החיה הרוחשת בתוכנו

בפעם האחרונה שבה הרגשתי שאני משהו שאינו אדם הייתה כשרדפתי בחצר אחרי בתה של חברה. ״דוב,״ היא אמרה והצביעה עלי בשמחה. ואז היא ברחה. על פי ההבעה שלה, היה לי ברור שאני אמורה לרדוף אחריה. הילדה צווחה כשהנפתי את ידיי ואמרתי ״גררר״. אבל חשתי אשמח. לא רציתי שהיא תאמין שכל הדובים מנסים לטרוף אותה. איך היא הייתה אמורה לדעת שבמופע שלי הייתי פחות ״דוב״ ויותר דמות מואנשת של דיסני? הצגתי יצור שהמין שלנו יצר. אולם כעבור מספר דקות של התנהלות מגושמת, כבר לא היה לי אכפת. לא ידעתי איך מרגישה דובה – המסוגלת להריח גווייה ממרחק של 30 קילומטר, לעקוב אחר תנועות של אחרים שאינם נראים או נשמעים – אבל הכרתי את התחושה של רצון במנוחה. זה היה מרגש להשיל מעליי, לרגעים ספורים, את הציפיות הנקשרות בדמותי האנושית.

מאוחר יותר, בזמן שנזכרתי בעליצות המפתיעה שחשתי כאשר ״שיחקתי חיה״, חבר אמר בחיוך שמצאתי במקרה את ״הקיץ של הילדה הפראית״ שבי. הוא היה גבר הטרוסקסואלי, סיסג׳נדרי, מדור ה-Y, משתמש פעיל של אפליקציות היכרויות אמריקניות, והוא ראה את הטרנד הזה בכול מקום. נשים רבות מכריזות על עצמן שהן ״פראיות״, ומתכוונות שהן מאמצות סוג של כאוס ״שמשחרר אותן מהמוסכמות של מה שנדרש כדי להיות מושכות״, כפי שהוסבר במאמר The Freedom of “Feral Girl Summer שהתפרסם בכתב העת Vice בשנת 2021. כעת, בשנת 2023, הטרנד נחשב כבר כמעט לפאסֶה. באוגוסט פרסם הוושינגטון פוסט הסבר על אודות היצירה החייתית החדשה: ״קיץ של חולדה״, היה התגלמות של תנועה שקמה בטיקטוק, ואשר הדגישה את החיים כמו חולדה: הסתובבות ברחובות בכל שעות היום והלילה, זלילה של כל מה שמתחשק לך, והגעה למקומות שאין לך כל סיבה הגיונית להיות בהם״.

"Feral", ואולי "הילדה הפראית שבי". תצלום: פטריק מקקונהי, לפי תצלום של ג'ו שוואב

אפשר היה לחשוב שהדימוי של מכרסמת אשפתות תדחה מאהבים פוטנציאליים, אבל על פי נתוני הטינדר של חברי, זוהי טעות. לצעירות נשיות נמאס מעשרות שנים של ליהוק צפוי מראש כשפנפנות וחתלתולות. אנחנו פרועות, אנחנו אוכלות מה שבא לנו, אנחנו לא מתיישבות בחיקו של איש. אפשר לטעון כי #ratgirlsummer, (ההאשטאג ששותף כבר יותר משלושים מיליון פעם בטיקטוק) כמעט אינו קשור לקשר שלנו עם חולדות אמיתיות, ממש כפי שהדחף של הילדה לשחק ״דובה״ לא קשור לקשרים שלה עם דובים אמיתיים. אבל אני חושבת שכדאי לשקול מה אנחנו מקבלות כשאנחנו תופסות את עצמנו בעור ״החולדה״ או ״הדוב״, מבחינה לשונית, וירטואלית או בתחפושת. לא מכיוון שהמופעים הללו הם ייצוגים מדויקים של בעלי חיים, אלא בשל הדרכים שבהן אנחנו הופכות את עצמנו לבלתי אנושיות שיקפו תמיד את הכמיהות והדחיות שלנו עצמנו. אנחנו רצות לעבר נרטיב תרבותי אחד – ״המשמעות״ של גילום בעל החיים הזה – באותה מידה שאנו בורחות מנרטיב תרבותי אחר – המשמעות שאנחנו מעניקות ל״אני״ האנושי.

