדל, בין אם מדובר בדניס ממים מתוקים ובין אם בדניס ממים מלוחים, שגם בהם מגדלים את הדגים כדי לספק את הביקוש. עד כדי כך נפוץ הדג על הצלחות, שעברו נמחק כמעט כליל.

לפני שנים לא מעטות חבר לכיתה בחטיבת הביניים בחיפה הזמין אותי ללכת איתו לחוף הים כדי לדוג. התוכנית, למען האמת, הייתה שהוא ידוג ואני אשמש לו קהל. הנער איבד את אביו זמן קצר קודם לכן וסיפר לי שהוא מוצא נחמה בים, רגש שאני שותף לו עד היום. וכך לקחנו אוטובוס וירדנו לחוף הים. חברי לכיתה סחב דלי עם מכסה, וכן חכה טלסקופית ארוזה היטב, בנוסף לחוט, מצופים וקרסים למיניהם. עמדנו על החוף, כשהמים מלחכים את שוקינו, ופטפטנו, בעוד הוא מחזיק את החכה שנראתה ענקית. בדלי היו פיתיונות, שנמנעתי מלהביט בהם. עד מהרה משהו משך בחוט. דג. חברי שלה אותו מן המים בתנופה של בקי ומנוסה, וזמן קצר לאחר מכן עשה זאת שוב, וכך פעם אחר פעם, אולי תריסר פעמים. מבטי המשתאה נענה במילה אחת: "צִ'יפּוּרָה".

חלפו שנים, חברי לכיתה הלך לדרכו ולא ראיתי אותו מאז אותה שנה, שהייתה עבורו שנת אבל וכנראה גם שנה של דיג. אבל המילה נותרה בזיכרוני, וגם נתקלתי בה בשווקים בעכו וביפו. מדובר בדג מקומי נפוץ, שתמיד מזכיר לי את תריסר הדגים הקטנים מאותו יום בחיפה, שכן חברי אמר לי: "אמא שלי מטגנת את כולם ביחד". הזיכרון הברור מתעמת עם הניסיון הקולינרי: הצ'יפורה אינו דג קטן ביותר. אורכו נע סביב 40 סנטימטר. המקורות הכתובים מספרים שהוא מתאפיין גם בפס זהוב בין עיניו. אני מודה שלא הבטתי בין עיניו של הדג, אבל הפס הזהוב מזכה אותו בשמו הפורטוגזי "Dourada" ("זהובה"). על אף שהמילה ל"דג" בפורטוגזית היא ממין זכר, שמו של הדג קובע כשם בצורת נקבה. כך או אחרת, הוא אחד הדגים הבסיסיים של המטבח היומיומי בפורטוגל.

והוא ה"דניס" המוכר לנו. לפני שנים אחדות, כשה"דניס" נעשה נפוץ מאוד, תהיתי למקור שמו, אבל לא התעכבתי על כך. חשבתי שיתכן כי מדובר במותג מסחרי, שם שהודבק לו על ידי יצרן שמבקש להשתלט על השוק ולהכתיב את הזיהוי בין הדג המבוקש והשם. אלא שלא זה מה שקרה. צ'יפורה הוא שמו של הדג בתורכית: Çipura. הצורה התורכית מעלה חשד שהמילה אינה תורכית מקורית אלא שיש לה מקור זר (כלומר זר לתורכית), אבל לא אתעכב על כך. מסתבר שבתורכית מקשרים את הדג המבוקש עם הים התיכון, שהוא Akdeniz בתורכית: "הים הלבן", בניגוד לים השחור. ובעניין הדג עצמו, התורכים מבחינים בין צ'יפורה של ים וצ'יפורה של חוות גידול. אם תרצו "צ'יפורה חופש" ו"צ'יפורה שגודלה בכוונה מסחרית מראש". הראשונה מכונה Deniz çipurası והשנייה Çiftlik çipurası.

כלומר, "דניס" אינו אלא הים שבו שהדג גדל, חופשי להתפתח במים המלוחים, עד שהוא נלכד ברשת או בחכה. לעומת זאת, חוות הגידול, היא ה"צ'יפטליק", מוכרת לחובבי היסטוריה ארץ-ישראלית, כאזור בבקעת הירדן, שמכונה בעברית הפלמ"חית-צה"לית "הג'יפתליק", ובו קרקעות חקלאיות ידועות לטובה עוד מימי השלטון העות'מאני. השם ניתן לאזור על פי קטגוריה בדיני הקרקעות העות'מאנים שסיווגו כך סוג של קרקע בבעלות המדינה (במקרה הזה, של הסולטן עבדול חמיד השני).

אבל העניין שלנו היום ממוקד בים ובדגים הגדלים בו. ודג הצ׳יפורה שלא גדל בחוות גידול אלא בים הפתוח, אותו Deniz çipurası, הוא הסיבה לכך שיש לנו "דניז" בעברית. בתורכית, התואר בא לפני שם העצם שהוא מתאר, ולרוב מתווספת סיומת המביעה את הקשר ביניהם, במקרה הזה הסיומת sı, כך שיש לנו כאן אכן "צ'יפורה של ים".

ערך הוויקיפדיה העברי העוסק בצ'יפורה, הוא הערך "ספרוס זהוב", לפי שמו היותר רשמי של הדג, המסווג זואולוגית כ-Sparus aurata, והמונח הלטיני מתורגם לכותרת הערך בעברית. באותו ערך מדובר על "דניס", על פי הצורה שהשתרשה בעברית הישראלית. בתורכית נהגית המילה לים "דניז". כותבי הערך מדברים על "שיבוש לשוני של ישראלים למילה הטורקית דניז – deniz (שפירושה ים)״. מיד בהמשך הערך הכותבים טועים בכתיבת התורכית, אבל צודקים בכך שהמילה ל"ים" הפכה בעברית לשמו של הדג.

אבל איפה כאן ה"שיבוש"? אם הכוונה לשיבוש פונטי, "דניס" במקום "דניז", הרי שנוכל לשער שהדבר קשור לשם הצרפתי "דניז" שקיים במקומותינו, ולרצון לא מודע לא לקשור בינו ובין דג מאכל. אך אם הכוונה לשיבוש בכך שהמילה "ים", ממופעה בתורכית כתואר לדג צ'יפורה מסוג מסוים, הפכה למילה המציינת את הדג, הרי שחבל ומיותר לראות בכך שיבוש. כך עושים אנשים, כך קורים הדברים בלשונות העולם. מילים עוברות מלשון ללשון ומשנות צורה, משנות תפקיד, משנות מובן, עד שהן מציינות משהו אחר לחלוטין ממה שהן ציינו במקור. הרי למרות הצלחתו של הדניס, הצ'יפורה לא נעלמה מן העברית החיה, והיא עדיין משמשת בפיהם של דייגים, יהודים וערבים, היוצאים אל הים עם רשת או חכה גדולה. אני חושד בהם שלא לדניס הם מצפים, אלא לצ'יפורה.