האם המוות סופי?

...אבל אני מקדים את המאוחר.

תרבות מתה

השחקן נושם את נשימתו האחרונה והרופא, פניו רשמיות וקפואות, פונה ממנו ומציין בקול "שעת המוות היא" ורושם את הדקה המדויקת שבה תמו חייו. אין כמעט סדרת טלוויזיה שבה נופח שחקן את נשמתו על שולחן המנתחים שאינה מציגה את השתלשלות האירועים הזו בדיוק כך. כמו בטלוויזיה ובקולנוע, גם במציאות, שעת המוות של כל אדם שמת נרשמת, מתועדת ומקוטלגת. לרגע הוא חי, ובזה שאחריו הוא מת, נקבר, איננו עוד. בתפישה הזו מתקיים מעבר חד וברור בין חיים ומוות, בין הלפני (החי לגמרי) לאחרי (המת לחלוטין).

אם מבקשים להבין את מושג המוות צריך להקדים ולהידרש למושגי ה'לפני' ו'אחרי'. אלו כשלעצמם נובעים מתפישת הזמן שלנו, שלפיה הזמן זורם קדימה ולעולם אינו סב על עקביו

אבל אם מבקשים להבין את מושג המוות צריך להקדים ולהידרש למושגי ה"לפני" ו"אחרי". אלו כשלעצמם נובעים מתפישת הזמן שלנו, שלפיה הזמן זורם קדימה ולעולם אינו סב על עקביו. מה שהיה היה, ומה שיהיה טרם התרחש. על הרעיון, הזה, שהוא לכאורה מובן מאליו, אני מבקש לקרוא תיגר, לבחון באור חדש את מושגי הזמן והמוות, על סופיותם ונקודתיותם.

הזמן נוטל סיגריה, שם אותה בפיך

מעטים בלבד מבינים לאשורה את תורת הקוונטים, ועוד פחות מכך את מושג הזמן כפי שהוא משתקף בה. בניגוד לענפים אחרים בפיזיקה, המשוואות המתארות את העולם הקוונטי תקפות באותה מידה בין אם הזמן זורם "קדימה" או "אחורה". במונחים פשוטים, בעולם של הקטן-מאוד (המתואר  על ידי המשוואות המתארות את התנהגות החלקיקים הזעירים) הזמן אינו חייב לנוע קדימה בלבד. ניתן לומר שהחלקיקים הקוונטיים אדישים לכיוון זרימה כזה או אחר של מה שאנחנו מכנים ברמת המאקרו, זמן.

הסימטריה הזו, המאפשרת לכאורה זרימה בשני הכיוונים, מתקבעת לכיוון אחד ("קדימה") רק ברמת המכניקה הסטטיסטית והתרמודינמיקה, המתארות את התנהגותם המשותפת של צבירים גדולים של חלקיקים ברמה התת-אטומית.

שלל תופעות קוונטיות כגון שזירה קוונטית, ניסויי בחירה מאוחרת ותאוריית האינטרפרטציה של תהליכי גומלין (שעליה ארחיב מאוחר יותר), רומזות שייתכן כי תפישתנו את מהלך הזמן וכיוונו אינה אלא אשליה. גם הקוסמולוגיה ותורת היחסות הכללית, שבבסיסן עומדת ההנחה שהזמן נע מהמפץ הגדול קדימה, אינן עונות על השאלה היסודית: מדוע? שאלה שהתשובה עליה טמונה ככל הנראה בתנאים ששררו בתחילת היקום.

במילים פשוטות, ההנחה שהזמן נע "קדימה" אינה ברורה מאליה, ולתשובה, תהיה אשר תהיה, ישנן השלכות מרחיקות לכת עלמהותו של המוות ועל תפישתנו אותו.

אבנים על חוט

העובדה שהורים מנחילים לצאצאיהם גֶנים וידע שהועברו אליהם על ידי הוריהם שלהם אינה שנויה במחלוקת, כך גם העובדה ששינויים מסוימים בהתבטאות גנים בדורות קודמים, שמקורם בהשפעת הסביבה ונתיב חייהם של ההורים, עוברים בתורשה לדורות הבאים (ע"ע אפיגנטיקה, תחום שהושם ללעג כשהוצג לראשונה, ולא בצדק).