אנו בלבו של אירוע ההכחדה רחב ההיקף השישי בתולדות כדור הארץ, אבל הוא הראשון שנגרם על ידי מין יחיד: אנחנו. בין אובדן בתי גידול והפיכת מרחבי בר לשטחים חקלאיים ועירוניים, בעלי חיים של ממש נמחקים יותר ויותר על ידי כפילים מואנשים

זהו רגע מסוכן באורח יוצא דופן להיות בו בעל חיים מסוג כלשהו. מסביבנו, מינים אחרים נעלמים בקצב גדול פי עשרת אלפים בערך מרמות ההיכחדות הבסיסיות, מה שהביא את האקולוג סטיבן הרדינג (Stephan Harding) לכתוב בספרו Gaia in Turmoil (משנת 2009), שאנחנו ״מדממים מיני בעלי חיים״. ועם זאת, אובדן הדם הוא לעתים תכופות בלתי נראה. אנחנו לא מתאבלים על היצורים שמעולם לא למדנו לראות. זהו אירוע ההכחדה רחב ההיקף השישי בתולדות כדור הארץ, אבל הוא הראשון שנגרם על ידי מין יחיד: אנחנו. בין אובדן בתי גידול והפיכת מרחבי בר לשטחים חקלאיים ועירוניים, בעלי חיים של ממש נמחקים יותר ויותר על ידי כפילים מואנשים. אנחנו פוגשים אותם מדי יום בתרבות הפופ, בפרסומות וברשת. על פי מאמר שהתפרסם בשנת 2018 בכתב העת המדעי PLOS Biology, האזרח הצרפתי הממוצע, למשל, רואה יותר מארבעה אריות ״וירטואליים״ מדי יום. פירוש הדבר הוא שבשנה, הוא נפגש עם מספר אריות הגדול ממספרם בכל רחבי אפריקה המערבית. התחפשות לאריה במסיבה מזכירה פחות את היצור האמיתית ויותר את האובייקט הזה של פחלוץ תרבותי.

הביולוג האבולוציוני אדוארד א' וילסון טבע את המונח ״ארמוקן״ (Eremocene), לתיאור העידן הנוכחי שמוגדר על ידי בידוד ממשי וקיומי. הוא התכוון להכחדות, אבל המשפט לוכד פרדוקס ייחודי של החיים המודרניים. מצד אחד, אנו חיים בחברה אנתרופוצנטרית, שבה חיי האדם הם פריבילגיים במידה שיש לה השפעה הרסנית על הסביבה. מצד שני, בעודנו מתקיימים קיום מקוון יותר ויותר – שנעשה נוח בזכות משלוחים מידיים או האופן שבו אנחנו עובדים ונהנים מזרימת מידע ושעשועים הביתה, לבדנו – בדידות מיזנתרופית מנורמלת גם היא יותר ויותר (די לראות את המֶמיםֶֶ). לא רק שאיננו מתחשבים במינים אחרים, אנו לא מתחשבים גם בקשרים שלנו אלה עם אלה. לאחרונה, שאלתי כיתה מלאה בסטודנטים מדוע עשוי סופר לנסות להיכנס לראשו של בעל חיים. ״כי בעלי חיים הם חביבים יותר מבני אדם״, אמר אחד הסטודנטים. הכיתה כולה הנהנה. השיח הפופולרי נוטה להפריד בין שני הנושאים הללו, ולדמיין כי למשבר בקשרים שבין מינים אין כל קשר לקשרים התוך-מיניים ולהפך. אולם, מתוך בחינה של רגעים שבהם אנו מדמיינים את עצמנו כבלתי-אנושיים, עולה כי בחינה של החוויות שלנו עצמנו כ״בעלי חיים״ תוכל ללמד אותנו לחיות ולהתחבר טוב יותר גם בגופנו האנושי.

"אחייני, האריה הקטן" - שאולי לא יראה אריה בטבע כל חייו, תצלום: ג'ו בר

הטכנולוגיות המהירות של החיים המודרניים הפרידו את כולנו מגופנו, אבל במקום לראות את עצמנו כבלתי נפרדים משכנינו שאינם אנושיים, אנו נוטים להתגונן. רעבים לכבוד עצמי, אנחנו מתחפרים בעומק המיתוס של היותנו יוצאים מן הכלל

זמן לא רק אחרי ש״שיחקתי דובה״, הרגשתי את עצמי כלא-אנושית במובן הרבה יותר יומיומי ונורא. עמדתי בשדה התעופה מול מתקן סבון המופעל באמצעות חיישן תנועה ושום דבר לא יצא ממנו. כעבור דקה, ראיתי מישהי אחרת שוטפת ידיים ללא כל בעיה. עברתי ממתקן סבון אחד לאחר והרגשתי צמרמורת של אימה. הגוף שלי הכזיב אותי. בעוד אצבעותיי הרטובות מנופפות לכאן ולכאן ללא הועיל, תהיתי מה יודעים המתקנים הללו שאני איני יודעת. האם איני קיימת? האם האיברים שלי אינם מספיקים? אפילו אחרי שהצלחתי להוציא מן המתקן סבון, תחושת הבלבול המוזרה שלי נותרה בעינה. המתקן לא גרם לי להרגיש שאני אנושית, הוא גרם לי להרגיש שאני דומה לחולדת מעבדה, שמנסה ללחוץ על כפתור כדי לקבל חטיף. הייתה לי תחושה דומה כשהוכרחתי לעמוד בתור, בעדר: מה אני, פרה? הכבוד העצמי שלי היה תלוי באותם רגעים בשמירה של היררכיה אנושית-חייתית, כזו שבה המין שלי תובע כבוד רב יותר. הטכנולוגיות המהירות של החיים המודרניים הפרידו את כולנו מגופנו, אבל במקום לראות את עצמנו כבלתי נפרדים משכנינו שאינם אנושיים, אנו נוטים להתגונן. רעבים לכבוד עצמי, אנחנו מתחפרים בעומק המיתוס של היותנו יוצאים מן הכלל.

