גם הם לא ידעו הכול

מה קורה כשאנחנו חושבים שאנחנו יודעים הכול? תשובה מרחיבת-דעת במיוחד מגיעה אלינו מימי הביניים, בעימות בין פייר אבלר (Abelard, נולד ב-1079 ומת בערך ב-1142) וברנאר מקרלבו (1090 בערך – 1153). סביר שרובנו מכירים את אבלר מפרשת האהבים השערורייתית שלו עם אלואיז (סביב 1098-1164), הנערה המבריקה בת החמש עשרה שדודה שכר את אבלר לשמש לה מורה. כן, הסיפור ההוא התגלגל בדיוק כפי שהייתם מצפים: אבלר ואלואיז, מאהבים שהכוכבים זימנו להיות ביחד – הרבה לפני רומיאו ויוליה – מתאהבים אך יש מי שמפרידים ביניהם. הבריונים של הדוד מסרסים את אבלר, ואלואיז נכלאת מאחורי חומות של מנזר.

אך אין זה הסיפור שאנו מספרים כאן כאזהרה. ענייננו הוא בביטחון של אבלר שהשיטה הסכולסטית שלו תסייע לו לגלות ולהבין כמעט הכול. בטקסט הסכולסטי של אבלר, Sic et Non, ("כן ולא", משנת 1120), אנו שומעים מידה של תעוזה, שבהחלט עלולה להיות נמהרת ולהוביל לגאווה. מטרת החיבור שלו הייתה לגשת הישר לסוגיות תאולוגיות שבהן פרשנים מסוימים אמרו א' ואילו אחרים אמרו ב'. מטרתו של אבלר הייתה ליישב את המחלוקת ולהגיע לתוצאה סבירה והגיונית. "אכן, על ידי הטלת ספק אנחנו מגיעים לבירור", הוא כתב על אודות שיטתו וכוונתו בהקדמה לחיבור, "ועל ידי בירור, אנו תופשים אמת".

"אבלר מלמד", תחריט מהמאה ה-19. תצלום: ויקיפדיה

יש קריקטורה של ברנאר כאויב של הלימוד. הוא לא היה אויב הלימוד, אך מה שהדאיג אותו היה חקירה בלתי מבוקרת של הידע לשמו או לשם תהילתו של המחבר

השיטה של אבלר גרמה לאי-שקט בליבם של אחדים, כיוון שהיא הייתה עלולה לפעול נגד הענווה ואף להתעלם ממנה. אחד האנשים שהוטרדו מכך ביותר היה ברנאר, מראשוני החברים במסדר הציסטרציאני שאנשיו מוכרים היום בשם טרפיסטים. יש קריקטורה של ברנאר כאויב של הלימוד. הוא לא היה אויב הלימוד, אך מה שהדאיג אותו היה חקירה בלתי מבוקרת של הידע לשמו או לשם תהילתו של המחבר. ברנאר לא היה אנטי-אינטלקטואלי, אך הוא הזהיר בקול גדול שהגאווה עלולה להשתלט בקלות על דיונים בנושאים שיש לגשת אליהם מתוך ענווה. האם המלומד מבקש תובנה או תהילה? הוא שאל. האם הפיקחות חורגת מן הגבולות הראויים? האם חקרנות וספקולטיביות עלולות להוביל לצרות מבחינת נפשו או רוחו של אדם? ברנאר חשש מכך. אבלר חלק עליו.

לתבונה של ימי הביניים היה ביטוי ללבטים הללו: בערות נלמדת. אך מדוע שאדם ירצה להיות נבער? אנשים מסוימים חושבים שמדובר בדבר נפלא. צ'רלס דרווין העיר בהקדמה ל"מוצא האדם" (1871) שלעתים קרובות, אנשים שאינם יודעים הרבה בטוחים שהם יודעים – ושזה עניין מסוכן למדי: " בערות מולידה ביטחון לעתים קרובות יותר לעומת הידע". יש אנשים שלא ינסו ללמוד כיוון שאין להם כל רצון שילמדו אותם. מדוע? כיוון שהם אינם סבורים שמישהו יכול לומר להם משהו. במצב כזה מדובר בהיבריס, לא בענווה.

רעיון הבערות הנלמדת מכיר בכך שתמיד יש דבר מה נוסף ללמוד, ושלכן גם המומחה הגדול ביותר צריך להיות עניו

רעיון הבערות הנלמדת מכיר בכך שתמיד יש דבר מה נוסף ללמוד, ושלכן גם המומחה הגדול ביותר צריך להיות עניו. אם אנו סבורים שאנחנו יודעים את כל מה שיש לדעת בנושא מסוים, עלינו להודות ולהכיר בכך שיהיו התפתחויות עתידיות שעשויות לשנות את דעתנו ולהשלים את התמונה עוד יותר. בראשית המאה ה-17, גלילאו גליליי ראה את הטבעות של שבתאי ואת הירחים של צדק, אך בשנות התעשים של המאה ה-20, טלסקופ "האבל" ראה מעבר למערכת השמש שלנו. אילו גלילאו היה מכריז שהוא ראה את כל מה שיש לראות, הרי שהוא היה שוטה.