ניתן לדמות כל אחד מאיתנו לאבן הכרוכה בחוט בין-דורי שעליו שזורים הורינו לדורותיהם

ניתן לדמות כל אחד מאיתנו לאבן הכרוכה בחוט בין-דורי שעליו שזורים הורינו לדורותיהם – רצף אינסופי במקום שבו התרגלנו לראות אוסף אינדיבידואלים שהתקיימו וחדלו. זוהי תמונת עולם שלא תחליק בקלות בגרונה של התרבות המערבית.

בתרבות המאורית קיימת תפישה הנקראת ואקאפאפה, אשר לפיה לכל הדברים יש מקור אחד. קדמון בודד אשר ממנו נוצר הכול. ואם כולנו נבענו מאב קדמון אחד, הרי כולנו קשורים זה בזה. הייתכן שהמאורים הקדומים הבינו דבר מה שאנו החמצנו? האם התפישה המאורית מקבלת ביסוס בתורת הקוונטים?

בתרבות המאורית, הכול בא ממקור אחד ומשתחזר שוב ושוב, מקודד בתוך עצמו: ראש שמגולף מדי שנה בקאנו מלחמה מאורי לציון מאורעות חשובים וימי זיכרון - כשהאבות הקדומים נוכחים תמיד. תצלום: ברנרד ספראג

תאוריית האינטרפרטציה של תהליכי גומלין, שאותה הזכרתי קודם, מגדירה שלושה סוגי גלים. גל "הצעה", גל "מעוכב" וגל"מתקדם". גל ההצעה הוא מה שמכונה בעגה של תורת הקוונטים פונקציית הגל שמתארת את ההסתברות לקיומו של חלקיק קוונטי במרחב במצב מסוים (למשל מהירות, או סחרור). הגלים הללו מכונים "מעוכבים" (כינוי מבלבל מעט) כיון שהם נעים קדימה בזמן, מהמקור אל החלקיק במצבו העתידי.

כדי לסבר את האוזן שאינה רגילה בשיח קוונטי, חישבו על אדוות מעגליות, הנוצרות כשמשליכים אבן לתוך בריכת מים, הנעות מנקודת פגיעת האבן אל צמחי מים הצפים במרחק מה על פני הנוזל ומניעות אותם מעלה ומטה כשכל שיא-גל חולף תחתן. במונחי התאוריה גלי "הצעה" שולחים מסר לעצמם העתידי ואומרים "הנה, ייתכן שכאן אהיה בעוד רגע".

בניגוד לגלי "ההצעה" הגלים ה"מתקדמים" נעים בכיוון ההפוך, מן העתיד אל ההווה, ומספרים לחלקיק המציע שהצעתו התקבלה והוא "רצוי במיקום, במצב ובזמן העתידי". ניתן לחשוב על התהליך הזה בתור משא ומתן בין החלקיק בהווה לבין עתידים אפשריים שלו עצמו, כשבסופו של התהליך אחד מאותם עתידים אפשריים יאשר בלחיצת יד מטאפורית שהוא מוכן לקבל אותו והתנועה תתרחש. זוהי לחיצת יד שבעקבותיה יקרוס (במונחי תורת הקוונטים) אוסף ההסתברויות האינסופי הנוגע למיקום ומצב עתידיים של החלקיק (בהווה) לכדי מצב נתון חדש.

המציאות נקבעת על ידי פעולת גומלין, מעין שיחה תמידית, בין העתיד להווה

בשלב זה, ייתכן שחלק מהקוראים מגרדים את הראש ושואלים את עצמם, על מה הוא מדבר? ובכן, אם לסכם במשפט אחד: (לפי התאוריה) המציאות נקבעת על ידי פעולת גומלין, מעין שיחה תמידית, בין העתיד להווה.

אבל אם התאוריה נכונה ברמה התת-אטומית ייתכן שהיא נכונה (או לפחות משפיעה) גם במאקרו. הייתכן שדורות עתידיים, צאצאינו וצאצאי צאצאינו, משפיעים על הרגע הנוכחי שבו אנו מתקיימים במארג המרחב-זמן? האם כולנו, אבותינו וצאציאנו, אורגניזם אחד המתקיים לאורכו של המרחב-זמן כאבנים השזורות על מיתר אינסופי המתנודדות יחד לצלילו של גל חבוי?

איננו יודעים. אבל אולי נזכה לחיות לנצח כדי לבדוק.