הפער בין ״בני אדם״ ו״חיות״ היה רק לעתים נדירות גדול יותר. אני כותבת את המילים במירכאות משום שהחלוקה הבינרית היא, כמובן, מוטעית. לומר ״חיה״... זו אחת הדרכים לומר ״אחר״, כפי שכותב הפילוסוף דייוויד ווד (Wood). הוא מכנה את המילה ״סוג של קיצור מקהה״. במציאות, ההבדל הגנטי בין שני בני אדם הוא 0.1 אחוז בממוצע, ואילו ההבדל בין השימפנזים לבני האדם הוא כ-1.2 אחוז. נדמה שזהו הבדל רציני, עד שמתברר כי ההבדל בין גורילה לבני אדם – 1.6 אחוז – זהה להבדל בין גורילה לשימפנזה (כך על פי נתוני ה-Smithsonian Institution). שיעור החומר הגנטי המשותף לנו ולגורילות זהה לזה של השימפנזים.

גורילה משקפת רגש, אפילו מביעה אותו: אחר קרוב לנו, "חיה" כפי שאנו... "חיה". תצלום: קלי סיקמה

מאריסטו ואילך, הפילוסופיה הגדירה את בני האדם כבעלי חיים שאינם רק מתרבים ומקיימים חברה, אלא גם מעצבים את סביבתם. לעתים קרובות מאוד, אנו לא מודעים לאופן שבו הגוף שלנו מעצב את סביבתנו. אנחנו מדמיינים את עצמנו כחלק מן הטבע, כאילו קרם ההגנה נגד שמש לשחיינים אינו מלבין אלמוגים, או כאילו האפר שאנו מפזרים בפסגות ההרים אינו משנה את ההרכב הכימי של הקרקע. ולמרות זאת, איננו היחידים שמעצבים את סביבתנו. אפילו בעלי חיים נכחדים חיים עמנו, בעקבות שהותירו. יתכן כי עצים צפוניים כמו האלון התפתחו לצמוח לאחור כי בעבר היו פילים שרמסו אותם. בספר The Second Body (משנת 2017), טוענת דייזי הילדירד (Hildyard) שיש לנו שני גופים: האחד מוכל בתוך עורנו, והאחר זולג אל מעבר לו, ומקיים אינטראקציות עם מערכות סביבתיות גלובליות. ריאותיו של הלווייתן ספוגות בעשן הסיגריות ובאבק שלנו, היא כותבת, וכשהלווייתן מת, הגווייה המתפרקת שלו מתפוררת בחזרה אל האוקיאנוס, שם היא תאכל על ידי חסילונים, ואז על ידינו. במובן זה, ההפרדה בין ״בעלי החיים״ לעצמי, ברמה הכמעט מילולית, גופנית, היא שקרית.

למינים רבים ישנו מושג של עצמי. בעל חיים יכול לדעת שזהו הזנב שלו, או שזהו השטח שלו. ועם זאת, בעוד שבעלי חיים כמו פרימאטים או כלבים מפגינים סימני קנאה, בני אדם לא רק חושבים 'אני רוצה את המזון שלך' אלא גם 'אני רוצה להיות בגופך, הלוואי שהייתי אתה'

השאלה איזו סוג של קוגניציה מפרידה בין בני אדם לבעלי חיים היא כנראה הבסיס למחשבה האנושית, כך סבר ז׳ק דרידה. צ׳רלס דארווין, בספרו The Descent of Man, and Selection in Relation to Sex (משנת 1871), טען כי רק לבני האדם יש מודעות עצמית, כלומר הם מסוגלים לחשוב על ״מה הם החיים והמוות וכן הלאה״. כיום יודעים חוקרים כי למינים רבים ישנו מושג של עצמי. בעל חיים יכול לדעת שזהו הזנב שלו, או שזהו השטח שלו. ועם זאת, בעוד שבעלי חיים כמו פרימאטים או כלבים מפגינים סימני קנאה, בני אדם לא רק חושבים ״אני רוצה את המזון שלך״ אלא גם ״אני רוצה להיות בגופך, הלוואי שהייתי אתה״. התמנון החקיין מסוגל לשנות את צבעו כדי להידמות לבעלי חיים מסוכנים יותר כמו נחש הים או הזהרון, אבל הוא עושה זאת מטעמי הישרדות ולא כביטוי עצמי. יתכן שאנחנו בני האדם מוגדרים פחות על ידי המודעות שלנו למי שאנו, ויותר על ידי היכולת שלנו להבין ולרצות להיות גופים שאיננו. מי לא התבונן בציפור ממריאה וכמהה להיות כמותה?

