אחרי הדת

לדת יש יתרון של אלפי שנים על צורת התארגנות רבות אחרות. אלפי שנים הייתה לדת בלעדיות על גישה למכלול הצרכים והמצוקות של הנפש האנושית. היא סִנכרנה את סדרי הפולחן שלה עם מחזורי הזמן הטבעיים של היממה, החודש הירחי ועונות השנה, חילופי הדורות, תחילת החיים וסופם. כפי שמעיד חקר הפסיכולוגיה והאבולוציה של הדתות, הדת שינתה ללא הרף את המינונים של מרכיביה – שירה, נגינה, הטפה, טקסטים, קטורת, צבעי גוף, ביגוד ומזונות – בתהליך של אבולוציה תרבותית בלתי פוסקת. לדת לא היו מתחרים, כך שלא היה במה להמיר אותה.

בעת החדשה קמו לדת תרבויות מתחרות: חברות הלאום, המשטרים הדמוקרטיים וחברת המסחר הקפיטליסטית והגלובלית

אך בעת החדשה קמו לדת תרבויות מתחרות: חברות הלאום, המשטרים הדמוקרטיים וחברת המסחר הקפיטליסטית והגלובלית. תרבויות אלה לא הספיקו לצבור אלפי שנות ניסיון בהתמודדות עם הפסיכולוגיה של האדם. הן עדיין לא הגיעו לרמה דומה במתן מענה לצרכים הנפשיים, הקהילתיים והריטואליים שלנו. ועם זאת, במאתיים השנה האחרונות הן יצרו מסגרות קהילתיות יציבות ועשירות שמספקות לחבריהן תמיכה נפשית ובטחון חברתי וכלכלי. לאחרונה מצא מחקר שגם העיסוק במחקר מדעי והתהייה על נושאי מדע מספקים לרבים מאיתנו תחושות של התעלות נפשית ורוחנית, בזכות העצמת הבנתנו את מורכבותו ופלאיותו של היקום, ואת מקומנו בו.

אם כך, מדוע עדיין קיימת הדת?

דיוקן של סימון בוליבר (1825), חוסה חיל דה קסטרו. התעוררות הלאומיות העמידה חלופה או משקל נגד לדת, בוודאי באמריקה הלטינית. תצלום: ויקיפדיה

מאושר באמונתי

יתכן שהאמונה הדתית משפיעה על הבריאות, שבתורה משפיעה על האושר. קשה לעשות ניסוי עם קבוצת ביקורת. אפשר לומר למאה איש: "חמישים מכם יאכלו כך וחמישים יאכלו אחרת. בעוד חודש ניקח מכם דגימות דם, נמדוד לחץ דם ונראה איך הדיאטה השפיעה על בריאותכם", אבל אי אפשר לומר למאה איש שנבחרו באופן אקראי עבור המחקר, "חמישים מכם יהיו אתאיסטים וחמישים מכם יאמינו באלוהים, וניפגש בעוד חודש לבדיקת מדדי בריאות". גם אם יימצא שהדתיים בריאים יותר וכתוצאה מכך מאושרים יותר, אי אפשר לבדוק אם האמונה הדתית או גורמים אחרים אחראים לכך.

קיום אורח חיים יציב, ביצוע טקסים סדירים והשתייכות לקהילה לאורך זמן מפחיתים את הסיכון ללחצים נפשיים, חרדה ודיכאון. רוב הדתות כוללות גורמים אלה, אבל גם בלי להיות דתיים אפשר להיות מאושרים

