כיף לי?

"שְׁאֵרִית הַחַיִּים", כָּךְ אָמַר,
"שְׁאֵרִית הַחַיִּים הִיא תְּבוּנָה אוֹ סִכְלוּת
וְלָךְ הַבְּרֵרָה".

המילים הללו של לאה גולדברג מהדהדות בי עכשיו, משהתחלתי את השלב הבא בחיי, שלב הפרישה. עמידה על סיפו של החלק החדש הזה ובעיתוי הזה, מעמידה מולי את "שארית החיים" באופן שאינו מאפשר לי לחמוק משאלות, שחלקן אינן פשוטות.

אומרים כי כל יום מתחיל עבורנו את שארית החיים. זה נכון, אך יש תקופות שבהן תחושת הזמניות שלנו כאן מחריפה. בין אם מטעמים פרטיים ובין אם ממצוקה לאומית, כללית.

"איזה כיף לך" אומרים.

"אני חולם להגיע לרגע הזה!"

"וואוו אני מקנאה בך" מביטות בי נשים צעירות בעיניים נוצצות.

"עכשיו תוכלי..." מפליגים אנשים ומתארים את התשוקות שלהם, שמסתכמות בדרך כלל, תהרגו אותי אם אני מבינה למה, בנסיעות וטיולים שאינם מוגבלים בזמן.

באמת? אני שואלת.

את באמת מקנאה?

אתה רוצה להיות במקומי?

מקריאת ספרות מקצועית ומשיחות עם מומחים במעברים, נראה כי מורכבות השלב הזה גדולה מכפי שניתן לדמיין. בניגוד לרבים, לא דחיתי חלומות לעתיד. הפנטזיות שלי היו ועודן ניתנות למימוש לצד מחויבות העבודה והפרנסה.

והנה, פרשתי.

בספרו "תעלול", העוסק באמן מזדקן וכאביו, כותב דומניקו סטרנונה "הראשון שרומז לך על השקיעה הוא הטלפון, הוא מצלצל פחות ופחות. ואז אט אט מתמעטים גם המכתבים בתיבה וגם הדואר האלקטרוני. לעיתים קרובות אני חושב: לפחות אני לא בפייסבוק או בטוויטר, הסימנים שם הרבה יותר קולניים...".

אכן היומן מתרוקן במהירות. אם יש מחויבות היא משהו שאני יוצרת, הרצאה שנתבקשתי לתת, חוג קריאה או כתיבה שאני מנחה, כיתה אחת שאני עדיין מלמדת. אם נשלחות הודעות הן בקבוצות שעדיין לא יצאתי מהן

אכן היומן מתרוקן במהירות. אם יש מחויבות היא משהו שאני יוצרת, הרצאה שנתבקשתי לתת, חוג קריאה או כתיבה שאני מנחה, כיתה אחת שאני עדיין מלמדת. אם נשלחות הודעות הן בקבוצות שעדיין לא יצאתי מהן. השקט הזה מזמן בי מחשבה, מבקש ארגון מחדש, "סידור" של האני ולא רק סידור המרחב שבו אחסנתי את חומרי העבודה.

"נו?" שאלו אותי כבר בחודש הראשון לפרישה, "איך הפנסיה?" ומייד הוסיפו "מה התוכניות?"

והלב שלי החסיר פעימה.

השלב הזה מעמת אותי, אותנו, עם שארית החיים באופן בוטה, ומעורר לצד איזו שמחה על החירות החדשה, לא מעט אי נחת ודאגה.

פרויד קבע כי לבריאות נפשית טובה לאדם יש צורך בעבודה ובאהבה. הוא התבונן בנפש האדם החי בעולם שאקרא לו בורגני. העולם שבו אני, אנחנו, חיים. האם היציאה לגימלאות משאריה אותנו במקרה הטוב עם מחצית מהתנאים לחיי נפש טובים ומאוזנים?

לא, לא. אני נבהלת. ואני לא לבד בבהלה הזו.

