פרשנות מאוירת לחולשות אנושיות

לא לעתים קרובות קורה שנושא להתייחסות בטור לענייני לשון מגיע הישר מן הוותיקן. אבל האפיפיור פרנציסקוס הראשון סיפק את ההזדמנות ואיתה גם תזכורת לנושא שחורג אפילו מתחומה הרחב מאוד של הכנסייה הקתולית.

בפגישה עם אספת הבישופים האיטלקים, האפיפיור נשאל על קבלתם לסמינרים של פרחי כמורה להט"בים והכשרתם. הוא ענה מה שהוא ענה, והתחוללה סערה. מה שיצא החוצה, לתקשורת ולציבור, הייתה טענה שבדבריו נכללה התבטאות באיטלקית, לפיה האפיפיור אמר ש"גם כך יש יותר מדי frociaggine בסמינרים אחדים". הגרדיאן האנגלי מיהר להסביר שהמילה האיטלקית יכולה להיתרגם בערך כ"faggotness". לא אתעכב על בעיית התרגום לעברית של המילה האיטלקית ואף לא של המקבילה האנגלית שהציע הגרדיאן. האתגר יחכה להזדמנות אחרת, אם בכלל.

מה שמעניין בתקרית, גם מן הבחינה הלשונית, הוא עניין ההתנצלות. הכותרת בגרדיאן אמרה כי הוותיקן פרסם התנצלות על העלבון ה"הומופובי" של האפיפיור (העורכים הקיפו את "הומופובי" במירכאות, אולי מפאת יראת הכס הקדוש, או בשל ספק ביחס למשמעות המילה האיטלקית שנפלטה לשמיים שמעל כיכר פטרוס הקדוש).

מה זאת אומרת ש"הוותיקן פרסם התנצלות"? פה העניין נעשה מעט מורכב. מנהל לשכת העיתונות של הוותיקן, מתיאו ברוני מסר שהאפיפיור מודע לדיווחים בעיתונות על השיחות שהתקיימו בין דלתיים סגורות ושהוא "מתנצל בפני מי שהרגישו נעלבים בשל השימוש במונח, שדווח על ידי אחרים".

לניסוח כזה יש שם באנגלית. הוא מכונה "non-apology apology", ובעברית אנו מוצאים בשנים האחרונות את המונח "לא-התנצלות". ובהחלט יש מקום למונח, שכן המנהג להתנצל אך לא להתנצל פשה במקומותינו ואף הגיע לנציגו עלי אדמות של האל הקתולי. האיש, כלומר בהתגלמותו כאפיפיור, נחשב רשמית לחסין מטעות, והדבר מעוגן בדוקטרינה הנוצרית-קתולית. הדבר עושה אותו למועמד המושלם ל-non-apology, ולכן גם למקור מצוין לניתוח התופעה.

לצורך העניין, אין זה חשוב ביותר אם נחפש את המקור האיטלקי, אם ניגש לתרגום האנגלי או אם ניצור תרגום עברי סביר, כפי שעשיתי כאן. יש טעם לנתח את הדברים מקרוב ובקפידה. על מה מתנצל האפיפיור? על לא-כלום, או בכל אופן לא נאמר על מה. הוא "מתנצל בפני מי ש...". ומה קרה לאלו? יתכן שהם "הרגישו נעלבים". כלומר, הבעיה היא שלהם, בכך שהם הרגישו נעלבים. נעלבים איך וממה, בגלל מי ומדוע? "נעלבים", כלומר התוצאה מאפשרת דילוג על הסיבה הראשונית וגם על התהליך שהביא להתקיימותה. משהו קרה בעולם, ו...הופ, יש מי ש"מרגישים נעלבים", “felt offended”. מה שגרם לכך הוא "השימוש במונח". המונח, כמו כל מונח, לא שימש מטעם עצמו ואין לו רצון שהוא מפעיל כדי להתקיים באורח פעיל בעולם. למונחים אין אופי או מהות עצמית. מה שקובע הוא השימוש בהם, והשימוש הוא תמיד מעשה אנושי. גם אם האדם הוא האפיפיור, רועה של עדת מאמינים הכוללת הרבה מאות מיליונים של בני-אדם, כשהוא מדבר הוא אדם שמפעיל את השפה.

למען ההגינות, יש להזכיר שפרנציסקוס הראשון הוא חורחה ברגוליו, ארגנטינאי, ששפת אמו ספרדית. הוא שולט היטב באיטלקית, והוא גם אדם משכיל מאוד, כמקובל אצל בכירי הישועים. ההודעה שפורסמה על ידי לשכת העיתונות של הוותיקן לא ניסתה לתרץ את התקלה באי-הבנה לשונית, או בניתוח מתפלפל של המונח האיטלקי המזלזל, הכוללני. הבעיה אינה באיטלקית או בספרדית, הבעיה היא אכן ה-non-apology, הלא-התנצלות.

אנחנו מכירים זאת מהשיח העברי העכשווי. "אני מתנצל אם מישהו נפגע", "אני מתנצלת אם נפגעת", נוסחות יסוד נפוצות מאוד שפוטרות את מי שאומרים אותן מנטילת אחריות ממשית, וגם מיצירת מגע אתי ורגשי עם מה שהם עשו וגרמו. "נפגע" מורה על דבר שקרה מאליו, או לכל הפחות שאין ממקדים תשומת לב במי שגרם לכך לקרות. בעברית גם נוספת צורת התנאי, "אם נפגעת", "אם מישהו נפגע". עניין מרגיז במיוחד, כי אין להניח שהתנצלות, ולו חלקית וחמקמקה, הייתה באה לעולם אלמלא מישהו אכן נפגע, אלמלא נעשה מעשה שפגע במישהו, אלמלא הדובר ידע שהוא עשה משהו ובכך פגע במישהו.

וכך, במבנה טלסקופי, נוסח אחר נוסח, אפשר להתקרב להתנצלות ממשית. "אני מתנצל אם מישהו מרגיש נפגע", הנשען על האופנה האמריקנית להפוך הכול ל"להרגיש", ובכך להנמיך ולדלל את האחריות, את הפגיעה ואת ההשלכות של המקרה הרע; "אני מתנצל אם מישהו נפגע" (אם כי גרוע ממנו "צר לי אם מישהו נפגע", ששם את ה"מתנצל" בעמדה של נפגע, כמעט קורבן); "אני מתנצל על כך שנפגעת..."; "צר לי שנפגעת"; "אני מצטער שפגעתי בך". והכתר של ההתנצלויות: "פגעתי בך. אני מצטער". עברית מאפשרת זאת, במשפטים קצרים, ישירים ובהירים. בלי פעלים פסיביים, בלי משפטי תנאי ריקים שאינם אלא צמר-גפן רטורי. ישר ולעניין, מה שנקרא "דוגרי". צריך לספר את זה לברגוליו, ולא רק לו. גם אם הדבר יפגע בו.