עם זאת, אפשר לבדוק את השפעתם של מנהגי הדת על רמת האושר. בניסוי התבקשו אנשים שאינם דתיים לסגל אורח חיים דתי למשך חצי שנה. בתום הניסוי דיווחו רובם על עלייה ברמת האושר. מה גרם לכך? הנחקרים השתתפו בסדירות בטקסי הקהילה הדתית, קיבלו הדרכה רוחנית אישית מהכומר וחברי הקהילה התקשרו כדי לשאול בשלומם, הזכירו להם ליטול תרופות והזמינו אותם לפעילויות שונות. האנתרופולוג סקוט אטראן, מחבר הספר "In Gods we Trust", מצא שקיום אורח חיים יציב, ביצוע טקסים סדירים והשתייכות לקהילה לאורך זמן מפחיתים את הסיכון ללחצים נפשיים, חרדה ודיכאון. רוב הדתות כוללות גורמים אלה, אבל גם בלי להיות דתיים אפשר להיות מאושרים. אפשר לבחור בפולחן של יציאה עם הכלב לטיול, בקהילה של מתנדבים ובריטואל של כתיבה בוויקיפדיה.

סוזן בלקמור השוותה את הדת לנגיף, שלא נועד לשרת את האדם אלא להפיץ את עצמו (ומאוחר יותר חזרה בה), אבל נגיף מפיץ את עצמו בלי התחשבות בטובתו של הנשא, בעוד שהדת מיטיבה עם מאמיניה. דתיים מדווחים על רמות אושר גבוהות יותר. פול בלום מצא ששיעור הדתיים שרואים בעצמם כישלון נמוך במחצית משיעור החילונים שסבורים כך. מאמינים שחלו דיווחו שהם מרגישים טוב יותר אחרי תפילה והשתתפות בטקסים דתיים, גם כשמבחינת המדדים הרפואיים מצבם לא השתנה. הדת מניעה את המאמין להשתלב בחברה ולרוב היא אינה פוגעת בתפקודיו הקוגניטיביים והמנטליים. דתיים תורמים יותר מאלה שאינם דתיים. הם תורמים יותר דם, תורמים יותר לעניים ותורמים יותר לעמותות, גם לעמותות שאינן דתיות. אל הנתון הזה יש להתייחס בהסתייגות: ראשית, יש דתיים שתורמים לאחר שנטלו זכות וחירות להיבדל מן הציבור במילוי חובות מסוימים. שנית, הסתמכות על דיווחים היא בעייתית: אולי דתיים חושבים שהם תורמים יותר מכפי שהם אכן תורמים, כי טקסי הדת שהם משתתפים בהם ופעילותם הקהילתית גורמים להם להרגיש נדיבים ולהגזים בהערכת תרומותיהם, או מכיוון שכתבי הקודש נוסכים בהם אופטימיות ותחושת מחויבות.

שימפנזים רבו על מזון שנזרק לעברם, אך כשהציגו להם אוכל מרחוק, כך שיכלו להתוודע לקיומו מראש ולחגוג יחדיו לפני קבלתו ורק אז חילקו להם אותו, פחתו המריבות ביניהם באופן ניכר

ועם זאת, הדת, כמו טקסים ופולחנים קבוצתיים רבים בעולם החי, היא דרך אוניברסלית להפחתת מתחים חברתיים. הפרימטולוג פראנס דה ואל תיאר כיצד שימפנזים רבו על מזון שנזרק לעברם, אך כשהציגו להם אוכל מרחוק, כך שיכלו להתוודע לקיומו מראש ולחגוג יחדיו לפני קבלתו ורק אז חילקו להם אותו, פחתו המריבות ביניהם באופן ניכר.

הציפייה שמתמלאת, כשגאולה ומזון באים מהשמיים, יוצרת דת. בתצלום: צלב פולחני במסגרת פולחן המטען לג'ון פרום, טאנה, ונואטו. תצלום: טים קרוס, ויקיפדיה

אלפי שנות אבולוציה של הדתות ביססו את מעמדן הבכיר בתור נותנות המענה הראשיות – או ספקיות השירות הראשיות, אם תרצו – לצורך הנפשי של כל חבר בקהילה להשמיע את קולו, בין אם מדובר בצורך לפרוק מצוקות נפש או להרחיק למחוזות המיסטיקה. בד בבד, השתכללו הדתות והחלו לספק דרכים מגוונות העונות על הצורך האוניברסלי של האדם למצוא את מקומו בהיררכיה החברתית. אחת הדתות שמשלבת באופן מתוחכם ורב-דקויות בין הצרכים ונפשיים והחברתיים של האדם היא דת הוודו בהאיטי שבאיים הקריביים.