מי לא היה רוצה? מי אף-פעם לא רצה? מי מאיתנו אינו משיב כעת מבט? תצלום: ריצ'רד לי

אי היכולת שלנו לדעת איזו הרגשה זו להיות בתוך חיה אחרת מעורר את הפנטזיה של שינוי הצורה. ״אני רוצה לדעת איך זה להיות עטלף בעיני עטלף... [אבל] אני מוגבל למשאבים של התודעה שלי, ומשאבים אלה אינם מתאימים למשימה״, כתב ב-1974 הפילוסוף תומאס נייגל (Nagel) במאמרו What Is It Like to Be a Bat?. כל אחד מאיתנו חי בבועה חושית המכונה Umwelt, מונח שנגזר מן הגרמנית ולרוב מובן כ״עולם שאני במרכזו״. ה-Umwelt קולט לא רק את הסביבה שלנו, אלא גם את האופן שבו אנו תופשים אותה. אני מרגישה הצפה חושית מסעירה כשאני צועדת לקראת עץ הפורח בסגול, ואילו אדום החוזה רואה גם את השדה המגנטי שסביבו, ומאזין לתולעים האדמה המתפתלות מתחת לגזע שלו. אף אחד מעולמות החישה שלנו אינו טוב מהאחר, הם פשוט שונים. בכל מקום שאליו נלך, חלקים מן העולם יהיו עבורנו בלתי נראים, לא משום שאנו בוחרים להתעלם מהם, אלא בגלל שאיננו יכולים לתפוש אותם. האנושיות שלנו היא שמאפשרת לנו גם להבין ולשאוף לחצות את הפער התפישתי הזה. ״עצם המחשבה על בועת-העולם של יצור אחר היא אנושית כל כך אנושית וכל כך עמוקה,״ כותב כתב המדע אד יונג (Yong) בספרו משנת 2022 An Immense World. לדמיין את עצמנו בעורו של בעל חיים אחר, אפילו באופן שטחי כמו במקרה של #ratgirl, זהו אינסטינקט אנושי לחלוטין.

זליגות בין דמויות אנושיות ושאינן אנושיות היו, לאורך ההיסטוריה והתרבויות, הרבה יותר גמישות. עמים ילידיים מעולם לא שכחו שמי שאינם בני אדם הם יצורים בעלי יכולת החלטה ופעולה, המקיימים קשרים חברתיים אשר מעצבים באורח מהותי את חיי האדם

זליגות בין דמויות אנושיות ושאינן אנושיות היו, לאורך ההיסטוריה והתרבויות, הרבה יותר גמישות. ״עמים ילידיים מעולם לא שכחו שמי שאינם בני אדם הם יצורים בעלי יכולת החלטה ופעולה, המקיימים קשרים חברתיים אשר מעצבים באורח מהותי את חיי האדם״, כותבת חוקרת העמים הילידיים קים טולבר. עצם הרעיון של חלוקה בינרית בין בני אדם לבין מי שאינם אנושיים נובע מהיגיון שלפיו ״אובייקטים״ ו״כוחות״ כמו אבנים ורעם גם הם בעלי יכולת חישה. בתקופה הפליאוליתית העליונה, הנחשבת כעת לערש המודעות האנושית, ציורי מערות הציגו גברים בעלי טפרים, וחיות עם ידיים וחניתות. סיפורי בריאה ילידיים מספרים על בני אדם שמוצאם מחיות, בני אדם הנישאים לבעלי חיים ועל שינויי צורה ביניהם. על זאוס מסופר שהפך לברבור, שור, נחש; גנש, מן האלוהויות הנערצות בהודו, הוא בעל ראש פיל וארבע זרועות אנושיות. לא רק אלים או שמאנים אימצו תכונות חייתיות, אלא גם בני האדם עצמם, שבמהלך מלחמה או ציד זימנו כוחות כאלה. הברקסרים הנורדיים נלחמו כנראה כשהם עטופים עור דוב; ציידים מאנשי הלקוטה עטו עור זאב. בני אדם הם אולי יוצאי דופן בשל יכולת החשיבה הסמלית, אבל, כך כותב ג׳ון ברגר _Berger) במאמרו Why Look at Animals? (משנת 1980), ״הסמלים הראשונים היו בעלי חיים״. תמיד דמיינו את עצמנו בדרך גופם של יצורים אחרים.

