שלום לפיקסל

״הגיע הזמן לומר שלום״.

אנו נוטים להימנע מדיבור ישיר על מוות והרג. ובכל זאת, המשפט שהווטרינרית בחרה לומר כדי לדבר על המתת חסד של החתול שלנו נראה לי חמקני במיוחד. בילדותי, בשנות השבעים, בעלי חיים ״הומתו״. כיום, אפילו המשפט הזה נשמע קשוח, על אף העמימות שבו. לאחר מכן נהיה מקובל יותר לדבר על הרדמתם של בעלי חיים, כאילו המוות הוא עדין ונעים כמו שינה טובה. ״לומר שלום״ מביא את הלשון הנקייה לקיצוניות חדשה, מסיר כל רמז לפעולה שההחלטה לבצע אותה התקבלה במודע ובכוונה, כאילו ההיפרדות מבעל החיים פשוט קרתה.

״אמרנו שלום״ לפיקסל, וזה כאב מאוד. הבשורה שלנו הביאה אחרים לספר לנו על האבל העמוק שהם חוו בעקבות מות חיות המחמד שלהם. מישהו אמר שהוא ״היה מפורק במשך ימים רבים״, משפט שעורר הזדהות רבה אצל בת זוגי שבכתה יותר משאי פעם ראיתי אותה בוכה בעבר. אין דבר מזויף באהבה שאנו מביעים כלפי בעלי החיים שלנו.

מערכת היחסים שלנו עם בעלי חיים שונה מכל קשר אחר שלנו. אנחנו קרובים לבעלי החיים שלנו, ובו זמנית חיים בעולמות רחוקים מאוד, ואיננו מסוגלים להבין לגמרי מה פירוש להיות בני מין אחר

אף שהרגשנו שאנו מתאבלים על יצור חי, ישות, ולא כאילו איבדנו דבר, מותה של חיית מחמד אינו זהה לזה או לזה, כי מערכת היחסים שלנו עם בעלי חיים שונה מכל קשר אחר שלנו. אנחנו קרובים לבעלי החיים שלנו, ובו זמנית חיים בעולמות רחוקים מאוד, ואיננו מסוגלים להבין לגמרי מה פירוש להיות בני מין אחר. הקשרים שלנו עמם עשויים להיות עמוקים והדדיים, אבל הם גם מלאים באסימטריה. חייהם חשובים לנו מאוד, אבל לרוב לא באותה מידה שאנו מעריכים את חיי בני האדם שסביבנו. מי שבאמת מעניקים לחיות המחמד שלהם את אותו מעמד שהם מייחסים לבני אדם נחשבים, ובצדק, לאקסצנטריים, אם לא מפלצתיים.

ובן-רגע יש חיבה ויחס והיקשרות ואהבה. תצלום: איאן ויליאמס

המחשבה על בעלי החיים שלנו כעל בני משפחה נמנעת מהמתחים העמוקים שנוכחים לאורך כל חיינו איתם. המחשבה על מותו של פיקסל הביאה אותי לחשוב עליהם. היא הבהירה יותר מאי פעם, שאף כי יש לנו קשרים עזים מאוד עם בעלי חיים, הם אינם חברים שלנו. אנחנו יכולים לייחס חשיבות גדולה מאוד לחייהם, אבל כשמגיע זמנם, גם אם הדבר קשה לנו ביותר, אני לא סבור שהאירוע נורא בעינינו כמו מותו של אדם. המחשבה על הקשר שלי עם פיקסל האירה באורח נרחב יותר את הקשר שלנו לטבע, וגם את הקושי לראות אותו כמות שהוא, בכל יופיו ואכזריותו.

כבר מאות שנים שאנחנו מפגינים חיבה כלפי בעלי חיים מסוימים. בבריטניה שלפני המאה ה-18, גידול חיית מחמד נחשב לפינוק נשי טיפשי הוויקטוריאנים העניקו מכובדות לבעלוּת על בעלי חיים, בחלקה משום שהיא נתפשה כדרך טובה ללמד בה ילדים על חשיבות הטיפול והאחריות

התפתחות האופן שבו אנחנו מדברים על המתת חסד של חיות מחמד משקפת שינויים עמוקים בגישה כלפי בעלי חיים מבויתים. כבר מאות שנים שאנחנו מפגינים חיבה כלפי בעלי חיים מסוימים. בבריטניה שלפני המאה ה-18, גידול חיית מחמד נחשב לפינוק נשי טיפשי הוויקטוריאנים העניקו מכובדות לבעלוּת על בעלי חיים, בחלקה משום שהיא נתפשה כדרך טובה ללמד בה ילדים על חשיבות הטיפול והאחריות.

הדבר לווה בדאגה גוברת לרווחתן של בהמות עבודה. העמותה הראשונה למען רווחת בעלי החיים בעולם המודרני, ״האגודה למניעת אכזריות כלפי בעלי חיים״, הוקמה בלונדון בשנת 1842. בתחילה, היא התמקדה בבהמות משא, כמו פונים שהועבדו במכרות פחם. בשנת 1840, המלכה ויקטוריה הפכה לפטרונית של העמותה והיא הורשתה להוסיף את התואר ״המלכותית״ לשמה, והפכה לעמותת RSPCA של היום.

בסוף המאה ה-19, היו אפילו מי שערכו טקסי קבורה לחיות המחמד שלהם. בשנת 1881, כלב טרייר מלטזי בשם צ׳רי נקבר בחצר האחורית של ויקטוריה לודג׳ בהייד פארק בלונדון, באישורו של שומר הגן, מר וינברידג׳. אחרים הלכו בעקבותיו, והחלקה גדלה באופן טבעי לבית הקברות הראשון בבריטניה שיועד למי שאינם בני אדם. ה-Cimetière des Chiens (בית הקברות לכלבים) נפתח בשנת 1899.