היררכיה ומיסטיקה

דת הוודו, שהגיעה להאיטי מאפריקה, משלבת אמצעי פולחן וטקסים סוערים שנותנים מרחב לפורקן רגשות, עם היררכיה קפדנית שמשמרת את הסדר החברתי. בהאיטי, ראש הכפר, השבט או האזור הוא במקרים רבים גם כוהן הדת, המקיים את טקסי הדת ורוקח את שיקויי הדת וסמיה. סמכותו אינה נובעת ממינוי בירוקרטי שנכפה מפורט-או-פרנס, עיר הבירה של האיטי, אלא מהיכרותו האינטימית עם בני קהילתו, מכוח אישיותו הכריזמטית וחריצותו, ומנכונותו להשקיע את כל-כולו ביישוב סכסוכיהם ולייצג אותם מול הרשויות. לפעמים הוא כה שקוע בייצוגם, ביישוב סכסוכיהם ובניהול טקסיהם עד שאינו מספיק לעבד את אדמתו, ובני קהילתו עושים זאת עבורו. הגם שהוא מנהיג בלתי רשמי, השלטון המרכזי בהאיטי, כמו גם שליטי המחוזות, חייבים לשתף פעולה עמו, שכן על פיו יישק דבר בקהילה.

בקהילת המאמינים בדת הוודו, הזומביפיקציה – הפיכת אדם לזומבי – היא עונש חברתי מוסכם, והחשש מפני העונש הזה מרתיע את בני הכפר מהפרת הסדר החברתי

כך נוצר בקהילה ארגון שפועל לצד הממשל הרשמי ולעתים במקומו. המנהיג יכול לצוות על נידוי אדם שהפר את הסדר החברתי. המנהיג יכול להביא לכך שאדם כזה יסומם ברעלים מסורתיים עד שקצב לבו, חום גופו ויכולתו לפעול, לחשוב ואף לנשום יופחתו, והוא יאבד את כוח הרצון ויכולת הפעולה עד שייראה כמו גווייה מהלכת, זומבי, כפי שתיאר בספרו The Serpent and the Rainbow האנתרופולוג וייד דייוויס ששהה בהאיטי בשנות השמונים. הזומביפיקציה – הפיכת אדם לזומבי – היא עונש חברתי מוסכם, והחשש מפני העונש הזה מרתיע את בני הכפר מהפרת הסדר החברתי.

אבל תפקידה של הדת אינו רק לשמור על הסדר החברתי אלא גם לסייע בפורקן רגשות. כל דת מטילה על המאמין איסורי שינה ואכילה ומחייבת אותו לפגוע בעצמו, וכך היא מערערת את מצבו הנפשי. כך קורה בחג העשורא שבו השיעים מצליפים בעצמם עד זוב דם, כך עשו הפלגלנטים, כתות הנוצרים שהצליפו בעצמם בימי הביניים, וכך קורה גם בבתי כנסת, כשמנהגי הדת יוצרים בקרב המאמין מצוקה רגשית על ידי מניעת שינה (בלילות שימורים) או אוכל (בימי צום ותענית). כשהמאמין פגיע מבחינה רגשית, הדת מנתבת אותו לטקסיה, בהם היא יוצרת עבורו סביבה בטוחה ומוגנת מבחינה רגשית, שם הוא יכול לפרוק את רגשותיו. כך הדת מחזקת את תלותו של המאמין בה.

