חשיפה מושלמת

לא מזמן לקחתי את שתי בנותיי לתערוכת איכות הסביבה Green Expo במרכז מנהטן. עצרנו בדוכנים השונים ולמדנו על קומפוסט, על מִחזור בגדים ועל העברת עודפי מזון ממסעדות אל דרי הרחוב במקום אל המזבלה. הבנות שלי הן בנות 4 ו-8, והן נמשכו לאזור משחק שהוקם על ידי עמותה של אמנות קהילתית, שעושה שימוש בעיצובים מסחריים שנפסלו. הייתה תחושה שמדובר באירוע צופה פני עתיד שמבוסס על ערכים חשובים ואציליים. אבל בעצם זה היה אירוע המיתוג המושלם, איני היחידה שהגיעה למסקנה הזאת. אישה בשנות העשרים לחייה ביקשה ממני לצלם אותה תורמת שתי מזוודות עצומות של בגדים מנצנצים. "בשביל האינסטגרם שלי", היא הסבירה. ביקשתי ממנה לצלם אותי עם המבנים שהבנות שלי הרכיבו משעוני סווטש וקוביות. "בשביל הפייסבוק שלי", הסכמתי. ירוק באמת מצטלם יפה.

אם אתם מסוג האנשים שמסתובב ברשתות חברתיות – כלומר אם אתם מעל גיל 12 – אתם בטח מכירים את הדחף להציג דברים חיוביים בנוגע לעצמכם בפייסבוק, בטוויטר, בלינקדאין, באינסטגרם, בסנפצ'אט וברשתות אחרות

אם אתם מסוג האנשים שמסתובב ברשתות חברתיות – כלומר אם אתם מעל גיל 12 – אתם בטח מכירים את הדחף להציג דברים חיוביים בנוגע לעצמכם בפייסבוק, בטוויטר, בלינקדאין, באינסטגרם, בסנפצ'אט וברשתות אחרות.  זה חלק "מהמיתוג העצמי", מושג שהגיח לחיינו לפני יותר מעשרים שנה במאמר הוויראלי The Brand Called You, שבו הגורו העסקי טום פיטרס (Peters)הפציר בנו לראות בעצמנו שחקנים חופשיים בשוק עבודה תחרותי והפכפך שבו המוניטין הוא חזות הכול. "אנחנו המנכ"לים של החברות שלנו: 'אני בע"מ'", כתב פיטרס. "העבודה החשובה ביותר בשוק העסקי בימינו היא להיות ראש מחלקת השיווק של המותג שנקרא 'אני'".

לצוף בים המלח: אני, עצמי, אנוכי והסלפי, כמו כולם. תצלום: רלף שטיינברגר

לא חשוב מה "הקטע" שלכם – אם אתם יועצים, כותבים, שמרטפים, אדריכלים, או מוכרים שרימפס ממקרמה – אתם בטח עוסקים במידה כזאת או אחרת במיתוג עצמי (לכל הפחות יש לכם חשבון לינקדאין). לא רק שהרשתות החברתיות הופכות את הקידום העצמי לעניין פשוט, אלא שהן גם הופכות אותו פחות או יותר לחובה עבור כל מי שרוצים למצוא עבודה, לבנות עסק, למצוא לקוחות או אפילו לצאת לדייט (כ־70 אחוז מהעובדים וכמעט 80 אחוז מהאנשים שיוצאים לדייטים משתמשים ברשתות החברתיות כדי לסנן את הבחירות שלהם). ככותבת וכעורכת, אני השלמתי במודע עם הצורך לבנות פרסונה פומבית שתקרין בדיוק את מידת החנוּניוּת והמודעות הסביבתית שאני רוצה.

אבל לתחזוקה של פרסונה במדיה החברתית יש מחיר, אפילו אם אינכם שואפים להיות משפיענים. זה דורש יותר זמן ורוחב פס רגשי משאנחנו רוצים להודות, וזה עוד לפני כל המקרים שבהם אנחנו שולפים את עצמנו מתוך החוויה כדי למנף אותה, כמו שעשיתי בתערוכה (חברת המחקר eMarketer אומרת שהיקף השימוש הממוצע ברשתות החברתיות עומד על שעה ורבע ביום). משתמשים רבים מתקשים לווסת את היקף החשיפה: אני חושפת את עצמי יותר מדי או פחות מדי? רבים מצמידים את ההערכה העצמית שלהם למטבע של הרשתות החברתיות, וכך קורה שהיא מושפעת שלא לצורך ממספר הלייקים, העוקבים והחברים שהם משיגים. אכפת לנו יותר מדי מסוג האנשים שעוקבים אחרינו וממה שהם חושבים עלינו. ואם נחשוב על זה לעומק, אולי נגלה שאיבדנו משהו "מהעצמי" שלנו בתהליך המיתוג העצמי.

האם אנחנו יכולים לפרסם את הישגינו באופן שמייצג אותם היטב? האם אנחנו יכולים לשמור על מרחק נפשי? האם יש דרך בריאה יותר למכור את עצמנו?

הרשתות החברתיות אינן עומדות להיעלם מחיינו, וכך גם הצורך לקדם את עצמנו. האם אנחנו יכולים לפרסם את הישגינו באופן שמייצג אותם היטב? האם אנחנו יכולים לשמור על מרחק נפשי? האם יש דרך בריאה יותר למכור את עצמנו? לאור השאלות האלה, אנחנו מציעים מספר דברים שכדאי לחשוב עליהם בעידן הרשתות החברתיות.

