החלוף חולף דרכנו

כשבתי הגיעה לגיל שמונה, ובמשך כמה שנים לאחר, עם בוא הלילה, הייתה נעצבת ומתחילה לבכות. היא לא הסכימה לקבל את סוף היום. ההכנה לשינה לקראת יום המחר, המחשבה שהיום נגמר, שמה שהיה לא ישוב עוד, היו בלתי נסבלות עבורה. שמתי לב כי דווקא בימים מלאים בעשייה, טובים, כשהיינו חוזרות מטיול, אחרי מפגש עם חברות או ביום שבילינו אותו כולנו יחד, וצחקנו ועפנו על החיים, החשכה ובוא הלילה היו לה קשים ביותר. היא הייתה מתחילה לבכות, ולשאול, "למה היום נגמר, למה הכול נעלם?", כמו משאלה שהטוב לא ילך, ניסיון להשאיר את אירועי היום חיים, כי הלילה, השינה, יקטעו אותם, גם אם מחר יבוא ו יום חדש. במשך תקופה ארוכה, המרחב הלימינלי בין היום ללילה היה מרחב שידענו כי מתקיים בו "טקס התנתקות, ריטואל פרידה". במרחב הביניים הזה היא הייתה  משילה את אירועי היום. מתאבלת עליהם. נפרדת מהם במסע כואב ובלתי נמנע במעגל החיים, נכונה להכיר בקיים ולהתכחש לחולף. ורק לאחר השלמת הטקס, הייתה עוברת לשלב הבא, להשלמה וההתחברות ללילה. לעיתים הדבר דמה למלחמת התשה שסופה מוכתב ולעיתים למלחמה בחולף, בארעי, שהיה כה מאיים עד שהעלה בו מחשבה כי בעצימת עיניים ובהירדמות היא תהיה חלק מההתרסקות שלו, מהפיכתו לזיכרון חסר מסה ואחיזה, עד שהמעבר הזה וההשלמה איתו הכניסו את כולנו לטרנס של אובדן. ודווקא אי הקבלה הנכנעת אליו, הייתה לנו מקור לתקווה ילדותית.

מלחמת ההתשה של החיים והכרה בשעון החול שמתהפך כל יום ביומו, הם חלק מתהליך ההתבגרות

בתי התבגרה והיא נערה סקרנית, טובת לב שאהבת העולם דבקה בה, אך גם כנערה חושבת ומעמיקה, כשהלילה מגיע, היא מתקשה להיפרד מהיום, את הבכי וייסורי המעבר מיום ללילה היא החליפה בקריאת ספרים, "הספרים נותנים לי ביטחון", כך מילים של אחרים וכמות בלתי נתפשת של ספרים ליד המיטה החליפו את ריטואל ההכחשה. מלחמת ההתשה של החיים והכרה בשעון החול שמתהפך כל יום ביומו, הם חלק מתהליך ההתבגרות.

ילדה בתהליך, על פי דרכה. תצלום: איג דה בויירס-מימר

גם אני, כמו בתי, מרגישה מדי פעם קושי לאחוז בחולף. אני פחות מודה בכך ולעיתים נפרדת בחתך פוצע, בהבלחת יד, בהפגנתיות. מסיימת קשרים, משאירה ספרים פתוחים שאני מסרבת לסיים, לא אומרת שלום כשאני נפרדת מחברה שלא אראה עוד זמן מה. בנונשלנטיות מופרזת איני נותנת מקום לחולף להכות בי. ולעיתים אני עושה הכול כדי לשמר את החולף, שוכחת סופים של ספרים כדי לחזור ולקרוא מחדש, אוחזת בקשרים גם אם אינם מיטיבים איתי. גם מסטטוס הסטודנטית שלי, המרחב הלימינלי של דשדוש בידע, סירבתי להיפרד. כך מצאתי את עצמי חוזרת ללמוד שנים אחרי שסיימתי את הדוקטורט. כחלק מלימודים אלו קראנו טקסט קצר של פרויד, "על דברים בני חלוף", שנכתב ב-1915 בעת מלחמת העולם הראשונה, ובו הוא מספר על טיול עם ידיד שתקן. ההנחה היא כי מדובר ברילקה. (כאן בתרגום ערן רולניק):

