![](https://alaxon.co.il/wp-content/uploads/2024/06/Screenshot-2024-06-02-at-06.51.59-800x901.png)
האמן היפני יוסוקה אסאי (Yusuke Asai) יוצר את ציורי הקיר הענקיים שלו באמצעות חול, וכמנהג דיונות וגרגרי חול, הציורים הללו חורגים מן הקירות שהוקצו להם ומתפשטים אל הרצפה, התקרה והקירות האחרים. בציורים הללו נראים יצורים אנושיים, בעלי חיים ויצורים דמיוניים, בתוך שלל נופים מפונטזים שנוצרו תוך כדי תהליך העבודה במקום. בתמונות הללו, מדובר בתערוכה yamatane שהוצגה בארצות הברית, אשר כמו בתערוכות אחרות של אסאי, כל היצירות בה מייצגות באורח ברור מאוד את העובדה שהכול, כולל האמנות, חולף.
תגובות פייסבוק
נהיה לי
הצעירה התראיינה באחד העיתונים וסקרה את התחנות בחייה עד כה. בהתייחסות לאחת התמורות ששינוי את מסלולה על פני ציר הזמן, היא אמרה: ״בינתיים, נהיה לי חבר״.
אנחנו מבינים מה היא אמרה, כיוון שאנו בדיוק כמוה, דוברי עברית עכשווית. ובכן, מה היא אמרה בדיוק? ראשית, שקודם לאירוע לא היה לה חבר. ושנית, שלאחר מכן היא הייתה צעירה שיש לה חבר. כיצד קרה הדבר? את זאת היא אינה אומרת. מי אחראי להופעת החבר בחייה, מנין הוא בא, איך השתנה הסטטוס שלה, ואיך השתנה שלו – כל אלו נותרים ללא אומר. אין בכך כל בעיה, כמובן, מה גם שהעניין שלנו כאן הוא בתחביר, יותר מאשר בביוגרפיה של המרואיינת או בפרטים מהסוג המציצני. במובן של מבחן המציאות, אם נניח שהבחור והבחורה נפגשו, ונרקמו ביניהם יחסים והבשילו לכדי אפשרות שלה לומר שיש לה חבר – נהיה בהחלט נאמנים למציאות.
ובכל זאת, התחביר, התחביר: יש גישה שאומרת, לא בלי מידה רבה של צדק, ש״התחביר הוא הכול״, כלומר שכל דקויות הלשון מתבררות לנו מן העיון התחבירי המדויק. והמקרה שלפנינו – ״בינתיים, נהיה לי חבר״ – הוא הזדמנות מצוינת להדגים את ערכה הרבה ועוצמתה הברורה של הגישה התחבירית לניתוח הבלשני.
ראשית, כפי שראינו, מדובר בדיווח על אירוע בחיי הדוברת. קודם לא היה, ואז היה – חבר. מעבר לכך, המבנה שהיא בחרה בו, כפי שהוא מתגלה לנו במשפט הקצר המצוטט מפיה כאן, אכן מאפשר לה לא לפרט, לשוות לאירוע אופי של דבר שאירע מאליו, התהווה כמו מעצמו, בא לעולם ללא הסבר. המבנה המסוים הזה מחלץ אותה, אם זהו רצונה, מהצורך לפרט או להתמקד בשלבי ההתהוות של מערכת היחסים או מהפניית הזרקור אל החבר עצמו. הקו הסיפורי נשמר היטב, הוא בשליטתה וממוקד בה. הדבר מתאפשר בזכות שני דברים: הצורה הסבילה ״נהיה״ (ליתר דיוק היא מכונה בבלשנות ״אינקוהטיב״, כלומר דבר שקורה מאליו), וה״לי״, שבמבנים רבים בעברית העכשווית מצביע על התחום האישי-אינטימי וממקד בו את הרלוונטיות של ההתרחשות.
