הרי לא הייתם מתחלפים איתי, נכון?

הזיכרון שלי מהרגע ההוא, לפני קרוב לעשור, הוא בל יימחה: מראה גבו של השחיין, ששני חלקיו שווים – כל אחד מהם מוצלח ומשובח כמשנהו. דבר שגרתי שמעולם לא היה לי, ועדיין אין לי. לחשוב על הרגע ההוא פירושו להרגיש קרוע – שוב – בנוגע לאופן שאני אמור להתייחס למצבי: להשלים עמו מתוך מודעות עצמית – שזו התגובה האמיצה, וגם ההולמת, בעיני רבים,. או להצטער עליו, ואפילו לנסות להסתיר אותו – שזו התגובה הטבעית שלי.

יש לי שיתוק מוחין מסוג הֶמיפְּלֶגִיָה, שמשפיע על צד אחד של הגוף. המילה הזאת מורכבת משני חלקים: הֶמי, קרי "חצי", ופּלֶגיה, המתייחסת לשבץ או לשיתוק. היה לי "חצי שבץ", אבל אני מבכר את התרגום הרומנטי של המורה שלי ליוונית בתיכון: אני "הוכיתי בצד אחד", הוא אמר. זה גם תיאור מדויק יותר של מה שקרה לי. בלידה, המלקחיים ששימשו כדי לשלוף אותי מהרחם ניקבו את גולגולת התינוק הרכה שלי ופגעו בקליפת המוח המוטורית. על הרקה השמאלית שלי יש צלקת קטנה שהמלקחיים השאירו, וצורתה, שנראתה לי תמיד אומללה למדי, היא צלב הפוך – סמלו של האנטיכריסטוס.

אומרים לי שאני נראה פחות או יותר נורמלי. אני לא בכיסא גלגלים. יש לי שליטה טובה בגפיים. אני כותב ומצייר. אני מסוגל לבצע את רוב מטלות היומיום. אף על פי שהתסמינים שלי טיפוסיים – נוקשות שרירים, יכולת תנועה מוגבלת, התפתחות שרירים לקויה – הם מתונים

אומרים לי שאני נראה פחות או יותר נורמלי. אני לא בכיסא גלגלים. יש לי שליטה טובה בגפיים. אני כותב ומצייר. אני מסוגל לבצע את רוב מטלות היומיום. אף על פי שהתסמינים שלי טיפוסיים – נוקשות שרירים, יכולת תנועה מוגבלת, התפתחות שרירים לקויה – הם מתונים. לכן כולם אומרים שאני בר מזל. וזה נכון – בהשוואה לילדים האחרים בחדר ההמתנה של מחלקת שיתוק המוחין, היה לי מזל, מזל גדול. ובכל זאת, מעולם לא ביקשתי להיות בחדר ההמתנה ההוא. לא נראיתי כמו הילדים ההם בבית החולים – אפילו סירבתי להשלים עם העובדה שאני מסווג באותה קטגוריה – אבל גופי לא התאים גם לעולם שמחוץ לבית החולים. רופאים, חברים, הורים – גדוד של אנשים שמעולם לא חוו את מה שאני חוויתי – משבחים אותי על הנורמליות שלי. זה תמיד נתן לי תחושה של הישג, עד שהבנתי שמה שהם באמת מתכוונים לומר הוא: נורמלי יחסית ל...

כשהייתי ילד, התסמינים שלי היו בולטים יותר. הצגתי את העיוותים שלי באורח מפושט: היה לי צד טוב וצד רע, ואפילו אמרתי לילדים בבית הספר היסודי שחצי מהפין שלי אינו מתפקד (הייתי חייב ליהנות קצת). הצד הטוב שלי, צד שמאל, היה גיבור העל. האמת היא שהייתי ימני, אבל לימדתי את עצמי להשתמש בצד העל. הצד הרע שלי, צד ימין, היה יצור שוכן מערות, קָליבָּן [יצור שחציו אדם וחצי דג] בריה שברירית, חלושה, מעוררת בושה, שהייתי מכה בידי השמאלית אם כעסתי. הייתי צורח על אמי בבכי, "את עשית את זה. את ילדת את זה".

אמי הסבירה את המצב למוכרים בחנות בזמן שישבתי על הספה וחיכיתי לנעליים הלא תואמות שלי שיגיעו. פניהם היו מתמלאות רחמים, או משהו דמוי גועל. האם הם חשבו שאני מידבק?