אתם לא הפרסונה המקוונת שלכם

"החיים שלי הם פרפורמנס", אומרת אנדי (שם בדוי), מורה פרטית וקואוצ'רית בשנות השלושים לחייה עם אלפי עוקבים באינסטגרם ובפייסבוק. היא אומרת את זה בקריצה, אבל בעצם היא מרגישה שהזהות שלה, שבעבר הייתה אמנותית ופוליטית, נוכסה במידת מה על ידי שחקנית המגלמת דמות של אשת קריירה. "כל מה שמתפרסם קשור למוניטין", מודה אנדי. תמונות של הילדים המגונדרים שלה שמחייכים עם גשר בפה, מעידות על מודעוּת הורית; ציוץ על ארוחות צהריים בריאות יותר בבתי ספר שהקתציב שלהם נמוך מדי מבהיר שיש לה מודעות חברתית; סרטון מכנס של מדע לנוער שמחולקים בו פרסים לנערות מראה שהיא מבינה מה חשוב. ברשתות החברתיות, שבהן היא מבלה שעתיים ומעלה בכל יום, היא לעולם לא מזכירה את הביסקסואליות שלה, את העקרונות השמאלניים מאוד שלה, או כל דבר אחר שעשוי לסתור ולטשטש את זהותה המקוונת או להרחיק לקוחות פוטנציאליים. "הגשתי בקשה למענק לאמנים וסורבתי", מהרהרת אנדי. "אולי הם חיפשו אותי וראו מישהי מצליחה אבל שמרנית, טיפוס כזה של אמצע הדרך, וחשבו שאיני מתאימה להם".

נראה כי הנבואה הידועה לשמצה של מייסד פייסבוק ומנכ"ל מטא בהווה מארק צוקרברג, מתממשת מבחינת אנדי: "יש לך רק זהות אחת". בריאיון לספר "אפקט הפייסבוק" מאת דייוויד קירקפטריק (משנת 2010), צוקרברג מסביר (בתרגום אלה בשן): "הימים שבהם היה לך דימוי שונה מול חבריך לעבודה או עמיתיך לעבודה ודימוי שונה מול אנשים שאתה מכיר מגיעים כנראה לסופם מהר מאוד". הרשתות החברתיות והמיתוג העצמי דוחפים אותנו להשטיח ולפשט את סיפור חיינו ולייצר נרטיב אידיאלי לכאורה שנכנס לקטגוריות ברורות. כל פוסט, ציוץ ותגובה שאנחנו מפרסמים מקושרים לדימוי מקוון אחד ויחיד. "שתי זהויות", אמר צוקרברג, מלמדות על "היעדר יושרה".

אולי אירוני שהמיתוג האישי מתבסס על אותנטיות מדומיינת כשבעצם, כדי להיות אותנטיים באמת אנחנו חייבים להיות חופשיים להפגין מגוון פנים של העצמי. כלומר, לחרוג מהקו המיתוגי

אבל אנשים פשוט אינם כאלו, טוענת ברוק ארין דאפי (Duffy), מרצה לתקשורת באוניברסיטת קורנל ומחברת ספר ביקורתי על הרשתות החברתיות בשם (Not) Getting Paid to Do What You Love (משנת 2017). הגישה הזאת "יוצאת מנקודת הנחה שלאנשים יש זהות סטטית יחידה", היא אומרת. אבל ההיפך הוא הנכון: זהות היא נזילה ותלויה בהקשר. דאפי מזהירה שכשחברים, עמיתים, בני משפחה, בני זוג ואנשים אחרים נחשפים לאותו דימוי עצמי, אין יושרה אלא "קריסת הקשר". אולי אירוני שהמיתוג האישי מתבסס על אותנטיות מדומיינת כשבעצם, כדי להיות אותנטיים באמת אנחנו חייבים להיות חופשיים להפגין מגוון פנים של העצמי. כלומר, לחרוג מהקו המיתוגי.

"האנשים קודם", האמנם? מייסד פייסבוק, מרק צוקרברג, בוועידת המפתחים ב-2015. תצלום: מאוריציו פשה

שרי טרקל (Turkle), מרצה לפסיכולוגיה ב־MIT ומחברת הספר Reclaiming Conversation (משנת 2016), חוששת שבסופו של דבר, הרשתות החברתיות יגבילו את העצמי יותר משהן משחררות אותו. הרי אנחנו מבלים כל כך הרבה זמן ברשת – הודות לאופי הממכר שהנדסו מפתחי הרשתות החברתיות – עד שאנחנו עלולים לפתח פרסונה מקוונת שמתבססת כולה על תן וקח, ובאה על חשבון יכולתנו לבטא את עצמנו באופנים שונים (יצירתיים, בוטים, אמפתיים, אינטרוספקטיביים). הפער בין הדימוי העצמי שאנחנו מטפחים בקפידה ובין המציאות עלול לדכא אותנו, לבלבל אותנו או לעורר בנו את התחושה שאנחנו מזויפים. "תאורטית, אנחנו יודעים מה ההבדל בין העצמי שלנו לעצמי־פייסבוק שלנו", כותבת טרקל. אבל "זה כמו לספר שקרים זעירים על עצמנו לאורך זמן. אנחנו שוכחים את האמת כי היא קרובה כל כך לשקרים".

