זיקוקים

ההשראה לאימג׳ים שיוצרת דיאן סמית׳ ברורה: המאסטרים הגדולים.

גם את הכישרון, הדייקנות והיצירתיות אפשר לראות כבר במבט ראשון. אלא שאלה אינם ״ציורים״ וגם לא ״תמונות״, אלא יצירות העשויות כולן קוד מחשב, שהאמנית - מהנדסת מִמשקים במקצועה - כותבת.

אחרי שפרסמה סדרה של דיוקנאות (וגם את הקוד שמאחוריהן) שמשכו תשומת לב רבה ברשת, סמית׳ חשפה לאחרונה את התוספת החדשה, דיוקן הנושא את הכותרת  Lace PureCSS (ראו תמונה ראשית) ושוחרי אמנות הרשת כבר מדווחים כי משום שגם הוא עשוי קוד, הוא נראה אחר לגמרי בכל דפדפן שתבחרו כדי לצפות בו. משעשע? בהחלט. אבל ממש כמו שהמצאת הצילום העלתה אינספור שאלות בנוגע לטבעה של אמנות, כך עושה גם סוג היצירה הזה.

הסברים טכניים, באתר המצוין של רשת Vice.

תראו:

אדג׳ של מיקרוסופט מעדיף את זה ככה

 

הדיוקן בדפדפן אופרה

גרסת נטסקייפ

הדיוקן בדפדפן ספארי

 

 

 

14.11.2019

הנה בשורה טובה: הדיווח התקשורתי על נשים בתעשיות היצירתיות השונות (מאופנה ומשחק ועד ספרות, טכנולוגיה וגיימינג) השתנה לטובה בשנים האחרונות. בבריטניה.

גוף המחקר העצמאי הבריטי PEC, האוסף מידע כדי לספק נתונים והמלצות לקובעי מדיניות, עקב אחר ייצוגי נשים ב״גארדיאן״ הוותיק והנכבד. תוצאות המחקר, המתפרסמות במצגת תחת הכותרת She Said More מצביעות על עלייה ניכרת במרחב שהעיתון מקצה לנשים, לדעותיהן ולמעשיהן בתחומי היצירה השונים. ד״ר קת׳ סלימן (Cath Sleeman), שעמדה בראש המחקר, מציינת כי נקודת ההתחלה של סיקור הנשים בעיתון הייתה נמוכה להחריד, לעומת סיקורם של גברים, אבל העלייה, שנצפתה בחמש השנים האחרונות, מעוררת אופטימיות.

במסגרת המחקר, סלימן בדקה את מספר הפעמים שבהם מופיע במדורי העיתון הביטוי She said, לעומת He said, וכן את הנפח שהקצה העיתון להתבטאויות של נשים במדורים השונים. לא מפתיע לגלות שהמדור היחיד שבו נשים מוזכרות יותר מגברים (וגם מדברות בו יותר) הוא מדור האופנה, אבל עלייה מרשימה (מ-7% ל-16%) נרשמה אפילו בכתבות שעוסקות בגיימינג. אחת הסעיפים המעניינים במחקר בוחן איזה פועל נוטה להופיע יותר במשפטים העוסקים בנשים לעומת באלה העוסקים בגברים. אכן כן... היא - צוחקת, מחייכת, מצחקקת, מהנהנת, בוכה, צועקת נוחרת בבוז או ממלמלת, בעוד הוא - עושה, יוצר, גילה, המציא, סבור, טוען, מוכר ומפתח.

הנתונים כולם, פרושים במצגת בהירה ומרתקת, כאן.

 

 

 

13.11.2019

כמו כל הבעת רגש אחרת בעולם הווירטואלי, גם הצחוק - המיוצג (באנגלית) על ידי מיני ראשי תבות (LOL, ROFL) ובעברית על ידי רצף חרחורים (חחח) - נוטה להיות מוגזם, ולעתים מוגזם מאוד.

המחקר האחרון של אנשי The Pudding בודק את המתאם בין ההצהרות שלנו על צחוק מתגלגל, ברשת ובמסרים טלפוניים, ובין המקרים שבהם אנחנו באמת יושבים מול המסך וצוחקים בקול רם. המחקר נולד, כך מסבירים עורכיו, כדי לנסות להבהיר את ענייני הצחוק-מרחוק, מאחר שבתקשורת מילולית כמו זו שמקובלת ברשתות חברתיות, למשל, אנחנו לא רואים את הבעות הפנים של האחרים, לא שומעים את הצחוק ואיננו יודעים לזהות האם הוא כן, האם הם מתגלגלים מצחוק כפי שהם טועים או יושבים בפנים חתומות ומסתפקים בצחוק מוקלד.

