מבט מהמדף הלונדוני

טל ברודי היה גאה בכך שאנחנו על המפה, אני, לעומתו, מסוקרן, שלא לומר מוטרד, ממקומנו על המדף.

כמבקר אובססיבי בחנויות ספרים, בין חנויות לספרים חדשים ובין חנויות לספרים מיד שנייה, אני מקדיש להן חלק ניכר משעות הפנאי בשהייה האחרונה שלי בלונדון. מלבד העניינים הרגילים שבגללם ראוי לו לאדם לבקר בהיכלי הדעת הללו אני מפנה זמן לבדיקת המצב בשלושה תחומים – היסטוריה יהודית, תרבות יהודית ועניני ישראל – שביני לבינכם אני מתקשה להפריד ביניהם.

אגב, לפני שנים, כשיצאתי בקיץ 83' לדבלין, ליטול חלק ב"בלומסדיי", אותו מסע צליינות מופרך למדי בעקבות ג'יימס ג'וייס ו"יוליסס" שלו, הזדמנתי בשעת ערב לפאב אחד. ושם, כטוב לבי ב"גינס" קשרתי שיחה עם אירי זקן שתהה על זהותי. הבעתי באוזניו את החשש שמא יקשה עליו להבין את פני היאנוס המשולשים שלי, אני בו זמנית ובעת ובעונה אחת גם נמנה עם בני הדת היהודית וגם תושב הציוויליזציה היהודית וגם ישראלי אזרח מדינת ישראל. "דווקא אנחנו האירים למדנו להבין מצבי תלת שכאלה," חייך האירי והצית לעצמו סיגריה – אז עוד עישנו בפאבים – ושאל מדוע לדעתי סמלה הלאומי של אירלנד הוא עלה תלתן ירוק. משכתי בכתפי ואמרתי שאינני יודע. "בשעה שפטריק הקדוש הביא את אור הנצרות לאירלנד השרויה בחשכה התקשו האירים להבין את הדוקטרינה של השילוש, הכיצד ייתכן שלמרות שאלוהים הוא אחד הוא גם שלושה," אמר איש שיחי, "ואז התכופף פטריק ותלש עלה של תלתן והדגים להם את השילוש. כך שמי כמוני יכול להבין את המורכבות המשולשת שלך, ידידי הצעיר."

בעליה של החנות, ידידי דיוויד הולדן, יהודי לונדוני שבנעוריו, היה מתנדב באחד הקיבוצים בימים שלישראל עדיין הייתה קשורה מעל לראשה הילה של חן

על כל פנים, אם לשוב מדבלין של ה-16 ביוני המיתולוגי ללונדון היומיומית של אביב 2013 , אנסה לדווח על השתקפותו של השילוש שלי באספקלריה של חנויות הספרים.

חנות וטרסטונ'ס בפיקדילי

ראשית על מיקומם של שלושה התחומים הללו.

ב"וולדן בוקס", חנות ותיקה לספרים מיד שניה הממוקמת באחד הרחובות הצדיים של קמדן לוק, עולם כמנהגו נוהג, בדיוק כפי שהיה שם בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת. בעליה של החנות, ידידי דיוויד הולדן, יהודי לונדוני שבנעוריו, בימים שלישראל עדיין הייתה קשורה מעל לראשה הילה של חן, היה מתנדב באחד הקיבוצים, כבר מזמן איננו מקבל את תקפותו של השילוש הקדוש. "איזה בעלות יש לכם בישראל על השואה בפרט ועל ההיסטוריה היהודית בכלל?" הוא שאל אותי בטרוניה, אבל על המדפים שלו עדיין שלטת הגישה המסורתית וכל שלושה התחומים מעורבבים זה בזה. "המדפים שלך לא משקפים את השקפותיך," אני מעיר לו. הוא מושך בכתפיו באדישות ואינני יודע אם הוא עייף מלחולל בחנותו שינויים הדורשים מאמץ פיסי או שמא הוא נכנע לטעם המסורתי של הקונים היהודים הממשיכים להגיע אליו משכונותיה הצפוניות של לונדון בואכה גולד'ס גרין.