סופרים ואמנים היו החלוצים שהעלו את המודעות לעוול שבסבלם של בעלי חיים. סדרת הדפסי התחריטים של ויליאם הוגארת׳ ״ארבעת שלבי האכזריות״ (משנת 1751) קישרו באופן מפורש בין אכזריות לבעלי חיים לבין שחיתות מוסרית. בראשון נראה ילד, טום נרו, מענה כלב. בשני, טום הבוגר מרביץ לסוסו. מעשים אלה סללו את הדרך לשוד, פיתוי ורצח שבגינם הוא נתלה. בהדפס האחרון, גופתו מנותחת בפומבי.

"הצייר וכלבו" (1745), ויליאם הוגארת', דיוקן עצמי עם כלב הפאג שלו, טראמפ. מוזיאון Tate Britain, לונדון. תצלום: ויקיפדיה

למרות זאת, הגישה כלפי בעלי חיים הייתה עדיין קשוחה בהרבה מכפי שהיא כיום. חלק מחיות המחמד הפופולריות ביותר היו ציפורים, שנשמרו בכלובים זעירים, בלי שבעליהן נתנו את הדעת איזה נזק נגרם לרווחתם. חתולים נחשבו קודם כל כמדבירי מזיקים טובים, ורק לאחר מכן כבני לוויה. בית הקברות לחיות מחמד בפריז הוקדם לא רק מתוך רגשנות אלא מתוך דאגה לבריאות הציבור. מטרתו העיקרית הייתה למנוע מאנשים להשליך את גוויות כלביהם המתים לנהר הסיין.

דוגמה בולטת למגבלות הרגש האנושי בנוגע לחיות המחמד הגיעה כשבריטניה עמדה בפתח מלחמת העולם השנייה בשנת 1939. הוועדה הלאומית להגנה על בעלי חיים מהפצצות אוויריות (National Air Raid Precautions Animals Committee) פרסמה ״עצה לבעליהם של בעלי חיים״. הוועדה חששה שמא בעת מחסור במזון בעלי החיים יצרכו קלוריות יקרות הדרושות לקיומם של בני האדם. לכן היא המליצה כי אם אין אפשרות להעביר את בעלי החיים לכפר, ״המעשה המתחשב ביותר הוא לחסל אותם״. איש לא השתמש במילים מנומסות כמו ״הרדמה״, פשוט ״לחסל״. הפמפלט הכיל אפילו פרסומת לאקדח שניתן להמם בו בעלי חיים: ״הכלי המקובל לחיסול הומאני של חיות משק״. הציבור ציית ברצון וללא מחאה, ובתוך כשבוע נטבחו כ-750 אלף בעלי חיים. מפתיע יותר, אולי, שהוועדה כללה חברים בעמותת RSPCA ובשירות למען בעלי חיים חולים.

משפחות הבורחות מן ההפגזות הרוסיות באוקראינה לוקחות איתן את חיות המחמד שלהן – האפשרות לנטוש אותן או להרוג אותן הייתה בלתי נתפשת בעיניהן

מעבר מהיר לפלישה הרוסית לאוקראינה בשנת 2022 – הם הסצנה שונה לגמרי. לא רק שמשפחות הבורחות מן ההפגזות לוקחות איתן את חיות המחמד שלהן – האפשרות לנטוש אותן או להרוג אותן הייתה בלתי נתפשת בעיניהן. ״הכלבה הזה הוא כמו ילדה עבורי,״ אמרה יבגנייה סולדאטנקו ל״גארדיאן״ אחרי שנסעה 2500 קילומטרים וחצתה את מולדובה, רומניה, הונגריה וסלובקיה כדי להגיע עם חיית המחמד שלה ועם בנה בן התשע לפולין. ״היא אוהבת אותנו מאוד, ואנחנו אוהבים אותה מאוד״. על פי אחת ההערכות, למעלה ממחצית הפליטים מאוקראינה הביאו עמם את חיות המחמד שלהם.

ברור שהנטייה ההולכת וגוברת שלנו להתייחס לחיות המחמד שלנו כאל בנות משפחה אינה ייחודית לבריטניה. בילדותי, ביקרתי קרובים באיטליה ושם הכלבים היו חיות עבודה, שלעתים קרובות בעטו והיכו אותם בגלוי, ואילו החתולים היו מפונקים אבל מעולם לא הורשו להיכנס הביתה. מזון מיוחד לחיות כמעט לא היה קיים. כעת, למעלה ממחצית המשפחות באיטליה מגדלות לפחות חיות מחמד אחת, על אף ששיעור דומה מהן מתגורר בדירות. כ-90 אחוזים מהבריטים והאוסטרלים ו-77 אחוזים מהאמריקנים רואים בחתולים והכלבים שלהם בני משפחה. כבר שנים רבות שמספר בעלי חיות המחמד בעולם עולה בהתמדה. בסין לבדה, אוכלוסיית חיות המחמד גדלה ב-113 אחוזים בחמש השנים שבין 2014-2019.

השינוי הזה הוא מדהים, אבל גם מפתיע למדי. איך יתכן שלפני מאה שנה בלבד אנשים היו מוכנים להשמיד את חיות המחמד שלהם כי זה היה הדבר המעשי הנדרש? איך יתכן שמשהו כל כך עמוק בנו, גופנית ונפשית, כמו עומק רגשותינו כלפי חיות מחמד, השתנה באורח מוחלט כל כך בתוך מאה שנה? אחרי הכול, טבעם של בני האדם, החתולים והכלבים לא השתנה.

חשוב להתייחס לשאלה הזו ברצינות, משום שהיא מאתגרת את ההנחות הנוכחיות שלנו בנוגע לאופן שבו נכון לחשוב על בעלי חיים אחרים. ישנן דרכים רבות ושונות שבהן בני אדם התייחסו ליצורים שעמם הם חיים ועובדים, ושאותם הם מגדלים או צדים. כל אחת מאלה נדמית, בעיני מי שהתרגלו אליה, כדרך הנכונה והטבעית.

