אמא שלי והפתקים

אנשים שמבצעים מפגני זיכרון מדהימים (למשל, חזרה על סדרה ארוכה של מספרים) משתמשים לעתים תכופות בטכניקה הקרויה ״ארמון התודעה״, הידועה גם בשם ״שיטת המיקומים״, ״החדר הרומי״ ו״שיטת המסע״. זוהי טכניקה עתיקה – גרסאות שלה מתוארות על ידי הרטוריקנים הרומים קיקרו וקווינטיליאנוס וכרוכות בכך שאדם מדמיין בניין, למשל ארמון או בית, וקובע קישור אסוציאטיבי של כל פריט שיש לזכור עם מיקום באותו בניין. המדמיין נע בתוך המבנה שבעיני רוחו, מחדר לחדר (ולכן השיטה נקראת ״מסע״) ומוצא את הפריטים.

אני מטפלת באמי בת התשעים ושמונה, ג׳ויס, שסובלת כבר שנים מבעיות זיכרון ההולכות ומחריפות. במשך עשור או שניים, היא הצליחה לפצות על כך ביעילות מדהימה. במידה רבה, חייה אורגנו כך שהיא תוכל לתפקד בעודה זוכרת פחות ופחות. התהליך – שאינו חריג אצל אנשים הסובלים מבעיות זיכרון, כך אומרים לי – הוכיח ש״ארמון התודעה״ אינו דמיוני כל כך. ככל שאבד לאמי המבנה הפנימי של זיכרונה, הגלריות בתודעה שלה הפכו לממשיות וחיצוניות. ג׳ויס אבֶּל השתמשה בביתה שבאזור כפרי בווירג׳יניה כזיכרון שלה, בתחילה באופן שיטתי, ואז באופן כאוטי.

מרבית האנשים, כשהם מהלכים בביתם, משתמשים בשיטת המסע, או לפחות נמצאים, פוטנציאלית, במסע נוסטלגי בין חפצים אל העבר שלהם. ארמון זיכרון אינו רק דימויים בראשנו, הוא מורכב גם מדברים בסביבתנו הבנויה

במובנים מסוימים, כולנו נוהגים כך. אנחנו מפזרים צילומים או חפצים בעלי משמעות ברחבי המרחב שלנו, כדי שכאשר ננוע בתוכו, נזכור. מרבית האנשים, כשהם מהלכים בביתם, משתמשים בשיטת המסע, או לפחות נמצאים, פוטנציאלית, במסע נוסטלגי בין חפצים אל העבר שלהם. ארמון זיכרון אינו רק דימויים בראשנו, הוא מורכב גם מדברים בסביבתנו הבנויה.

זיכרונות, חתיכות של עצמנו. תצלום: מגאן קאלוורט.

אחת הדרכים שבהן נאחזה ג׳ויס בזיכרונות שלה הייתה שימוש בפתקים דביקים. במשך עשור או יותר, היא כתבה כל מה שהיא רצתה לזכור – שמות של אנשים ומספרי טלפון, פגישות, סרטים שהיא רצתה לראות, ספרים שהיא רצתה לקרוא, ציטטות שיש לקרוא בקול רם בטקסי זיכרון (בחיי!) ועניינים רבים נוספים. היא הדביקה אותם סביב השולחן שלה ועל הקירות. עם הזמן, כל עובדה דרשה פתקה, ואלה התרבו והפכו לערמות ומגדלים, ואת רובן כבר אי אפשר היה לראות תחת התוספות המאוחרות יותר. פתקים בנוגע לדרך הפעלת הטלוויזיה נערמו סביב הטלוויזיה; תזכורות בענייני מזון משנים עברו הצטברו במטבח; בסופו של דבר, הפתקים כיסו את הכול. ברגע שהיא איבדה אחד מהם – תהליך שהואץ ככל שהזיכרון שלה התדרדר – פתק אחר היה נכתב כדי לשמש את אותה תזכורת. וכן הלאה.

המריבה הקשה ביותר שהייתה לי איתה מאז מרד הנעורים שלי בסביבות 1973, התרחשה לפני כשנתיים, אחרי שהבטתי בערמות הפתקים והחלטתי ש״מוכרחים לעשות משהו״. אספתי את כל הפתקים. על כעשרים מהם נכתב רק ״ג׳ון ויליאמס, קבאטינה״, כדי לציין יצירה מוזיקלית אהובה במיוחד. צמצמתי את אלה לפתקה אחת והשלכתי את היתר, ביחד עם מאות אחרות (וגם פיסות נייר ומעטפות עם פתקים דומים). מטרתי הייתה לשמר את כל פתיתי המידע, בגרסה כזו או אחרת. ניסיתי להסביר לה מה אני עושה, אבל הרגשתי שאת הפינוי הממשי אני חייבת לעשות כשהיא לא רואה, אחרת זה לא ייעשה לעולם. ג׳ויס הייתה תמיד אדם מסודר ומאורגן למדי, והייתה לי תחושה שבסופו של דבר היא תעריך את ההתערבות שלי.