איך נוכל לחקור את הצדדים האחרים שלנו, הצדדים השטותיים, הפגומים, הפוליטיים, הלא עקביים והחריגים שאינם מתיישבים עם הדימוי הפומבי? "כולנו זקוקים למרחב לביטוי עצמי שאינו נמצא תחת השגחה, משטור או מעקב", אומרת דאפי. אחד הפתרונות, לדבריה, הוא להציג פנים שונים של עצמנו בפלטפורמות שונות. אנדי תוכל להשתמש בפייסבוק ובאינסטגרם לתחזוקת העסק שלה כקואוצ'רית, אבל לתעל את הצדדים האמנותיים, הפוליטיים, הזועמים וההרפתקניים יותר שלה אל פלטפורמות אחרות כמו DeviantArt או Behance. אם אנחנו רוצים להפריד את התמונות מהמסיבות, את דעותינו על חיסונים ואת הגיגינו הרוחניים מהזהות האוניברסלית שלנו, נוכל להשתמש בחשבון אינסטגרם בדוי או בסנאפצ'אט סודי. או שנוכל לערוך את הגדרות הפרטיות שלנו כדי לסנן תכנים שונים לקהלים שונים.

יש דרך אחת בלבד ליהנות מחיים ללא תיוגים: לבלות יותר זמן מחוץ לרשת

אבל שום רשת חברתית לא תוכל להגן עלינו באמת מפני קריסת הקשר. "המעסיק שרואה בלינקדאין את הגרסה המהוגנת שלכם יכול לעקוב אחריכם בטוויטר ולתפוס אתכם בהתקף זעם מילולי", אומרת טרקל. כינויים וחשבונות אלמוניים הם בטוחים יותר, אבל גם אז אנחנו עלולים לחשוף את עצמנו בלי כוונה בגלל התוכן שאנחנו מפרסמים או המטא־דאטה שבתמונות. נכון לעכשיו, לאנדי ולכולנו יש דרך אחת בלבד ליהנות מחיים ללא תיוגים: לבלות יותר זמן מחוץ לרשת.

להרפות מן הפחד מדעתם של אחרים

לפני הרבה שנים, כשרק התחלתי לבנות את הזהות שלי כסופרת, תקף אותי המון אינטרנטי. כותרת של ביקורת על אחד מספריי ייצגה באופן מסולף את עמדתי בנוגע לשתיית יין מתונה מאוד בזמן היריון. המחקר המדעי בנושא הזה מורכב ומלא בניואנסים, אבל התגובה הציבורית הייתה ההיפך המוחלט. אנשים שלא הכירו אותי או את עבודתי המטירו עלבונות ואיומים אישיים על הבלוג, חשבון הטוויטר ועמוד הפייסבוק שלי (בספר אני מבהירה שכמות האלכוהול היחידה שהיא בטוחה לחלוטין היא אפס אלכוהול, אבל האשימו אותי שטענתי אחרת). זאת הייתה ההתמודדות הראשונה שלי עם קריסת הקשר. הגבולות בין חיים הפרטיים והמקצועיים התמוססו, וזה היה מחריד. ההמון הכפיש אותי, את המוניטין שלי, את המותג שלי.

משתמשים תכופים בפייסבוק ובטוויטר שיתפו את דעותיהם בנושאים אקטואליים רגישים בתדירות נמוכה יותר מאנשים אחרים, אלא אם הם היו בטוחים שהעוקבים שלהם יסכימו איתם או יגיבו בחיוב

הפחד מדעתם של אחרים – בהקשר זה, הפסיכולוג מייקל ג'רבייס (Gervais) טבע את המונח FOPO, כלומר fear of people’s opinions – התעצם אצלי אחרי המקרה ההוא. חששתי כל כך לפגוע באנשים בלי כוונה ולספוג מתקפת הכפשות נוספת, שערכתי את הפוסטים הבאים שלי עריכה יסודית ביותר. מחקר משותף של מכון PEW וא\וניברסיטת רטגרס מצא שרובנו מטמיעים את הצנזור בתוכנו. אנחנו דואגים, ולא בכדי, שמעידה ברשתות החברתיות עלולה לרסק את המוניטין שלנו, לרדוף אותנו, אפילו לאיים על הפרנסה שלנו. המחקר מצא שמשתמשים תכופים בפייסבוק ובטוויטר שיתפו את דעותיהם בנושאים אקטואליים רגישים (כמו מעקב ממשלתי אחרי אזרחים או מה לעשות בנוגע לעזה) בתדירות נמוכה יותר מאנשים אחרים, אלא אם הם היו בטוחים שהעוקבים שלהם, החולקים עמם את אותה תיבת תהודה אינטרנטית, יסכימו איתם או יגיבו בחיוב. יתרה מזו, נראה שהצנזורה העצמית המקוונת גולשת אל החיים האמיתיים, שבהם הסיכוי שמשתמשי הרשתות החברתיות ישתפו את דעתם קטן ביותר ממחצית.

מה ידעו עליה מעריציה? אילו הנחות נלוו לדמותה הציבורית? הסופרת, כלת פרס נובל, טוני מוריסון. תצלום: West Point US Military Academy

סוגיה נוספת היא הסתירה הפנימית שעלולה להיווצר בשל הרצון למתג את עצמנו ברשתות החברתיות: אנחנו משתיקים את עצמנו בנושאים שנויים במחלוקת, כמו פוליטיקה, אבל חושפים בחופשיות תכנים אישיים שמציגים אותנו כמעניינים או נגישים. דאפי מסבירה שנשים עושות זאת לעתים קרובות יותר מגברים בגלל "התפישות הממוגדרות של קידום עצמי 'הולם'". בשביל נשים, אינטימיות ופתיחות הן התנהגויות "הולמות" יותר מאשר אסרטיביות, ולכן הן נוטות לנקוט גישה רכה, מלטפת יותר. אמנם יש גולשות, כמו אנדי, שמסתירות מידע שעלול לדעתן להרחיק את העוקבים שלהן, אבל רבות מאיתנו לא מהססות לשתף תוכן פרטי תמים לכאורה על בריאות, ילדים, או מערכות יחסים, או להעלות תמונות סלפי סקסיות מחוף הים.

