הנשיא המבוטל

בפברואר 2024 צוינו מאה שנה למותו של וודרו וילסון. לא היה נשיא אמריקני שהמוניטין שלו עבר הידרדרות מהירה ותלולה כל כך.

וילסון חרת על דגלו את גישת הרפורמה הפרוגרסיבית בבית ואת גישת שיתוף הפעולה הבינלאומי בחוץ, ולמעשה הפך לדמות המסמלת גישות אלה. כל עוד שתי המטרות הללו זכו לתמיכה נרחבת, נחשב וילסון לאחד מגדולי האמריקנים. אבל בימינו, השמאל האמריקני הכפיף את תפישת הרפורמה והליברליות הבינלאומית לפוליטיקת הזהויות, ואילו הימין האמריקני דחה את שני הרעיונות האלה כליל. מעמדו של וילסון קרס בתווך.

ב־1948, ושוב ב־1962, סקרים של היסטוריונים אמריקנים דירגו את וילסון במקום הרביעי בין הנשיאים. רק אברהם לינקולן, ג'ורג' ושינגטון ופרנקלין ד. רוזוולט הקדימו אותו.

גם נשיאים אחרים העריכו אותו מאוד. הארי טרומן כתב, "במובנים רבים, וילסון היה גדול בין גדולים". ריצ'רד ניקסון העריץ את וילסון אף יותר. הוא תלה את דיוקנו בחדר הקבינט, והוא השתמש בשולחן כתיבה שהיה לכאורה – בהמשך התברר שזו טעות – השולחן של וילסון.

'חוץ מפאולוס, ישו והנביאים הגדולים, וודרו וילסון הוא הדמות הנערצת ביותר שנתקלתי בה בהיסטוריה' - ארתור ס. לינק

ארתור ס. לינק (Link), שערך 69 כרכים של כתבי וילסון וכתב חמישה כרכי ביוגרפיה על אודותיו, הוקיר את הנשיא כך: "חוץ מפאולוס, ישו והנביאים הגדולים, וודרו וילסון הוא הדמות הנערצת ביותר שנתקלתי בה בהיסטוריה".

וודרו וילסון: דיוקן רשמי כנשיא ארצות הברית (1913), פרנק גרהם קוטס. תצלום: הבית הלבן, ויקיפדיה

אבל בשנים האחרונות נמחק שמו של וילסון מבתי ספר ואנדרטאות ברחבי ארצות הברית. פרינסטון שלו, האוניברסיטה שהוא רומם מבינוניות לגדולה בשמונה שנות כהונתו כנשיאהּ, הסירה את שמו מבית הספר למדיניות ציבורית ומאחד מבנייני המעונות. "נקטנו צעד יוצא דופן", הכריזה האוניברסיטה ביוני 2020, "כי בגלל הגותו ומדיניותו הגזענית של וילסון, שמו אינו ראוי להתנוסס על בנייני האוניברסיטה – מוסד שעל חוקריו, תלמידיו ובוגריו להיות מחויבים ללא סייג לביעור נגע הגזענות על כל צורותיו".

פעולות הגינוי האלה מתרחשות בכל רחבי הקשת הליברלית והפרוגרסיבית. מערכת ניו יורק טיימס קראה להסיר את שמו מבנייני פרינסטון וקבעה כי וילסון הוא "גזען חסר תקנה". בספר ההיסטוריה האחרון שלו, American Midnight (משנת 2023), הכותב הליברלי הבולט אדם הוכשילד (Hochschild) טוען שווילסון היה שותף לכליאתם הלא צודקת של אנשי איגודים ומתנגדי מלחמה, להתעמרות לא חוקית בהם ואף לרציחתם. ובכתב העת אטלנטיק, ההיסטוריון טימותי נפתלי (Naftali) תיאר את וילסון כ"אדם נורא ואיום שממקומו בבירת המדינה השליט מערכת של אפרטהייד".

בניגוד לדמויות היסטוריות אחרות שזוכות לביקורת מצג הפרוגרסיבים בארה"ב, אין לווילסון מגינים רבים מקרב השמרנים. להפך, השמרנים של ימינו מתעבים את וילסון אפילו יותר מהפרוגרסיבים

בניגוד לדמויות היסטוריות אחרות שזוכות לביקורת מצד הפרוגרסיבים בארה"ב, כמו רוברט אי לי וכריסטופר קולומבוס, אין לווילסון מגינים רבים בקרב השמרנים. להיפך, השמרנים של ימינו מתעבים את וילסון אפילו יותר מהפרוגרסיבים.

הכותב ג'ורג' ויל  נוהג לתבל את נאומיו בבדיחה על המסלול שעשה וילסון, מאדם שהפסיד במאבק אקדמי בפרינסטון לנשיא ש"הרס את המאה ה-20". ג'ונה גולדברג (שהיה אז עורך ב־National Review) מכתיר את וילסון בספרו Liberal Fascism(משנת 2007) בתואר "הדיקטטור הפשיסט הראשון של המאה ה-20". גלן בק נהג לנגח את וילסון בתוכניתו ב"פוקס ניוז" בתחילת העשור הקודם. בק אמר שווילסון היה "מנוול מרושע" ו"גזען מסריח". הוא סיכם בדברים הבאים: "אני שונא את האיש הזה. בכלל לא בא לי להראות את התמונה שלו".