טעינת מוח

טכנולוגיות הבינה המלאכותית המתפתחות בקצב מהיר ביותר בשנתיים האחרונות, פוגשות לאחרונה ענף אחר שגם הוא נחשבעד לפני שנים ספורות לבדיוני: ממשקי מחשב-מוח. חברת ניוראלינק שהקים אלון מאסק בשנת 2016, שמה לה למטרה לסייע לאנשים שלקו בשיתוק לתקשר עם העולם ולהפעיל מכשירים בשליטה ישירה של המוח. החברה פיתחה שתל מוחי (שהותקןלאחרונה בהצלחה במספר נסיינים מתנדבים) המאפשר למוח ביולוגי לתת הוראות למחשב דיגיטלי בכוח המחשבה. מאידך, חוקרי בינה מלאכותית הראו לאחרונה מערכת המסוגלת לקרוא מחשבות באמצעות קריאת גלי מוח (EEG) ולתרגם אותן למשפטים ותמונות מדויקים להפליא. כששתי הטכנולוגיות הללו יתאחדו תהיה בידנו טכנולוגיה ראשונית שתוכל להעביר מקצתמהתוכן המנטלי שלנו לאמצעי אחסון דיגיטליים.

ב-2004 אמר הנרי מרקרם (Markram), מי שהוביל בעבר את פרויקט המוח הכחול הגדול שאין בכוונת החוקרים לבנות דמוי-מוחדיגיטלי המבוסס על רשתות נוירונים מלאכותיות, כיון שדרישות המחשוב הנחוצות לשם כך הן דמיוניות.

"זה יהיה קשה עד בלתי אפשרי, כיון שבמוח כל מולקולה נושאת בחובה פוטנציאל חישובי, ויש טריליונים על גבי טריליונים של מולקולות כאלו, שלא לדבר על יחסי הגומלין ביניהן. [כדי לבנות רשת המחקה את המוח] נזדקק למחשבים חזקים וגדולים פי טריליון מאלו שבאפשרותנו לבנות" [הנרי מרקרם, 2004]

חמש שנים מאוחר יותר, אחרי שהפרויקט בראשותו הצליח לחקות בהצלחה חלק נרחב ממוחה של חולדה, חזה מרקרם, בניגוד להצהרותיו הקודמות, כי "דמוי מוח אנושי מלא, על כל מורכבויותיו, ייבנה בעשור הקרוב". שנתיים לתוך הפרויקט השאפתני נתבקש מרקרם לעזוב את תפקידו מסיבות של ניהול כושל והבטחות מוגזמות. אבל גם אם הקדים לחזות, והבטיח התקדמות שלאניתן לממש עדיין, אין זה אומר שהכיוון המחקרי שהתווה גווע, נהפוך הוא. וזהו רק אחד מכיווני המחקר.

הרובוט שנראה בסרטון, כמו הטכנולוגיות המפעילות אותו, לא היו קיימים עד לפני כשנתיים. מה שנחשב דמיוני ולא בר השגההפך לנחלת הכלל תוך זמן קצר להפליא. בימים אלה, המודלים החדשים ביותר של בינה מלאכותית מסוגלים ליצור טקסטים מורכבים, תמונות, סרטים ומוזיקה באיכות שצריכה להדאיג את קהילת היוצרים, והם מתמזגים. הבינה המלאכותית כבר אינה מתמחה בתחום בודד, אלא משלבת מספר תחומים כפי שמודגם על ידי הרובוט של חברת Figure 1 ו-OpenAI. העתיד הוא רב-תחומי, שילוב של הבנת המדובר (והנקרא), הבנת העולם הוויזואלי ועולם השמע, ופעולה פיזית בתוכו. והעתיד (כפי שנראה בסרטון), כבר כאן.

האם נוכל לחיות לנצח כתעתיק דיגיטלי נאמן למקור?

מה שמעלה את השאלה: אם ישויות רובוטיות ידמו דמיון רב כל כך לאדם, האם נוכל לטעון את מוחנו, בשלמותו, לתוך מכונה שכזאת. האם נוכל לחיות לנצח כתעתיק דיגיטלי נאמן למקור?

ונשאלת השאלה: עד כמה נאמן למקור?

אם נניח שהמוח אינו אלא סך הנוירונים שבו על קשריהם, ניתן (תאורטית) לבנות רשת מלאכותית שתחקה אותו במדויק.