כאשר ג׳ויס ראתה את התוצאה, היא השתוללה מכעס. במשך ימים מספר היו לה התפרצויות בכי. היא הייתה בטוחה שישנם אנשים שאת שמותיהם וכתובתם היא איבדה תוך כדי כך, וכעת לא תוכל למצוא אותם. היא אפילו לא ידעה מי, היא רק ידעה שישנם אנשים שאבדו, אנשים שהיא אהבה ולעולם לא תוכל יותר ליצור איתם קשר. פרדוקס נורא של הזיכרון: אתם עשויים להרגיש ששכחתם, אבל שכחתם מה בדיוק שכחתם.

ניסיתי כמיטב יכולתי לוודא ששום מידע לא יעלם. אבל ממש כאילו שברתי חלון, והנחתי לרוח להשתולל בשאגה בתוך ארמון התודעה שלה ולפזר את הכול. זה חייב היה להיעשות, כך חשבתי (ואני עדיין חושב כך), אבל היא חוותה את זה ישירות כאובדן של עצמה. בוקר אחד, חודשיים לאחר מכן, היא תיארה חלום שחלמה בלילה הקודם. בחלומה, היא ידעה שהיו אנשים שאוהבים אותה ושהיא אוהבת אותם, אבל היא לא הצליחה להיזכר בשמותיהם ולא הייתה לה שום דרך ליצור איתם קשר. היא איבדה את כולם. ״ואז הכול החשיך״. היא בכתה. זה היה יותר מחלום.

בעת שאיחדתי את הפתקים, הגעתי למסקנה שהיא זקוקה לעזרה נוספת, ומאז ילדיי ואני גרים אצלה מדי פעם, או במשמרות. פירוש הדבר הוא שישנם אצלה אנשים, שמארגנים מחדש את הסירים והמחבתות והרהיטים שלה, במידה מסוימת, כדי שנוכל לעשות מה שצריך לעשות (לבשל לה וגם לעבוד מרחוק, למשל).  תהליך השינוי הפך לקצת יותר קל, עם הזמן היא התגמשה יותר. אבל היו גם הרבה עצב וכעס, כי היה אובדן רב. היא מרגישה שהיא מאבדת כל דבר שהוזז ממקומו, ויחד עמו מעט מעצמה.

במידה מסוימת, היא חווה כל שינוי בביתה כשינוי בעצמה, ואני סבור שבדמיון ובמציאות, עם דמנציה ובלעדיה, אין הבחנה ברורה בין מי שאנחנו להיכן שאנחנו

אני חושב, שבמידה מסוימת, היא חווה כל שינוי בביתה כשינוי בעצמה, ואני סבור שבדמיון ובמציאות, עם דמנציה ובלעדיה, אין הבחנה ברורה בין מי שאנחנו להיכן שאנחנו. המקומות שלנו ועצמנו אינם נפרדים לגמרי. טוב, זה לא מפתיע, משום שאפילו כעת אני שואף את המקום שבו אני נמצא אל תוך ריאותיי, ואז משחרר חלק מעצמי בחזרה אל תוך האטמוספרה כשאני נושף. בעת שאני זורם בתוך סביבתי, היא זורמת בתוכי. הקרבה, או אפילו אי המובחנות, של אנשים ושל מקומות שהם נמצאים בהם היא נושא מחקר בפסיכולוגיה בת ימינו, באתיקה המעשית וביחסים בינלאומיים, שעוסקים יותר ויותר בהשפעות המערערות של אובדן בית על הזהות.

הפילוסוף בן המאה ה-17 ג׳ון לוק טען כי הזיכרון חיוני לזהות אישית. נניח שאתם בשנות השישים לחייכם. מה הופך אתכם לאותו אדם שהייתם בגיל הנעורים, למרות כל השינויים שעברו עליכם? לוק טען כי זו יכולה להיות רק זרימתו הקבועה והמתמשכת של הזיכרון. בגיל שישים ומשהו אתם זוכרים דברים על גיל הנעורים שלכם – את אהבתכם הראשונה, את חיית המחמד או הספר או השיר שאהבתם אז – במובן או במידה שאף אחד אחר אינו יכול לזכור. עבור אמא שלי, ככל שזרימת הזיכרון שלה נפגעת, וכאשר היא ממלאת את הפערים בחיי בהשערות, היא יודעת שהעצמי שלה עומד בסכנה. ״לפעמים״, היא אמרה לי יום אחד, ״אני שוכחת מי אני ומה אני אמורה לעשות״. ההיאחזות בפתקים שלה הייתה היאחזות בעצמה.