ב"פויילס", הכל בו הענקי משייריי אימפריית הספרים של הצ'רינג קרוס מצאו דרך נפלאה ללכת עם ולהרגיש בלי: מכיוון ש-I של ישראל נמצאת בסמוך ל-J של יהדות הם עומדים על המדף זה בסמוך לזה כשני רעים אהובים, שניהם חברים שוויי זכויות בהיסטוריה העולמית. לא הרחק משם, במתחם הדתות והאמונות, שוכנים עניני הדת היהודית בכפיפה אחת עם שתי הדתות המונותיאיסטיות הגדולות,.

כל ההיסטוריה היהודית נעלמה מכאן, הייתה כלא הייתה, עלתה בעשן הקרמטוריומים

ב"הצ'רד'ס" בפיקדילי, שם הוד מעלתה המלכה אליזבט השנייה וכל בני ביתה קונים את ספריהם, נשמרת המסורת הזו של "סמוך ונראה" המנסה לחמוק ממחלוקות של ילידים פראי אדם אי שם במושבותיה הרחוקות של האימפריה שהשמש לא שוקעת בה לעולם ושל חבלי ארץ שהופקדו בידיה למשמרת.
אבל בכל שאר החנויות מרשתות "ווטרסטון" ו"בלקוול" ועד חנויות הספרים המשומשים שבאזור אוניברסיטת לונדון התפיסה שונה – היסטוריה לחוד ומדינות וארצות לחוד. כאן הספרים מסודרים על סרגל הזמן, וכאן הספרים מסודרים בשיטה הגיאוגרפית כמו באטלס, ממערב למזרח, מהאמריקות לאירופה ומשם למזרח התיכון ולאפריקה והלאה משם לאסיה ולאוסטרליה. ובסדר עולם שכזה אנחנו, ישראל, משולבים כמאמרו של אורי אבנרי במזרח השמי. תקועים אי שם סוריה וירדן למצרים סבוכים ומפותלים עם הפלסטינים לבלי הפרד.

הגננות רודפות השלום של חנות הספרים הפיינשמקרית "דאונט בוקס" במרליבון היי סטריט שמפת העולם היא נר לרגליהן מצאו דרך להפריד בין שני המופרעים שנקלעו לגן הילדים שלהן – לישראל ולפלסטין הוקדש ארון ספרים דו-פרצופי, ארון אחד בעל שתי מערכות מדפים הניצבות זו בגבה לזו. מכאן ישראל ומכאן פלסטין ואין פרץ ואין צווחה, אשרי העמים שאללה-אדושם הוא אלוהיהם.

בני מוריס שבעבר היה יקיר המדפים הקדיח את תבשילו בעיני הבריטים והוא כמעט שנעלם משם

עד כאן דרך סידור הספרים, ודעו לכם – נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי בימי חלדי בני אדם דעתניים, ציניים, מפוכחים שכבר קראו הכול וראו הכול ואינך יכול למכור להם אפילו קורטוב של בולשיט, לא לאומי, לא דתי, לא צדקני ולא פסבדו הומניסטי כאותם גברים ונשים שעובדים בחנויות הספרים כזבנים, כמסדרי ספרים על המדפים ובראש ובראשונה כסבלים, ולדעותיהם ולהשקפת עולמם הם דואגים לתת ביטוי סמוי בענייני העמדה שדיברתי עליהם עד כה.

והערה שניה, על הספרים עצמם.

עותק בודד ואחרון

אם הייתי צריך לקבל תמונה כללית על כל אחד משלושה הנושאים הנ"ל רק על פי התרשמותי מתוך מצאי הספרים העומדים על המדפים בחנויות הלונדוניות שביקרתי בהן בימים אלו זאת התמונה שהייתה מתקבלת.