מה שחשוב יכול וצריך לבוא גם מתוכנו, בוודאי בחיים ללא מקום העבודה. תצלום: ג'ייסון דניס

מקום עבודה הוא מקום לאינטראקציות אנושיות יומיומיות. ישנן גם אינטראקציות משפחתיות על בסיס יומיומי, אך בגיל המבוגר הן מתמעטות. אנחנו נשארים בזוג או לבד. הילדים פרחו להם. אנחנו צריכים להתאמץ ליזום כדי לפגוש בני אדם אחרים. העבודה היא גם מקור הכנסה עיקרי או בלעדי לרבים מאתנו ודווקא בימי הזקנה השכר של רובנו מתמעט. העבודה גם מתגמלת את נפשנו. לרבים היא שליחות ויותר מכך, היא  משמעות. ימים רבים קמתי כדי למהר לצאת לעבודה. היא הייתה חלק משמעותי מעולמי, מחיי, מהגדרתי את עצמי. היא העניקה לי תחושה שאני נחוצה, שיש לי תפקיד בעולם. אם לאישה בעולם הישן היה תפקיד ברור – טיפול בבית בילדים במשפחה, הרי בימינו רבות מוצאות שתפקידן בעבודה משמעותי עוד יותר.

ומה אעשה עכשיו? אני תוהה, האם עלי לחזור ללמוד את התפקיד המסורתי? כלומר להישאר בבית, לבשל, לנקות, להשגיח על הנכדים, לטפל בבעל?

ומה אעשה עכשיו? אני תוהה, האם עלי לחזור ללמוד את התפקיד המסורתי? כלומר להישאר בבית, לבשל, לנקות, להשגיח על הנכדים, לטפל בבעל?

מה ימלא את מקומה של העבודה המסודרת?

במסיבת הפרידה צחקתי כשנשמעו עלי "הספדים", אבל במקום שתחושת הלחץ תרד עם הפרישה, היא עלתה. אולי משום שעכשיו אני זו שצריכה לייצר שינוי, למצוא משמעות לחיי.

לא פעם נאמר כי למבוגרים עדיף לא לפרוש, אלא רק להוריד מינון. שהמשך העבודה הוא מתכון לאריכות ימים. אני זוכרת היטב כי בקיבוץ שולבו המבוגרים, כלומר הזקנים, בסידור העבודה ונדרשו לעבוד כארבע שעות ביום. זו הייתה הנורמה, זו לא הייתה שאלה של בחירה. מחשבה על רווחת הפרט ולא רק רווחת הקהילה עמדה (ואולי בחלק מהקיבוצים עדיין עומדת) מאחורי הנוהג הזה.

מי שכל חייהם עבדו כעצמאיים, בעלי עסקים, יכולים להחליט שלא לפרוש אלא להוריד את מינון העבודה. זו אפשרות שאינה קיימת עבור שכירות ושכירים.

השלב הזה, המנתק אותי משגרת העבודה, עורר בי "שדים" שלאורך כל חיי עד כה הרדמתי. הוא אילץ אותי להתבונן קדימה ולראות את העתיד.

העתיד הזה הוא הזִקנה.

הזִקנה מפחידה. רובנו מתקשים להביט בה. החלשות הגוף והחשיבה, אובדן היכולות שלנו.

בחברה שבה כולם רצים, ממהרים, במקומות שבהם אין סבלנות וסובלנות לאיטיות, אני רואה את הדרת הזקנה מהמרחב הציבורי. את הזלזול בה. כמו חברי, הפנמתי לאורך השנים את התפישה כי הזקנים חלשים, נלעגים, אינם מבינים, נעשים עקשנים. התייחסות שלא פעם מבטלת את הניסיון את חכמת החיים הנצברת.

אני מתחילה להרגיש זרה לחלק מעולם האסוציאציות, לקודים העכשוויים. יותר מדי פעמים איני מבינה למה לא ענו או איך ענו, מה עשו או מה אמרו לי עכשיו. חוסר ההבנה עלול לשתק, לסגור, להפחיד להאיץ את ההזדקנות.

הזִקנה, זו שצוחקים ממנה בקומדיות, החלה?