הייתה לי צליעה ניכרת. העקב הימני שלי לא הגיע לרצפה, ולכן הייתי תמיד על קצות האצבעות. יתרה מזאת, אלא אם כף הרגל שלי הייתה מקובעת, הקרסול לא הגיע לתשעים מעלות – וזהו מבחן הנורמליות המכריע של הרופאים. הזדקקתי לנעליים בשתי מידות שונות כדי שיהיה מקום לסד שהשתמשתי בו במהלך היום. אמי הסבירה את המצב למוכרים בחנות בזמן שישבתי על הספה וחיכיתי לנעליים הלא תואמות שלי שיגיעו. פניהם היו מתמלאות רחמים, או משהו דמוי גועל. האם הם חשבו שאני מידבק? סד הלילה שלי לא השאיר שום מרחב תמרון. כשהלכתי לשירותים באמצע הלילה בהליכה המתנודדת המשונה שהסד כפה עליי, הייתי עובר מול המראה בשירותים ומסתכל. למרות דוגמת הקרוקודיל שהאחות נתנה לי לבחור עבור הסד, הכול נראה כל כך רפואי, כל כך לא טבעי – כל כך, נו, מוגבל. ואני הייתי חושב, "אני לא הדבר הזה".

אמיל סנדס, דיוקן עצמי (2021), תצלום במאמר המקורי

מעולם לא הצלחתי להניע אצבע אחת בלבד ביד ימין, לדוגמה. אם אצבע אחת נעה, כל האחרות רקדו ריקוד לא מתואם. הייתי זקוק לעזרה בכיתה. היה לי קשה לגזור ולהדביק, לארגן את עצמי, או לכתוב לאורך זמן, כי היו לי התכווצויות ביד

וכאילו כדי להפוך את גזר הדין לרשמי, הרופא שלי אמר, "אין לך מיומנויות מוטוריות". מעולם לא הצלחתי להניע אצבע אחת בלבד ביד ימין, לדוגמה. אם אצבע אחת נעה, כל האחרות רקדו ריקוד לא מתואם. הייתי זקוק לעזרה בכיתה. היה לי קשה לגזור ולהדביק, לארגן את עצמי, או לכתוב לאורך זמן, כי היו לי התכווצויות ביד. חשתי מושפל שיש לי עוזרת אישי בכיתה, וכאילו לא די בכך, העוזרת, יוליה, הייתי צריכה גם לעסות את כף הרגל שלי בכל בוקר כדי להרפות את שריריי. היא לא הייתה פופולרית בקרב הילדים האחרים בבית הספר. המבטא הזר, הגישה הנוקשה והשיער הקצר הפכו אותה למטרה מובהקת ללגלגנות גסת הרוח האופיינית לבתי ספר לבנים. לעתים קרובות היה לי קל יותר להצטרף ללעג מאשר להגן עליה. רציתי שכולם יחשבו שאיני זקוק לה. גסות הרוח של הילדים האחרים לא הטרידה אותה, אבל כשהיא שמעה אותי מצטרף אליהם, היא הייתה נועצת בי מבט, ועיניה הבהירו לי שאני בוגד בה.

פגשתי אותה בכל בוקר, חצי שעה לפני שהשיעורים התחילו, בכיתת הדרמה של בית הספר היסודי שלי, בחדר שהיה מעין קופסה שחורה. הייתי חולץ את הנעל, מסיר את הסד, פושט את הגרב. היא הייתה מתיזה שמן תינוקות של ג'ונסון על כפות ידיה ואז אוחזת בכף רגלי בחוסר עדינות – לשה, דוחפת, מושכת. אני הייתי מתנצל שוב ושוב בתוך הראש. "סליחה שאת חייבת לעשות את זה. סליחה שאני ככה".

לפעמים ילד אחר היה נכנס. גופי היה מתמרד בבהלה – הייתי נחלץ בפיתולים מאחיזתה של יוליה ונתקף בושה נואשת על מראה כף רגלי וקרסולי החשופים, הלחים משמן, המבצבצים מתוך המכנס. הצבע הוורדרד של עורי בחדר השחור-שחור ההוא, שלא היה בו שום מקום להתחבא, הציק לי מאוד. הייתי גורב את הגרב כמה שיותר מהר ויושב ובוהה ברצפה עד שיוליה הייתה מבקשת מהילד בתקיפות לעזוב. כשהוא הלך, היא הייתה מושיטה יד כסימן לכך שעליי לפשוט שוב את הגרב.