בזמן שקידמתי את הספר שלי, חשפתי בפני עוקביי את הקושי שלי עם "המוח האימהי" (נעשיתי שכחנית, מפוזרת, אמוציונלית), ואף שהצגתי ממצאים מחקריים וזכיתי לאהדה ולאישור לרגשותיי מאימהות טריות אחרות, חלק מהמגיבים אמרו לי להתגבר על זה כבר ולהפסיק להציג אימהות כאוכלוסייה שלא ראוי להעסיק במקומות עבודה. לפי דאפי, הנטייה של נשים לחשוף את עצמן יותר הופכת אותן לפגיעות יותר לביקורת, לשיימינג להטרלות ולהטרדות.

לא כדאי לשתף מידע רגיש או מיני ברשתות החברתיות, אבל אין צורך להיכנע לצנזורה עצמית בגלל פחד. פרט לכך: נסחו מחדש את החוויה השלילית כאילו היא קרתה לדמות שלכם ברשתות החברתיות, ולא לכם

ככלל, לא כדאי לשתף מידע רגיש או מיני ברשתות החברתיות, אבל אין צורך להיכנע לצנזורה עצמית בגלל פחד. הסוד הוא להשתפר בהגדרת הגבולות, מייעצת פמלה רטלדג' (Rutledge), העומדת בראש מכון המחקר Media Psychology. "רבים מרגישים בנוח להפנות את הגב לאדם לא נעים או לנזוף במישהו פנים אל פנים, אבל הם אינם מבינים שיש להם זכות להתנהג באותו אופן גם ברשת". רטלדג' אומרת שכדי להימנע מפגיעה באינטרנט כדאי לבדוק את הגדרות הפרטיות והאבטחה בכל רשת חברתית שאנחנו משתמשים בה "ולחסום אנשים גסי רוח, לקרוא תגובות לפני שהן מתפרסמות, למחוק, לא להגיב לחלאות".

בטיפול הקוגניטיבי ההתנהגותי יש טכניקות שיכולות להקנות לנו הגנה נוספת מפני עימותים עוינים. מחקר בראשות אית'ן קרוס (Kross), פסיכולוג מאוניברסיטת מישיגן, מלמד כי הרחקה עצמית – סוג של דיבור עצמי שמשתמש בכינויי גוף שני ושלישי כמו "אתה", "היא" וכו' במקום "אני" – מפחיתה את החרדה ועוזרת לנו להתגבר על האגו ולבחון ביקורת או עימות באופן אובייקטיבי יותר. נסחו מחדש את החוויה השלילית כאילו היא קרתה לדמות שלכם ברשתות החברתיות, ולא לכם. אמרו לעצמכם – בראש, בקול רם או בכתב – מה קרה מנקודת מבט של משקיף מרוחק והציעו לעצמכם דרכי תגובה שקולות. הפרסונה המקוונת שלך חטפה חזק אחרי הפוסט על המוח האימהי המבולבל. אבל את עוררת מודעות לתופעה הזאת, וזה צעד לעבר הפחתת הסטיגמה. אחרי ההתרסקות שלי ברשתות החברתיות, יכולתי להשתמש בהרחקה עצמית כדי לנתק את עצמי מהיבטים אגוצנטריים של קידום עצמי ולשאול את עצמי מהי המטרה שלי במבט כללי: מעבר לרצון לצבור מוניטין, למה אני בכלל ברשתות החברתיות? את שליחה של המדע. את דוגמה לשילוב בין עבודה לאימהות.

האם זה חייב להיראות כך? האם מותר שאימהות והנקה (אם בכלל) יהיו אחרת? מה יגידו ברשתות? "אימהות", סטניסלב ויספיאנסקי, 1905. תצלום: ויקיפדיה, www.pinakoteka.zascianek.pl

כשאנחנו מתמקדים במטרה חברתית שאינה אנוכית – לייצג נקודת מבט שונה, לספר סיפור שאחרות יכולות ללמוד ממנו, לעורר מודעות לסוגיה כלשהי, מה שלא יהיה – אנחנו שואבים ערך עצמי ממקור חזק יותר מאשר מן האישור ציבורי. האגו נסוג, אזור הנוחות מתרחב. אף שעדיין הייתי זהירה, נהייתי פחות מהוססת בכל פעם שרציתי להביע עמדה בנוגע לסוגיות רגישות שקשורות להיריון. סיננתי את הטרולים ואת התגובות המרושעות. הזמנתי את המבקרים להגיב, וזה נתן לי הרגשה של שליטה בדיאלוג. תחושת ייעוד עוזרת לנו לשנות הלך מחשבה ולעבור מהתגוננות להעצמה בזמן שאנחנו לומדים לנווט את השיח. בסופו של דבר, הפחד מדעתם של אחרים מתגמד לעומת מה שאנו חשים כשאנחנו מצליחים לשנות את דעתם.