הדת היהודית – דת מיסטית המופעלת על פי מערכת סימבולים של מערכת ספירות, קמיעות, השבעות, לחשים, השתקפויות אלוהיות אין סופיות, ביזריות וקפריזיות, כמו בדתות הפגניות בניגוד לנצרות שהצליחה לצמצם עצמה ולהעמיד את עצמה על שלושה גילויים. אין ספור מומחים שמעולם לא שמעתי את שמם פוסקים הלכות ונער קטון נוהג בהם, פרופ' משה אידל מהאוניברסיטה העברית בירושלים מלווה ברוחו של יוחנן המטביל שלו, פרופ' ג. שלום ובמליץ היושר שלו מבקר הספרות האמריקאי הרולד בלום. אין זכר לרפובליקות של החכמים מימי אנשי כנסת הגדולה דרך התנאים והאמוראים והסבוראים והגאונים, לפילוסופיה היהודית ובראשם לעולמו של הרמב"ם, לפנומאן ששמו ההלכה היהודית. נאדה. אגב, הייצוג היחיד לתלמוד על המדפים הוא ספר שכתב צעיר רוסי, יהודי ככל הנראה, דובר רוסית וצרפתית ומעט אנגלית שיושב באחת האוניברסיטאות האמריקאיות וכותב על אמנות הסיפור של חז"ל. לכתוב על ספרות בלי לקרוא אותה במקור. מוזר, לא?

היסטוריה יהודית – אליבא דאחינו שלמה זנד מיקירי שייח מוניס שספריו זוכים כאן, באנגליה, מדרך הטבע להבלטה ומוצגים בחלונות הראווה - ייתכן שבאמת אין דבר כזה. על כל פנים כל ההיסטוריה היהודית נעלמה מכאן, הייתה כלא הייתה, עלתה בעשן הקרמטוריומים. בכל החנויות מצאתי רק שלושה ספרים שמשקפים פנים שונים של הציוויליזציה היהודית הנכחדת – ספר אחד על היחסים בין החסידות לשלטונות הפולניים במאה ה-18 וה-19, ספר אחר על חינוך נערות יהודיות באימפריה הצארית וספר על הכלב ביהדות, מבחר מאמרים שהוכתר בשם בעל העוקצנות העצמית "האומנם ידידו הטוב ביותר של היהודי?" תנוח דעתכם, קניתי את שלושתם וחדשים, כנראה, לא יוזמנו. נותרה רק השואה. עשרות ואולי מאות ספרים על מה שארע בין '33 ל-45'. מחקרים, זיכרונות, סיכומים. והמובילה חנה ארנדט, כמובן. לאסכולה הישראלית, ליהודה באואר, לישראל גוטמן, לחוקרי "יד ושם" אין ייצוג על המדפים.

ראש לכולם אלן דרשוביץ, כעין החלבונה שריחה רע שהכוהנים היו מוסיפים לקטורת הבשמים בבית המקדש כדי להבליט ולהעצים את ריחם של הבשמים הטובים

ואחרונה אחרונה, לא חביבה, מדינת ישראל – כאן כמדומני אתם כבר יכולים לנחש מה מתחולל על המדפים. מלבד ביוגרפיות ישנות על משה דיין, בגין ואריק שרון, ספר של מיכאל בר זוהר על "המוסד" ומשהו שפג התוקף על מלחמת יום כיפור, כל השאר על הסכסוך הישראלי פלסטיני. עם העדפה מוחלטת של העמדה הפלסטינית. זיכרונות של פליטים שגורשו מבתיהם ב-48'; מחקרים שנעשו במכונים פלסטיניים שונים בתפוצה ובביר זית; ספריהם הרבים מספור של כתבים ועיתונאים שבאו לסקר לימים אחדים או לשבועות ספורים את הסכסוך והנציחו את חוויותיהם עלי ספר; יהודים שדעתם איננה נוחה בלשון המעטה מהנעשה בארץ וראש להם נועם חומסקי, וכמובן ספריהם של ישראלים, חוקרים דוגמת אילן פפה וסופרים דוגמת דויד גרוסמן. בני מוריס שבעבר היה יקיר המדפים הקדיח את תבשילו בעיני הבריטים והוא כמעט שנעלם משם. את כתב ההגנה על המדיניות הישראלית הנוכחית מייצגים ספריהם של יועז הנדל, דורי גולד, וראש לכולם אלן דרשוביץ, כעין החלבונה שריחה רע שהכוהנים היו מוסיפים לקטורת הבשמים בבית המקדש כדי להבליט ולהעצים את ריחם של הבשמים הטובים.

האם אין אלה אלא גילויים נוספים לעוינות המסורתית העמוקה כלפי היהודים וכלפי ישראל שיש לה מהלכים בציבוריות הבריטית ובקהילה המוסלמית המתעצמת והולכת בבריטניה או שמא אלה הם פנינו האמתיים הנשקפים אלינו במראה? על כך מוזמן כל אחד לענות בעצמו.