האיבה כלפי ווילסון השפיעה גם על המשפטנים השמרנים של בית המשפט העליון. ב־2022 פרסם בית המשפט פסיקה בתיק West Virginia v. Environmental Protection Agency שצמצמה משמעותית את התקנות בנושא גזי חממה בארה"ב. בנימוקיו, השופט ניל גורסץ' הקדיש הערת שוליים לגינוי וילסון כגזען אנטי־דמוקרטי. וילסון היה אחד המלומדים האמריקנים הראשונים שחקרו את מערכת הממשל האדמיניסטרטיבי המתהווה [כלומר הממשל כמערכת המשתמשת ברגולציה לטובת הציבור], ושמרנים כמו גורסץ' הניחו שאם הם יצליחו לערער את מהימנותו, הם יצליחו גם לחתור תחת מערך הרגולציות עצמו, כולל הרגולציה העוסקת בסוגיות של איכות סביבה.

אין ויכוח על כך שווילסון אכן היה גזען. כהיסטוריון, הוא טען שהעבדים המשוחררים קיבלו את חירותם מהר מדי לאחר מלחמת האזרחים. במהלך חייו הוא השלים עם מעמדם הנחות של שחורים. כפוליטיקאי הוא אכף אותו ותרם להתמשכותו. כאדם פרטי הוא סיפר בדיחות מבזות וחיקה שחורים, ואף נהנה ממופעי מינסטרל. מספרים שהוא שיבח את "הולדתה של אומה", סרטו של ד.ו. גריפית – שמו  במקור היה "איש הקלאן" – ודימה אותו ל"כתיבת היסטוריה במכת ברק", אף שהטענה הזאת כמעט בוודאות אינה נכונה: עדים מספרים שווילסון צפה בסרט בדממה. ייתכן שהרגיזה אותו העובדה שכותרת משנה בסרט מצטטת מספרו A History of the American People כאילו הוא משבח בו את הקו קלוקס קלאן. למעשה, החלק המדובר בספר מגנה את הקלאן על אלימותו הפרועה. אבל יש לומר שווילסון התנגד רק לאמצעים שהקלאן השתמש בהם, ולא למטרותיו. הוא תמך בלב שלם בחיסולהרפורמות של תקופת השיקום באמצעות חקיקה ובתי משפט לבנים.

קודמיו של וילסון בתפקיד, וגם אלה שבאו מיד אחריו, תמכו בעמדותיו הגזעניות של וילסון

קודמיו של וילסון בתפקיד, וגם אלה שבאו מיד אחריו, תמכו בעמדותיו הגזעניות של וילסון. בנאום כניסתו לתפקיד ב־1909, ויליאם הווארד טאפט דחה את זכות ההצבעה לשחורים והצדיק את הדרתם של מהגרים מסין. הנשיא שקדם לטאפט, תיאודור רוזוולט, תמך בהתלהבות בתיאוריה הפסבדו־מדעית של ההיררכיה הגזעית שבראשה עומדים האירופאים. הממשל של וילסון הטמיע הפרדה בשירות האזרחי הפדרלי, וארבעת הנשיאים שבאו אחריו – וורן הרדינג, קלווין קולידג', הרברט הובר ופרנקלין ד. רוזוולט – שימרו אותה.

האם נפסול אותו ואת כל מה שהוא עשה רק כי הוא האמין בעליונות האדם הלבן, האירופי? הנשיא תאודור רוזוולט (1904), תצלום: Pach Brothers. ספריית הקונגרס, ויקיפדיה.

אין בכוונתי לזכות את וילסון מההאשמות נגדו, וגם לא לתלות אותן בתקופה שהוא חי בה. לדמויות היסטוריות יש אחריות מלאה להשקפותיהן, לדבריהן ולמעשיהן. אבל אם אנחנו עומדים להפוך אדם אחד ויחיד לנבל הגדול של תקופתו – להפוך אותו לפנים של הגזענות הרווחת בחוגים ההם באותו זמן – ההתמקדות בווילסון מחייבת ביאור: למה הוא ולא טאפט או קולידג'?

המסקנה המתבקשת היא שאת וילסון מורידים כיום לשפל מכיוון שהוא הגיע לפסגות נישאות. בזים לו כיום כי החיבור שלנו לכל מה שנחשב בעבר ל"טוב ויפה", נחלש והולך.

הנה סיפור שליברלים נהגו לספר פעם על וילסון.

אחרי שזכה בבחירות של 1912, וילסון קטע ארבעים שנות שלטון שמרני בפוליטיקה האמריקנית והוציא לפועל את הרפורמה החברתית הנרחבת ביותר במדינה מאז שנות השישים של המאה ה-19.

במקום המיסים הגבוהים שהיו נהוגים לפניו, וילסון והדמוקרטים הטמיעו מס הכנסה שהיה צעד ראשון בדרך למדיניות פיסקלית מאוזנת יותר בארה"ב – אחד מחטאיו החמורים בעיני מבקריו השמרנים

בעזרת הרוב שהשיג בשני בתי הקונגרס הוא הוריד את מכסי המגן שגלגלו את עלויות התפעול של הממשלה לפתחו של האדם העובד. במקום המיסים הגבוהים האלה, וילסון והדמוקרטים הטמיעו מס הכנסה שהיה צעד ראשון בדרך למדיניות פיסקלית מאוזנת יותר בארה"ב – אחד מחטאיו החמורים בעיני מבקריו השמרנים.

ממשל וילסון גם התקין בארה"ב מערכת בנקאית מרכזית, "הפדרל ריזרב", כדי לבלום את הדפלציה הנובעת מהשימוש בתקן הזהב. תקן הזהב נוטה לבכר את המלווים על חשבון הלווים, והממשל הבטיח שהפדרל ריזרב ייצג את האינטרס הציבורי ולא יישלט על ידי בנקים פרטיים גדולים כפי שהעדיפו רפובליקנים רבים בזמנו. אנשי וילסון הטמיעו את הרגולציה הפדרלית הראשונה בארה"ב לשכר ושעות עבודה. וילסון והרוב שלו בקונגרס העבירו חוקים נגד פרקטיקות תאגידיות נצלניות והקימו את נציבות הסחר הפדרלית כדי שתאכוף את החוקים האלה.