התגברו על הדחף להשוות

בחיים האמיתיים לעולם איננו יודעים באמת איפה אנחנו עומדים בהשוואה לאחרים. אבל ברשתות החברתיות זה ברור כשמש, כי הן מספקות לנו מדדים: לייקים, עוקבים, ציוצים, ריטוויטים (שיתופי ציוצים), צפיות, מנויים, שיתופים וכדומה, וכל אלה מגיעים בזמן אמת ובמידת דיוק אכזרית. המדדים מעוררים בנו חרדה, ואפילו המנכ"לים של אינסטגרם וטוויטר הודו שרשתות ללא מדדים יהיו בריאות יותר. בלי מדדים, אולי נפסיק לתפוש את עצמנו כמוצרים שערכם תלוי בפופולריות. אולי נפרסם רק דברים שמעניינים אותנו, במקום דברים שטחיים שנועדו לרַצות ולצוד תשומת לב. אולי נפסיק לבסס את הערך העצמי שלנו על השוואות לאחרים.

אם אתם מבססים את הערך העצמי שלכם על אישור חיצוני, ההערכה העצמית שלכם הופכת לתלויה בגחמות של אנשים אחרים במקום להיות נטועה בתחושה יסודית של ערך עצמי

"זאת אחת המלכודות של הקידום העצמי", אומרת מיי-לי סטירס (Steers), פסיכולוגית חברתית מאוניברסיטת יוסטון שחוקרת את השפעה הרשתות החברתיות על הרווחה. "אם אתם מבססים את הערך העצמי שלכם על אישור חיצוני, ההערכה העצמית שלכם הופכת לתלויה בגחמות של אנשים אחרים במקום להיות נטועה בתחושה יסודית של ערך עצמי".

לכן לא תופתעו לשמוע כי במחקר שערכה סטירס בקרב משתמשי פייסבוק, היא מצאה שהצפייה בפיד של אנשים אחרים ומצליחים מאיתנו – השוואה כלפי מעלה – מובילה לרגשות הרסניים ולדיכאון. מילא סלבריטאים, אבל איך אנחנו מגיבים כשאנחנו מגלים שלתרנגולת בברוקלין יש יותר עוקבים באינסטגרם מאיתנו? אם במצבים כאלה אנחנו מרגישים פתאום קנאה, אנחנו עלולים לראות ברגש הזה סימן לכך שאנחנו בעצם אנשים חסרי ביטחון וקצת ציניים, ופרשנות כזאת רק גורמת לנו להרגיש עם עצמנו גרוע עוד יותר.

כחול פייסבוק, נועד ליצור מידה מחושבת של תחושה רעה עם עצמנו. בדוק.

ואולי דווקא כן תופתעו לשמוע שהשוואות כלפי מטה עלולות להיות לא פחות הרסניות. לכאורה, היה אפשר לחשוב שנרגיש טוב יותר אם נגלה שאנחנו מצליחים יותר מאנשים אחרים, אבל סטירס ראתה במחקר שלה שגם התחושות האלה מתנקמות בנו בסופו של דבר. הרי אם אנחנו מתענגים על כישלונו של הזולת, מה זה אומר עלינו?

בנג'מין גרוסר (Grosser) מאוניברסיטת אילינוי באורבנה-שמפיין יצר כלי בשם demetricator במטרה לשכך את הסבל שאנחנו חווים בשל החשיפה המוחלטת לסטטוס הכמותי של כל משתמשי הרשתות החברתיות. הכלי הזה הוא תוסף חינמי לדפדפן שמסתיר את כל המונים הגלויים בפייסבוק, אינסטגרם וטוויטר, כולל מספר החברים והריטוויטים. גם אם לפוסט של מתחרה יש 8,000 לייקים, ולשלכם שמונה בלבד, התוסף של גרוסר מדווח לכם רק ש"אנשים אהבו" את שני הפוסטים.

אז יכול להיות שרשתות חברתיות בלי מדדים באמת טובות יותר לבריאות הנפשית שלנו, אבל רטלדג' דווקא חושבת שהמשוב המספרי שלהן הוא חלק מהרצון שלנו לקבל אישור חברתי – שאמנם מדובר בגורם לחץ, אבל אפשר לתעל אותו לטובתנו במקום להרשות לו לחנוק אותנו. "אנחנו מצפים לתגובות של אחרים וגם צריכים אותן", היא טוענת, ובלי המוטיבציה הזאת, "הפרסום ברשת לא יביא לנו שום גמול, ולא תהיה לו שום תכלית".

כשמופיעה המחשבה האוטומטית, 'אני מרגישה שאני שווה פחות מאחרים', אני יכולה לומר לעצמי, 'אנשים אינם מציגים את עצמם ברשת כמו שהם באמת' – הם עושים אידיאליזציה, מפרסמים רק רגעים נבחרים

אולי יהיה לנו קל יותר להתגבר על תסביך ההשוואה אם נצליח לזהות את הפגמים באורח החשיבה שלנו, אומרת סטירס. כשמופיעה המחשבה האוטומטית, "אני מרגישה שאני שווה פחות מאחרים", אני יכולה לומר לעצמי, "אנשים אינם מציגים את עצמם ברשת כמו שהם באמת" – הם עושים אידיאליזציה, מפרסמים רק רגעים נבחרים. ודאפי אומרת שכשאנחנו מלקים את עצמנו על כך שלא הצלחנו להגיע למידת הפופולאריות של משפיענים, כדאי שנזכור את טיעון הנגד הבא: "מדדים מבוססים על ההנחה שאפשר לתרגם [השפעה] לנתונים מספריים". אמנם חשיפה אפשר לכמת, אבל השפעה – היקף השינוי שאנחנו מחוללים אצל הזולת – היא עניין הרבה יותר מורכב.