את תוצאות המחקר תוכלו למצוא כאן, וגם לקחת בו חלק, שבו תדרשו לדייק ולענות האם מה שמצחיק אתכם בכל חלק של השאלון הוא Lol, Kek, Bahaha, ha ha ha, hehe וכדומה.

המצגת האינטרקאטיבית תגלה לכם גם את ״תולדות ה-Lol״, כיצד התפתח אוצר המילים האינטרנטי הקשור לצחוק, ומי צוחק, איך ואיפה.

 

12.11.2019

לתופעה הזו קוראים Crown shyness ומתברר שהיא נפוצה למדי בחלק ממיני העצים - ומוכרת למי שמסתובבים ביערות כשעיניהם נשואות מעלה. כפי שרואים בצילומים, העצים כאילו מתביישים זה מזה, והענפים שלהם שבקצות הצמרות אינם נוגעים זה בזה, אלא מתרחקים במידה שמאפשרת חדירה של קרני שמש.

אין לתופעה הסבר שמקובל על החוקרים כולם ובכל מקרה, היא מניבה תוצאות יפהפיות. את התמונות הללו העלה לרשת ארגון חדש יחסית - The Alt National Park Service movement - המקווה לאגד יערנים, בוטנאים ועובדים של ארגונים שונים שעניינים שימור והגנה על עצים וצמחייה ועל בעלי החיים התלויים באלה, מכל העולם.

הארגון קם במטרה לאחד כוחות, כדי להילחם בחוקים ותקנות המתקבלים במדינות שונות - ובעיקר בארצות הברית של המשטר הנוכחי - ומסכנים את היערות והשמורות לטובת האינטרסים של תעשיינים, יזמים ובעלי הון. כפי שהם מסבירים באתר, מדובר במאבקים שזוכים למעט תשומת לב מהתקשורת, אבל משפיעים על כולנו. לשם כך הם מפרסמים מידע עדכני על ניסיונות חקיקה וקמפיינים שעניינים עצים, יערות ושמורות, תחת הסעיף ״מתקפות״. וגם מידע מעניין על עצים, כמו אלה, שענפיהם מתביישים:

 

 

11.11.2019

את סדרת הסרטים שלו, שכותרתה Slow Dancing הציג האמן דייויד מיצ׳לק (David Michalek) כטריפטיך, שהוקרן על חזית בניין בניו יורק, על מסכים בגובה חמש קומות. 45 רקדנים עצומים בגודלם, רוקדים בהילוך איטי, גבוה גבוה מעל הרחוב. הם צולמו במיוחד במהירות גבוהה פי שלושים ממהירות הצילום הרגילה בווידאו, וכל סרט כזה, המציג ריקוד ממסורת אחרת בעולם, אורך כעשר דקות. לדבריו, אהבתו העמוקה למחול ולרקדנים הביאה אותו לחפש דרך ביטוי חדשה, שבה יוכל אולי למצוא את אותה ״מהות״ מסתורית של התחום האמנותי, שאינו זוכה בעיניו להערכה מספקת.

התצוגה המקורית של הסרטים התרחשה ב-2006, מאז המיצג נדד בעולם ועתה רובם מוצגים ברשת, באתר האמן. עבודות נוספות שלו ניתן למצוא באתר הזה.

 

 

 

הסברים על הולדת הפרויקט והביצוע המאוד מורכב שלו, בסרט הזה:

10.11.2019

הרדיו של הבי בי סי עשה שוב את מה שהאנגלים כל כך טובים בו, ויצר סדרה של תכניות שבהן ״חושבים מובילים בתחום האמנות״ משתפים את המאזינים בחוויה האישית ובפרשנות שלהם מול יצירות אמנות מפורסמות. בסדרה The Way I See, בוחרים 30 מוחות מבריקים - מן הסופרת רוקסאן גיי, דרך הבמאי ג׳ון ווטרס והפסיכולוג סטיבן פינקר ועד הקוסמולוגית ג׳אנה לוין - יצירה מאוסף הMoMA, ומדברים על מה שהיא מעוררת בהם: רגשות, מחשבות, פחדים, התפעלות, רעיונות חדשניים.

הקשיבו כאן למבוא לסדרה.

היכנסו לגלריית היצירות, כדי שתוכלו להביט בכל תמונה כשתקשיבו לפרק המתאים.

והאזינו לכל הפרקים כאן.

פסנתרן הג׳אז ג׳ייסון מורן משוחח עם צוות הרדיו על היצירה שבחר

07.11.2019