"לפני זמן מה טיילתי בנוף קייצי ופורח בחברת ידיד שתקן ומשורר צעיר ובעל שם. המשורר התפעל מיפי הטבע סביבנו, אך נבצר מעימו לשמוח בו. טרדה אותו המחשבה שעם בוא החורף נגזר על כל היוםי הזה שיחלוף מן העולם. והרי זה גורלם של היופי האנושי וכל היפה והנאצל, אותם יצר או יכול היה ליצור האדם...דומה היה לו שכל שעורר בו תחושת התפעלות ואהבה איבד מערכו בהיותו בן-חלוף"

בפילוסופיה, רעיון החלוף והארעיות קשור לטבעו החולף של הקיום, ובכך כמעט מחייב התבוננות בהיבטים החולפים והמשתנים ללא הרף של החיים, והערכה של הרגע הנוכחי והיופי שבזמניות

בחיבור, פרויד מתאר שיחה עם משורר צעיר שהמום מיופי העולם, אך עצוב על המחשבה כי הוא ארעי וחולף. פרויד לעומתו טוען שארעיותו אינה מורידה מערכו, ובכך הוא מחזק את התפישה שלפיה דווקא בשל הארעיות של הדברים יש ליהנות מהם ומנסה לשכנע את רילקה בערך של החולף לחוויה האנושית. הטקסט הזה גרם לי להרהר בחרדה של האדם מהיופי והאהבה הרבים בעולם, מולם הוא ניצב ללא אפשרות לאחוז בהם, ובכך נגלית, שוב, אפסותו, שאת המחשבה על אודותיה אותה הוא מדחיק בחיי היומיום. הוא אינו יכול לשלוט בארעיות הדברים. הוא אינו יכול לשלוט בארעיותו שלו. המונח "חולף" ביוונית  הוא "ephēmeros", שפירושו "נמשך רק יום אחד". בפילוסופיה, רעיון החלוף והארעיות קשור לטבעו החולף של הקיום, ובכך כמעט מחייב התבוננות בהיבטים החולפים והמשתנים ללא הרף של החיים, והערכה של הרגע הנוכחי והיופי שבזמניות.

השבוע בני ביקש ממני לצפות איתו בסרט "פטריה פנטסטית" .שוב. צפינו בו ביחד בעבר ומאז מדי פעם הוא מבקש לצפות בו שוב. ושוב. הפעם החלטתי לשאול אותו מה הוא כל כך אוהב בסרט הזה. התשובה, עבורו, הייתה ברורה וחדה, "הסרט", הוא אמר, "מראה כי כולנו, כל העולם עשויים מאותו חומר וזה מרגש שאני ואינדי (הכלבה שלנו) עשויים מאותו חומר". התשובה שלו הייתה מסודרת, ונאמרה כמובן מאליו. כולנו עשויים מאותו חומר וכולנו בני חלוף. תפישה פילוסופית שלא במתכוון  זו של בני, מתייחסת למבט האקזיסטנציאליסטי ולפילוסופיות המזרח, המדגישים את המשמעות של אימוץ הארעיות של הקיום ומציאת משמעות דווקא בה. ארעיות אוחזת בתוכה את הרעיון שהדברים הם מטבעם חולפים, קיימים רק לזמן קצר. היא מסמלת את הקשר המורכב שבין זמניות לערך רב יותר. כך שעל אף שאהבתי את התשובה של בני, היא הכאיבה לי. אני חושבת שההשלמה שלו עם החולף, עם האובדן, וההבנה הבוגרת של הארעיות, היא זו שהכאיבה לי במיוחד.