כך קורה גם בהאיטי. המנהיג הכפרי מוביל טקסי רוחות, רוויים בנגינות, ריקודים ותפילות עד אקסטזה, שמאפשרים למשתתפים לפרוק רגשות שמתפרשים על פני כל טווח החוויה האנושית. הפורקן הרגשי שמתחולל בטקסים האלה מחזק את סמכותו של המנהיג ואת שליטתה של דת הוודו בחיי המאמינים.

העצמה בחסות הרוח

כשהרוח לואה (Loa) אוחזת במשתתף בטקס הוודו, הוא רשאי לעשות ולהגיד כמעט הכול, שכן כל דבר שיעשה או יגיד הוא בחסות הלואה. הוא נאחז בטרנס, מדבר בדיבור בלתי מובן (לאנגאז', langage, שפה), רועד ונופל. כשאחת הנשים נכנסה לטרנס, כך כותב הרולד קורלנדר (Courlander) בספרו Haiti Singing:

״אישיותה עברה שינויים בולטים, עד שלא יכלה יותר להיחשב לסתם כוהנת אחוזת דיבוק. היא הייתה האליל ׳פאפא שֶבּוֹ׳. מישהו אמר לה באופן נבער: ׳ערב טוב, מאדאם!׳ והיא פנתה אליו כדי לנזוף בו על חוצפתו. היא לא הייתה ׳מאדאם׳, היא הייתה L'authorite: הסמכות״.

הטקס מגן על המאמין ומעניק לו מעמד של כבוד, של אדם שהגיע לאינטימיות עם הרוח. הוא יכול לשפוך חמתו על בן משפחה, בכיר בקהילה ואף על האלים, בלי שייענש. כך הטקס מקל על מתחים אישיים, משפחתיים ומעמדיים

המאמין נחשב תחת חסות הרוח ותחת שליטתה, חסר רצון עצמאי, ולכן הוא יכול להתנער ממוסכמות הנימוס ולבטא רגשות בלי שיישפט על כך. הוא הגיע לטריטוריה זו של הנפש לא ברצונו אלא בכוחה של ה"לואה", ולכן לא ייענש על מה שיגיד או יעשה בהשפעתה. לו היה מתנהג כך בחיי היום יום היה מוחרם או נרצח, אבל הטקס מגן עליו ומעניק לו מעמד של כבוד, של אדם שהגיע לאינטימיות עם הרוח. הוא יכול לשפוך חמתו על בן משפחה, בכיר בקהילה ואף על האלים, בלי שייענש. כך הטקס מקל על מתחים אישיים, משפחתיים ומעמדיים.

"מעגל סמבה" (1957), הייטור דוס פרזרס, המוזיאון לאמנות בבוסטון. הריקוד הוא חלק מפולחן הקנדומבלה, דת אפרו-ברזילאית. תצלום: נורית מלצר-פדון

ביערות גינאה החדשה ראה האנתרופולוג המהולל מלינובסקי טקס הכתרה. ראש השבט החדש ישב על האדמה, מבטו מושפל, וכל בן שבט שנטר לו, פרק את כעסו במילים ואף במכות. על ראש השבט נאסר לענות או להביט במשפיליו. גם לאחר שתם הטקס וראש השבט הוכתר, נאסר עליו להשיב רעה לפוגעים בו. אולי הנהגת טקס דומה בדמוקרטיות המערביות תפחית את התלהבותם של מועמדים למשרות ציבור, או לפחות תפיח בהם מעט צניעות.

האל שמגן על אחוז הדיבוק היה ידוע כבר במאה ה-17 בממלכת דאהומיי במערב אפריקה בשם "סונסום". בני האשאנטי והדאהומיי קבעו תקופות שבהן היו נאספים ומקבלים עידוד לבטא את רגשותיהם בשירה, ריקוד וסיפורים. כשהובאו כעבדים לצפון אמריקה העתיקו אל הכנסייה הפרוטסטנטית את השיטות ליצירת מקום בטוח ומגונן לשם פורקן נפשי. שיטות שאינן דתיות ומשמשות לפורקן רגשות משתמשות במנגנונים דומים, בהן התרפיה הפרימלית והייעוץ ההדדי להערכה מחדש.

