זיקוקים

קוראים לה Smartify והיא יודעת לעשות ליצירות אמנות את מה ש"שזאם" עושה למוזיקה: לסרוק, לזהות ולמסור לכם מידע מלא על יצירות שמסקרנות אתכם.

Smartify היא אפליקציה חינמית, שנועדה לעודד אתכם לבקר במוזיאונים ולהיחשף ליצירות אמנות. כדי להכיר יצירות המוצגות שם, די לסרוק אותן באמצעות המצלמה ולהקליק. האפליקציה תתחבר למאגר המידע ותספר לכם במי/מה/מתי/ולמה מדובר. בנוסף תוכלו ליצור "רשימת השמעה" של ציורים, פסלים, ציורים ויצירות אחרות שאהבתם, כדי לחזור אליהן כשתרצו.

כרגע כבר ניתן להשתמש באפליקציה במגוון מוזיאונים גדולים בעולם (הפירוט המלא כאן) ובהם מוזיאון פושקין לאמנות במוסקבה, ריקסמיוזיאום האמסטרדם, נשיונל גלרי בלונדון והמטרופוליטן בניו יורק. הרשימה, מבטיחים המפתחים, תופחת והולכת.

 

ככה זה עובד:

21.01.2018

אם כבר יש בחיים שלכם עוזרת וירטואלית מבוססת בינה מלאכותית (למשל, סירי)  למה לא להחליף אותה בעוזרת אישית וירטואלית אנושית לגמרי? זה מה שמציעה האמנית לורן מקארתי.

מקארתי מציעה לאנשים להכניס אותה לחייהם 24/7, באמצעות מצלמות, מיקרופונים ואמצעי שליטה מרחוק במכשירי החשמל שלהם. בתמורה היא מוכנה לעשות מה שעושות בשבילם אפליקציות המנטרות את חייהם.

פרויקט "לורן" שלה (שמיועד לעורר מחשבות על הבית החכם, ושליטה באמצעות בינה מלאכותית) יצא לדרך אחרי שלא מעט אנשים הסכימו לאפשר לה לחלחל כך אל חייהם, כל אחד מהם זכה בה כעוזרת אישית חכמה ("לורן, איפה שמתי את המפתחות?") למשך שלושה ימים, וניתן לשמוע ולראות אותם מספרים על כך כאן. 

כאן תוכלו לקרוא ראיון עם מקארתי על הפרויקט והרהורים בעקבותיו ("אני עושה אמנות על מה שמבלבל אותי").

18.01.2018

"שעון 10,000 השנים", המכונה גם "שעון ההווה המתמשך" ( The Clock of the Long Now) הוא פרויקט בהתהוות: שעון מכאני, הנבנה כדי להציג את השעה המדויקת לאורך עשרת אלפים שנה. אב הטיפוס הראשון פועל מאז דצמבר 1999 ואתם יכולים לעקוב אחריו ברשת. בחצות של ה-31 בדצמבר התחלף בשעון התאריך מ-01999 ל-02000, כמובן. דגמי השעון מוצגים לציבור בפורט מייסון, סן פרנציסקו אבל השעון עצמו יהיה מונח בעומק האדמה. ככה חפשו לו מקום בטוח:

מאחורי השעון עומדת עמותת "ההווה המתמשך", המקווה לעודד גישה תרבותית חברתית שתעמוד בניגוד לתרבות המהירה, המיידית, העכשווית. לשם כך יוזמת העמותה פרויקטים מגוונים וגם סמינרים על חשיבה לטווח ארוך.

את בניית השעון יזם דני הילס ממציא ומדען מחשב אמריקני, ואת 42 מיליון הדולר הראשונים השקיע ג'ף בזוס. השעון נועד לשמש סמל להשקת תשומת לב, זמן ומחשבה, תכנון ותחזוקה - ויוצריו מקווים שבהיותו מרהיב, מרתק ויוצא דופן, הוא יעורר בציבור שיח על ערכים אלה שהם רוצים לקדם. מתכנני השעון יצרו אותו בכוונה ללא אבנים יקרות, כדי למנוע פיתוי לפרק אותו באלפי השנים הבאות.

עדכונים תוכלו לקבל כאן. 