אם נחזור לטקסט של פרויד, שהיה הכנה לתיאוריה שלו על אבל ומלנכוליה, הרי שאי קבלת החלוף היא הפנמה של האובייקט הנעלם. אפשר לראות זאת אצל רילקה, שפונה לחברו פרויד וממאן להכיר בחלוף. הוא ממאן גם ליהנות מהיופי והאהבה בחיים שכן הוא כבר רואה את סופם. כך הוא אינו מצליח ליהנות מהקיים, הוא מתקשה להכיל את האובדן, מפחד לכאוב. חששותיה של ביתי מבטאים היטב את התפישה של רילקה. כמוהו, גם היא, מסרבת לקבל את סופו של היום, את ארעיותן של החוויות שצברה.

חולף תמיד, בדיוני תמיד, נותר תמיד כפי שהוא: סנופי חולם להיות טייס במלחמת העולם הראשונה. באדיבות טום סימפסון

פרויד נמצא בטקסט הקצר הזה בעמדה מוכיחה לעמדות אלו, הוא מנסה לשכנע את המשורר (ואת בתי) כי החלוף הוא החיים, הוא חלק מהמציאות שלא ניתן להכחישה, ודווקא בשל כך יש להתענג על הקיים. אולי יש בעמדתו גם מן הרצון לשכנע את עצמו שאנו יכולים לקום מהאובדן, שאנחנו צריכים לקום מהאובדן, שאיננו יכולים להישאר בחלוף. מן העבר השני עומד המשורר, אותו משורר שאינו מצליח ליהנות מהיופי ובכך ואינו מסוגל לקחת בו חלק. ההבנה שהחיים מכילים כאב היא הבנה שהוא מנסה לברוח ממנה. היא כמו בריחה מבשורה ידועה מראש. לקראת סוף החיבור הקצר פרויד חוזר לכאן ועכשיו של כתיבת השורות וניתן לראות דרכו את הצורך ליהנות מהקיים, שכן אין לדעת מתי תבוא עלינו המלחמה הבאה:

"השיחה עם המשורר התנהלה בקיץ שקדם למלחמה. שנה לאחר מכן פרצה זו וגזלה מהעולם את יופיו. לא רק את יפי הארץ בה עברה ואת יצירות האמנות שנקרו בדרכה הכריתה המלחמה. היא פגעה גם בגאוותנו על השגינו התרבותיים, בכבוד שרחשנו להוגים ואמנים כה רבים, בתקוותנו לגישור בין עמים וגזעים....את מולדתנו הקטינה המלחמה ואת כל שמחוצה לה הפכה לצר ורחוק מאי פעם. כה הרבה שאהבנו גזלה מאיתנו המלחמה. היא גילתה לנו שמה שנראה לנו איתן היה למעשה רעוע".

עוד יבואו ימים שיחייבו אותנו בכאב וסבל, ולכן אל לנו להתעלם מהיופי הקיים ולתת לו מקום, להשתהות בו ולהכיר בחשיבותו

בטחונו של פרויד בצורך לקבל את הקיים, ליהנות ממנו ולהחזיק בו בחוזקה עד שיעלם, מנכיח את הכאב שאותו מביאה המלחמה. עוד יבואו ימים שיחייבו אותנו בכאב וסבל, ולכן אל לנו להתעלם מהיופי הקיים ולתת לו מקום, להשתהות בו ולהכיר בחשיבותו.