איבר חדש בגוף האדם, משכן של הרבה מהזיכרון שלנו, וגם של זכרונות אישיים, כמובן. תצלום: ניל סוני

החוויות של אמא שלי מדגימות דבר מה על האופן שבו כולנו זוכרים: בעזרת מקומות ואובייקטים – אמיתיים או מדומיינים, עשויים נייר או כתובים בקוד

שוב, הזיכרון אינו רק פעולה מנטלית: לרוב הוא משתמש בסביבה ובחפצים הנמצאים בה. הדבר הראשון שאתם עושים כשאתם מנסים להיזכר איפה שמתם את הטלפון, הוא להסתכל סביב בחדר. בכל מקרה, הזיכרון כעת הוחצן במידה גדולה מאד, בדמות טכנולוגיית מידע. כעת אנחנו זוכרים על ידי גוּגל, אפליקציות של לוחות שנה, פתקים באייפון. ג׳ויס מעולם לא ממש השתלבה בעידן המידע, אם כי עד לפני שנתיים היא עדיין שלחה מיילים. יכול להיות שהפתקאות הדביקות של דור הקשישים הבא (אני, למשל) יהיו אלקטרוניות, אם כי אני חושב שהזיכרונות שלנו עדיין אינם ניתנים להפרדה מן החלל הגשמי, וכי החלל הגשמי קשור לזיכרון באופן שונה מן החלל המדומיין.

אני סבור שהחוויות של אמא שלי מדגימות דבר מה על האופן שבו כולנו זוכרים: בעזרת מקומות ואובייקטים – אמיתיים או מדומיינים, עשויים נייר או כתובים בקוד (אבל במקרה שלה, במיוחד, הם אמיתיים ועשויים מנייר). אפשר לחשוב על זה כעל דוגמה בולטת למה שמכונה בפילוסופיה ״היפותזת התודעה המורחבת״, שאותה הציעו אנשים כמו אנדי קלארק (Clark), דייוויד צ׳למרס (Chalmers) ומרק רולנדס (Rowlands). אם לנסח בפשטות צבר גדול של רעיונות: אנחנו חושבים בעזרת הסביבות שלנו, ואובייקטים ״חיצוניים״ הם חלק מן האישיות שלנו. נדמה לי שאנחנו רואים זאת כל הזמן ובכל מקום, אבל בעיקר במצבים שבהם הזיכרון הפנימי מתפורר. האובייקטים שלנו, המשמשים כלים לשמירת זיכרונות אישיים, והחדרים שבהם הם נמצאים, מעצבים ושומרים את מושג העצמי שלנו.

יתכן שבני האדם מתפרקים מבפנים כלפי חוץ, עד שאנו כבר לא נבדלים מן הסביבות שלנו. אט אט, הזיכרונות שלנו והעולם הופכים לאחד, ובבת אחת אנחנו מפסיקים להתקיים ומתפשטים אל תוך הכול

הזיכרון של אמי הפך ממקום מדומיין או מקום בתוכה לזהה כמעט לגמרי לסביבה הגשמית שלה. תהליך ההיזכרות הוחצן בעקביות במהלך עשרים שנה. אולי כך מתפצלת או מתפוררת האישיות האנושית: היא נפרמת, היא מתרחבת אל העולם, אולי אפילו באורח נואש, ומשנה אותו, מסדרת אותו מחדש לכדי צבר של זיכרונות. אחרי הכול, אלה לא היו רק פתקים: אם העצמי הוא זיכרון, הבית שלה וכל חפץ בו – כל הדפס וכל כפית, כל עגיל וכל חדר – הוא בתוכה והיא בתוכם. אבל מצד שני, המקום האמיתי גם הוא משתנה ללא הרף. הוא מתרחק בהדרגה, מצהיב, נשחק. הבן שלך בא ומסדר אותו מחדש או מרוקן אותו, ואת אבודה.

כדברים שזוכרים, יתכן שבני האדם מתפרקים מבפנים כלפי חוץ, עד שאנו כבר לא נבדלים מן הסביבות שלנו. אט אט, הזיכרונות שלנו והעולם הופכים לאחד, ובבת אחת אנחנו מפסיקים להתקיים ומתפשטים אל תוך הכול.

קריספין סארטוול הוא פרופסור לפילוסופיה בדימוס. ספרו האחרון Beauty: A Quick Immersion ראה אור בשנת 2022.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: פתקים צהובים לאורך החיים. תצלום: solidcolors, אימג'בנק / גטי ישראל