וילסון החל לתמוך בזכות הצבעה לנשים במהלך כהונתו. הוא התנגד לאיסור על שתיית אלכוהול, אף שבתחום זה לא נחל הצלחה. פעמיים הוא הטיל וטו על מבחני האוריינות למהגרים שקדמו למגבלות ההגירה האתניות המפלות של שנות העשרים. לראשונה בתולדות ארה"ב הוא הגיש את מועמדותו של יהודי, לואי ברנדייס (Brandeis), לבית המשפט העליון (לפני כן, כמושל ניו ג'רזי, וילסון גם מינה יהודי ראשון לבית המשפט העליון של המדינה). אחרי שארה"ב נכנסה למלחמת העולם הראשונה, הממשל של וילסון הלאים את מערכת הרכבות האמריקנית. הוא פישט את רשת המסילות, ייעל את פעילות הרכבת ושיפר את השכר ותנאי העבודה בתעשיית העצומה והחשובה הזאת – ואז הפריט אותה מחדש במהירות.

החידושים המרשימים ביותר של וילסון היו בזירת היחסים הבינלאומיים. הוא נתן אוטונומיה ניכרת לפיליפינים, הנכס הקולוניאלי הגדול ביותר של ארה"ב, וסלל את דרכה לעצמאות מלאה. וילסון נשא ונתן על פיצויים לקולומביה, שאיבדה את פנמה במהפכה שתיאודור רוזוולט התסיס. הוא התנגד להתערבות צבאית במהפכה המקסיקנית וניסה לשאת ולתת על סיום מלחמת העולם הראשונה. כשנכפה עליו לבסוף להצטרף למלחמה, וילסון שאף להשיג שלום נדיב ומתמשך לכל הצדדים. הוא תלה את תקוותיו בחבר הלאומים, ואף שהפרויקט הזה נכשל בגדול, הוא הכשיר את הקרקע לגלגולים מוצלחים יותר של מוסדות ביטחון קולקטיביים אחרי 1945. סאמנר ולס, שהיה יועץ הביטחון הלאומי הבולט של פרנקלין ד. רוזוולט, כתב ב־1944 שחזון הסדר העולמי של וילסון הסעיר את הדור שלו "עד עמקי הווייתנו האינטלקטואלית והרגשית".

וילסון לא רצה להתערב במלחמה באירופה. הוא נכשל. ואז הוא ניסה לשאת ולתת על שלום. הוא נכשל שוב

אפילו בשיא תהילתו של וילסון, מעריציו המתוחכמים ביותר הוסיפו הסתייגויות להערצתם. וילסון לא רצה להתערב במלחמה באירופה. הוא נכשל. ואז הוא ניסה לשאת ולתת על שלום. הוא נכשל שוב. את מחויבותו להגדרה עצמית הוא לא החיל על המדינות הקטנות של חצי הכדור שלו: ב־1914 הוא הורה על התערבות אמריקנית בהאיטי, שהפכה לכיבוש של עשרים שנה.

"אני נייטרלי אבל אני לא פוחד מאף-אחד מהם", כרזה המלגלגת על הנייטרליות של ארה"ב במלחמת העולם הראשונה (1915), ואלס רובינסון. תצלום: ויקיפדיה

מעריציו של וילסון גם לא יכלו להכחיש שכל הכישלונות האלה היו אשמתו במידה רבה. בכתיבתו האקדמית שיבח וילסון את גישת הפשרה והוויתור. כנשיא, ויתוריו הראשונים ללבנים הדרומיים עלו לו בתמיכת חלק מהשחורים הצפוניים שנטשו את המפלגה הרפובליקנית ב־1912 כדי להצביע לו.

אחד מהשחורים שתמכו בו בבחירות ההן היה ו.א.ב. דו בויז. שנה לאחר מכן קונן דו בויז על החלטתו להצביע לווילסון בטור שכתב ל־The Crisis, כתב העת של איגוד זכויות השחורים NAACP: "אף מעשה ממעשיך ואף מילה ממילותיך מאז הבחירות לא נותנת סיבה לחשוב שיש לך שמץ של עניין בשחורים או שמץ של רצון להקל את מצבם הבלתי נסבל". וילסון נפגש עם מצביעים שחורים מפוכחים ב־1913, ושוב ב־1914. המפגש השני הסתיים בהתפרצות זעם נדירה של וילסון. הוא הורה לאורחיו להסתלק ממשרדו וסירב לקבל אותם שוב. ככל שנשיאותו התקדמה הוא נעשה נוקשה יותר ומשוכנע יותר בצדקת דרכו וברשעותם של יריביו.

אחרי שעבר שבץ קשה ב־1919. הוא נאחז בכהונתו אף שבקושי הצליח לזוז או לתקשר, ואשתו ורופאו הסתירו את מצבו (התיקון ה־25, שאושר ב־1967, נותן פתרון לבעיית וילסון – נשיא שאינו מסוגל לבצע את תפקידו אך מסרב להתפטר). חלק גדול מהמעשים האפלים ביותר של הממשל שלו נעשו בתקופת החולשה הזאת

עבירותיו של וילסון התרבו אחרי שעבר שבץ קשה ב־1919. הוא נאחז בכהונתו אף שבקושי הצליח לזוז או לתקשר, ואשתו ורופאו הסתירו את מצבו (התיקון ה־25, שאושר ב־1967, נותן פתרון לבעיית וילסון – נשיא שאינו מסוגל לבצע את תפקידו אך מסרב להתפטר). חלק גדול מהמעשים האפלים ביותר של הממשל שלו נעשו בתקופת החולשה הזאת: גירוש המוני של פעילים פוליטיים רדיקלים שנולדו מחוץ לארה״ב; פסיביות אל מול פוגרומים רצחניים נגד שחורים שנעשו בערים הגדולות; אישור בפעול של הנטיות הדכאניות והריאקציונריות ביותר בחברה האמריקנית.