אנשי המסאי תופשים את יחסיהם עם בעלי חיים שהם הורגים ואוכלים כקרבה אינטימית. הם חולקים את שמותיהם עם הפר החביב עליהם וקוראים אלה לאלה בשמות הבקר הללו. עם זאת, הכבוד ותחושת החיבור הזו, אינה מיתרגמת תמיד למה שנראה בעינינו כמו יחס אנושי

אנו יכולים לספר לעצמנו סיפור מנחם שבו התייחסות לבעלי חיים כאל בני משפחה מעידה על התקדמות מוסרית. אבל ישנו מגוון רב של צורות אחרות שבהן בני אדם הפגינו כבוד גדול עוד יותר לבעלי חיים, וחלקן נראות לבני המערב של ימינו בלתי מובנות. למשל, אנשי המסאי תופשים את יחסיהם עם בעלי חיים שהם הורגים ואוכלים כקרבה אינטימית. כמו פסטורליסטים אחרים ממערב אפריקה, הם חולקים את שמותיהם עם הפר החביב עליהם וקוראים אלה לאלה בשמות הבקר הללו. המסאי גם מתייחסים לעצמם כאנשים באמצעות המילה המציינת בקר, אינקישוּ. עם זאת, הכבוד ותחושת החיבור הזו, שהיא עמוקה הרבה יותר מכל דבר שתושבי ערים במערב מסוגלים להעלות בדעתם, אינה מיתרגמת תמיד למה שנראה בעינינו כמו יחס אנושי. בהריגות פולחניות של בקר, בעל החיים נדקר או נחנק למוות על ידי חסימת פיו ושפיכת חלב ודבש אל תוך נחיריו.

רועה בקר בן המסאי מביט בפרים ובפרות שלו: מקור לכבוד, חיבור עמוק וקשר זהותי עמוק וגם מזון ורכוש. תצלום: מאט בידלף.

הדוגמה הזו מחיי המסאי מעלה את האפשרות כי מי שיש להם קשרים אינטימיים ביותר עם בעלי חיים אחרים מזדהים עמם וגם רואים בהם דבר מה שונה במהותו. הם מכבדים אותם אבל לא במידה שבה הם מכבדים בני אדם. הם מייחסים להם חשיבות אבל שוחטים אותם, ולא תמיד באופן הכי נטול כאבים שאפשר. הדרכים שבהם כל החברות המסורתיות התייחסו לבעלי חיים משקפת את העובדה שאנו בני אדם משוקעים עמוקות בעולם הטבע, בשר מבשרם של היצורים החיים. אבל הם גם מכירים בכך שכל יצור חי הוא שונה ותופס מקום אחר ברשת שכולה תלות הדדית. המחשבה על חיות כעל בני משפחה או חברים היא מחשבה תמימה ורומנטית. ההכרה בערכם של חיים שאינם אנושיים תובעת הכרה בכך שהם שונים מהותית.

הנס שבמפגש אדם-כלב הוא העובדה שיש בו תקשורת ״אינטרסובייקטיבית״ של ממש, בלי שאחד מהצדדים מבין באמת מה פירושו להיות סובייקט מהסוג האחר

כתביה של דונה הראוויי על מערכות היחסים של בני אדם עם כלבים מדגישה את העובדה שערכן של אינטראקציות כאלה תלוי בהכרה בהבדלים העמוקים. כלבים מלמדים אותנו כיצד לתקשר אם ״אחרים בעלי משמעות״. בספרה משנת 2003 The Companion Species Manifesto, היא מגנה את ״ההשלכה המסוכנת והבלתי מוסרית של העולם המערבי שהופך את הכלבים לילדים עם פרווה״. הנס שבמפגש אדם-כלב הוא העובדה שיש בו תקשורת ״אינטרסובייקטיבית״ של ממש, בלי שאחד מהצדדים מבין באמת מה פירושו להיות סובייקט מהסוג האחר.

בניגוד לאזהרתה של הראוויי, הגישות הנפוצות כיום כלפי חיות המחמד שלנו נועדו כנראה להסתיר או למחוק את ההבדלים הללו. אנחנו כבר איננו ״בעליהן״ של חיות המחמד אלא שותפי מגורים לבעלי חיים שהם ״בני לוויה״. נדמה לנו שבכך אנו מתייחסים בכבוד רב יותר לבעלי חיים ואיננו רואים בהם רכוש. אבל הבחירה אינה בין לראות בבעלי חיים אחרים חברים או אובייקטים. גם כאן החברות המסורתיות יכולות ללמד אותנו לקחים מספר. רעיונות של בעלות נוטים להיות פחות חשובים או אפילו להיעדר כלל מקהילות טרום-תעשייתיות. רעיונות של מחויבות לטיפול נפוצים שם יותר. אנחנו שומרים על האדמה ועל בעלי החיים לוקחים לשימושנו. הטבע מעניק לנו את הזכות להשתמש בהם אבל לא לנצל אותם לרעה.

חתול או כלב אינם רכוש שאנו יכולים להשתמש בו כרצוננו, והם גם אינם בני משפחה או יצורים שבחרו להיות חברינו. אלה הן חיות שלקחנו על עצמנו את האחריות לטפל בהן, ליהנות ממה שהן מציעות לנו ובתמורה עלינו להתייחס אליהן בכבוד ואכפתיות

את בעלי החיים המבויתים שלנו יש לראות באותו אופן. איננו ״הורים״ או בני לוויה או בעלים של בעלי חיים אלא השומרים שלהם. חתול או כלב אינם רכוש שאנו יכולים להשתמש בו כרצוננו, והם גם אינם בני משפחה או יצורים שבחרו להיות חברינו. אלה הן חיות שלקחנו על עצמנו את האחריות לטפל בהן, ליהנות ממה שהן מציעות לנו ובתמורה עלינו להתייחס אליהן בכבוד ואכפתיות.