מסגרות קהילתיות נותנות תמיכה נפשית, אבל בדתות יש גם משמעות קיומית והגיון פנימי. אמונה בגורם על טבעי נותנת תחושת תוכן וייעוד, תחושת אחווה וקבוצתיות

מסגרות קהילתיות נותנות תמיכה נפשית, אבל בדתות יש גם משמעות קיומית והגיון פנימי. אמונה בגורם על טבעי נותנת תחושת תוכן וייעוד, תחושת אחווה וקבוצתיות. בסקירה השוואתית של עשרות קבוצות, נמצא שקבוצות דתיות מחזיקות מעמד במשך זמן כמעט כפול מאשר קבוצות חילוניות.

האם לשם יצירת קהילה די באמון הדדי ובסולידריות חברתית, בלי אלים ומצוות המטילים חובת ציות ויוצרים תחושת ייחוד ואחדות? האם אפשר לגרום לאנשים לפתח כלפי הלאום והדמוקרטיה רגש חזק ברמה של אמונה? האם הלאום והדמוקרטיה יכולים לסחוף אותנו כמו דת? האם כדי להפוך למקור סמכות צריכה כל קהילה רציונלית, חילונית ומדעית, מימד מיסטי? איך אפשר לגרום לאנשים לפתח רגש כלפי דבר טכני כמו טכניקת ממשל?

חוק ולאום בדם האבות

טקס דתי הוא סביבה מוגנת שבה זוכים המאמינים להבנה ולאישור מכלל הקהילה. דמוקרטיה היא הפוכה מכך. בדמוקרטיה אנו נדרשים לקדש את אמונתו של החולק עלינו. הטקס המרכזי שלה, הבחירות, אינו מוקדש לחגיגת הסכמה אלא לציון מחלוקת. – אנחנו מפגינים את יכולתנו להמשיך לחיות ביחד למרות אי ההסכמה. בעתות פילוג מתבצע הטקס הזה באופן קודר ומתוח, ואפילו במיטבו הוא טקס מינורי וחסר צבע, ואם יש תור ארוך לפני הקלפי, הוא גם טקס די מעצבן.

האתוס של הדמוקרטיה המודרנית אינו שווה בעוצמתו לאתוס של הדת. האתוס הדמוקרטי מחייב את האדם לראות בעצמו את מקור הסמכות בחייו. זה סוד עוצמתו של האתוס הדמוקרטי, אך גם מקור חולשתו

הדמוקרטיה המודרנית היא ניסיון חדש יחסית. האתוס שלה אינו שווה בעוצמתו לאתוס של הדת. בדת הפרט כפוף לסמכות על-טבעית ואין לו זכות לערער עליה. האתוס הדמוקרטי מחייב את האדם לראות בעצמו את מקור הסמכות בחייו. זה סוד עוצמתו של האתוס הדמוקרטי, אך גם מקור חולשתו: אם אדם אינו חש קשר אישי לאידיאל, למדינה או לחברה, אין סמכות עליונה שתוכל לאכוף זאת עליו.