בעידן ההגמוניה הליברלית באקדמיה ביקשו ההיסטוריונים לשקול את שגיאותיו וחטאיו של וילסון כנגד הישגי הממשל שלו והגיעו למגוון מסקנות. אבל העידן ההוא הסתיים. אנחנו חיים עכשיו בתקופה מקוטבת יותר של קיצונים אידיאולוגים הן משמאל הן מימין. לֶרְנְד הֶנד, שופט פדרלי מהולל מעידן וילסון, שיבח "את הרוח הלא בטוחה כל כך בצדקתה". ואנו בזמננו מיגרנו את הרוח הזאת מן העולם. אנחנו בטוחים עד מאוד בצדקתנו. אין לנו סבלנות למי שטועה בעיננו ולו במעט.

בגלל הקנאות הזאת, אנחנו מסרבים להבין את הדורות הקודמים כפי שהם הבינו את עצמם. אנחנו מצפים מהם בדיעבד לארגן את הקטגוריות המנטליות שלהם כפי שאנחנו מארגנים את שלנו, ומתאכזבים כשאנחנו מגלים שלא כך היה.

"ארבעת הגדולים" בוועידת פריס, מאי 1919. בתוך פחות מחצי שנה, וילסון (ראשון מימין) ילקה בשבץ ולא יתפקד. הציבור לא ידע על נבצרותו. תצלום: אדוארד ג'קסון, צבא ארה"ב, ויקיפדיה.

כיום יש לנו נטייה לתפוש את השוויון הכלכלי והשוויון הגזעי כמטרות הכבולות זו לזו. לפני מאה שנה זה ממש לא היה כך. בסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים, רבים מהאמריקנים שסלדו מהכוח התאגידי היו גם המתנגדים הגדולים ביותר לשוויון הגזעי, והאמריקנים שהתנגדו יותר מכול לרפורמה כלכלית קיוו לגייס את המיעוטים כבעלי בריתם.

התומך המרכזי בהפרדה גזעית בממשל וילסון היה מנכ"ל הדואר שלו, טקסני בשם אלברט סידני ברלסון. לפני 1913, כ־4,000 מתוך 200 אלף עובדי הדואר היו שחורים. ברלסון פיטר מנהלי סניפי דואר שחורים בכל רחבי הדרום. במטה הדואר בבירה וושינגטון הוא קיבץ את שבעת הפקידים השחורים של המשרד והפריד אותם מהעובדים הלבנים. ברלסון החיל הפרדה גם על חדרי אוכל והשירותים. כשארה"ב הכריזה מלחמה על גרמניה, ברלסון השתמש בכוחו כדי למנוע משלוח כתבי עת ועיתונים של מתנגדים בדואר – הדרך המרכזית שבה הגיעו רוב המגזינים הקטנים לקהל הקוראים שלהם. בלי שימוע, בלי ערעורים. פעולה שנעשתה מתוך גחמה אישית.

מההיסטוריה האומללה הזאת אפשר להסיק שברלסון היה ריאקציונר גמור. אבל זה לא נכון.

ברלסון נבחר לבית הנבחרים ב־1898 והוכיח את עצמו מיד כפרוגרסיבי ותומך רפורמות. הוא התנגד בתוקף לשימוש בצווים פדרליים נגד שביתות של איגודי עובדים. הוא קרא להנמכת מכסי המגן ולמס הכנסה מאוזן. הוא התנגד לתקן הזהב. ברלסון ואשתו אדל היו תומכים נלהבים בזכות ההצבעה לנשים בטקסס. אחת מבנותיהם, לורה, נבחרה לבית המחוקקים של טקסס ב־1928, האישה הרביעית בלבד שהגיעה לשם.

הסתירה הזאת בין ברלסון הגזען הלבן לברלסון הרפורמטור החברתי חזרה אצל רבים מאנשי ממשל וילסון. ג'וזיפוס דניאלס, מזכיר הצי של וילסון, היה גזען אלים אף יותר מברלסון. כעורך עיתון בעיר ראליי, דניאלס הלהיט את ההתקוממות של 1898 שמחצה את שרידי הזכויות הפוליטיות של השחורים בקרוליינה הצפונית. דניאלס תמך ברגולציה של הרכבת ובהשקעה גדולה יותר בחינוך ציבורי. פרנקלין ד. רוזוולט מינה אותו בהמשך לשגריר למקסיקו, ובתפקידו זה התנגד דניאלס למהלך אמריקני לביטול הלאמת תעשיית הנפט במקסיקו והזדהה עם מתנגדי פרנקו במלחמת האזרחים הספרדית.

הנתק בין גזע לרפורמה עבד גם הכיוון ההפוך. יריבו הפוליטי החזק והשנוא ביותר של וילסון היה הנרי קבּוֹט לודג' (Lodge), מנהיג הרפובליקנים בסנאט אחרי 1918. ברוב המובנים היה לודג' שמרן עמוק: אביר הזכויות התאגידיות, תקן הזהב ומכסי המגן הגבוהים. כאימפריאליסט נלהב הוא קרא לסיפוח הפיליפינים ופוארטו ריקו. לודג' תיעב את המהגרים החדשים ממזרח ודרום אירופה והתייחס אליהם בחשדנות. כש־אחד עשר מהגרים איטלקים נרצחו בלינץ' בניו אורלינס ב־1891, הוא פרסם מאמר המצדיק את הפשע. אבל לודג' חיבר גם הצעת חוק חשובה מ־1890 שהגנה על זכות ההצבעה של שחורים בדרום והיה מתומכיה המובילים – הצעה אחרונה מסוגה בקונגרס עד לעידן זכויות האדם המודרני.