דיוקן של ברנאר מקלרבו מאת חואן קוריאה דה ויואר, מוזיאון פראדו, מדריד. תצלום: ויקיפדיה

מה הסכנה הטמונה במצב שבו איננו ענווים, במצב שבו אנו בוטחים שאנו יודעים הכול? אנחנו יכולים למצוא תשובות נוספות מן העבר בעזרתו של אל-ע'זאלי (נולד בסביבות 1056 – 1111), פילוסוף ומיסטיקן פרסי שבילה חלק ניכר מחייו הבוגרים במה שהוא היום סוריה, עיראק ואיראן. ב"ראשית ההדרכה", אל-ע'זאלי תיאר את הגאווה, היהירות והשחצנות כמחלות כרוניות של "הערכת האדם את עצמו כשעינו נתונים להאדרה-עצמית ולחשיבות-עצמית והערכתו לאחרים כשאינו נתונה לבוז. התוצאה בכל הנוגע ללשון הוא שהוא אומר 'אני...אני...'". כשאדם גאוותן נותן עצה, הוא עלול להיות אכזר; כשהוא מקבל עצה, הוא פוטר אותה מעליו בגסות. מהי ההנחיה של אל-ע'זאלי כדי ללמוד מאחרים? ללמוד בלב ובשכל ענווים. "אם הוא מלומד, אתה אומר: 'לאדם הזה ניתן מה שלא ניתן לי והוא הגיע למה שאני לא הגעתי אליו, והוא יודע מה שאיני יודע; אם כך, כיצד אהיה כמוהו?"

ענווה יכולה לסייע לנו לברר מה אנו יכולים לדעת תוך שימוש בשכל, ולהבין מה נקודת העצירה במקרה שהשכל נכשל ואינו מספיק כדי להשיג את המטרה

תומאס אקווינס (סביבות 1225-1275) ביתק את הקשר הגורדי הזה של ידיעה ואי-ידיעה באמצעות גישתו המועילה לשאלת הגאווה והענווה. אקווינס טיפל בסוגיות הללו במספר שאלות המובאות בספרו "Summa Theologica", בהקשר הרחב יותר של המידה הטובה וההתנהגות המגונה, בעיקר בכל הקשור לצניעות. הוא השווה בין מתינות ובין דחייה של קנאות, בעיקר כשהדחף ללימוד ספוג בסקרנות בלתי-נשלטת. עמדתו של אקווינס הייתה שענווה מגבילה את המחשבה שלנו כאילו אנו יכולים לדעת הכול. אך הוא גם מטעים שענווה יכולה לסייע לנו לברר מה אנו יכולים לדעת תוך שימוש בשכל, ולהבין מה נקודת העצירה במקרה שהשכל נכשל ואינו מספיק כדי להשיג את המטרה.

אי-אפשר לדעת הכול, גם אם שוקדים על הבנת העולם דרך כתבי הקודש. תומס אקווינס, ויטראז' בקתדרלה של מכלן, בלגיה. תצלום: ויקיפדיה

כפי שדרווין יציין מאות שנים לאחר מכן, גם אקווינס מודאג מפני האפשרות שנתפתה להיות בעלי ביטחון עצמי מופרז, בעלי תפישה מופרזת של עצמנו ובעלי יומרה מופרזת

גאווה, לעומת זאת, דוחפת את המחשבות שלנו על עצמנו ועל מה אנו יודעים אל מעבר לפרופורציה ואל מחוץ לפרספקטיבה. כשהן מרחיקות לכת יתר על המידה, יש לנו היבריס, שהיוונים הקדמונים הזהירו מפניו, בעיקר כשבני-אדם ניסו להגיע אל האלים. כפי שדרווין יציין מאות שנים לאחר מכן, גם אקווינס מודאג מפני האפשרות שנתפתה להיות בעלי ביטחון עצמי מופרז, בעלי תפישה מופרזת של עצמנו ובעלי יומרה מופרזת: "ביטחון-עצמי מופרז מנוגד יותר לענווה מאשר היעדר ביטחון". להתהלך מתוך יוהרה מהווה סכנה. אקווינס תומך בהחלט בהפעלת שכל חריף לפתרון בעיה, אבל מזהיר מפני המחשבה שאי-פעם תוכל להיות מומחה מושלם ביחס לבעיה. לזכותו ייאמר שהוא הבין זאת בחייו שלו. אקווינס זכה לחזיון אלוהי שגרם לו לטשטוש חושים והביא אותו לשרוף את כל כתביו, שאותם הוא השווה לקש לאור מה שהוא חווה. הוא ראה בעצמו את התועלת שיש בבערות נלמדת.