כדי להתגבר על המכשול הזה ניסתה הלאומיות להפוך לסמכות כזו. המונים סגדו למשחררים לאומיים כמו גריבלדי ומציני באיטליה, סימון בוליבר בדרום אמריקה או כמאל אטאטורק בטורקיה. לאומים יצרו מערכת סמלים ובהם דגל, המנון, טריטוריה, שפה והיסטוריה, טיפחו אמונה בקדושתם וטענו ללגיטימציה מכוח עליון. ועם זאת, במדינות רבות הלאום עדיין מוגדר על פי הדת. עבור פולנים ואירים רבים אין משמעות ללאומיות בלי הדת הקתולית. כך גם עבור אנגלים רבים והדת האנגליקנית. ישראלים רבים יראו את הביטוי "ערבי ישראלי" כדבר והיפוכו, וכך ראו פולנים רבים את הביטוי "יהודי פולני" לפני מלחמת העולם השנייה, כמו שגרמנים ראו את הביטוי "יהודי גרמני" וכמו שצרפתים ראו את הביטוי "יהודי צרפתי": אם אתה צרפתי, לא יכולה להיות לך נאמנות נוספת. כשנבחר ג'ון קנדי הקתולי לנשיאות ארצות הברית בשנת 1960, חששו אמריקנים רבים – פרוטסטנטים ברובם – שהוא יקבל הוראות מהאפיפיור.

ובכל זאת, הוא לא קיבל הוראות מן האפיפיור... ג'ון פ' קנדי, הקתולי הראשון שנבחר לנשיאות ארה"ב. תצלום: הבית הלבן, ויקיפדיה

ארה״ב וצרפת, שהתגבשו סביב עקרון זכויות האדם והליברליזם, הן חריג המעיד על הכלל, וגם בהן קיים פולחן לאום בעל סממנים דתיים. רגש המחויבות ללאום נסמך על חינוך וטקסים שמבטאים מחויבות לשיתוף פעולה אזרחי. בצרפת, יום המהפכה והקמת הרפובליקה הוא יום החג הלאומי. בארה״ב מצהירים תלמידי בתי הספר רבים בכל בוקר:

"אני נשבע אמונים לדגל של ארצות הברית של אמריקה, ולרפובליקה שאותה הוא מייצג. אומה אחת, תחת חסד האל, עם חירות וצדק לכל״.

גם חובת כיבוד החוק עשויה להחליף את הדת בתור בסיס לקהילה. אברהם לינקולן אמר:

״כל אמריקני, כל אוהב חרות, כל השוחר טוב לדורות הבאים, יישבע בדם המהפכה שלא יפר כהוא זה את חוקי המדינה ושלא יגיב בשתיקה על פגיעת אחרים בהם. ... על כל אמריקני לתמוך בחוקה ובחוקים - בחייו, ברכושו ובכבודו הקדוש. יזכור כל אדם שהפרת החוק היא רמיסת דם אבותיו, פגיעה באופיו-שלו ופגיעה בחירות ילדיו. צריך שכיבוד החוק יעבור בנשימתה של כל אם אמריקנית אל תינוקה הממלמל בחיקה; צריך שכיבוד החוק יילמד בבתי הספר, בסמינרים ובמכללות; צריך שייכתב עליו בספרי הלימוד הראשונים, בספרי הכתיב ובלוחות השנה; צריך שכיבוד החוק יוטף מעל דוכני התפילה, יוכרז באולמות בתי המחוקקים וייאכף בבתי המשפט. בקצרה, הבה נעשה את כיבוד החוק לאמונה הפוליטית של האומה וזקנים וצעירים, עשירים ועניים, כבדי ראש ועולצי רוח משני המינים, מכל השפות, מכל הצבעים ומכל השכבות יעלו קורבן תמיד על מזבחותיו״.

כשמתבסס אמון בכוחו של חוק המבוסס על הסכמה קולקטיבית, אין צורך באיומי ענישה של אל

בימי הביניים התפתח מסחר בין ערים שנסמך על ענישה קולקטיבית. אם סוחר הפר חוזה, נענשו כל הסוחרים באזור. כתוצאה מכך נאלצו קהילות הסוחרים להשליט משמעת פנימית באמצעות חקיקה. החוק ייצג את כוח הכפייה של הקהילה על חבריה הסוררים, וכך יצר את האמון שאפשר לימים מסחר בין מדינות גם בלי אמונה דתית משותפת. כל סוחר ידע שאם הצד השני ישתמט מקיום החוזה, מדינתו תאכוף זאת עליו. כשמתבסס אמון בכוחו של חוק המבוסס על הסכמה קולקטיבית, אין צורך באיומי ענישה של אל.