בתקופת וודרו וילסון, סוגיות ותפישות עולם התקבצו באורח שונה מאוד מבימינו. היו תומכים אדוקים בזכויות השחורים שגילו איבה מרה למהגרים קתולים; לתומכים רבים בזכות ההצבעה לנשים היו דעות גזעניות; חלק מתומכי זכויות העובדים תמכו גם בחרם על לימוד האבולוציה; בין המצדדים הנלהבים בחופש המחקר האקדמי היו מי שהאאוגניקה ריתקה אותם

בתקופת וודרו וילסון, סוגיות ותפישות עולם התקבצו באורח שונה מאוד מבימינו. היו תומכים אדוקים בזכויות השחורים שגילו איבה מרה למהגרים קתולים; לתומכים רבים בזכות ההצבעה לנשים היו דעות גזעניות; חלק מתומכי זכויות העובדים תמכו גם בחרם על לימוד האבולוציה; בין המצדדים הנלהבים בחופש המחקר האקדמי היו מי שהאאוגניקה ריתקה אותם; ובין ראשוני התומכים באוטונומיה המינית היו כאלה שנמשכו לפשיזם או לקומוניזם, והיו אף אחדים – כמו ג'ורג' ברנרד שו  – שנמשכו לשניהם.

מה אנחנו אמורים לעשות עם המידע הזה? הגברים והנשים המובילים של העבר האמריקני היו נגועים לא אחת בתפישות גזעניות ואחרות שנראות לנו מתועבות כיום. אבל אנחנו חוטאים מאוד להם ולעצמנו אם תיעוב הוא התחושה היחידה שאנו חשים כלפיהם. את המדינה הטובה והיפה שאנו חיים בה כיום ירשנו ממנהיגים פגומים כמו וילסון, גם אם יש בשמאל אנשים שהמחשבה הזאת מעוררת בהם אי נוחות רבה. וההתקדמות ההדרגתית של ארה"ב מאז ,1787 התאפשרה מכיוון שווילסון ומנהיגים אחרים הוקירו וכיבדו את התוכנית המקורית שלה – גם אם בימין יש האומרים שהם בגדו בה. אם נדרוש מהאמריקנים לשמר את עברם המשותף בלי לשנותו, נדון את המבנה כולו להתמוטטות, ואם נלמד את האמריקנים לבוז לעברם המשותף, נדון אותם לעתיד שכולו מאבקי כוחות בין קבוצות בלי כללים או סייגים.

היום אנו רואים זאת אחרת: במופעי מינסטרל, בדרן לבן היה צובע פניו בשחור ומחקה סטראוטיפים של אפרו-אמריקנים. שחזור של כרזה מ-1900, מאת Strobridge Litho Co. תצלום: ויקיפדיה

"זה יהיה צחוק הגורל אם הממשל שלי ייאלץ לעסוק בעיקר בנושאי חוץ". את המילים המפורסמות האלה אמר וודרו וילסון לאחד מחבריו זמן קצר לפני השבעתו. הגורל אכן צחק.

וילסון הוא אחד הנשיאים המעטים שהורישו לנו "-איזם". אין ושינגטוניזם, אין לינקולניזם, אין רוזוולטיזם, אבל יש "וילסוניאניזם". הווילסוניאניזם נתפש באופן גורף למדי כתופעה שלילית – דבר רע ומסוכן במקרה הרע, ודבר תמים ומתוק אך בלתי מציאותי במקרה הטוב.

וילסון לא היה תמים כלל וכלל. הוא גדל בדרום ההרוס שמלחמת האזרחים השאירה אחריה. לפני שהיה לנשיא, הוא נהג להזהיר בכתביו מפני ביטחון יתר בבני האדם ומפני ודאות יתר בנוגע למוסדות האדם

אבל וילסון לא היה תמים כלל וכלל. הוא גדל בדרום ההרוס שמלחמת האזרחים השאירה אחריה. לפני שהיה לנשיא, הוא נהג להזהיר בכתביו מפני ביטחון יתר בבני האדם ומפני ודאות יתר בנוגע למוסדות האדם.

בנאום שנשא בקונגרס ב־2 באפריל 1917, ובו דרש מהצירים לאשר יציאה למלחמה, התעקש וילסון ש"יש להפוך את העולם למקום בטוח עבור הדמוקרטיה". בימינו, אמריקנים נוטים לפרש את המילים האלה כשבועה להמרת העולם כולו לדמוקרטיה, אבל וילסון התכוון לומר שהאומה אינה יכולה להמשיך לצפות שהגיאוגרפיה שלה – "מצבה המנותק והמרוחק", כפי שאמר ושינגטון בנאום סיום כהונתו – תמשיך להבטיח לה את ביטחונה. ארה"ב גדלה יותר מדי, פערי הזמן והמרחב הצטמקו, והמדינה אינה יכולה לחמוק עוד מהשפעות פעולותיהן של מדינות שנחשבו בעבר מרוחקות. וילסון הבין כי האיום על "השלום והחירות... הוא קיומן של ממשלות אוטוקרטיות המגובות בכוח מאורגן שכפוף אך ורק לרצונן ולא לרצון העמים שלהן". לא כל האומות יהיו דמוקרטיות ולא כל האומות יכולות להיות דמוקרטיות, אבל מאותו רגע והלאה, השלום והחירות של אמריקה לא יישמרו הודות לגיאוגרפיה אלא הודות ל"שותפות של מדינות דמוקרטיות".