חשוב לציין כי הקשר הזה הוא לגמרי לא סימטרי. אנחנו אהבנו את החתול שלנו, אבל זה יהיה מוגזם לומר שהוא אהב אותנו. פיקסל רצה בחברתנו כשהדבר התאים לו ולא נראה היה שהיא חסרה לו כשהלכנו מהבית. הוא שמח מאוד לנצל את חיקנו חמים אבל מעולם לא כדי לשמח אותנו, שאהבנו ללטף אותו. לא הייתה לו כל אחריות לרווחתנו, ואילו אנו היינו אחראים לרווחתו.

חתול מנמנם בחיקו של אדם: אהבה? מערכת יחסים? צורך? ניצול הזדמנות? תועלתנות חתולית? איננו מבינים. תצלום: ג'ייסון פיר

גם בחלק ממערכות היחסים עם בני משפחה ישנה, כמובן, אותה אסימטריה – למשל בקשר עם תינוק שזה עתה נולד, הורה סנילי או מבוגר בעל נכות קשה. אבל כל הקשרים הללו הם חלק ממסגרת רחבה יותר של קשרים אנושיים שהאידיאלים של הדדיות ושוויון מרכזיים להם. בעלי חיים אחרים נמצאים לגמרי מחוץ למסגרת זו. השוני שלהם מאיתנו הוא שמאפשר את מערכת היחסים הנפלאה והמיוחדת שלנו איתם.

מרבית הכתיבה הפילוסופית על אודות בעלי חיים התמקדה בעשורים האחרונים בתהייה בנוגע להבחנה המוסרית המוחלטת שנעשה, מבחינה היסטורית, בין בני אדם למינים אחרים. התועלתנות, הטוענת כי חובתנו המוסרית היא להגביר את הטוּב ולצמצם את הרע, מקדמת את הטיעון הזה. מייסד הזרם, ג׳רמי בנת׳ם, הבין במאה ה-19 כי אם כל בעל חיים יכול לחוש כאב –וברור שכולם אכן יכולים – אז כל פילוסופיה של המוסר המבקשת לצמצם את סך הכאב חייבת להתחשב ברווחת בעלי החיים. בשנות השבעים (של המאה ה-20), ריצ׳רד ד. ריידר (Ryder) טבע את המונח ״speciesism״ (סוגנות), לתיאור ההתעלמות מרווחתו של יצור על בסיס היותו לא-אנושי בלבד. הפילוסוף פיטר סינגר (הוא שתרם לאחר מכן לפרסומו של המונח.

הטיעון שלפיו בעלי חיים אחרים הם בעלי חישה, מודעות ותבונה ולכן יש לנו חובה מוסרית להתחשב באינטרסים שלהם אינו ניתן לסתירה. אולם, אין פירושו שעלינו להתייחס אליהם בדיוק כפי שאנו נוהגים בבני אדם אחרים

הטיעון שלפיו בעלי חיים אחרים הם בעלי חישה, מודעות ותבונה ולכן יש לנו חובה מוסרית להתחשב באינטרסים שלהם אינו ניתן לסתירה. אולם, אין פירושו שעלינו להתייחס אליהם בדיוק כפי שאנו נוהגים בבני אדם אחרים. המוסר תובע מאיתנו להתייחס לאחרים על פי טבעם ונסיבותיהם, לא באופן זהה. לכן עלינו להתנגד לפיתוח להחליף את האנתרופוצנטריות הלא רצויה בהאנשה מוטעית. כמונו, יש לבעלי חיים מחשבות ותחושות, אבל מכאן אין זה נובע שיש להן מחשבות ותחושות זהות לשלנו.

ז׳אק דרידה ניסה ללכוד משהו מן המחשבה הזו כשטבע את המונח animot. הוא חיפש מילה שתאתגר את ההומוגניות המרומזת במושג הכוללני ״בעל חיים״. ה״אנימוט״ שלו ״אינו מין או מגדר או יחיד, זהו ריבוי חי של בני תמותה שאינו ניתן לרדוקציה״, כך הוא כתב בספרו משנת 2002 ״בעל החיים שלכן אני קיים״. ״אנו חייבים לדמיין את קיומם של ׳יצורים חיים׳ שלא ניתן לרכז את ריבויים לדמות אחת של בעל חיים שהוא פשוט ניגוד לאנושיות״.

תמנונים הם סקרנים, מצטיינים בפתרון בעיות, מסוגלים לזהות בני אדם מסוימים ולפתח עמם מערכות יחסים. הם חולקים איתנו מספיק כדי שנכיר בצורך להתייחס אליהם בכבוד, אבל בו זמנית הם זרים לנו לחלוטין

מאמריו של פיטר גודפרי-סמית׳ על תודעתם של בעלי חיים מבהירה היטב את ההטרוגניות העמוקה שאנו מייחסים לחיי החיות. חיבורו המפורסם ביותר שלו מתייחס לתמנונים. לבעלי החיים המיוחדים הללו יש כ-500 מיליון תאי עצב, בערך כמו לכלב. אבל האופן שבו הם מאורגנים שונה מאוד מכפי שהם מאורגנים אצל יונקים. הם מפוזרים לאורך כל גופו של התמנון, באופן שלכל אחת מזרועותיו ישנה אוטונומיה רבה. תמנונים הם סקרנים, מצטיינים בפתרון בעיות, מסוגלים לזהות בני אדם מסוימים ולפתח עמם מערכות יחסים. עם זאת, מרבית המינים חיים במשך שנה אחת בקושי ומתים מיד לאחר שהם מולידים צאצא. הם חולקים איתנו מספיק כדי שנכיר בצורך להתייחס אליהם בכבוד, אבל בו זמנית הם זרים לנו לחלוטין.

גודפרי-סמית׳ מבקש מאיתנו למצוא ״איזון בין ההתייחסות לתודעה שלנו״ ושל בעלי חיים אחרים ״כפרטית ומסתורית מכדי להבין כלל מבחינה מדעית, לבין התייחסות שאינה רואה בה כל פרטיות או מסתורין״. באותה רוח, בניסיון לתאר את הקשר האמיתי מאוד שלו עם כלבתו המנוחה, סופי, כתב הפילוסוף סימון גלנדינינג: ״איני מבקש לראות בעלי חיים אחרים כ׳זהים באופן בסיסי׳ לבני אדם... ממש כפי שאני רוצה לראות בהם ׳רחוקים מהותית׳ מאיתנו״.