גנש, אל המזל והסרת המכשולים ההודי - חייתי, אנושי, טורד מנוחה, מושך ומבעית. תצלום: מוניש לנדגה

כיום, נראה שאין בעל חיים שאנו מרגישים פחות מחוברים אליו מאשר אל עצמנו. ״העולם נשלט כעת על ידי בעל חיים שאיננו חושב שהוא בעל חיים״, כותבת פילוסופית המדע מלני צ׳לנג׳ר (Challenger) בספרה How to Be Animal (משנת 2021). ״והעתיד מדומיין על ידי בעל חיים שאינו רוצה להיות בעל חיים״. הבושה היא שדוחפת אותנו להימנע מן החייתיות שבנו, אומרת הפילוסופית מרתה נוסבאום בספרה Hiding from Humanity (משנת 2004), משום שאנו חשים אי נוחות עצומה כלפי ״הנטייה שלנו להירקב ולהפוך בעצמנו לחומרי פסולת״. אולם, ככל שאנו מכירים בהידרדרות של האוקיאנוסים והקרקעות שלנו, כך אנו חייבים להתמודד עם העובדה שלא רק סביבות המחייה של בעלי החיים נמצאות בסכנה, אלא גם בית הגידול שלנו. נוכח ההתעצמות הזו של תנאים שאינם מאפשרים חיים, אנו מחפשים רעיונות להישרדות אצל מי שאינם אנושיים. להיות חולדה בעיר נרקבת פירושו לשרוד. בספר Beyond the Doctrine of Man: Decolonial Visions of The Human (משנת 2019), ג׳וזף דרקסלר-דריס (Drexler-Dreis) וכריסטין ג׳סטארט (Justaert) טוענים כי אנו חייבים לדחות את עצמם המשחק של הגדרת האנושי. תיוג יחידים כ״חיות״ – שלילת האנושיות שלהם – היה מאז ומתמיד עניינו של הדמיון הגזעני, הקולוניאלי, הסקסיסטי. רק על ידי דחיית המורשות הללו של האנתרופוצנטריות המתיישבת הלבנה נוכל לדמיין דרכים טובות יותר ופחות היררכיות להתקיים בקרב, בין, ובתוך המינים.

מאחר שגבולותינו האנושיים ממושטרים פחות בילדותנו, גילום של חיה בבגרותנו, כפי שעשיתי עם הדוב, עשוי לעורר הרגשה של בילוי זמני בגוף הילדי שלנו. ילדים מתרוצצים, זוללים, נובחים, עוטים זנבות ואוכלים בידיים

מאחר שגבולותינו האנושיים ממושטרים פחות בילדותנו, גילום של חיה בבגרותנו, כפי שעשיתי עם הדוב, עשוי לעורר הרגשה של בילוי זמני בגוף הילדי שלנו. ילדים מתרוצצים, זוללים, נובחים, עוטים זנבות ואוכלים בידיים. במחשבותיה על הילדות בקובץ המאמרים משנת 2016 The Abundance, אנני דילארד (Dillard) כותבת על תחושה של ״שקיפות כלפי עצמי, מודעות שאינה של עצמי״. ההתבגרות פירושה גדילה אל תוך ציפיות סוציו-חברתיות של גוף אנושי ממוגדר, וחוויה של בלבול סביב הדרכים לנהוג בו. אף שדילארד מתארת את צורת המחשבה החדשה, המתבגרת הזו במונחים חייתיים (״הייתי כלבה שנבחה בין אוזניה שלה״), המסקנות שלה הן שההתבגרות אל תוך מודעות אנושית כרוכה בנתק מן החיים הלא אנושיים והתבוננות בעולם החיצוני שלנו הולך ומתפוגג. האם מפתיע שאנו רוצים לברוח מן השורשה? לעוף מתוך ראשנו?

"אריות, נמרים ודובים": ילדים בתחפושת, משחקי דמיון והרחבת התחושות. תצלום: דוני ריי ג'ונס

לילה אחד, כשהייתי בראשית שנות העשרים שלי, יצאתי לבדי מבר בשעת דמדומים. כשהלכתי לעבר האופניים שלי, שמתי לב פתאום לצעדים מהירים מאחורי, והספקתי להסתובב ולראות זר כורך את זרועותיי סביבי. הגבר, שניכר היה כי הוא שיכור, אמר לי שאני מישהי שהוא אהב. הרגשתי את הבל פיו על צווארי. האיש לא הרפה מגופי, אבל אני הייתי בהלם, הבטתי בידיי וראיתי שהן אינן נעות, וגם קולי לא הסכים להישמע. כתבתי על הרגע הזה בספרי Wolfish: The Stories We Tell About Fear, Ferocity and Freedom (משנת 2023) כעל רגע שבו חשתי, למרבה המצוקה, כמו חיה נטרפת. אף שזר אחר התערב, ואני ברחתי מבלי שנפגעתי גופנית, התקשיתי לתאר את הלילה ההוא. רק כאשר מבקר, זכר, התייחס לתקיפה כאלה ״חיבוק דוב״ – מילה שקישרתי קודם לכן עם חיבוקים מאנשים שאני אוהבת, ולא לזרועותיו של זר הניחתות עליי, בניגוד לרצוני, בחשיכה – הבנתי כיצד שפת ה״דוב״ מטשטשת לא רק את האיום אלא גם את המציאות האנושית. תפס אותי גבר, לא דוב. נראה לי חשוב לא להניח לבני מיני שלי לחמוק מאחריות.