וכפי שאומרת סטירס, רשתות חברתיות אינן באמת זירה מאוזנת. האלגוריתמים של פייסבוק ואינסטגרם קובעים אם משתמשים אחרים יראו את הפוסטים שלכם ובאיזו תדירות. יש חשבונות שמקבלים הרבה יותר – או הרבה פחות – חשיפה, מסיבות שכלל אינן נמצאות בשליטתם. אסור לנו להרשות לאלגוריתם לקבוע את הערך העצמי שלנו.

קידום עצמי עם טוויסט

לא פשוט לנהל פרסונה מקוונת. מצד אחד, אנחנו חייבים להביע את עצמנו, להוכיח את ערכנו, להכריז על הישגינו. אנחנו רוצים גם להגן על עצמנו ועל המוניטין שעבדנו קשה כדי לרכוש מפני חשיפה מהסוג הלא נכון. ובאותה נשימה אנחנו מנסים להבין כל הזמן מה הקהל רוצה.

סוזן (שם בדוי) שמוכרת מוצרי בריאות ותוספי תזונה כעבודה מהצד, טועה שוב ושוב בסעיף האחרון. היא מעלה תמונות מהרסיטלים של ילדיה, או של ארוחות הצהריים הארוזות היטב שהיא הכינה להם, של עשב שוטה המבצבץ מתוך סדק במדרכה – של כל דבר שהיא יכולה לקשר למוצרים שהיא מנסה למכור. ולפוסטים האלה היא מוסיפה בלי בושה סיפורים על חייה מעוררי הקנאה. היא משתפת המוני סלפים – כולל אחד בתנוחת יוגה שבו שיערה המטופח צונח באלגנטיות על רגלה, ומוסיפה את הכיתוב: "סובבתי את הקרסול כשרצתי לגאלה – נעלי לובוטין מעצבנות! אבל עכשיו אני מרגישה טוב בזכות הקרם הכי טוב שלי..." בהתחלה זה כיף ומצחיק, אבל מהר מאוד זה נהיה מעיק.

מה מוכרים פה? אולי נעליים צהובות: תצלום באינסטגרם, נייג'ל אליוט.

בחיים האמיתיים, אנשים מדברים על עצמם – על התובנות, החוויות וההישגים שלהם – 30-40 אחוז מהזמן, כך לפי מחקר של הפסיכולוגים דיאנה תמיר (Tamir) וג'ייסון מיטשל (Mitchell) מהרווארד. ברשתות החברתיות, שבהן אנחנו עלולים להרגיש לחץ לקדם את עצמנו או את "הקטע" שלנו, השיעור הזה נוסק ל־80 אחוז. בלשון השיווק, חשיפה עצמית היא כמו "מכירה רכה" של אותנטיות. זה גם עושה לנו הרגשה טובה. תמיר ומיטשל השתמשו בדימות fMRI מוחי וראו שכדי לגרות את מעגלי הגמול של הנבדקים שלהם – אזורים במוח הקשורים לאוכל, סקס וכסף – הם בסך הכול צריכים לבקש מהם לדבר על חוויותיהם ודעותיהם (זה לא קרה כשהם התבקשו לדבר על דעות של אחרים או על נושאים ניטרליים). החשיפה העצמית מניבה לנו תועלות רבות. היא מחזקת את ההערכה העצמית, עוזרת לנו להבין את עצמנו, מקנה לנו תחושת בעלות על חוויות סובייקטיביות ועוזרת לנו לווסת את רגשותינו. במחקר של תמיר ומיטשל, נבדקים אפילו ויתרו על כסף תמורת ההזדמנות לדבר על עצמם.

יש הרבה אנשים שאינם מבינים עד כמה העוקבים שלהם באמת ייהנו מהסיפורים שלהם ויתגאו בהם. יתרה מזו, הם אינם מבינים שאנשים עלולים לכעוס על הפוסטים שלהם או להתרגז מהם – כלומר לתפוש אותם כהתרברבות בוטה, או גרוע מכך, כהתרברבות המצטנעת האיומה מכול

אבל למרות התחושה הטובה שחשיפה עצמית מעוררת בנו, לפעמים אנחנו טועים בחישוב הרגשי ואיננו מבינים עד כמה העוקבים שלנו באמת אוהבים את הפוסטים שהם עושים להם "לייק". מחקר שהתפרסם בכתב העת Psychological Science מצא ש־66 אחוז מהאנשים המקדמים את עצמם ברשתות חוו רגשות חיוביים כשהם שיתפו את ההישגים שלהם, זאת בהשוואה ל־14 אחוז מקוראי הפוסטים האלה (77 אחוז אף חוו רגשות שליליים). כמו סוזן, יש הרבה אנשים שאינם מבינים עד כמה העוקבים שלהם באמת ייהנו מהסיפורים שלהם ויתגאו בהם. יתרה מזו, הם אינם מבינים שאנשים עלולים לכעוס על הפוסטים שלהם או להתרגז מהם – כלומר לתפוש אותם כהתרברבות בוטה, או גרוע מכך, כהתרברבות המצטנעת האיומה מכול. "המיטה במחלקה ראשונה יורדת עד הסוף, אבל בכל זאת לא הצלחתי לישון כי מגישים כאן יותר מדי קפה!"