תמנון: אינטליגנציה עילאית, שונה מאוד ומסתורית. איור של Comingio Merculiano משנת 1896. תצלום: ויקיפדיה

אחד ההבדלים המדוברים ביותר בין בני אדם לבעלי חיים שעמם אנו חיים הוא היותם הרבה יותר ״כאן ועכשיו״. לכלבים וחתולים אין מטרות או שאיפות. פיקסל אולי רצה לתפוס עכבר ברגע נתון, אבל זו תהיה ספקולציה אנתרופומורפית לא ראויה להניח שהוא נרדם אי פעם בעודו מתכנן לתפוס עכבר למחרת (יתכן שהוא חלם על תפיסת עכברים, אבל החלום אינו תכנון). אם יש לחיות מחמד זיכרונות, הם לא מהסוג שהם שקועים בהם, והם גם לא עסוקים בנוסטלגיה או חרטה.

אין לנו גישה לפנים התודעה של חיות המחמד שלנו. אז איך אפשר להיות בטוחים כל כך שהם אינם מבלים זמן בהיזכרות מתענגת בעצם הטובה ביותר שלעסו או במחשבה על מה שיפגשו בטיול הבא שלהם?

טענות כאלה מזמינות את התשובה: איך אפשר לדעת? אין לנו גישה לפנים התודעה של חיות המחמד שלנו. אז איך אפשר להיות בטוחים כל כך שהם אינם מבלים זמן בהיזכרות מתענגת בעצם הטובה ביותר שלעסו או במחשבה על מה שיפגשו בטיול הבא שלהם?

אם ״איך אפשר לדעת״ פירושו ״איך אפשר להיות בטוחים״ אז אי אפשר. אבל אם חוסר האפשרות להיות בטוחים שמשהו אינו נכון הוא סיבה לנהוג כאילו הוא נכון, עלינו להימנע מלחתוך ירוקת למקרה שהם חשים כאב, או שעלינו לתת לזבובים את אותן זכויות שיש לבני אדם, למבקרה שיתברר שהם מתוחכמים פסיכולוגית בדיוק כמונו.

כדאי יותר לשאול איזה סוג של תכונות מנטליות ורגשיות אנחנו יכולים לייחס, במידה של סבירות, לחתולים וכלבים. אנחנו עושים זאת על ידי שילוב של הידע שלנו על סוג המוח ומערכות העצבים שיש להם ושל תצפיותינו. על ידי כך אנו יכולים להסיק בבטחה שיש להם מגוון רגשות ויכולת לחוש עונג וכאב. אנו גם יודעים שיש להם יכולת לזכור היטב בתחומים מסוימים: אנשים ומקומות מוכרים, מסלולים, מקומות מסתור וכן הלאה. כל אלה סיבות טובות להתייחס ברצינות לרווחתם.

אבל אין לנו כל סיבה לחשוב שלחיות המחמד שלנו יש יכולת אנושית בסיסית לראות את החיים שלהם כנראטיב מתמשך, עם תוכניות לעתיד וסיפור המספר את עברם. לפיקסל מעולם לא היה ולו פרויקט אחד בחייו שדרש פעילות מתמשכת כדי להשלימו. היו לו רק משימות: לתפוס עכבר, לאכול, לפתוח את הדלת, לחדד את ציפורניו על רהיטים, להתכרבל בקופסת קרטון ריקה שנותרה פתוחה.

ישנם בעלים של חיות מחמד שנוטים לפרשנות יתר של חלק מהפעילויות כאילו הן פרויקטים מתמשכים. בעלי חיים עשויים לנסות דבר מה שוב ושוב, אפילו במשך שבועות. כלב עשוי להתחיל לחפור בור ולחזור לחפור אותו מאוחר יותר. חתולה עשויה לנסות לעשות דבר מה יותר מפעם אחת לפני שתצליח. אבל אלה אינן פעילויות המחייבות אותנו לייחס לבעלי החיים תוכנית יציבה ומתמשכת. בגלל האופן המיוחד שבו אנחנו חושבים על חיות המחמד שלנו, אנשים עשויים להימשך לרעיון שחיות המחמד שלהן חיות לגמרי בכאן ובעכשיו, ולהתקומם כנגד המגבלות שהדבר מטיל כנראה על האופק המנטלי שלהן. כדי לקבל באמת את החיבור שלהן להווה אנו נדרשים להשלים עם כך שלחיות המחמד אין פרספקטיבה ארוכת טווח, זו החיונית להיותנו אנושיים, ושלכן הם שונים מאיתנו באורח מהותי.

לעתים קרובות נאמר שעלינו להידמות יותר לבעלי חיים שאינם אנושיים, ושהאומללות והמתח שלנו עצמנו נובעים מחוסר היכולת שלנו להישאר בהווה. אבל, כמובן, כל אדם שחי לגמרי בהווה יאבד מרכיב מהותי מאנושיותו

אי היכולת להעריך את ההבדל הזה ניכרת בקנאה שלעתים מבוטאת ביכולתן של חיות להיאחז בהווה. לעתים קרובות נאמר שעלינו להידמות יותר לבעלי חיים שאינם אנושיים, ושהאומללות והמתח שלנו עצמנו נובעים מחוסר היכולת שלנו להישאר בהווה. אבל, כמובן, כל אדם שחי לגמרי בהווה יאבד מרכיב מהותי מאנושיותו. דמיינו אדם ללא תוכניות, תקוות, חרטות, זיכרונות משותפים, ידע מצטבר. יצור כזה יהיה אולי מאושר יותר מכולנו, אבל קשה יהיה לזהות בו דבר מה אנושי.

עכשיו, כל היקום הוא פקעת הצמר הזאת. תצלום: טניה וארתור.