לכן, מן הבחינה התחבירית, אפשר להעמיד לצד המשפט ״נהיה לי חבר״ משפטים כמו ״הופיע לי סימן כחול״ או ״צץ לי רעיון״. בכולם הפעולה מתרחשת כמו מאליה, הדגש הוא על התוצאה והרלוונטיות היא לדובר, מתוך זיקה אינטימית לתחום המיידי שלו. ההתרחשות המוצגת כאילו היא קרתה מאליה מאפשרת לא לציין את מועד ההתרחשות ולא להתעכב עליה אלא להתמקד בתוצאה, במצב שנוצר בעקבות ההתרחשות. מדובר בכלי הבעתי שמתאפשר תודות למבנה התחבירי של המשפטים הללו.
יש לשים לב שבכול הדוגמאות, הדבר המתהווה, המופיע, הצץ, הוא אכן שם עצם. כך נחשפים הגורמים המעורבים בדרמה הקטנה (לפחות מבחינת גודלם הצנוע של המשפטים הללו) – יש מישהו שקורה לו משהו, יש משהו שקורה ויש אופן התרחשות, וכולם מוגדרים היטב ומועמדים על הבמה במערך מסוים מאוד, שהתחביר המדויק מאפשר לנו לחשוף ולהבין.
העובדה שמדובר בשם עצם – בדוגמאות שלנו ״חבר״, ״סימן כחול״, ״רעיון״ – מאפשרת לנו להציב על השולחן דגם משפט אחר, דומה לכאורה אך למעשה שונה מאוד. כוונתי לדגם המיוצג על ידי משפטים כמו ״נהיה לי חם״, ״נהיה לו עצוב״, ״נעשה לי משעמם״ וכדומה. בכולם מה שנהיה או נעשה הוא תואר ולא שם עצם. הדוברת מדווחת שכעת, אולי אכן פתאום, חם לה, או עצוב לה או משעמם לה. כלומר לא מעורב פה גורם אחר, דמות אחרת בדרמה. המשפטים הללו הם דיווחים על שינוי בתחושה, שינוי שהתחולל אצל מי שאמר אותם.
כך נחשפים שני דגמי משפט שונים בעברית העכשווית המדוברת בפינו. הם דומים אך שונים בהחלט, והדבר עולה מעיון תחבירי מדויק המביא בחשבון את כל חלקיהם. גם מן הבחינה הסיפורית-דרמטית הם שונים מאוד, שכן אחד מערב גורם אחר, שהוא דמות המשנה בדרמה, ואילו השני מערב רק את הדובר.
בין הקנקן למה שבתוכו
אהרון בן-זאבייתכן שהאהבה מחכה לנו מעבר לפינה, אך לא כל פינה מתאימה לנו....
X רבע שעה
עד ש... ועד ש...
לכאורה, עניין פשוט: אנחנו רגילים ש"עד ש-" משמש במשפטים מסוג: "אשתמש במחשב הזה עד שיגיע החדש שהזמנתי". כלומר, "עד ש-" במשפטים כאלו מקדים את הזמן שבו תסתיים הפעולה בראשית המשפט, בפסוקית הראשונה שאפשר לכנותה ראשית. כך "שתקתי עד שהוא התיישב" אומר שפעולת השתיקה נמשכה זמן, ונקטעה או הגיעה לסיומה כאשר הוא התיישב. הקשר הזה בין הפסוקיות, קשר של זמן, מסומן על ידי הצירוף "עד ש-".
אלא שבכך לא תם התיאור התחבירי של "עד ש-" בעברית העכשווית שלנו, שכן מסתבר שיש בה "עד ש-" אחרים, כפי שנראה מיד.
דוגמה ממשית שהזדמן לי לשמוע: זוג דוברי עברית נכנס לדירה. הם התבקשו להאכיל חתול שבעליו נעדר מהבית וגם לשהות איתו מעט. החלון בסלון מעט פתוח, והיום קצת קריר. הגבר שואל את האישה: "לסגור את החלון?", והאישה משיבה: " תשאיר אותו פתוח עד שאנחנו כאן". משפטים כאלו נפוצים מאוד. בהם, "עד ש-" מתפקד במובן של "כל עוד" או "כל זמן ש-". נראה שההבדל בין "עד ש-" הזה ובין "כל עוד" או "כל זמן ש-" הוא הבדל של משלב בלשון, כש"עד ש-" הוא הצורה הדיבורית יותר. אך יתכן שיש גם הבדל דק במשמעות. "כל זמן ש-" ו"כל עוד" מביעים גם בו-זמניות, ואילו בעניין החלון אין מדובר בדיוק בבו-זמניות אלא ביצירת מצב או נסיבות שיתקיימו לפרק הזמן שיסתיים ברגע מוגדר, במקרה הזה, כשהזוג כבר לא יהיה "כאן", כלומר בדירה.