השנים האחרונות מעמידות אותי יותר ויותר מול מראה. מי זאת שם מולי? זו אני? יש פער בין החוויה הפנימית שאינה משתנה בקצב הגוף לבין הקביעה החברתית, חוקית. אני מסתכלת על עצמי גם כשאיני מול המראה ושואלת שאלות שחשבתי שנענו בגיל ההתבגרות. מי אני? איפה אני?

מעולם לא הייתי יפה, ובכל זאת השנים האחרונות מעמידות אותי יותר ויותר מול מראה. מי זאת שם מולי? זו אני? יש פער בין החוויה הפנימית שאינה משתנה בקצב הגוף לבין הקביעה החברתית, חוקית. אני מסתכלת על עצמי גם כשאיני מול המראה ושואלת שאלות שחשבתי שנענו בגיל ההתבגרות. מי אני? איפה אני?

יש בי פחד גדול מתחושה של ריקנות. וזה מוזר. כל חיי גנבתי זמן כדי לכתוב, גנבתי לא מעט זמן כדי לקרוא ועכשיו, הזמן מוגש לי על מגש של כסף (כלומר מגש 70% מהשכר), אך התחושה מבלבלת. אני מנסה להבין מהן הציפיות החברתיות ממני עכשיו. אומרים לי לכי ללמוד או לעשות "משהו לנשמה". הביטוי הזה מניח כי עד כה עבדתי רק לצרכי הגוף וכולי מתקוממת. אומרים "תתנדבי". אני מתנדבת כבר שנים בתחום שבו אני יכולה לתרום. ההתנדבות עונה רק על חלק מהצרכים. אומרים עזרי לבני ובנות המשפחה, חוזרים ואומרים לי תהני. תלמדי לברך על היש, תהיי.

באופן מוזר, ימים אלה של תחילת חיי הפרישה מזכירים לי ימים רחוקים, ימים מבלבלים שחוויתי אחרי לידת בתי הראשונה. מאישה עצמאית, החופשיה לישון, לאכול, ללכת, לבוא, לעבוד או לנפוש הפכתי להורה, כלומר למשהו אחר, למישהי אחרת. אף שכולם סביב התפעלו, לא היה לי קל. מעטות לחשו "זה קשה, בהתחלה, אחר כך זה יסתדר".

"מה יסתדר?" שאלתי "מתי אוכל לחזור לעשות, להיות, כל מה ומי שהייתי?"

התשובה הנכונה היא "אף פעם".

לצד השמחה וההתרגשות חוויתי גם אֵבֶל על האפשרויות, על העצמי שהיה ואיננו.

גם השלב הנוכחי בחיי מחייב לקבל את המורכבות הזו. גם עכשיו אני צריכה להיפרד מחלקים בי. ויש בפרידה הזו שוב ממדים ברורים של אֵבֶל.

אפשר להתבונן על העבר ואפשר להביט אל העתיד, תמיד. תצלום: ניק קרבוניס

אני מבינה שאני נדרשת להוריד מסדר היום שלי את המושג ״התקדמות״, שהוא חלק מהעולם הקפיטליסטי המערבי. זה לא קל. במקום, אני מנסה לדבר על ״נוכחות״. על הבנה שעכשיו זה כך, וכמו שקודם היה אחרת, גם אחר כך יהיה שונה.

אני מבינה שאני חייבת ללמוד איך לחיות בזיקה לאחרים, בעידן שבו מתמעטות קבוצות ההתייחסות שלי. לנסות להעמיק את הקשרים, כי עומקם של קשרים חשוב ממספרם

אני מבינה כי לאושר, לתחושת הסיפוק ואפילו לשמחה יש תנאים. וכדי לחיות היטב אני צריכה להסתגל לתנאים. אני מבינה שאני חייבת ללמוד איך לחיות בזיקה לאחרים, בעידן שבו מתמעטות קבוצות ההתייחסות שלי. לנסות להעמיק את הקשרים, כי עומקם של קשרים חשוב ממספרם.

אני יודעת שעלי למשוך חוטים עדינים מתוך מיומנויות והרגלים שאהבתי. לבחור במה שנראה לי עיקר ולהתחיל לרקום את החלק האחרון של חיי באופנים קצת אחרים.