כשחושבים לעומק על הממד הזמני של הקיום האנושי, רואים את הקשר שלנו עם בעלי החיים בצורה שונה. אין ספק כי בני אדם יכולים לנהל קשר ממושך עם בעל חיים אחר. הקשר הזה גם עשוי להיות עשיר רגשית, משני הצדדים. אין לי סיבה לפקפק בכך שכלבים אוהבים את המטפלים בהם, כלומר שהם נהנים מחברתם ומרגישים בטוחים יותר בסביבתם. רבים עשויים גם לדאוג לרווחתם ולחוות מצוקה אם הם מזהים כאב אצל שותפיהם האנושיים.

אני פחות משוכנע בכך בנוגע לחתולים. פיקסל אהב אותנו רק במובן שסיפקנו לו חמימות, מזון ואולי גם מגע גופני מרגיע. אבל אני גם בטוח שהוא היה מדלג מעל גופותינו בלי להניד עפעף, ושינוי הטריטוריה הטריד אותו תמיד הרבה יותר משינוי זהותם של הדיירים האנושיים.

הכלב מרגיש סוג של קשר עם בני האדם שאותם הוא משרת בצייתנות. הקשר הזה עשוי להימשך ולהעמיק, אבל להבדיל ממערכת יחסים בין בני אדם, הוא אינו יכול להתפתח או להשתנות באותה מידה

אבל אפילו אצל כלבים, טבע הקשר הוא אסימטרי ושונה לגמרי מזה שיש לנו עם בני אדם אחרים. הכלב מרגיש סוג של קשר עם בני האדם שאותם הוא משרת בצייתנות. הקשר הזה עשוי להימשך ולהעמיק, אבל להבדיל ממערכת יחסים בין בני אדם, הוא אינו יכול להתפתח או להשתנות באותה מידה. לעומת זאת, הצד האנושי בקשר עם חיית המחמד עשוי להשתנות כך. המטפל עשוי לעבור תקופות של שעמום בגלל הצורך לטפל בבעל החיים, רוגז על מנהגיו, או הכרת תודה עמוקה על נוכחותו. אדם עשוי לטפל בכלבו ולחשוב על כל הדברים שעברו ביחד, אבל נראה לי מוגזם לחשוב שהכלב חושב מחשבות דומות לאלה.

הקשר שלנו עם חיות המחמד שלנו מבוסס אך ורק על הרגלים של עשייה משותפת מדי יום: טיול, האכלה, משחק. הקשר שלנו עם בני אדם אחרים הוא כזה רק במקרים קיצוניים, כשמישהו שאנו אוהבים איבד את רוב היכולות שלו וכל מה שאנו יכולים לעשות כעת הוא לדאוג לנוחותו. אבל האופן שבו קשר כזה נוצר מלכתחילה דורש דינמיקה שונה לגמרי. מערכת יחסים אנושית נבנית על עניין משותף, זיכרונות, עדכונים. היא עשויה לכלול תקופות טובות ורעות, והיא תמיד עבודה בתהליך, המשנה את אופייה לאורך זמן. שום קשר אנושי של ממש אינו מבוסס רק על עשייה של דברים ביחד, גם אם מדובר על הרגלים ארוכי ימים. אם לעולם אינכם אומרים יותר משלום לנהג האוטובוס המסיע אתכם מדי יום לעבודה ובחזרה, אין ביניכם קשר, במובן המשמעותי של המילה. האנשים שעמם אנחנו נפגשים למטרות מוגדרות, כמו מאמנת הטניס הקבועה שלנו, אינם נחשבים לחברים אם איננו – לכל הפחות – מפטפטים איתם קצת לפני ואחרי.

המוות מדגיש באופן הברור ביותר את ההבדל בין האופן שבו אנו רואים את חיות המחמד שלנו לאופן שבו הן רואות אותנו. כל מטפל-בחתולים כן יסכים שחיית המחמד שלו לא תתאבל עליו הרבה, אם בכלל. בעלי כלבים, כך נדמה לי, נוטים להביע יותר תקווה. ואכן, כלבים נוטים להגיב להיעדרות הפתאומית של האדם שמטייל איתם. אנו מצפים שיצורים בעלי הרגלים קבועים כאלה יהיו מבולבלים כתוצאה מפרידה כזו, אבל אין הצדקה לפרש זאת כאבל. הם בוודאי יגיבו באותו אופן אם המטפל שלהם ימות או יצא לחופשה.

תפישה יותר ריאליסטית הציע תומאס הרדי בשירו משנת 1913 Ah, Are You Digging on My Grave? (״אה, האם אתה חופר בקברי?״). גופה קבורה תוהה מי חופר מעליה, והאם מדובר באהובה, השותל שיח פיגם לזכרה. אבל אהובה כבר נישא לאחרת, ובני משפחתה אינם רואים טעם בטיפול בקבר. וגם אויביה כך, ששנאתם קצרת מועד כמו אהבתם של אחרים. היא מבינה שמדובר בכלבהּ ואומרת בשמחה: ״איך אמצא כזה מין רגש חם/ שישווה לרגשות בני האדם/ נאמנות של כלב!״ אבל הכלב נפוגג את אשלייתה:

״גברתי, חפרתי פה בעצם

כדי לקבור לי עצם

רעב יתקוף אותי בהגיעי לכאן

בעת טיול הבוקר המוקדם.

סליחה, אבל אבד לי זיכרון

שזה מקום מנוחתך האחרון״.

אני יכולים לאהוב את חיות המחמד שלנו אהבה עמוקה, ולחוש צער רב כשהן מתות. אבל אסור לנו להשלות את עצמנו שהתחושות שלנו הן הדדיות במובן כלשהו.