ציפיתי מילדים להיות אכזריים, אבל חשבתי שהמבוגרים כבר התגברו על זה

בגיל 12, ניצחתי בטניס חבר שהכרתי כל חיי, מינקות. זה היה בבית של סבא שלו. הוא לא אהב להפסיד, וצעק, "נכה מסריח". רצתי פנימה. במטבח, בעודי בוכה, נתקלתי בסבא ובאמא שלו – החברה הכי טובה של אמי, דרך אגב – והם שאלו מה קרה. התחלתי לספר לה, לאישה שהכרתי מאז ומתמיד, אישה שידעה על הנכות שלי עוד לפני שדיברתי, והיא הרימה אצבע באוויר ואמרה, "אה. אל תזכיר שמות. איש אינו אוהב מלשנים". נשאתי את עיניי אל סבא שלו, אבל הוא רק אמר, "אף אחד לא אמר לך את זה, אמיל". ציפיתי מילדים להיות אכזריים, אבל חשבתי שהמבוגרים כבר התגברו על זה.

לקראת סיום בית הספר היסודי עמדתי לעבור ניתוח בגיד האכילס שנועד להקל על צליעתי. הניתוח היה מתוכנן ליום האחרון של שנת הלימודים, אז בזמן שכל הילדים האחרים בכיתה שלי נסעו לאוטובוס לפארק שעשועים שבו מתקנים עם שמות כמו "החמקן" ו"נמסיס", אותי הסיעו לבית חולים בפרברי לונדון. לאורך כל היום הקפידה אמי להזכיר לי שממילא אף פעם לא אהבתי רכבות הרים. נתנו לי כיסא גלגלים עד שאוכל ללכת שוב, אבל אחרי יום אחד שבו זרים נעצו בי מבטים, זנחתי אותו לטובת הקביים. השתוקקתי להחזיק שלט שאומר, "הכיסא הזה הוא זמני, אני כמוכם". בסופו של דבר ירד הגבס, ועכשיו העקב שלי הגיע עד לרצפה, והליכתי הגמלונית המוזרה נעלמה.

עברתי לחטיבת ביניים. בלי סדים, בלי עוזרות אישיות, בלי עיסויים, בלי צליעה. ההורים שלי הבטיחו לי: הנורמלי מתחיל עכשיו. אבל זה לא היה נכון. סדר יום חדש נחת עליי – תוכנית טיפולית שהייתי צריך לבצע פעמיים ביום וכללה שחייה, מתיחות ועבודה עם משקולות.

בכל בוקר בין 7:15 ל־7:30, נהגתי להגיע למלתחות המסריחות של בית הספר לבנים שלמדתי בו.  מצאתי מושב ומתלה שעדיין לא היו מכוסים בעניבות השחורות-חומות, בחולצות הלבנות, במכנסיים, בתיקי הספורט ובתחתונים של חברי נבחרת השחייה, שהגיעו לפניי. כדי למזער את פרק הזמן שעליי לבלות בעירום, הקדמתי ללבוש את בגד הים שלי מתחת למדים. הסרתי את העניבה, החולצה והמכנסיים וזרקתי אותם לתוך התיק השחור-כחול תוצרת Sports Direct, שאותו תליתי בקפידה על המתלה.

התבוננתי בגוף הכמעט עירום, וייחלתי לאחר. משהו בכניסה לגיל ההתבגרות עשה אותי שמן, כמו תינוק: הבטן שלי תפחה כל כך שמעבר לה יכולתי לראות רק את קצות הבהונות שלי. הצד הטוב נראה כפי ששמו הבטיח – טוב. אבל הצד הרע שלי המשיך לאכזב כתמיד

התבוננתי בגוף הכמעט עירום, וייחלתי לאחר. משהו בכניסה לגיל ההתבגרות עשה אותי שמן, כמו תינוק: הבטן שלי תפחה כל כך שמעבר לה יכולתי לראות רק את קצות הבהונות שלי. הצד הטוב נראה כפי ששמו הבטיח – טוב. אבל הצד הרע שלי המשיך לאכזב כתמיד. השחייה נועדה לשכך את השפעות הנכות שלי, אבל היא גם הייתה הדבר האחרון שרציתי לעשות.

המלתחות הובילו ישירות אל הבריכה, ואי היה אפשר לחמוק מצחנת הכלור. מכיוון שהחלק הזה של מתחם הספורט היה נטול חלונות, הריח מילא את האף וסתם אותו. מהמלתחות שמעתי את נבחרת השחייה, שהייתה כבר אחרי 40 דקות של אימון – הדהוד התזות המים, הצעקות הביקורתיות, המשרוקית של המאמן. הבומים העל־קוליים שלהם חלפו על פני היציע, הגיעו עד לתקרה, התרסקו בחזרה למטה, נהדפו שוב מהמים והתפשטו בחלל.