החוזה החברתי העליון

אייאן חירסי עלי הייתה מהגרת אפריקנית שנמלטה מנישואין שנכפו עליה והגיעה להולנד כפליטה. היא התרשמה משיטות החינוך הבלתי אלימות ומהחינוך לליברליזם, אחריות ציבורית, ערבות הדדית ושלטון החוק. באחד הימים עצר אותה שוטר כיוון שרכבה על אופניים ללא ציוד מתאים. הוא נתן לה דו"ח ואמר לה לשלם את הקנס במשרד המתאים, לפי ההוראות שעל הטופס. עלי התרשמה מאדיבותו ומהקפדתו על לשון החוק. אלה נעדרו ממקום מוצאה באפריקה. אבל מה שהרשים אותה יותר מכל היה עניין טכני: השוטר קבע שעליה לשלם קנס, אבל הוא לא יכול היה לגבות אותו. רשות אחרת טיפלה בכך. הפרדת הרשויות הזו, צעד קטן וטכני לכאורה, גילמה עבור עלי את שלטון החוק. היא השתאתה נוכח ההמחשה הדרמטית הזו לעליונותה של תרבות המערב ה"כופרת". בסודאן, אתיופיה וערב הסעודית, בהן חייתה עלי לפני שהגיעה להולנד, היה השוחד בגדר נורמה. כשהסביר לה השוטר איך לשלם את הקנס, הבינה עלי שאי אפשר לשחד אותו. אולי אף שמחה לשלם את הקנס.

גם האוסטרלים אינם מתמקחים עם נציגי החוק על קנסות. הם רואים זאת כחלק מחוזה חברתי. כשאדם רואה בחוק גיבוי שהחברה נותנת לו באופן אישי, גם אם במקרה ספציפי החוק פונה נגדו, יהיה לו קשה להפר חוק ועדיין להאמין שהוא מתנהג באופן מוסרי. אדם כזה נוטה לתת אמון במערכת. ואכן, 90 אחוזים מהאוסטרלים מצביעים בבחירות.

שוטר לונדוני ליד ארמון בקינגהם. נציג החוק והחוזה החברתי הבסיסי. תצלום: סטיבן מת'יוס

במדינות המערב החילוניות אנשים מצביעים למפלגה כדי שזו תיצור, לא בהכרח את המציאות בה יהיה להם הכי טוב, אלא את המציאות שלגביה הם ירגישו הכי נוח, גם אם זה יעלה להם בתשלום מסים גבוהים יותר או בהגבלות בחקיקה

במדינות המערב החילוניות אנשים מצביעים למפלגה כדי שזו תיצור, לא בהכרח את המציאות בה יהיה להם הכי טוב, אלא את המציאות שלגביה הם ירגישו הכי נוח, גם אם זה יעלה להם בתשלום מסים גבוהים יותר או בהגבלות בחקיקה. במדינות אלה יש ערבות הדדית גבוהה, כי כולם חולקים את אותם ערכים. בשם ערכים חברתיים הם מוכנים שכספי המסים שלהם יושקעו בהגברת השתתפותם של מגזרים לא יצרניים בכוח העבודה או בתקצוב מטרות שלא יסייעו להם-עצמם. בחברה שבה קיימות ערבות הדדית וסולידריות חברתית, חברה שבה הסדר החברתי מעוגן בחוק האזרחי, אין צורך בציוויים דתיים כדי לכונן שיתוף פעולה.