אחרי חוויות אימה עמוקות, גופם של כל בעלי החיים משתנה. אפילו צמח משנה את ביולוגיית התא שלו אחרי שקורה לו משהו מלחיץ. אנחנו זוכרים טראומות כי אנחנו לומדים מהן להישאר בחיים

אחרי אותו לילה, והצטברות של שברירי רגעים מעוררי אימה כמותו, התחלתי להתנהל אחרת בעולם. הפכתי לזהירה במיוחד בכל פעם שיצאתי החוצה בחשיכה, וכשחזרתי הביתה בלילה בדקתי את הארונות. הבנתי שזה לא הגיוני, אבל לא יכולתי להפסיק. רק אחרי שדיברתי עם הביולוגית ליאנה זנטי (Zanette) על המחקר שלה העוסק בפחד של בעלי חיים, התחלתי להבין מה עובר עליי: אף שהייתי נחושה להפריד את הסיפור שלי מן האגדה (האיש על המדרכה לא היה דוב, ממש כפי שהוא לא היה הזאב הרע), שנינו היינו עדיין בעלי חיים. רציתי להיות מסוגלת לשחרר את עצמי מן החרדה באמצעות המחשבה, אבל אחרי חוויות אימה עמוקות, כך הזכירה לי זנטי, גופם של כל בעלי החיים משתנה. אפילו צמח משנה את ביולוגיית התא שלו אחרי שקורה לו משהו מלחיץ. אנחנו זוכרים טראומות כי אנחנו לומדים מהן להישאר בחיים. השיחה שלנו סייעה לי להבין כי הדריכות הגבוהה שלי לא הייתה נוירוטיות. הייתי פשוט עוד בעל חיים שלומד מדברים שהפחידו אותו, בניסיון לשרוד.

אנטילופה דרוכה, הצ'יטה יכולה להתנפל בכל רגע ויהיה עליה להימלט בריצה. תחושה מוכרת במרחב העירוני, הלא כן? תצלום: אלן הופקינס

לבישת החליפה, גם אם נתפרה תוך שימת לב לפרטי פרטים, תהפוך אותי בסך הכול לאדם בחליפת זאב. לא אוכל לנעוץ את שיני בעצמות, לרוץ חמישים קילומטר ביום או להסיק, באמצעות סימנים, את המין, הגיל והארוחה האחרונה של זאבים אחרים שיחלפו לצידי. בגלל הפער הביולוגי בין הזאב לביני, מה אוכל ללמוד מלעטות את עורו?

אף שמן החוויות שלי עולה כי אנו עשויים להקהות את החדרה שלנו על ידי מציאת אחיזה בגוף החייתי שלנו, אחרים מנסים לצמצם חרדות כאלה על ידי מעבר לדמות אחרת. המהנדס טורוּ אוּדָה מטוקיו, שילם לאחרונה 23 אלף דולר תמורת חליפת עור זאב אמיתית, שלדבריו מסייעת לו לשכוח את האגו האנושי שלו ולהגשים את חלום הילדות שלו. ״כל מיני צרות, הקשורות לעבודה ולדברים אחרים – אני יכול לשכוח מהן״, הוא אמר לעיתונאית. התחושה המיידית שלי הייתה סקרנות. רציתי לצעוד בתוך הזאב. עם זאת, לבישת החליפה, גם אם נתפרה תוך שימת לב לפרטי פרטים, תהפוך אותי בסך הכול לאדם בחליפת זאב. לא אוכל לנעוץ את שיני בעצמות, לרוץ חמישים קילומטר ביום או להסיק, באמצעות סימנים, את המין, הגיל והארוחה האחרונה של זאבים אחרים שיחלפו לצידי. בגלל הפער הביולוגי בין הזאב לביני, מה אוכל ללמוד מלעטות את עורו?

דניאל פימֶנטֶל, פרופסור לפסיכולוגיה ותקשורת אימרסיבית (immersive media psychology) באוניברסיטה של אורגון, בוחן כיצד משפיעה התנהלות של בני אדם בגופים וירטואליים של בעלי חיים על המוח שלהם. במחקר שנסמך על משחק, אשר אותו הוא מכנה Project Shell, המשתתפים עוטים על עצמם גוף של צב ים חום, ממירים את זרועותיהם בסנפירים ומתחמקים מספינות חולפות ודייגים בדרך הארוכה שבין בקיעתם מן הביצה לבין בגרותם. פימנטל גילה כי לאחר המשחק, המשתתפים הפגינו גישות שונות כלפי הסביבה, חמלה מוגבלת ונכונות לתרום למאמצי השימור של בתי גידול ימיים. ״המוח אוגר חוויות [של מציאות מדומה] בזיכרון האוטוביוגרפי״, הוא אמר לי. ״זה קורה לך, להבדיל ממשהו שאת רואה״. המשחקים אימצו את מה שהוא מכנה תגובה של ״השלכת גוף״, ותפשו את עצמם כצבים. ככל שאנו צעירים יותר, כך תחושת הזהות האנושית שלנו גמישה יותר, וכך קל לנו יותר לגלם יצורים אחרים. פימנטל ידע זאת ולכן חש אחריות יוצאת דופן כמתכנן המחשק. ילדים הפגינו תגובות רגשיות הרבה יותר במציאות וירטואלית. הם יזכרו את הטראומה של צב הים כאילו הייתה שלהם.