בשונה מהעמדה של פרויד, אשר דוחה את הנכחת הארעיות ביומיום כדי ליהנות מהקיים, ובשונה מהעמדה של רילקה הספוג במחשבה על הארעיות ולכן אינו רואה אפשרות להכיר בחשיבות הקיים, הבודהיזם מציע עמדה נוספת. לפי הבודהיזם, שלושת סימני הקיום (חותמות הדהרמה) מייצגים את שלושת המאפיינים של כלל התופעות ביקום הפיזי: אניצ'ה (anicca, הארעיות, שינוי מתמיד), דוקהא ( dukkha היעדר רצון, תסכול, אי נחת) ואנאטה (anatta, היעדר העצמי).  אין אני קבוע ונפרד שניתן למצוא ברופה, בגוף, בקיום חומרי (rūpa) או בתודעה, בגורם המנטלי (nāma). לפי הבודהא התעלמות או אי הכרה באלו הן המקור לסבל. גם הסכמה עליהם אינה מספיקה, רק הבנה מעמיקה שלהם - הכרה בארעיות, בכך שהכול נעלם והכל חולף ודבר אינו נשאר לנצח, בכך שהיקום נמצא בשינוי ובתנועה מתמדת, זו נקודת ההתחלה. אך מתוך כך אנו מכירים בריקנות, לא רק של העולם אלא גם שלנו, שכן אנו חלק מהעולם, אנו פטריה פנטסטית, חומר ריק ביקום והיאחזות ב"עצמי" היא מקור לסבל, שכן גם הוא ארעי ובר חלוף. בעצם הניסיונות שלנו לתפוש את הלא קבוע כקבוע, כשאנחנו מעניקים או מנסים להעניק לדבר מה את קדושת הנצח, אנו משתוקקים שדבר שנעים וטוב לנו יישאר (לובהא, lobha) ודוחים כל דבר שאינו נעים (דוסה, dosa), בכך אנו נמצאים במצב של בורות (מוהא, moha). לפי הבודהא, רק במצב שבו נכיר בארעיות, נכיר בכך שהכול ארעי, ובכלל זה אנחנו, ולא ננסה ליחס קביעות לשום תופעה, חומר או אובייקט, רק אז הפרט יוכל להימצא בשלוות אמת, בנירוונה.

גלגל בודהיסטי, Dharmachakra, יפן (המאה ה-13), מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק. תצלום: ויקיפדיה

הבודהיזם, בהתייחסו לארעיות מדגיש את חשיבות המבט על היבטים חולפים ומשתנים של החיים, ודורש מהאנשים להעריך את הרגע הנוכחי והיומי הטמון בו ובזמניות

הבודהיזם, בהתייחסו לארעיות מדגיש את חשיבות המבט על היבטים חולפים ומשתנים של החיים, ודורש מהאנשים להעריך את הרגע הנוכחי והיומי הטמון בו ובזמניות. אלו מעלים שאלות על טבעה של האמת והטבע המשתנה של ערכי האמת לאורך זמן, מקום ותרבות וכיצד הכוחות האוניברסליים מתערערים למול כוחות אלו בניסיון לתת משמעות לקיום האנושי.  רילקה היה במצב של מוהא באותו יום בפארק, עת הילך עם פרויד ונהנה מההליכה, השיחה, והחברות, בהביטו בפרחים, בשמיים. הוא לא רצה שהתענוג הזה יסתיים, אך נקודת מבט זו אינה מגיעה מבורות, כי גם בהכרה בארעיות יכולה להיות הבנה והפנמה וקבלת דין החולף. ניתן לראות זאת בשירו של רילקה "יום סתיו" (בתרגום איתן מילר):

 אלי, הגיעה עת. הקיץ נתמתח.
הטל צלך על שעוני השמש
על מרחבים את הרוחות שלֵח.

על הפירות האחרונים להתמלא צווה
יומיים חום דרומי בם עוד מסוך
האץ בהם עד סף פקיעה, ונסוך
מתק אחרון ביין הכבד המתהווה.

נווד חלום על בית יצטרך לזנוח
ומי שערירי כבר יוותר גלמוד
ייעור, יקרא, ישלח עמוד ועוד עמוד
ובשדרות יצעד חסר מנוח
עלים חגים סביבו, תועה, אבוד.