אפשר ליצור לכידות חברתית גם בלי אמונה דתית. במדינות משגשגות, בעלות אמון בממשל ובשלטון החוק ובעלות אחידות תרבותית, כמו מדינות סקנדינביה ומערב אירופה, קיימות רמות נמוכות של שחיתות ורמות גבוהות של סולידריות חברתית גם ללא השגחה עליונה, גם במישור האישי. כשנבדק שיעור ההחזרה של ארנקים שאבדו ב-355 ערים ב-40 מדינות, נמצא שככל שהמדינות דמוקרטיות יותר, שיעור ההחזרה גבוה יותר.

ככל שהמדינה פותרת את הבעיות שכדי לפתור אותן התפתחה הדת מלכתחילה, כך פוחת הצורך בדת. כלכלה משגשגת, שלטון חוק וחברת רווחה מפחיתות את מידת הפגיעות של האדם. כך גדלה תחושת השליטה שלו בחייו ופוחת הצורך בפניה לכוח עליון. חברות משכילות, שוויוניות ובעלות רמת חיים גבוהה הן דתיות פחות. כך עולה הן מהשוואות בין מדינות באירופה ומדינות שמחוצה לה, והן מהשוואות בין מדינות בתוך ארה״ב. אלוהים והדתות כבר אינם הבסיס היחיד לסדר חברתי. במאות השנים האחרונות החליפו אותם מדינות המערב בשילוב של סולידריות חברתית, זהות ערכים, נאמנות לאומית (פטריוטיזם), הומניזם, רוחניות שאינה דתית וסוציאל-דמוקרטיה.

בין אם אלוהים קיים ובין אם לא, אנחנו צריכים להסתדר זה עם זה. יש אלפי דתות, עשרות אלפי כתבי קודש ומיליוני אלים ואלילים, ותפישות שונות שלהם, גם בתוך אותה דת. אמונות בלתי מתפשרות הובילו למלחמות ולמסעות צלב, ואלה נגמרו ברע, גם עבור המנצחים. לכן השאלה "איזו אמונה היא הנכונה?" אינה רלוונטית. עדיף לשאול: איזו שיטת משטר או מערכת חברתית עשויות לגרום את הנזק המועט ביותר ולהיטיב עם אנשים רבים ככל האפשר?

המודרנה יצרה תמהיל צבעוני של שלושה מרכיבים במינונים משתנים: הלאום, הדמוקרטיה והליברליזם. הלאום מספק גיבורים, אתוסים ומשמעות לקיום, גם אם הוא אינו עושה זאת באותה עוצמה כמו הדת

המודרנה יצרה תמהיל צבעוני של שלושה מרכיבים במינונים משתנים: הלאום, הדמוקרטיה והליברליזם. הלאום מספק גיבורים, אתוסים ומשמעות לקיום, גם אם הוא אינו עושה זאת באותה עוצמה כמו הדת; הדמוקרטיה ושלטון החוק מספקים את התשתית הטכנית, שיטת המשטר ותפישת הסדר החברתי שמסדירים את היחסים בינינו; והליברליזם מכתיב התנהגות חברתית שמאפשרת את מירב מרווח הנשימה והקיום לכל אחד מאתנו, בלי לפגוע בזולת, כפי שנאמר "זכותי להניף את אגרופי מסתיימת במקום שבו מתחיל אפו של זולתי".

מדינות המערב המצליחות ביותר מבחינה כלכלית וחברתית, והיציבות ביותר מבחינה פוליטית, הן אלה שמשלבות את הלאומיות, ה(סוציאל-)דמוקרטיה, שלטון החוק והליברליזם. לא במקרה, שיעורי האמונה הדתית במדינות אלה הם הנמוכים ביותר בהיסטוריה. אולי מצאנו תחליף מספק לדת.

תמונה ראשית: ובכל זאת, דת. מאהא קומב-מלה, הפסטיבל הדתי המתקיים מדי כ-12 שנה בהודו, הוא ההתאספות האנושית הגדולה ביותר ומשתתפים בו כ-30 מיליון בני-אדם. תצלום: ג'ורדני צ'יפריאני, אימג'בנק / גטי ישראל