רבים ממבקריו כיום נרתעים מחזון ההדדיות הבינלאומית הזה. הם כמהים למדיניות המתבססת על שליטה במעט מדינות־לקוחות, ורוצים להתעלם משאר העולם ולהתבצר מאחורי חומות הגבול והגנות הסחר.

אנשים שנוקטים בעמדה הזאת מזדהים עם תנועת "אמריקה תחילה", אבל יתכן שאינם מודעים לכך שווילסון עצמו השתמש בביטוי הזה כסיסמה בקמפיין הבחירות שלו ב־1916 כדי לגנות את השדולות האתניות מצד אחד, כי הן היו בעיניו פרו־גרמניות מדי, ואת בעלי האינטרסים התעשייתיים והפיננסיים מצד שני, כי תמיכתם הלהוטה מדי בבעלות הברית הייתה חשודה בעיניו. בשנות השלושים והארבעים של המאה ה-20, תומכי ההתבודדות ואוהדי מדינות הציר מ"ועדת אמריקה תחילה" ניכסו להם את הסיסמה הזאת, אבל בגלל התרעומת על פרל הרבור ועל זוועות אושוויץ היא איבדה את הלגיטימיות שלה למשך הרבה מאוד זמן – אך לא לנצח.

אמריקה תחילה? אמריקה מתבודדת מן העולם? המציאות טפחה על פניה בדצמבר 1941, בפרל הרבור - מראה ממטוס יפני שהשתתף בתקיפה. תצלום: הצי הקיסרי היפני, ויקיפדיה

עכשיו, במאה ה-21, אנחנו עדים לתופעה משונה מאוד: פוליטיקאים משתמשים בביטוי 'אמריקה תחילה' כדי לתקוף את האידיאלים הנעלים ביותר של וילסון

עכשיו, במאה ה-21, אנחנו עדים לתופעה משונה מאוד: פוליטיקאים משתמשים בביטוי "אמריקה תחילה" כדי לתקוף את האידיאלים הנעלים ביותר של וילסון. בפברואר 2023, אחד המבקרים החריפים ביותר של התמיכה האמריקנית באוקראינה הדמוקרטית נאם במכון המחקר השמרני Heritage Foundation. דבריו של סנטור ג'וש האוולי היו ביסודם התקפה על וילסון:

״וודרו וילסון, כזכור לכם, היה נשיא שפניו לזירה הבינלאומית. הוא היה 'גלובליסט' מסור, דרך אגב. כלומר, הוא חשב ׳שעלינו להפוך את העולם למקום בטוח עבור הדמוקרטיה׳. זאת השורה הידועה שלו. ואני חושב שמה שראיתם הוא שאחרי המלחמה הקרה, דור שלם של קובעי מדיניות אמריקנים אמרו שהרגע הווילסוניאני הגיע. גבולות אינם חשובים עוד. הייחודיות האמריקנית אינה חשובה. אנחנו נדאג שכל העולם יהיה יותר כמו אמריקה ואנחנו נדאג שאמריקה תהיה יותר כמו העולם ותהיה אינטגרציה גלובלית אדירה״.

וילסון לא חשב כמעט דבר מהדברים האלה. הוא חשב שאי אפשר עוד לנתק את הביטחון האמריקני מביטחונם של אחרים, ושהכוח האמריקני יתקבל על ידי אחרים רק אם הוא יגובה בערכים אוניברסליים. וילסון הסביר זאת באופן המפורש ביותר בנאומו בקונגרס בינואר 1918. הנאום ידוע הודות ל־14 הנקודות שהוא הגדיר כמטרותיה של ארה"ב במלחמה. אבל העיקרון שהיה בבסיס כל הנקודות האלה היה חשוב יותר מכל  אחת מהן:

״על כן, במלחמה הזו איננו מבקשים דבר מה בשביל עצמנו, אלא שהעולם יהיה מקום ראוי ובטוח לחיות בו, ובייחוד שיהיה בטוח לכל אומה שוחרת שלום הרוצה, כמונו, לחיות את חייה, לקבוע את מוסדותיה ולדעת שעמי העולם האחרים מבטיחים לה צדק והוגנות כמגן מפני שימוש בכוח ובתוקפנות אנוכית. כל עמי העולם הם בעלי עניין בכך, ואנו מצדנו רואים בבירור שאלא אם נעשה צדק עם אחרים הם לא יעשו צדק עמנו״.

וילסון היה המנהיג הראשון בעולם שתפש את מושג הביטחון כתועלת שמדינות תמימות דעים יכולות לחלוק זו עם זו

וילסון היה המנהיג הראשון בעולם שתפש את מושג הביטחון כתועלת שמדינות תמימות דעים יכולות לחלוק זו עם זו. עד אז, כל מעצמה ניסתה לעקוף את האחרות בגודל הצבא וגודל הצי ולצבור כמה שיותר קולוניות. התחרות הזאת הובילה להתפרצות ההרסנית של המלחמה הגדולה. וילסון זיהה אפשרות לדרך אחרת: ערכים משותפים יוכלו לכונן בסיס יציב יותר לשלום בין מדינות מתקדמות מאשר החתירה לשליטה צבאית.

רק לארה"ב היו העושר והכוח להוציא את החזון הזה מן הכוח לפועל. אך האמת הטראגית היא שלא ארה"ב ולא העולם לא היו מוכנים לחזון הזה בימי חייו של וילסון. לנשיא עצמו לא היו המיומנות, המומחיות והטקט הנדרשים כדי לממש אותו. אבל החזון נשאר רדום בהמתנה להזדמנות עתידית.