כדי להראות זאת באורח חזותי, נפנה להוגה גרמני בשם ניקולס מקוזה (Cusa, שחי בין 1401 ו-1464). ב"על אודות הבערות הנלמדת", חיבור משנת 1440, הוא הציע דימוי של מצולע המצויר בתוך מעגל. ההבנה שלנו ביחס לנושא מסוים מיוצגת על ידי המצולע; הידע המלא בנושא הזה הוא המעגל. אפילו אילו יכולנו להגדיל את המצולע בפנים כדי להתקרב ככל האפשר למעגל שכולא אותו, המצולע לעולם לא יהיה מעגל. ההבנה שלנו סופית תמיד: לעולם לא נדע את כל מה שיש לדעת על אודות הנושא שאנו לומדים. "לכן", הוא כותב, "ראוי שנהיה מלומדים-בבערות מעבר להבנה שלנו, כך שעל אף שלא נקלוט את האמת כפי שהיא בדיוק, נוכל לכל הפחות להיות מובלים לראות שיש אמת מדויקת שאיננו יכולים לתפוש".

אריסטו אמר שאנו מה שאנחנו עושים פעם אחר פעם. אנחנו בונים אופי באמצעות חזרה על דברים עד שמתפתח הרגל. אנחנו לומדים על ידי עשייה. מילים הן עניין זול. מעשים, פעולות – אלו עניינים קשים, אך הם משקפים אופי

אם איננו נולדים ענווים, האם מדובר בחוסר מזל חסר-תקנה? תולדות הענווה אומרות שאנו יכולים להיות ענווים, או לפחות מעט יותר ענווים ממה שאנו כעת. לעתים קרובות אנו אומרים שאנחנו רוצים שילדינו יגדלו מלאי ביטחון וחסינים. הענווה היא מידה טובה שמסייעת להשיג את שתי המטרות הללו, אם אנו מעיזים ללכת בדרך הזאת. אריסטו אמר שאנו מה שאנחנו עושים פעם אחר פעם. אנחנו בונים אופי באמצעות חזרה על דברים עד שמתפתח הרגל. אנחנו לומדים על ידי עשייה. מילים הן עניין זול. מעשים, פעולות – אלו עניינים קשים, אך הם משקפים אופי. אפשר לטפח פתיחות לענווה בשלב מוקדם בחיים, כשילדינו קטנים. לילדים קטנים יש פתיחות מחשבה מעוררת הערצה, תכונה שהציניות שלנו קוברת עם הגיל; אנו, המבוגרים, צריכים להיאבק בנטייה הזאת.

כותב שורות אלו וגם המתרגם וכנראה גם אבלר וברנאר מקלרבו ואולי אפילו דרווין לא היו מסוגלים לעשות את מה שעושה מתקן גלגל הריקשה הזה בניו דלהי. תצלום: ברנדו

אנחנו יכולים לבחון את התרבות שלנו עצמנו, תרבות הדירוג והתיוג של אנשים, ולתהות כיצד אנשים אחרים מדרגים ומתייגים אותנו

כל מי שהפסיק לעשן יודע שאדם יכול להחליף הרגל רע בהרגל טוב. להיתקל באנשים אחרים תוך פתיחות באשר ליכולות ולמגבלות שלנו הוא דבר שמלמד אותנו רבות. אנחנו יכולים להתאמן בהבעת הוקרה לדעות, להתנסויות ולנדיבות של אנשים אחרים וקבוצות אחרות משלנו. אנחנו יכולים לבחון את התרבות שלנו עצמנו, תרבות הדירוג והתיוג של אנשים, ולתהות כיצד אנשים אחרים מדרגים ומתייגים אותנו. כשאנו רואים את הכישרונות והמיומנויות של אחרים, האם אנו מקנאים או מתפעלים? אין שום בעיה בכך שאדם יהיה גאה כראוי בכישרונותיו ומיומנויותיו (הנה, אני יכול ללמד קורס באורח מוצלח בהחלט) וגם להיות עניו כראוי כשהוא מבין את כשליו ואת חוסר היכולת שלו, למשל בעניינים של יכולות ידניות (איני מסוגל להחליף שמן המכונית שלי). איננו יכולים לתקן פגם שאיננו מודים בקיומו.

בעשרים השנה האחרונות לחייו, אבלר עבר שוב ושוב בין הוראה והוקעה. בשלב מסוים, היה אמור להתקיים ויכוח פומבי בין אבלר וברנאר, אך הסתבר שהיה מצופה מאבלר לעמוד ולהיות מוקע. זאת תזכורת לכך שברנאר, שהיה מעט מיושן ואפילו נוקשה, ראוי ככל הנראה שיאשימו אותו בכך שהוא חשב שהוא יודע טוב מכולם. ובכל זאת, שני האישים הללו השלימו ביניהם בחודשים האחרונים לחייו של אבלר. עניין זה מצביע על כך שאפילו לאחר שנים רבות של אי-הסכמה, שני אנשים בעלי דעות שונות מאוד החליטו שהם אינם חייבים להיות בלתי-נעימים זה לזה. כל אחד מהם למד שיעור בענווה. וכאז כן עתה, הענווה היא מידה טובה שיש סיבה טובה להשיבה על כנה ולאמץ אותה.