בעידן הסחות דעת, זה אולי זה הזמן להיות ממוקדת. להכין את עצמי לאתגרים גופניים ורגשיים ובוודאי לאתגרים קוגניטיביים. אני לומדת לעבור לשבת מדי פעם בכיסא האחורי ולוותר על הצורך בשליטה. זה לא קל. אני לוקחת את האהבה הגדולה שלי ללמד וללמוד ויוצרת אתה ובה משהו קצת אחר.

אך יותר מכל, בימים האלה, אני מבינה את מקומו וחשיבותו של המרד.

המרד האקזיסטנציאליסטי. מה שחשבתי שמתאים כתפישת עולם בעיקרבלגיל ההתבגרות, מתאים לחיי עכשיו. אני זקוקה לתחושת המהפכה, שפרושה כפי שכותבת גוליארדה ספיינצה ב"אמנות השמחה", הוא להזדקן אחרת, לא על פי הציווים החברתיים תרבותיים:

"גם המילה זִקנה היא שקר, מודסטה, מילאו אותה ברוחות רפאים מפחידות כמו המילה מוות, כדי שתישארי רגועה ותכבדי את כל החוקים המבוססים. מי יודע מהי הזקנה? מתי היא מתחילה? בימיו של סטנדל היית האישה בת שלושים זקנה. אני בגיל שלושים רק התחלתי להבין ולחיות... אף אחד לא העז מעולם לדבר על הפחד – תמיד אותו פחד נצחי – הפחד להרוס את האיזונים הכוזבים המקובעים... זה הזמן לזוז, להיאבק בכל השרירים ובכל יכולת החשיבה במשחק השחמט נגד הצ׳רטה שממתינה לי. וכל שנה שנגנבה, שזכית בה, כל שעה שנתלשה מלוח השחמט של הזמן, נעשית נצחית במשחק הסופי. חשבי, מודסטה, אולי להזדקן אחרת הוא המעשה הבא של המהפכה...".

להזדקן אחרת במובן הכי אישי, אבל גם ואולי בעיקר במובן החברתי. להיות מי שמחזיקה את תחושת העתיד עבור הצעירים. דווקא בימים הלא פשוטים הללו, למצוא עבורם, עבורנו, רגעים של משמעות מתוך פרספקטיבה של זמן.

אולי ההזדקנות היא בכלל אמונה בעתיד, אמונה שיש עתיד. היא מעניקה תחושה של זמן, רציפות של תהליכי התבגרות

כי אולי ההזדקנות היא בכלל אמונה בעתיד, אמונה שיש עתיד. היא מעניקה תחושה של זמן, רציפות של תהליכי התבגרות. ימים שמעמידים אותי, אותנו, מול תחושה של סוף, מול מוות וייאוש הם גם ימים של מחשבה. ימים של הרחבת היכולת הפרטית אך גם, אני רוצה להאמין, היכולת הקולקטיבית. ללמוד להרחיב את עצמנו בתחומים שחכמת הזִקנה דווקא מוסיפה להם. להרחיב את יכולת ההשלמה, את הפרשנות המעמיקה מעט יותר, לצד הידע הרחב שנצבר עם השנים, את יכולת שיקול הדעת והסקת המסקנות. להרחיב את הפרספקטיבה של ה"עכשיו".

ולנסות לעשות זאת בלי פחד.

בגיל חמש עשרה תליתי את "שירי סוף הדרך" של לאה גולדברג על דלת חדרי. ליתר דיוק, תליתי את השיר השלישי במחזור השירים, את התפילה "לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵךְ וְהִתְפַּלֵּל, עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל". אחר כך באו ימי הציניות והשיר הזה נדחה מחמת לגלוג.

היום, כשאני מתחילה את סוף הדרך, אני רוצה לחזור להניח את השיר הזה על דלתות, ביתי, בחדרי לבי בחדרי הלב של כולנו.

רחל היימן היא סופרת המלמדת תאטרון, ספרות ויסודות התרבות לבני נוער ולוותיקים.  ספרה "חזרה" ראה אור בהוצאת "שתיים" בשנת 2022.

תמונה ראשית: הגיל מעלה מחשבות, לכאן ולכאן. תצלום: סטיב פייר