איש חיל האוויר האמריקני בשיחה עם עמית פורטוגזי בתרגיל של נאט"ו שעירב גם כוחות של דנמרק, צרפת, הולנד וספרד (2018). תצלום: נאט"ו

איני מעריץ גדול של וילסון. יש הלצה ידועה שנוהגים לייחס לווינסטון צ'רצ'יל (שגם הוא היה מורליסט פוליטי), העשויה להתאים לאישיותו הסגפנית של וילסון: "היו לו כל המידות הטובות שאני סולד מהן ואף אחת מהמידות הרעות שאני מעריץ". ערב עם תיאודור רוזוולט היה יכול להיות כיף גדול, אבל רובנו היינו מעדיפים להיפרד מווילסון בברכת לילה טוב בשעה מוקדמת – בייחוד מרגע שהוא גילה שסוג ההומור האהוב עליו הוא חמשירים מעט גסים.

הגזענות של וילסון הייתה צוננת כשנינותו. הוא התחיל את קריירת ההוראה שלו בברין מאר קולג'. עבדה איתו שם בת של כומר התומך ביטול העבדות, והיא אמרה לאחד הביוגרפים הראשונים שלו כי וילסון היה האדם הלבן הדרומי הראשון שהיא פגשה שלא גילה אפילו שמץ של חום כלפי שום אדם שחור.

הרפורמות של וילסון בתחומי מכסי המגן, הבנקאות והרגולציה נבעו בעיקר מחתירה לרציונליות ויעילות, ולא מאמפתיה וחמלה. הממשלות הליברליות הבריטיות ששלטו במדינה מ־1905 ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה התקינו את הפנסיות וקצבאות האבטלה הראשונות במדינה. בארה"ב, תוכניות נרחבות לביטוח לאומי הופיעו רק אחרי הניו דיל בשנות השלושים.

כמנהיג של מדינה במלחמה, וילסון נשמע באופן מוחלט לעצותיהם של אנשי צבא מקצועיים אף שהם צברו את ניסיונם במלחמות קטנות נגד אויבות חלשות. הגישה הזאת עלתה בחיי חיילים רבים כשג'ון פרשינג, הקצין הבכיר של הצבא, התנגד לניסיונותיהם של הבריטים והצרפתים להנחיל לחיילים האמריקנים את הלקחים הכואבים שהם למדו מניסיונם בשנים קודמות בחזית המערבית. האמריקנים נכנסו לקרב ב־1918 עם טקטיקות של "גל אנושי" שעלו לבריטים ולצרפתים ביוקר.

כל המעורבות העיקריות השתוקקו להפסקת אש, אך אף אחת לא העזה להיות הראשונה שתבקש זאת. כולן נשאו עיניים אל ארה"ב שתוביל את המהלך, כפי שעשתה בשיחות השלום אחרי מלחמת רוסיה-יפן ב־1904-5. היסוסו של וילסון לקבל על עצמו את התפקיד הזה, או להאציל את המשימה על אדם שעשוי היה להצליח בה, הרסה את ההזדמנות

הכישלונות החמורים ביותר של וילסון היו במשימתו המועדפת כמשכין שלום. כפי שמספר הדיפלומט האמריקני לשעבר פיליפ זליקו (Zelikow) בספרו החריף The Road Less Traveled (משנת 2021), וילסון קלקל באופן אישי הזדמנות אמיתית להגיע לשלום במחצית השנייה של 1916. כל המעורבות העיקריות השתוקקו להפסקת אש, אך אף אחת לא העזה להיות הראשונה שתבקש זאת. כולן נשאו עיניים אל ארה"ב שתוביל את המהלך, כפי שעשתה בשיחות השלום אחרי מלחמת רוסיה-יפן ב־1904-5. היסוסו של וילסון לקבל על עצמו את התפקיד הזה, או להאציל את המשימה על אדם שעשוי היה להצליח בה, הרסה את ההזדמנות.

האם נשפוט רק את הגזענות ואת הסטראוטיפים, או שנראה את ההקשר ואת התקופה? כרזת תעמולה אמריקנית לעידוד ההתגייסות למלחמה באירופה (1917), הארי רייל הופס, ספריית הקונגרס. תצלום: ויקיפדיה

כשהמלחמה הסתיימה במקום זאת בהתמוטטות גרמניה ב־1918, וילסון לא עיכל את אתגרי ההתאוששות הכלכלית בבית או בחוץ ולמעשה בכלל לא התייחס אליהם. הוא היה אדם של רעיונות ואידיאלים, לא של חישובים וחשבונות. אדם של מילים, לא של מספרים. ארה"ב שקעה במיתון כלכלי חמור ב־1920. אירופה המצולקת והרעבה סבלה אף יותר. בבחירות של אותה שנה הביעו המצביעים את דעתם הנחרצת על המפלגה של וילסון.

ארה"ב התעקשה דווקא לגבות את חובות המלחמה שלה מבעלות בריתה לשעבר. וכדי להצליח לשלם לה, הן נאלצו לסחוט שילומים מגרמניה. וגרמניה, כדי לממן את השילומים, לוותה סכומי עתק ממלווים אמריקנים פרטיים. מעגל החוב הזה שנוצר בגלל מכסי המגן היה אחד הגורמים שהניעו את השפל הגדול הרה האסון

הקונגרס הרפובליקני של שנות העשרים חזר אל מכסי המגן הגבוהים של המאה התשע עשרה וחיסל כל תקווה שגרמניה, בריטניה, צרפת, בלגיה, איטליה ומשתתפות אחרות במלחמה יוכלו להחזיר את עצמן לנורמליות כלכלית באמצעות ייצוא. ארה"ב התעקשה דווקא לגבות את חובות המלחמה שלה מבעלות בריתה לשעבר. וכדי להצליח לשלם לה, הן נאלצו לסחוט שילומים מגרמניה. וגרמניה, כדי לממן את השילומים, לוותה סכומי עתק ממלווים אמריקנים פרטיים. מעגל החוב הזה שנוצר בגלל מכסי המגן היה אחד הגורמים שהניעו את השפל הגדול הרה האסון.