בשנים 2022-2023, המוזיאון לאמנות בפורטלנד הציג לראשונה בארצות הברית את Symbiosis, פרויקט מציאות וירטואלית מהולנד, שנעשה בהשראת ספרה של האקו-פמיניסטית דונה האראווי (Haraway) Staying with the Trouble(משנת 2016). כששמעתי על התערוכה, שתוארה כ״מיצג רב משתתפים ורב חושי שבה הגוף האנושי מעוצב מחדש כדי להתמזג עם הטכנולוגיה והטבע עצמו״, מיהרתי להצטרף. סקרנה אותי פסקה בטקסט שדיברה על כניסה לגופו של פרפר, אבל כשהגיע הזמן לבחור איזו צורת חיים לגלם, משתתפת אחרת מיהרה לתבוע את הפרפר לעצמה. ואני, בעל חיים מכבד, מצאתי את עצמי בתפקיד האחרון שנותר: עובש רירי.

מרותקת, בחליפת כפייה שנראתה כמו שק שינה וקסדה שנשפה לעברי אוקסיטוצין, ניסיתי להירגע לטובת חוויה שאורכה עשרים וחמש דקות. שדה הראייה שלי נמלא הזיות. מדי פעם חלפו מולי צללים דמויי חיות, אבל לרוב עולמי כלל רסיסי צבע דמויי זיקוקים. בלונים התרחבו והתכווצו סביב גופי, כאילו אני מבעבעת. פעמיים דחקו בי לפתוח את הפה, ולתוכו הוכנס חטיף שהוכן על ידי שף משובח באמצעות גסטרונומיה מולקולרית, ונועד לחקות את החלבון שיטעם העובש הרירי: חטיף אצתי וקרישי, ואז פריך ומתוק. האם תאמינו לי אם אומר שכעובש רירי, מוחי הלך והתרוקן ממילים? שבמשך שניות ספורות בכל פעם, שכחתי מי אני? שכחתי ששבוע קודם לכן, חברת ילדות מתה צעירה מדי? שבימים המצערים שחלפו עלי מאז הרגשתי שההיסחבות בגופי האנושי היא גם בלתי אפשרית וגם גסת רוח? ואז הגיע הזמן והעוזר סייע לי להיחלץ מן החליפה. עמדתי בגלריה האפלולית, דביקה מעט וממצמצת. שמתי לב שאני מביטה שוב ושוב בגפיים שלי ומניעה את אצבעותיי, כאילו לקחתי מינון נמוך של פטריית הזיות.

מחקר שהתפרסם בשנת 2022 בכתב העת Scientific Reports גילה כי לחוויות קבוצתיות במציאות וירטואלית יש השפעה קוגניטיבית דומה לזו של מינון בינוני של אל אס די או פסילוסיבין, והן מעוררת את מה שמדענים מכנים בשם ״חוויות החורגות מן העצמי״ (self-transcendent experiences), אשר בהן הגבול בין העצמי לעולם נסדק. כעת הייתי צריכה לא רק לשוב ולהיכנס לסביבה שלי אלא גם לגופי, והתחושה הייתה כמעט סוריאליסטית כמו זו שחשתי בשניות הראשונות שלי כעובש רירי.

ציידי הנוואחו הנכנסים למרחצאות זיעה כדי לגלם חיות טרף ולהפוך, מבחינת פסיכולוגית, לאותן חיות לפני שהם יוצאים לציד

חוקר הדתות קרל לוקרט (Luckert) כותב על ציידי הנוואחו הנכנסים למרחצאות זיעה כדי לגלם חיות טרף ולהפוך, מבחינת פסיכולוגית, לאותן חיות לפני שהם יוצאים לציד. זוהי תזכורת כי ״עזיבה״ של הגוף האנושי פירושה לא רק פרידה אלא גם חזרה הביתה. בספר Being a Beast: Adventures Across the Species Divide (משנת 2016), צ׳רלס פוסטר מתאר את השנה שבה חי בחברת בעלי חיים, כבעל חיים – כשועל וכגירית. כגירית, הוא ישן במנהרה שהוא עצמו חפר, לעס בשיניו תולעים (״יש להן... טעם אדמתי מאוד ייחודי״) ולמד את אומנות הבהייה בשום דבר, וההפיכה ל״גוש של תוכנה דוממת בקופסה העשויה מבשר״. לבני אדם ישנן יכולות חושיות גדולות מכפי שאנו מרשים לעצמנו לעתים תכופות להאמין, אומר פוסטר, ואם רבים מאיתנו ילמדו לראות את העולם כפי שהוא מופיע בעיני מי שנמצאים מחוץ לגופנו שלנו, הדבר יסייע לשימור מגוון המינים. ועם זאת, התגליות שלו אינן נוגעות רק לעולם שאינו אנושי. המבט מפרספקטיבות אחרות לימד אותו על אודות ״אי הנגישות המרגשת של כל היצורים, ובכלל זה, ואולי בעיקר, בני האדם״.

