זיקוקים

האתר הצרפתי Petit Tube בוחר אקראית סרטונים מיוטיוב, שמניין הצופים שלהם עומד על אפס. כך שמרגע שנכנסתם, יהיה לכם הכבוד להיות הצופים הראשונים של סרטונים שאיש לא ראה. או לא רצה לראות.

מפתיע לגלות כי מאגר הסרטונים של Petit Tube גדול מאוד, אך מתברר כי כשליש מהסרטונים שעולים ליוטיוב אינם נצפים לעולם, ולכן אין לאתר בעיה לחדש את המלאי מרגע שהקלקתם וצפיתם.

בסרטונים בעלי אפס צופים שקיבלתי בכניסה לאתר (כאמור, האתר מציע לצופים בזה אחר זה סרטונים אקראיים וברור שאין בו אפשרות חיפוש) ראיתי אישה אוכלת בננות, פרסומת לחנות בפלורידה, משפחה שלמה אוכלת ארוחה ושרה סביב השולחן, קטע ממשחק כדורגל, וקטע ממשחק מחשב לא מוכר. עיתונאים שנכנסו לאתר צברו רשימה מפוארת יותר ובה גבר מדבר עם סוסים, אנשים מוזרים בתחפושות מוזרות ומיני סרטונים על גבול הקריפיות המטרידה, שלא ברור איך לא מצאו לעצמם קהל ברשת.

 

 

19.09.2019

הזוכים בתחרות הצילום הגדולה של קהילת הצלמים AGORA יוכרזו רק בנובמבר, אבל בימים אלה עלו לרשת הצילומים שהגיעו לגמר.

מדובר בתחרות יוצאת דופן, משום שהיא פתוחה לכל משתתפת/ת הרוצה בכך, גם לצלמים שמעולם עד כה לא פרסמו את יצירותיהם. בהתאם לכך, גם בחירת הזוכים נעשית על ידי הקהל כולו, וההצבעה ברשת. 

הרעיון מאחורי השיתופיות הפתוחה הזו היא שכל נקודת מבט ראויה, וכל עין עשויה לצוד משהו מעניין שעיניים אחרות אולי אינן רואות.

את חמישים הצילומים שעלו לגמר אפשר לראות כאן, והנה דוגמאות:

 

 

18.09.2019

 

אולוקם, מאמה קומבה בנק, קיאנדה, ינאיה ומאמיוואטה - כולן רוחות שמיתולוגיות אפריקאיות קושרות אותן לים או למים, מככבות בצילומיה של איאנה ו. ג׳קסון  שגם מדגמנת בדמות אותן רוחות מן האגדות.

ג׳קסון יוצרת- לדבריה -  דיוקנאות שבו זמנית מציגים מיתולגיה עממית ואת המבט הלבן הקולוניאלי מבחוץ, והיא מרבה לשלב דימויים מן ההיסטוריה של הצילום כדי לנסות להראות כיצד צילום השפיע על יצירת סטריאוטיפים.

ג׳קסון, שבשנה שעברה בילתה שנה כאמנית הבית של הסמית׳סוניאן, חולקת את חיה בין ניו יורק והונג קונג ומציגה את סדרת הדיוקנאות הללו דווקא בדטריוט.

כל עבודותיה של ג׳קסון טעונות בביקורת חברתית חריפה. למשל, סדרת צילומים מרתקת נוספת שניתן למצוא באתר של ג׳קסון מכילה צילומים קשים ונושאת את הכותרת ״פורנוגרפיה של עוני״. 

 

 

 

 

17.09.2019

איך קרה שקורט קוביין כתב את ״מריח כמו ריח נעורים״ בלי שידע שמדובר בדאודורנט לנערות? מתי נעצר לנארד כהן בקובה בחשד לריגול? איך הגיעו שירי בלוז לחלל? הסדרה המצויירת הנהדרת  Drawn & Recorded: Modern Myths of Music, מביאה אנקדוטות מעניינות ומשעשעות מתולדות המוזיקה של המאה ה-20 וה-21.

עשרת הפרקים הראשונים - כל אחד מהם באורך של פחות מחמש דקות - מוקדשים לקוביין, כהן, הרולינג סטונס, ניל יאנג, מוטורהד ואחרים (יש כמובן פרקים שבהם מככבים מספר הרכבים או מוזיקאים). הקריין הוא לא אחר מאשר טי בון ברנט (T Bone Burnett) שהיה גיטרסיט בהרכב של בוב דילן, אבל גם נתן את קולו לשלל סרטי מוזיקה לאורך השנים.

הסדרה פתוחה בחינם בספוטיפיי (ולכן מחייבת הרשמה, אבל לא נדרש כרטיס אשראי) וחלקים ממנה אפשר למצוא בווימאו, פתוחים לכל דורש.

קבלו דוגמיות:

 

16.09.2019

בברזוויל, בירת קונגו, מדוברות כשישים שפות שונות ובהן צרפתית, לינגאלה ויקטובה. כדי להתגבר על הבליל המבלבל הזה, סוחרים ובעלי עסקים נוהגים להשתמש בשילוט המכריז בצורה ברורה על מרכולתם או השירותים שהם מציעים.

הצלמת האמריקנית ג׳יל הארטלי צילמה ברחובות ברזוויל מספרות, חנויות בגדים ונעליים, מתפרות ודוכני מזון - כולם מצוירים ביד אמן, ומותאמים לעולם ההולך ונעשה מתועש ומשוכלל.

הצילומים וסיפוריה של הבארטלי התפרסמו תחת הכותרת ״ללא מחסום שפה״, בכתבה היפה הזו בגארדיאן הבריטי.  את התמונות כולן אפשר למצוא באתר של הארטלי, כאן. 

דוגמיות:

 

 

15.09.2019

המוזיאון הזה עדיין לא נפתח לקהל, משום שהוא מצוי בתוככי מוסך מכוניות איסוף האשפה של העיר ניו יורק. אבל בימים אלה נערך מבצע גיוס כספים, שנועד להעביר את 45 אלף הפריטים שבו למתחם הפתוח לכל.

זהו מוזיאון של חפצים, ספרים, יצירות אמנות, צעצועים, פוחלצים, תכשיטים, כלי בית ועוד שכולם לוקטו על ידי פועל זבל ניו יורקים בסיבוביהם היומיים. האיש שמאחורי היוזמה, נלסון מולינה (Molina) עבד כפועל זבל בעיר במשך יותר משלושים שנה, ומדי יום אסף מבין הערימות מציאות שונות שאותן שמר לאורך המסלול בתא מיוחד במשאית האשפה שלו. לאחר מכן הוא ניקה, תיקן והציג לראווה במוסך הפעיל של מחלקת התברואה, ואט אט גייס למשימה את עמיתיו.

מעבר לעובדה שבאוסף של מולינה וחבריו ישנם כלי נגינה עתיקים, פסלים, ציורים, יצירות מלאכת יד, כלי עבודה נדירים ואוצרות רבים אחרים, שחלקם בוודאי בעלי ערך אספני, העובדה שלוקטו מאותם רחובות במשך שנים רבות כל כך, היא סוג של תיעוד היסטורי של החיים בניו יורק - תיעוד לא מכוון ולא שיטתי, אבל מסקרן להפליא.

 

 

 

15.09.2019