הדמוקרטים שבאו אחרי וילסון סבלו מפיצולים אזוריים ותרבותיים חריפים. נדרשו להם 103 הצבעות כדי לקבוע מועמד נשיאותי בכנס שלהם בניו יורק ב־1924. הרפובליקנים ניצחו בקלות בבחירות של אותה שנה, וגם באלה של 1928, כי המצע שלהם יצא נגד המלחמה של וילסון והמיתון שהיא חוללה. נדרשה מלחמה נוספת, נוראה אף יותר מקודמתה, כדי שמורשת מדיניות החוץ של וילסון תשתקם סוף סוף. האמריקנים ובעלי בריתם הקימו מוסדות של ביטחון קולקטיבי, סחר חופשי ומשילות עולמית אחרי 1945, והאידיאלים הנעלים ביותר של וילסון התממשו סוף סוף.

זהו הווילסון שממשיך עד היום להיות האיש שייסד והגדיר את ההנהגה האמריקנית העולמית. הנרי קיסינג'ר, שתיעב את וילסון וקיווה (כך אני חושד) לתפוס את מקומו כאינטלקטואל בכיר בזירה הפוליטית, נאלץ להודות בספרו "דיפלומטיה" מ־1994 (בתרגום דוד בן נחום): "מאז קו פרשת המים שהיוותה נשיאותו של וילסון, צעדה מדיניות החוץ האמריקנית לאור האידיאליזם שלו, והיא מוסיפה לצעוד לאורו עד היום". אני מאמין בכל לבי שארה"ב היא כוח שעשה טוב בעולם במאה ה-20 ובמאה ה-21. אם גם אתם חושבים כך, עלינו להפנות את הערכתנו בראש ובראשונה להישג היסודי של הנשיא שהפעיל לראשונה את הכוח הזה.

גם מי שיש לו ביקורת רבה על וודרו וילסון, האיש או הנשיא, צריך להסתייג מהצנזורה הגורפת והלא מאוזנת שמחילים עליו בעשור האחרון. וילסון היה רפורמטור גדול בארה"ב. הוא היה הנשיא האמריקני הראשון שהבין והסביר איך אפשר להשתמש בכוח האמריקני כדי להפיץ שלום ולהבטיח עולם דמוקרטי בעתיד.

כשארה"ב מתייצבת לסייע לאוקראינה להגן על עצמה מפני הפלישה הרוסית, או לסייע לגיאנה להתגונן מפני האיומים של ונצואלה, כשהיא חותרת לכונן שלום באמצעות הסכמי סחר חופשי וחוברת לבעלות בריתה כדי להרתיע מדינות תוקפניות, היא מדברת בשפה שוודרו וילסון בחר בשבילה לראשונה

הרעיונות והאידיאלים שלו הם עדיין הבסיס למהלכים הנדיבים והמצליחים ביותר של מדיניות החוץ האמריקנית. למילותיו עדיין יש תוקף, מאה שנה אחרי שנאמרו לראשונה, זמן רב אחרי שהמבקרים בני תקופתו נשכחו. כשארה"ב מתייצבת לסייע לאוקראינה להגן על עצמה מפני הפלישה הרוסית, או לסייע לגיאנה להתגונן מפני האיומים של ונצואלה, כשהיא חותרת לכונן שלום באמצעות הסכמי סחר חופשי וחוברת לבעלות בריתה כדי להרתיע מדינות תוקפניות, היא מדברת בשפה שוודרו וילסון בחר בשבילה לראשונה.

אז כיצד יש להבין אנשים מימים עברו אם העקרונות והדעות הקדומות שלהם שונים מאלה שרווחים כיום? בנאום שנשא ב־1896הכריז וילסון:

״אין קל מזיוף העבר. די בלמידה נטולת רוח וחיים. אם גוזלים מן העבר את חיותו, אם מאבנים אותו בדקדקנות יתר, אם מנתחים אותו בתחכום יתר, אם מצננים אותו בהערות נטולות חמלה, הופכים אותו לדבר מת משל היה תרגיל אקדמי ותו לא... אחרי ככלות הכול, מטרתנו האמיתית והרצויה אינה לבאר אותו אלא לתפוש אותו, להתרועע עמו, לקרב את רוחנו אליו כדי שלעולם לא נצליח להתנער מתחושת האחריות״.

לאמריקה המודרנית יש אחריות כזאת בדיוק כלפי וילסון. הוא הראה לעולם המודרני את הדרך. הוא לא הגיע ליעד הנחשק, אבל גם אנחנו לא. אם נבטל את וילסון, נעצים את כל מי שמבקש לחתור תחת המטרות הרמות שהוא שאף להשיג. אלה מטרות שעדיין כדאי לשאוף אליהן. אם תומכי ההנהגה האמריקנית העולמית רוצים להגשים אותן, אל להם להשליך הצדה את מורשתו המעשית והמוסרית של וודרו וילסון.

הכירו בפגמיו ובכישלונותיו. ואז השיבו את שמו של וילסון למקומות הכבוד שמהם הוא נמחק בחופזה ולא בצדק.

דייוויד פרום (Frum) כותב באטלנטיק.

Copyright 2024 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

כל הזכויות שמורות ל"אלכסון".

תורגם במיוחד ל"אלכסון" על ידי תומר בן אהרן.

תמונה ראשית: הפסל בריאנט בייקר עובד על פסל של וודרו וילסון שיועד להימסר לחבר הלאומים (1938). תצלום: FPG, אימג'בנק / גטי ישראל