שלושה רגעים לונדוניים

ככל שהזמן חולף אמצעי התקשורת הכתובים מרופפים את העריכה שאפיינה את העיתונים היומיים של ימיהם של הורינו, בדור הראשון לאחר קום המדינה. הסיבות לכך רבות – כלכליות, תרבותיות, חברתיות, וגם ההשפעה של הכתיבה המקוונת על גווניה השונים. אחת התוצאות של ההתרופפות הזאת, שחלקה נסיבתית ואינה מודעת וחלקה ללא ספק מכוונת, במטרה לכתוב בצורה "נגישה" יותר, היא שהעברית החיה מבצבצת בטקסטים הכתובים, אפילו בעיתונים ובאתרי החדשות שמנסים להיחשב לרציניים ומוקפדים יותר. מה שפעם היה נחלתה של הכתיבה המרושלת והיומרנית של מדורי הספורט – סביבה מרתקת מבחינה לשונית מאז ומעולם – מופיע לא מעט גם במקומות אחרים. ואם נוסיף לכך את לחץ הזמן שנגרם בשל אירועים דחופים ותחושה כללית של משבר, העיתונים מזמנים לא מעט מהתופעות של העברית החיה, המדוברת. לצד זאת, ההתרופפות הכללית של הסטנדרט הלשוני מאפשרת לצוד דוגמאות שמעלות שאלות לשוניות בעלות ערך.

הנה למשל המשפטים הבאים ("הארץ", 8 בנובמבר 2023):

"כמה שעות לאחר מכן זיהו חיילי נח"ל חוליית מחבלים וכיוונו את מטוסי חיל האוויר שתקפו אותה. בהמשך זיהו אותם חיילים חוליית נ"ט, וכיוונו את חיל האוויר שתקף גם אותם. במקביל תקף חיל האוויר יחד עם כוחות שריון עמדות של ירי פצצות מרגמה. כוחות נוספים איתרו חמושים במבנה ליד בית החולים אל-קודס שבעיר עזה, שנערכו לתקוף חיילים."

האלמנט הקטן, שהדגשתי בציטוט, "שֶ", הוא עולם ומלואו, וקצרה היריעה כאן מלתאר ולו מחצית מתפקידיו. במקרה הזה, הדוגמאות מאפשר לנו להבדיל בין שני "ש" שונים.

בקריאה ראשונית של הקטע, דומה שהעורכים לא הפעילו שום שיקול דעת אלא לקחו דיווח מדובר צבאי כלשהו ופשוט הדביקו אותו באתר של העיתון. כך או אחרת, ללא קשר למי האחראים לניסוח, עולה מורכבותו של "ש". ההקשר וההיגיון עוזרים לנו להבין כי ראשית, חיילי נח"ל זיהו חוליית מחבלים, לאחר מכן הם כיוונו את מטוסי חיל האוויר, וכתוצאה מהכיוון הנכון, מטוסי חיל האוויר תקפו את החולייה. כלומר בחלק המשפט "...וכיוונו את מטוסי חיל האוויר שתקפו אותה" הצירוף "תקפו אותה" אינו מתאר את המטוסים אלא את מה שהמטוסים עשו רק בעקבות פעולת חיילי הנח"ל. כלומר ה-"ש" כאן מצביע על תוצאה, מביט אל העתיד יחסית לזיהוי (1) ולכיוון (2) – ואילו התקיפה היא (3) בסדר ההתרחשויות.

דומה מאוד הדבר במשפט הבא: " בהמשך זיהו אותם חיילים חוליית נ"ט, וכיוונו את חיל האוויר שתקף גם אותם [כך במקור]" – זיהוי, כיוון ותקיפה. וה-"ש" מצביע לעתיד ביחס לתחילת שרשרת האירועים. כלומר יש "ש" שמצביע קדימה, אולי אפילו על התפתחות שיש לה תוצאה, או לפחות על התוצאה, השלב האחרון במיקרו-סיפור.

לעומת זאת, במשפט השלישי: "כוחות נוספים איתרו חמושים במבנה ליד בית החולים אל-קודס שבעיר עזה, שנערכו לתקוף חיילים" אנו עדים לשימוש מוכר יותר, לפחות אינסטינקטיבית, ב"ש" כמצרף של פסוקית מתארת: במקרה הזה "החמושים במבנה ליד בית החולים אל-קודס שבעיר עזה" מתוארים באמצעות "נערכו לתקוף חיילים", זהו ההסבר לחשיבותם מבחינת כותבי הידיעה. הם לא נערכו לתקוף בעקבות העובדה שכוחות נוספים איתרו אותם. וגם נכון לומר שהיותם חמושים לא אומר בהכרח דבר על פעולותיהם הספציפיות, אלא שמסתבר שהם נערכו לתקוף חיילים", כלומר ה"ש" במקרה הזה מצביע אל העבר: קודם החמושים נערכו לתקוף חיילים, ולאחר מכן "כוחות נוספים" איתרו אותם. שוב, לפנינו "ש" עם הצבעה בציר הזמן.

בתוך כך, אין סיבה להתעלם מ"בית החולים אל-קודס שבעיר עזה" – רצף שאומר לנו באיזה בית חולים מדובר ("אל-קודס") ומוסיף, באמצעות "ש" את המידע שהוא נמצא בעיר עזה, כמידע משני, נוסף. ה"ש" הזה אינו בעל כיוון בזמן, אינו מצביע קדימה או אחורה, לעבר או לעתיד.

די בדוגמאות הקטנות אך הברורות מאוד הללו כדי להביא למסקנה צנועה: יש כאן שני "שֶ". אלמנט אחד שצורתו "ש" מצביע קדימה או אחורה בזמן ומאפשר לאפיין את רצף הפעולות. אלמנט אחר שצורתו "ש" מאפשר פרט מידע נוסף, שאינו תלוי בזמן.

כך, מעשה אמן, כמו מארג עדין של חוטים דקים, פועל התחביר. השאלות העולות הן גדולות ומורכבות – מהו משפט, כיצד מחלקים את המסר, איך מגוללים התרחשות רב-שלבית, מהם האמצעים השונים שמופעלים לשם כך, מה תפקידו של הפיסוק ועוד. אפילו תיאור של אלמנט קטן וכה שגרתי כמו "שֶ" מציב אתגרים לא קטנים ודורש תשומת לב ודקות הבחנה. גם בימים של גסות ואלימות, טוב לזכור כמה מורכב ומעודן הוא מבנה הלשון.