סנאי. קיים. אולי אפילו מודע, מושך ומעורר רצון להיות כמוהו, לרגע, ליום, ובכל זאת, רחוק כל כך. תצלום: אילנור קלימולין

חלק מן המוזרות בניסיון להתחבר למינים שמעבר לעצמנו הוא שפעולת התפישה עשויה להיראות דומה להפתיע. בכול יום, במשרד וסביב שולחן האוכל, אנחנו נוכחים במרחק הרגשי בין גופים אחרים לעצמנו. כדי לגלם את הלא אנושי, פירושו גם לשקול את הדרכים שבהם אנחנו מגלמים את האנושי וממשטרים את המופעים האנושיים של אחרים. לדמיין מה חושב תוכי כשהוא מחקה מילים, כותבת חוקרת הסביבה והמגדר קארי וייל (Weil), פירושו גם לדמיין למה בת אדם מתכוונת כשהיא פותחת את פיה. ״האם איננו תלויים כולנו בשדה של משמעות שקודם לנו, דבר המקשה לומר כי השפה עצמה היא לעולם לא בגדר חיקוי?״ היא כותבת. ״כיצד אנו יודעים למה מתכוונים אהובינו כשהם אומרים ׳אני אוהב אותך׳?״

כשנכנסתי לנקודת המבט של יצור אחר, הפכתי מודעת מחדש למגבלות ולהתרגשות שיש בעולם החושי שלי עצמי

מחוץ לתערוכה, השעה הייתה שעת אחר צהריים מאוחרת בפברואר, אור השמש היה עמום ומתכתי. כשחיפשתי את הכפפות, הבנתי שאני במרחק של מטרים בודדים מאחת המשתתפות האחרות ב-Symbiosis. האישה הייתה בערך בגילה של סבתי, והיא טלטלה את ראשה בהתפעמות. היא זה עתה הגיחה מהיותה החלק הקדמי של דג מעמקים. היה ברור ששנינו התקשינו למצוא מילים לתיאור מה שחווינו, אבל היה ברור גם שאף אחת מאיתנו לא רוצה לעזוב. פטפטנו לאורך רחוב שלם, ואז החלפנו חייכים ונפרדנו לשלום. היא לא הכירה את האבל המבעבע בתוכי ואני לא הכרתי את הרגשות שהיא מחביאה בתוכה, אבל הבנו משהו זו על זו ששום אדם אחר על אותה מדרכה לא הבין. כאשר היה ניגשה אל המכונית שלה והניפה מספר אצבעות לשלום, ידעתי למה היא מתכוונת. שפת היד עשויה להספיק.

על הרגע הזה לא הפסקתי לחשוב מאד. לא על כך שהפכתי לעובש רירי, אלא על כך שכשנכנסתי לנקודת המבט של יצור אחר, הפכתי מודעת מחדש למגבלות ולהתרגשות שיש בעולם החושי שלי עצמי. כשהרוח הקלה הגיעה ועמה ניחוח של אשפה, עצרתי את נשימתי, ואז, בעודי מסתכלת בעורבת שמעליי, תהיתי מה היא מריחה. ה-Umwelt שלי התנודד. כל כך הרבה דברים אינו יודע על הדרך הטובה ביותר לאכלס את גופי בכדור הארץ ההולך ומתחמם שלנו. סנאית זינקה מחוט חשמל וזנבה נפרש כמצנח מושלם. התפעלתי ממנה. רציתי להיות היא, אבל אז היא נעלמה ואני נותרתי עם החיה החמימה של עצמי.

אריקה ברי (Berry) היא כותבת ומורה מפורטלנד, אורגון. רשימותיה מתפרסמות בין השאר ב״גארדיאן״, ״אטלנטיק״, ״ניו יורק טיימס״ וגם The Yale Review. היא מחברת הספר Wolfish: The Stories We Tell About Fear, Ferocity and Freedom (משנת 2023).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תרגם במיוחד לאלכסון: דפנה לוי

תמונה ראשית: משתתפים בקרנבל במחוז נווארה בספרד, שבו גברים עוטים פרוות של בעלי חיים ומורחים את עצמם בדם של פרות. תצלום: Nur Photo, אימג'בנק / גטי ישראל