בעוד שמותו של בעל חיים עשוי להיות מקור סביר לצער עמוק, אסור לנו לראות או אירוע נורא עבור בעל החיים עצמו. היכולת מעוררת הקנאה הזו להיות לגמרי ברגע הנוכחי פירושה שלא נגזל מבעל החיים עתיד שהוא ציפה לו

חשוב יותר: בעוד שמותו של בעל חיים עשוי להיות מקור סביר לצער עמוק, אסור לנו לראות או אירוע נורא עבור בעל החיים עצמו. היכולת מעוררת הקנאה הזו להיות לגמרי ברגע הנוכחי פירושה שלא נגזל מבעל החיים עתיד שהוא ציפה לו. לא היו חלומות שלו שלא הוגשמו, ריבים שטרם יושבו או עוולות שהוא התכוון לתקן. זמנו על פני האדמה היה קצוב מלכתחילה, והמירב שבעל חיים יכול היה לצפות לו הוא לעבור את התקופה הזו בשלום. לא באמת חשוב כמה רגעים טובים בדיוק היו לו. ימים נוספים פירושם תוספת לאותה שגרה. כמות ההנאה הכוללת שהוא חווה עשויה הייתה לגדול אבל איכות חייו לא הייתה משתנה.

עכשיו, כל היקום הוא הכדור הזה, להחזיק אותו בין השיניים ולקחת אותו ליעד שברור לכלב. תצלום: Stainless Images

אצל בני האדם המצב הוא שונה. שנה נוספת, או אפילו חודש או שבוע נוספים, יכולים לאפשר להם לפגוש נכד שלא פגשו, לסיים כתיבת ספר, לראות עיר חדשה. אנו עשויים גם לעשות שוב משהו שחשוב ויקר לנו, לחוות אותו באופן שונה, בידיעה שזו עומדת להיות הפעם האחרונה. בני האדם יכולים להוקיר תחושה מרירה מתוקה של מבט אחרון בנוף אהוב, סיגר אחרון, חיבוק לפרידה. שוב, מבעד לעדשת הזמן ההבדלים בין חיינו לחיי חיות המחמד שלנו נעשים ברורים יותר.

כשדיברנו עם הווטרינרית שלנו, נאלצנו להחליט החלטה קשה: מתי להמית את פיקסל. לקחתי אותו למרפאה לראשונה כי הוא פלט פתאום מיאו נוראי והפך לחלש ורדום מאוד, צעד רק צעדים ספורים בכל פעם ואז התכרבל בסלסלה שלו. התגלו נוזלים בריאות שלנו, וכשאלה נוקזו, הוא נראה שמח למדי. אבל התדרדרות נוספת הגיעה כעבור זמן קצר, ועלה החשד שהוא סובל מאחד משני מצבים אך בכל מקרה התחזית הייתה גרועה. נדמה היה שמוקדם מדי להמית אותו כשהוא עדיין חי ומרוצה, אבל אילו היינו מחכים שמצבו יחמיר, הוא היה סובל עוד יותר. כאילו נגזר שהוא יעזוב אותנו מוקדם מדי או מאוחר מדי.

כשהחיים הם באמת בכאן ובעכשיו, ישנה תמיד עדיפות להימנעות מסיכון של סבל עתידי על פני הארכת החיים ככל האפשר

הווטרינרית ועמיתתה היו חד משמעיים בנוגע למצב, ״לעולם לא מוקדם מדי״. השארתו של פיקסל בחיים רק תגדיל את הסיכוי שיסבול יותר. היא לא אמרה את זה, אבל ההנחה מאחורי הטיעון הייתה שימים ספורים נוספים כמו שהוא חווה כעת עשויים להוסיף למניין הימים שלו, אבל לא מספיק כדי להצדיק את הסבל שיהיה מנת חלקו בסופם. כשהחיים הם באמת בכאן ובעכשיו, ישנה תמיד עדיפות להימנעות מסיכון של סבל עתידי על פני הארכת החיים ככל האפשר.

אנו אולי חיים פחות בשלמות ברגע הנוכחי, אבל גם אנו יצורים בני תמותה, הלכודים בהווה, אף שאני מסוגלים לחשוב על העבר והעתיד. עלינו להבין שאורך החיים אינו המדד העיקרי של ערכם, גם כשמדובר בבני אדם. מותה של חיית מחמד הוא תזכורת לכך שאנו חייבים להשלים עם כך שמחיר החיים שראוי לחיותם הוא היותם סופיים, והסוף מגיע מוקדם מדי. עבור חתולים, כלבים ובני אדם כאחד, בסוף ימיהם, חשוב יותר שחיינו מאשר שלא נחייה עוד בעתיד.

זה אולי נשמע קל, אפילו שטחי. אבל המחשבה על בעלי החיים שלנו מראה לנו מדוע קשה כל כך להאמין בכך, אמונה עמוקה, ואינה מקהה את עוקצו של המוות. לפיקסל אולי לא היו תוכניות או שאיפות, ולמרבה השמחה הוא לא ידע שהוא עומד למות. עם זאת, יש משהו מופלא בחיים מודעים אף אם מורכבותם בינונית, ולכן סופם מציק לנו. זה מופלא להיות בחיים, ובחיות המחמד שלנו אנו רואים חיים שהם נפלאים באופנים שאנו מסוגלים לדמיין רק במידה מעורפלת. העובדה שחיים כאלה מסתיימים היא מקור אמיתי לעצב. משהו יפה וייחודי מסולק מן עולם. ואם זה נכון, כיצד נוכל להעמיד פנים שהמוות שלנו אינו מקור צער לגיטימי?

כדי ליישב את המחשבות הללו נדרשת יכולת להכיל בו זמנית את האושר והכאב שבחיים. הם אינם מתקיימים בנפרד. לעתים אנו יכולים לחוש בשני הרגשות בו זמנית. לוויה יכול להיות חגיגה של חיים נהדרים ובו זמנית אבל עמוק. אבל כשאנו חושבים על בעלי חיים, נדמה שקשה לנו יותר להעריך את המשמעות של היות החיים והמוות שלובים אלה באלה.