 

 

 

 

17.01.2018

Doodle הוא כנראה יומן הרשת המשותף המיליון, אבל ללא ספק אחד החמודים, הפשוטים והיעילים שבהם, ואם גם אתם מגלים אותו רק ברגעים אלה, מותר לכם לצאת במחול שמחה קצר.

האתר (או האפליקציה) משמש מקום מפגש שאליו ניתן להזמין קבוצת אנשי קשר, בניסיון לתאם ביניהם פגישה. כל משתתף מציין ימים ושעות שנוחים לו ומוסיף הערות, אם יש לו. יוזמי המפגש (נניח - אתם, אם אתם מנסים לארגן מסיבה רבת משתתפים, מפגש משפחתי או ישיבת עבודה) מקבלים הודעות בהתאם למה שמילאו כל המשתתפים ויכולים לראות בקלות מתי נוח לכולם.

ל-Doodle יש גם יכולות תיאום והחלפת נתונים עם מגוון לא רע בכלל של יומנים דיגיטליים ועם מערכת המפות של גוגל, לצורך מסירת פרטים על מקום המפגש ודרכי הגעה. אפשר להשתמש ב-Doodle מגוון שפות (אנגלית, שוודית, צרפתית, פינית ועוד, אך טרם בעברית).

 

 

 

16.01.2018

"מוזיאון מערכות היחסים שנגמרו" קיים במציאות בעיר זגרב, אבל גם ברשת והוא נועד לאפשר לנפרדים ונפרדות לתעד את לבבותיהם השבורים.

הצהרת הכוונות של המוזיאון אומרת, בין השאר: "זהו מקום שנועד לאצור את הסיפורים שלכם ואת החפצים הסמליים שנותרו ממערכות היחסים שלכם אחרי שהסתיימו. זהו מקום המתעד אתכם, אותנו ואת האופן שבו כולנו אוהבים".

מה תמצאו במוזיאון? פריטים ויצירות אומנות המלווים בסיפורים אישיים ואנונימיים לגמרי. "במקום עצות לא מועילות שנועדו לסייע לכם להתגבר על האבל כשמערכת יחסים נגמרת, אנחנו מציעים פתרונות של יצירה וביטוי עצמי, ותרומה לאסופה בינלאומית הולכת וגדלה", כותבים אוצרי המוזיאון.

בין הפריטים במוזיאון, שנשלחו מכל העולם (על ידי בני כל הגילים!) וכל אחד מהם מלווה בסיפור אישי קצר: לב עשוי קרמיקה, צעצוע פלסטי שנלעס על ידי כלבו של האהוב לשעבר, נעלי סטילטו, צמה אמיתית, מחזיק מפתחו, שלושה כרכים של כתבי פרוסט, מכונת אספרסו, רומן גראפי ועוד.

האגף המקוון של סיפורי הפרידה מכיל כעת כמעט 500 סיפורים, ואתם מוזמנים לתרום את שלכם כאן.  אגב: ישנה גם אפשרות להעלות סיפורים ויצירות ולנעול אותם בכספת למשך זמן שאתם קובעים מראש, כדי שיהיו רחוקים מן העין ורחוקים מן הלב עד למועד שתוכלו להתמודד איתם. הקליקו כאן.

(צילומי המוצגים: Anna Opalic)

 

15.01.2018

היופי הזה נולד כשצלם הניו יורק טיימס כריסטופר פיין (Payne) נכנס עם מצלמתו למפעל עפרונות.

המפעל, General Pencil Company, פועל בלבה של ג'רזי סיטי מאז 1889 והוא אחד ממפעלי העפרונות האחרונים שעדיין פועלים בארה"ב.

הצלם, פיין, והכתב, סם אנדרסון, מביאים את הסיפור המלא של תעשייה ההולכת ונעלמת, ואת הפן החומרי המרהיב שלה - כאן. 

הגרפית (המכונה "עופרת של עיפרון") מתקררת אחרי שנטבלה בשעווה חמה

וכך מכינים עפרונות צבעוניים

הצמדת מחקים לראש העפרונות

שכבת צבע חיצונית אחרונה לעפרונות מוכנים

הכתבה המלאה כאן.

14.01.2018
1...34567...102030...204