למרבה המזל, מחקרים בפסיכולוגיה החברתית מספקים לנו מעקף עדין לעניין הזה: אסטרטגיית הצמצום, או להתגאות בלי להתרברב. מחקר בקרב משתמשי טוויטר שהתפרסם ב־Journal of Pragmatics מלמד אותנו שמשתמשים מקבלים את הקידום העצמי שלנו יפה יותר כשאנחנו אורזים אותו בשפה מסוימת – לדוגמה אם אנחנו מוסיפים "כוכבית", או הערה כלשהי שיש בה הלקאה עצמית: זכיתי בעובד החודש בעבודה! חבל שבחדר הכושר אני לא מצליח ככה; עדיף להתייחס לעבודה קשה ולא לכישרון טבעי: אני גאה בעצמי כי זאת הייתה תקופה ממש קשה; אפשר להשתמש בגישת ה"אופס" או לדבר על כך שהדרך עוד ארוכה: "צעד ראשון קטן אבל משמח"; ואפשר גם להביע הכרת תודה או לפרגן לאנשים שתמכו בנו: "שמחה על ההזדמנות שקיבלתי".

אם עושים זאת נכון ובלי צניעות מזויפת, אז גם כשאנחנו "מוכרים" את עצמנו זה נתפש כמו "שיתוף", כאילו אנחנו מספקים שירות כלשהו, ובייחוד אם התוכן שלנו מגוון וכולל גם כל מיני עצות לחיים או אפילו תמונות כלבלבים – כל מה שאינו קשור לקידום עצמי בוטה מדי. ואם אתם חייבים לשבח את עצמכם, המחקר מראה שהשימוש בהאשטג מודע לעצמו מרכך את המהלומה: #מתרברבת #מריםלעצמי.

קידום רך: אולי של מוצרי טיפוח לכלבים, אולי של כלבלבים גזעיים ואולי בכלל מוכרים לנו את התיק? תצלום: Flouffy

אבל האסטרטגיות האלה דורשות מאיתנו את היכולת להביט בעצמנו מנקודת מבטו של הזולת: אילו תחושות הפוסטים שלי יעוררו אצל עוקביי? איך הם יתפשו אותי? מה הייתי חושבת על פוסט כזה אם מישהי אחרת הייתה מפרסמת אותו? מדהים כמה קשה להבין מתי אנחנו עוברים את הגבול, אבל המחקר מראה שזה אכן לא קל, בייחוד אם אנחנו תקועים בהלך רוח נרקיסי או מתגונן. ייצוג עצמי דורש שליטה עצמית, ואם אנחנו לחוצים או אם דעתנו מוסחת, עולה הסיכוי שלא נצליח לרסן את עצמנו.

לפי מחקר בראשות ג'פרי פפר (Pfeffer) מבית הספר למנהל עסקים של סטנפורד, יש דרך לעקוף את הדילמה הזאת: בקשו מצד ג' לקדם אתכם, אולי חבר או עמית מלינקדאין. כשמישהו אחר משבח אתכם ומדווח על ההישגים שלכם, תיראו יותר נעימים ומוכשרים. ומפתיע לגלות שהרושם החיובי הזה מתקבל גם כשהעוקבים יודעים שיש לכם קשר עם אותו צד ג'.

יותר תן, פחות קח

ואולי בסופו של דבר, הדרך הטובה ביותר לקדם את עצמנו היא לומר מילה טובה על אנשים אחרים. "אני מעריצה כל כך הרבה אמנים מדהימים", אומרת מאהוויש סייד (Syed), מעצבת פנים ממנהטן. "אני לא רק מציעה להם חברות או עוקבת אחריהם. אני גם מפרגנת להם בלי שהם ביקשו". באינסטגרם היא מרכיבה קולאז'ים שמשלבים יצירות של אמנים שונים, ולפעמים גם משלבת חומרים היסטוריים כדי שהם יוכלו לראות את התגובות ליצירות שלהם כשהן מוצגות בהקשר חדש. "אני מתייגת אותם ורואה מה קורה", היא אומרת. "אני זורעת הרבה זרעים".

ורבים מהם נבטו. מאהוויש אומרת שהאמנים והמעצבים שהיא תייגה שמחים מאוד בדרך כלל, והפוסטים האלה שלה הצמיחו לה הרבה הזדמנויות. הכוכבים שלה מחזירים לה עוקב, והעוקבים שלהם מוצאים אותה. היא מקדמת אותם, והם מקדמים אותה. אחרי הכול, הרשתות החברתיות מתבססות על אחד הדחפים האנושיים החזקים ביותר: הדדיות.

את רוב האמנים האלה מאהוויש בכלל לא פגשה בחיים האמיתיים. הם נמצאים בשולי הרשתות החברתיות שלה, אנשי קשר רחוקים. אך כפי שאומרת רטלדג', הקשרים האלה – לא הקשרים החזקים של המעגל הקרוב – הם שמביאים לך מידע חדש שאחרת לא היית נתקלת בו ועוזרים לך להביא את המסר שלך לקבוצות רחוקות. רטלדג' אומרת שיצירת קשרים ברשת החברתית היא עבודה קשה: דבר ראשון, צריך לחקור את סוגי התארים, התוכן, הלינקים וההאשטגים שרלוונטיים לזהות המקוונת שלכם. צריך לברר איפה קהל היעד שלכם מסתובב ברשת. ואז צריך להצטרף לקבוצות האלה, לשתף תוכן, לתמוך במשתמשים אחרים, להיות אדם שנותן.