בהארכת החיים של בעל חיים חולה שאנו אומרים שאנו אוהבים כל כך, אנחנו משרתים את הצרכים שלנו יותר מאת שלו. יתרה מכך, ישנו משהו מושחת בהוצאת סכומי עתק בניסיון להאריך את חייה של חיית מחמד כשבני אדם מתים כתוצאה ממחסור במצרכי יסוד זולים יחסית

היום, נראה שיותר ויותר אנשים רוצים שממלכת החי תהיה עולם חופשי מכאב ומוות. לא רק שאיננו מסוגלים לדבר ישירות על המתת חסד של חיות המחמד שלנו – אפילו אמירת שלום הפכה לקשה מדי. אנשים מסוגלים להוציא הון בניסיון לשמור על בעלי החיים שלהם בחיים, ולעתים קרובות מאריכים את סבלם בתמורה לתועלת זעומה. מכר ניחם אותנו בסיפור על האבל העמוק שחש כשהחתולה שלו מתה. הוא הודה שהוציא כל סכום שיכול היה כדי לנסות להציל את חייה, ושבסופו של דבר היא סבלה מאוד. זה גרם לי להתחזק בידיעה שעשינו את הדבר הנכון כשהנחנו לפיקסל למות מוקדם יותר. בהארכת החיים של בעל חיים חולה שאנו אומרים שאנו אוהבים כל כך, אנחנו משרתים את הצרכים שלנו יותר מאת שלו. יתרה מכך, ישנו משהו מושחת בהוצאת סכומי עתק בניסיון להאריך את חייה של חיית מחמד כשבני אדם מתים כתוצאה ממחסור במצרכי יסוד זולים יחסית.

כלב בין הריסות בוצ'ה, אוקראינה (אפריל 2022). תצלום: manhhai, אפרם לוקצקי, איי.פי.

הגישות שלנו לחיות משק משקפות גם הן את אי היכולת הזו להשלים עם כך שאורך החיים חשוב פחות מאיכותם. התנאים המזוויעים שבהם רוב חיות המשק בעולם חיות הם חרפה, משום שהדבר מעצים מיד את מידת הסבל העולם. אבל חווה הומאנית שבה בעלי חיים מטופלים ונשחטים ללא כאב מספקת לבעלי החיים את החיים הטובים ביותר האפשריים: ביטחון, נוחות, תזונה טובה וחופש מזוועות שהן מנת חלקם של מיליוני חיות בר מדי יום. הכעס שאנו חשים בגלל המוות הוודאי בסידור מעין זה מתעלם מהעובדה שהמוות הוא מרכזי לחייהם של כל בעלי החיים, ובטבע הוא נוטה להיות אכזרי יותר. מה שמשנה אינו מי מביא למותו של בעל החיים או מתי זה מתרחש, אלא איכות החיים שהייתה לו עד לאותו רגע.

הטבע הוא מעגל בלתי פוסק של חיים ומוות, אבל הסבל נפוץ בו. הוא מתייחס לחיים שאנו רואים בהם דבר יקר ערך, בזלזול. המחשבה על מספר היצורים שמתים מדי שנייה, ובכל פעם מביאים לקיצו עולם שלם נוסף של חוויות, עשויה להיות קשה מנשוא. מובן שאנו רוצים להגן על עצמנו מכך, ככל שאנו חשים קרבה גדולה יותר לחיות המחמד שלנו, אנו רוצים להגן גם עליהן. אבל כשאנו מתקרבים באופן כזה לבעלי חיים, אנחנו מתרחקים, במובן אחר, מעולם הטבע. אנחנו מתרחקים מן ההתפעמות הספוגה שפחד ויראת כבוד, לאיזו רתיעה סנטימנטלית שנמשכת להיבטים הרכים והמושכים ביותר של עולם הטבע.

ניסיתי ליהנות מהאושר שפיקסל הביא עימו בלי מה שהבודהיסטים קוראים לו 'אחיזה': התשוקה להיאחז בדברים טובים למשך ארוך ממה שאפשר. עלינו לשחרר את אחיזתנו, להניח להנאות החולפות של החיים לחמוק בין אצבעותינו

להיעדר יש נוכחות רפאים משלו. אני עדיין מוצא את עצמי מצפה שפיקסל יופיע, להוט כולו, לשמע רשרוש של אריזת ניילון כמו שקית החטיפים שלו, ואני נוטה להשאיר מזון ומשקה במקום שבו הוא לא יוכל להגיע אליו. זו הייתה פריבילגיה לחיות איתו ואנו מתגעגעים אליו מאוד.

אבל, מיום שאימצנו את פיקסל, ידעתי שחייו שבריריים ושבמונחים אנושיים הם גם קצרים. על המוני עמודי חשמל אפשר למצוא מודעות על חתולים שנעלמו, ובפעמים רבות שבהן הוא לא חזר הביתה הזמן חששנו מפני הגרוע מכל. ניסיתי ליהנות מהאושר שהביא עימו בלי מה שהבודהיסטים קוראים לו ״אחיזה״: התשוקה להיאחז בדברים טובים למשך ארוך ממה שאפשר. עלינו לשחרר את אחיזתנו, להניח להנאות החולפות של החיים לחמוק בין אצבעותינו.

לכן, בכל הקשור לקבלת ההחלטה, הרגשתי נוח לומר לווטרינרית שתעשה את הנדרש. נשארתי עם פיקסל בזמן התהליך והעדינות שלו הרגיעה אותי. מיד לאחר הזריקה, הוא הפך למטושטש מאוד ונרדם בקלות בעודי מלטף אותו ברכות. הוא לא ידע מה קורה, וזה היה המוות הקל ביותר שבעל חיים יכול לייחל לו, אחרי חיים מפונקים ונוחים.

ג׳וליאן באג'יני (Baggini) הוא כותב ופילוסוף. ספרו האחרון How to Think Like a Philosopher ראה אור בשנת 2023.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: חתול אפור, מגזע רוסי כחול. תצלום: אלכסנדר פוסינגהם, unsplash.com

Photo by Alexander Possingham on Unsplash