בכל אופן, גם ה"עד ש-" הראשון וגם השני מביעים יחסיות ויחסים של זמן בין שתי התרחשויות. "עד ש-" הראשון יקדים את הפסוקית השנייה. לעומתו, יתכן שה"עד ש-" מהסוג של "עד שאנחנו כאן" בדוגמה שהבאתי יכול להופיע לפני פסוקית ראשונה מבין שתיים: "עד שאנחנו אוכלים, תשאיר את האור דלוק" הוא דוגמה נוספת ששמעתי, כלומר: תשאיר את האור דלוק כל עוד אנחנו אוכלים.
אלא שהדוגמאות המצטברות מגלות את דבר קיומו של "עד ש-" שלישי, שהוא לדעתי מעניין יותר משני הקודמים. הוא מתגלה בדוגמאות כגון "עד שסידרתי את כל הכביסה, הכלב הפך את הכול"; "עד שלמדתי לבחינה מחר, היא נדחתה ברגע האחרון" ורבות כמותן. כלומר, לפנינו לא רק ביטוי של זמן יחסית לפעולה אחרת, אלא גם הבעה רגשית-סובייקטיבית של הדובר. ההבעה נוגעת למאמץ שהושקע, לשפע הפעולות שנעשו, לטרחה שדבר ייצג מבחינת הדובר. והטענה הזאת מובעת בהנגדה חדה למה שקרה לאחר מכן: הכלב הפך את הכביסה, הרשויות האחראיות דחו את הבחינה. כלומר, היה איזשהו קרשנדו של פעילות, של הכנה, של אינטנסיביות, ואז הגיע השבר, ירידה באנרגיה, אכזבה, שוקת שבורה וכדומה. הפסוקית הראשונה מציינת את הדבר שנעשה, הדבר שאנו מתבקשים למקד בו את תשומת לבנו ולהעריך מה הוא דרש, אך ה"עד ש-" הפותח כבר אומר לנו שתהיה "נפילה", שמשהו עתיד להתגלות כגורם ששיבש, הכשיל או מנע את הדבר שציפינו שיקרה לאור הנאמר בפסוקית הראשונה.
מכאן אנו רואים גם שב"עד ש-" מהסוג הזה, השלישי, יש חשיבות לסדר הפסוקיות. למעשה, הוא יוצר מבנה סיפורי בפני עצמו: פעולה שסביבה נצברת ציפייה או רמת מתח מסוימת, ובהכרח, לאחר מכן, השבר בסיפור. אלו אכן המקומות המעניינים בתחביר: אזורי המפגש שלו עם המבנה הסיפורי, הדרך שבה הוא משתלב באסטרטגיות נרטיביות. כך מסתבר שיש לנו לפחות שלושה "עד ש-" והם שונים בתכלית, בפונקציה, במשמעות וגם בתחביר שלהם. אחד מציין סוף של פעולה; השני מציין פעולה או מצב שיתקיימו כל עוד מתקיימים מצב או פעולה אחרים; והשלישי מבשר על משפט שיש לו שני חלקים, הראשון מתאר פעולה שהדובר או הדוברת מרכזים בה או בתוצאתה מאמץ או אכפתיות רבה, ואילו החלק השני מביע שבר, אכזבה או הפרה של הציפייה שנוצרה בעקבות החלק הראשון. נראה כי בשני ה"עד ש-" הראשונים יש גמישות בסדר הפסוקיות, ואילו בשלישי ה"עד ש-" יקדים את הפסוקית הראשונה, עניין שיש לו חשיבות ברורה לאפקט הסיפורי.