אם ניזכר בתאוריית האינטרפרטציה של תהליכי גומלין ביקום הקוונטי ובתפישת הזמן הדו-כיוונית שלו, נוכל אולי להניח שמוחנו אינו אלא מכשיר ביולוגי בודד, המתקשר ברמה הקוונטית עם אינסוף מוחות אחרים, אלו של אבותינו וגם אלה שלצאצאינו העתידיים. אם ההנחה הזו נכונה, כיצד ניתן לצפות מתעתיק-מוח המתבסס אך ורק על רשת נוירונים מלאכותית להכיל את שלל המורכבויות הנובעות מקשרי הגומלין המחברים אותו אל "העבר" ו"העתיד". האם הדואליסטים צדקו אחרי הכול, וישבנו דבר מה, אשר בהיעדר הגדרה מדויקת יותר, ניתן לכנותו נשמה?

אני, עצמי, ואנוכי

אבל אם נניח לרגע שנצליח לטעון את כל תכולת מוחנו, לתוך מחשב דיגיטלי או קוונטי, באופן שיישקף את שלל מורכבויות המוח הן ברמה הפיזית והן בזו הקוונטית, מה אז? האם העותק הנאמן למקור יוכל להיות משוכפל ומועתק לעותקים נפרדים בעולם?

ההיסטוריה מראה שכל טכנולוגיה, מוגנת ככל שתהיה, תיפרץ לבסוף, כך שעלינו להניח שגם אם יוצבו בפני ה"משכפלים" חומות הגנה גבוהות ורבות, בסופו של דבר, יפותחו אמצעים שיאפשרו לשכפל את תעתיק המוח שלנו, את ה"אני" שהיינו, לתוך מדיומים רבים. מדיומים שישכנו ככל הנראה ברובוטים דמויי אדם או במקבילה אחרת. האני הייחודי (לשעבר) שלנו יהפוך לאוסף תודעות המתקיימות בישויות פיזיות או וירטואליות נפרדות. האם אני, אנוכי, ועצמי נפגוש זה את זה בעודנו משוטטים בין המעברים בקניון? האם שלל תעתיקי ה"אני" יהיו עדיין אני? נראה שלא, כיון שברגע המדויק שבו פוצלו והועתקו, החלו אותם תעתיקי תודעה לחוות את העולם מנקודת מבטם הם, הן במרחב הפיזי והן במרחב המנטלי. כל אחד מהם חווה זרם תודעה אחר, המבוסס על מידע חושי שנקלט מנקודת מבטו, וכפי שנהר אינו אותו נהר אחרי שטבלת בו, כך גם התודעות המשועתקות אינן עודה"אני" המקורי.

סוף סוף מוות

מושג המוות, הנתפש בתרבות המערבית כמעבר חד בין מצב של חיים למצב שאינו חיים, מתואר בתרבויות אחרות כרצף. יש תרבויות שבהן מתואר מעבר מהעולם הזה לעולם הבא, ובחזרה. תרבויות אחרות מתארות נשמה נצחית המתגלגלת בגופים פיזיים. חוט השני העובר בין תפישות הללו הרעיון אשר לפיו רגע המוות אינו אלא שלב בתהליך ארוך ואינסופי.

האם נוכל לחיות לנצח ברמה הקוונטית? ליצור עותקים של תודעתנו שישכנו בגוף העמיד יותר לפגעי הזמן? יתכן שהזמן אינו מתנהג כפי שמוחותינו הביולוגים תופשים אותו

אם כך, האם המוות הוא הסוף? האם נוכל לחיות לנצח ברמה הקוונטית? ליצור עותקים של תודעתנו שישכנו בגוף העמיד יותר לפגעי הזמן? התשובה לכך עדיין אינה בהישג ידנו, אבל אל לנו לפטור כלאחר יד את האפשרות שהזמן אינו מתנהג כפי שמוחותינו הביולוגים תופשים אותו, ושנקודת המבט שממנה אנו רואים את העולם ברמת המאקרו אינה אלא אשליה שאינה משקפת את יחסי הגומלין במציאות עצמה. אחרי הכול, אם תרבויות כה רבות חולקות על תפישת העולם שלנו בנוגע לסינגולריות המוות, ייתכן שכדאי להקשיב להן, גם אם תפישותיהן יראו לנו בתחילה פרימיטיביות, או "לא מדעיות".

האם אתם מרגישים את הדורות הקודמים נועצים מבט בגבכם?

תמונה ראשית: אדם בעקבות גורלו: אבל מהו סופו? דימוי מאת דורון שמיע שדה