בשירו של רילקה, אנו רואים שוב ושוב את העמדה הקמאית המתכחשת לארעיות, הכעס על המציאות המוביל אותו לבדידות ועצבות על כך שגם הקיץ, היין והאהבה אינם יכולים לתת מנוח

בשיר זה רילקה מתאר את מעגליות החיים והטבע, בהתייחסו לטבע ולאחר, לאדם. בתעוזה שאינה ברורה הוא פונה לאל ומצווה עליו להאיץ בטבע. זו עמדה מנוגדת לרצון של רילקה להשהות את הקיום, את החוויה. הניסיון לשלוט בטבע ולהאיץ בו דומה לניסיון להאט אותו ואת הסוף שהוא מביא. הוא פונה אל האל בבקשה שישלח רוחות של סתיו, אך מעבר לפנייה זו אין לאדם יכולת אמיתית לשנות את הבעיות הקיומיות. שעוני השמש אינם בידי אדם אלא בידי הטבע שאין דרך לשלוט בו ובכך האדם נותר לבד, הוא אינו יכול לפתור את החלוף. הוא אינו מוצא את האושר בקיץ, וגם היין שאותו הוא שותה הוא חולף, רגעי, ולכן אין סיבה לשתות וליהנות ממנו, כאותו נווד שיזנח את החלום על הקבוע, הבית. בשירו של רילקה, אנו רואים שוב ושוב את העמדה הקמאית המתכחשת לארעיות, הכעס על המציאות המוביל אותו לבדידות ועצבות על כך שגם הקיץ, היין והאהבה אינם יכולים לתת מנוח, שום אובייקט בנפש פנימה, או בחוץ אינו יכול להשתיק את מכאובי החלוף.

דיוקן של רילקה (1906), פאולה מודרזון-בקר. תצלום: The Yorck Project, ויקיפדיה

כל דבר הוא בר חלוף, כך גם האבל, כך גם המלחמה היא זמנית וארעית בדרכה שלה וההבנה הזו גם מציעה לנו מידה של אופטימיות, כי היא באופן פרדוקסלי גם התקווה. היא שנותרה, היא שמאפשרת שמירה על האובייקט שאבד אך גם קבלה של אובייקטים אחרים לתוכנו, שיפיחו יופי ואהבה חדשים

איך משפיע חלוף הזמן על תפישתנו את האמת? במציאות שבה תפישת האמת יכולה להיות מושפעת מחלוף הזמן, בעוד חלק מהאמיתות נשארות קבועות למרות תנודות הזמן, אנו מנווטים בין הטבע החולף של הקיום האנושי לבין החיפוש אחר אמיתות מתמשכות. הזמן החולף יכול להשפיע באופן משמעותי על תפישת האמת שלנו על ידי עיצוב החוויות, נקודות המבט והבנת המציאות שלנו. ככל שהזמן מתקדם, הזיכרונות שלנו עשויים לדעוך או להשתנות, מה שיוביל לפירוש מחדש של אמיתות העבר. בנוסף, נסיבות משתנות ומידע חדש שמופיע עם הזמן יכולים לערער אמונות קודמות ולגרום לשינויים במה שנדמה לנו כנכון. ניתן  להרחיב מחשבה זו מהכיוון המטאפיזי באמצעות המושג "אמיתות חולפות" (Transient truths)  שפיתחה ברית' ברוגורד (Brogaard) בספרה An Essay in the Metaphysics of Propositions Transient truths. הרעיון שעומד מאחורי מושג זה הוא כי חלק מהאמיתות אינן נצחיות, אלא משנות את ערכי האמת שלהן לאורך זמן. מושג זה קשור לתפישה הפילוסופית המכונה טמפורליזם, הגורסת כי ערכי האמת יכולים להשתנות ככל שהזמן חולף. בניגוד לתפישות נצחיות שערכי האמת שלהן נשארים קבועים, לתפישה הזמנית יש ערכי אמת שונים בזמנים שונים. תפישה זו מערערת על ההשקפה שלפיה קיימות אמיתות נצחיות ויש לה השלכות על הבנת האמת וטבען של ערכיה המשתנים.  כך שההיבט הזמני של האמת שזור במושג הרלטיביזם, שבו אמיתות נתפשות כסובייקטיביות ותלויות הקשר. תקופות שונות בהיסטוריה או בשלבים בחיים עשויים להציע אמיתות משתנות המבוססות על נורמות חברתיות, ערכים תרבותיים וחוויות אישיות. התפישה הדינמית הזו של האמת מדגישה כיצד היחס לאמת אינו סטטי אלא מתפתח עם הזמן. במהותו, הזמן החולף מציג ממד זמני לאמת, ומדגיש את הנזילות והסובייקטיביות שלה. החוויות המתפתחות שלנו, ההקשרים המשתנים והתפישות המשתנות לאורך זמן, כולם תורמים להבנה דינמית של האמת הקשורה באופן סבוך לארעיות של הקיום האנושי. רעיון הארעיות של פרויד משקף את ההיבטים החולפים והבלתי נצחיים של החיים, שיכולים לעורר תחושת אבל על אובדנם בסופו של דבר, באופן דומה בארת' מתעמקת בטבע הדינמי של אמיתות זמניות וערכי האמת ומדגישה שמה שלעיתים אנו תופשים כאמת נצחית, גם הוא בן חלוף, ומכאן שהכול הוא בר חלוף. כך גם בבודהיזם, הארעיות נבחנת מתוך כניעה מרצון לקיום האנושי ולא מתוך ניסיון לייצר קיום נצחי שאינו חולף. נקודת מבט זו יכולה להיות הרסנית כשחוויות אישיות של אמיתות מאבדות משמעות בשל זמניות הקיום האנושי. תחושת ייאוש והתפרקות זו רק מחזקת את הכמיהה לתקווה כפי שעולה מהפסקה הבאה שכותב פרויד:

"ידוע לנו שהאבל, יהא כואב באשר יהיה, דרכו שהוא חולף באופן ספונטני. לאחר שיוותר על שאיבד....נותר לקוות שאכן זה יהיה גורלם של אובדני המלחמה הנוכחית...את כל שהרסה המלחמה הנוכחית נשוב ונקים, ואולי על יסודות איתנים ומאריכי ימים יותר מקודמיהם".

כאמור, כל דבר הוא בר חלוף, כך גם האבל, כך גם המלחמה היא זמנית וארעית בדרכה שלה וההבנה הזו גם מציעה לנו מידה של אופטימיות, כי היא באופן פרדוקסלי גם התקווה. היא שנותרה, היא שמאפשרת שמירה על האובייקט שאבד אך גם קבלה של אובייקטים אחרים לתוכנו, שיפיחו יופי ואהבה חדשים במה שנבל, במה שהתפרק. ועם זאת, בתוכה היא גם אוחזת את קבלת הדין, את הידיעה על הסוף, את ההכרה במעגליות. כך ביתי, ככל שהיא מתבגרת היא יכולה לאחוז בארעי ולקבל אותו, לדעת שעם חלוף היום היא תתעורר ליום חדש, לאפשרויות חדשות. הראייה המפוכחת וההבנה שדווקא מתוך הארעיות, החלוף והאמיתות הזמניות ניתן ליצור חיים, להמשיך בהתבוננות ביופי ולקוות לאהבה. הכרה בארעיות היא משחררת, לא בשל הבנת ההמשכיות אלא בשל הבנת הארעיות. ובכך היא יכולה להוליד מקום לתקווה, במקום שבו הארעי אינו מאיים, הוא אינו האל-ביתי, הוא הביתי.

מקורות:

פרויד, ז. ( 1994). על דברים בני חלוף. (תרגום מגרמנית: רולניק). שיחות. ח (3): 233-234.צ'ודרון, פ. (2001). כשדברים מתפרקים. (תרגום: דורית גינת) . הוצאת פראג.רילקה, ר. מ. (1997).  יום סתיו. בתוך: כל הערים השלוות שלכם. (תרגום לעברית: איתן מילר). הוצאת כרמל

Brogaard, B. (2011). Transient truths: An Essay in the Metaphysics of Proposition.

Meshram, M. T. (2016). Concept Of Tilakkhana (Three Marks of Existence) Of Buddhism. International Research Journal of Indian languages. 5 (2): 23-28.

תמונה ראשית: "הלילה" (1910-1911), אודילון רדון. אחד מסדרה של פנלים דקורטיביים במנזר Fontfroide ליד נרבון, צרפת. תצלום: ויקיפדיה