כשאנחנו בהלך רוח של 'נותנים', אנחנו מרחיבים את הקשרים שלנו, ולכן צריך להשתתף בדיונים ולתת הכרה לעבודתם של אחרים. כל תיוג או האשטג הוא זרע נוסף שאנחנו זורעים

נתינה של קשב מקוון אינה ברירת המחדל של רובנו. קל יותר לקחת, לקדם את התוכן של עצמנו ולגרוף לייקים ותגובות. בדרך כלל אנחנו גולשים בפסיביות בפידים של אחרים (פעולה שמקושרת לדיכאון ולבדידות) ורק מדי פעם עושים "לייק" לאנשי הקשר הקרובים ביותר שלנו. אבל כשאנחנו בהלך רוח של "נותנים", אנחנו מרחיבים את הקשרים שלנו, ולכן צריך להשתתף בדיונים ולתת הכרה לעבודתם של אחרים. כל תיוג או האשטג הוא זרע נוסף שאנחנו זורעים.

והרחבת הקשרים ברשתות החברתיות עשויה גם להניב לנו תועלות נפשיות מפתיעות, כך לפי שורת מחקרים שביצעה ג'יליאן סנדסטרום (Sandstrom) מאוניברסיטת אסקס. היא מצאה שככל שיש לנו אינטראקציות יומיומיות רבות יותר בשולי הרשת החברתית שלנו – המקבילה של פטפוט עם אנשים שעומדים לידינו בהופעה או שיחה עם מישהו מהמשרד במעלית – כך תחושת הרווחה וההשתייכות שלנו גדלה. גם מחקר של וים מֵאוס (Meeus) מאוניברסיטת אוטרכט מאשש את הטענה שהרחבת המעגלים החברתיים האינטרנטיים שלנו היא סוג של פיצוי חברתי: במחקר התברר שככל שלאינטרוברטים יש יותר אינטראקציות עם אנשים שהם מכירים רק מהאינטרנט, כך גוברת ההערכה העצמית שלהם ופוחתים שיעורי הדיכאון.

רשתות חברתיות: התועלת תלויה בנו, היא באחריותנו. תצלום: אנסי קוסקינן

"בדיוק כמו שתיק השקעות פיננסי מגוון עושה אותנו פחות פגיעים לתנודות בשוק", משערת סנדסטרום, "גם תיק השקעות אינטרנטי מגוון עושה אותנו פחות פגיעים לתנודות ברשתות החברתיות שלנו". קשרים רחוקים מרעננים ומגוונים את החיים החברתיים שלנו, מתאפיינים באינטנסיביות רגשית נמוכה יותר, ומספקים לנו הזדמנות לאינטראקציות מחוץ לתפקידים היומיומיים שלנו. הם מספקים לנו תחושה של תמיכה חברתית שאחרת לא בטוח שהייתה לנו.

בכל מה שקשור לרווחה רגשית, המכרים המקוונים לא יכולים להחליף קשרים אינטימיים עם חברים קרובים ובני משפחה

אבל מובן שהקשרים האלה מוגבלים במובנים אחרים. בכל מה שקשור לרווחה רגשית, המכרים המקוונים לא יכולים להחליף קשרים אינטימיים עם חברים קרובים ובני משפחה. קריסת הקשר היא עדיין בעיה שיש להיזהר ממנה – כל מה שתאמרו עדיין עלול להיות מקושר לזהות שהבוס העתידי שלכם ייחשף אליה – ואת רוחב הפס שאנחנו משקיעים בהרחבת הקשרים שלנו ברשתות החברתיות אולי עדיף להשקיע במסיבת נטוורקינג או בפאב המקומי. ביום ממוצע, אני מבלה לכל היותר חצי שעה ברשתות החברתיות, כי מעבר לזה הן יפגעו בבריאות הנפשית שלי, זאת לפי מחקר שהתפרסם ב־Journal of Social and Clinical Psychology.

עם זאת, המנטליות של הנתינה גם יוצרת מדד חדש שמתרכז בעומק ובקשר בין־אישי פעיל: לא רק כמה חברים ועוקבים יש לכם ברשתות, אלא עם כמה מהם הייתם בקשר ביום נתון. לא רק מספר האנשים שעושים "לייק" לתוכן שלכם, אלא היקף המאמץ שהשקעתם בהתעניינות בתוכן של אחרים. לא רק היקף התפוצה של התוכן שלכם, אלא החופש שאתם נותנים לעצמכם להתבטא. לא רק מה שהרשתות החברתיות עושות למען המותג שלכם, אלא מה הן עושות למענכם כבני אדם.

ג'נה פינקוט (Pincott) כותבת על הצד המוזר והנסתר של המדע – הדברים המדהימים, הלא מודעים שמתרחשים מתחת לרדאר. היא כתבה את הספרים Do Chocolate Lovers Have Sweeter Babies?: Exploring the Surprising Science of Pregnancy (משנת 2011) ואת Do Gentlemen Really Prefer Blondes? (משנת 2009).

Reprinted from Psychology Today. Copyright 2019 Sussex Publishers LLC.

Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תורגם במיוחד ל"אלכסון" על ידי תומר בן-אהרן

תמונה ראשית: תראו אותי, זה אני, כולי, לשיפוטכם. תצלום: קלאוס ודפלד, אימג'בנק/ גטי ישראל