חציתי את המסדרון המוביל אל הברכה כשזרועותיי שלובות מעל בטני. בליל של שרירי שחיינים – רגל רזה פה, זרוע חזקה שם, והנה ראש עם משקפת על צוואר חסון – מילאו ארבעה מחמשת המסלולים של הבריכה. ניגשתי לחמישי – מסלול המורים – ונכנסתי אליו באי חשק. זה היה המקום היחיד שבית הספר ומאמן השחייה יכלו לשים אותי בו. לרוב, המורה הקשיש שלי לצרפתית כבר היה שם, ואני הייתי מביט בו שוחה חזה באותו קצב שבו התנהלו שיעוריו. מכל האנשים שהיו בבריכה, שמו אותי דווקא בקבוצה שלו.

אפילו מתחת למים ניסיתי להסתיר את השומן הרוטט שלי, כי ידעתי שהמשקפות של שחייני הנבחרת מאפשרות להם לראות את גופי בבירור. בזמן שהתקדמתי לאורך הבריכה בחצי-שחייה, חצי-הליכה הקבועה שלי, מחשבות עליהם לא הרפו ממני. האם הם יודעים למה אני בבריכה שלהם? המאמן אמר להם? אכפת להם? והמרתיע מכול: האם הם שקועים כל כך באימוניהם שהם אפילו אינם מבחינים בי?

"שלוש דמויות", שמן על נייר, קולאז' (2022), אמיל סנדס. תצלום במאמר המקורי.

הם השתרעו על ספסלים, נשענו על ארוניות, התכופפו. כמו יוונים בגימנסיון בעת העתיקה, הגוף שלהם היה בבחינת מותרות. אני התקלחתי אחריהם בבגד הים, ואז מיהרתי לתא פרטי כדי ללבוש תחתונים, כשאני מקפיד לחמוק מהמראות שעל הקיר

אחרי השחייה, הם חזרו בטור אל המלתחות. הם היו חברים לקבוצה: לא הכי קרובים, ואף על פי כן שררה ביניהם קרבה. הם התבחדו על תחרויות שבהן הם ניצחו והפסידו. הם השתרעו על ספסלים, נשענו על ארוניות, התכופפו. כמו יוונים בגימנסיון בעת העתיקה, הגוף שלהם היה בבחינת מותרות. אני התקלחתי אחריהם בבגד הים, ואז מיהרתי לתא פרטי כדי ללבוש תחתונים, כשאני מקפיד לחמוק מהמראות שעל הקיר. כיסיתי את גופי במגבות, בידיים, בזרועות, בכל מה שאפשר כדי שאף אחד, כולל אני, לא יראה אותו בשלמותו.

כשאחד השחיינים סיים להתלבש והתכונן ללכת, האחרים קראו אליו להתראות והחוו בראשם: הרמה של הראש והגבות יחד שהצליחה לקפל בתוכה באופן מושלם את האונות הגברית. אבל אפילו פעם אחת, בכל השנים שבהן התלבשתי איתם במלתחות, איש מהשחיינים לא הביט לעברי.

טוב, בעצם הייתה פעם אחת. מרקוס היה גדול ממני בשנתיים או שלוש, מהבנים האלה שכולם מכירים או יודעים מיהו. מבחינתי, הוא היה כל מה שמישהו עשוי לרצות להיות. מעולם לא דיברנו – איזו סיבה הייתה לנו לדבר? – אבל נוכחותו הגופנית הייתה חזקה כל כך, שדי היה שיחלוף על פניי במסדרון בית הספר, כדי שאהיה מודע להחריד לגופי המגושם. הוא נראה לי הכי גבוה בשכבה שלו, אף על פי שזה כנראה לא היה נכון. הוא תמיד אמר שלום לאנשים, הושיט זרוע וכף יד לאיזושהי לחיצת ידיים אגבית אבל סופר־מעודכנת.

התקרית שאני חושב עליה התרחשה כשהייתי בן 15 או 16. באתי לבריכה מאוחר, ורק מרקוס וחבר שלו היו עדיין במלתחות. בשלב הזה, הגוף שלי כבר שינה מעט את צורתו. עדיין הרגשתי מעט שמן וכבד תנועה, והנכות שלי עדיין הגבילה חצי מגופי, אבל שלוש שנות האימונים האחרונות עזרו לי לפחות להיראות דומה יותר לבני גילי. אחרי המקלחת, ניגשתי לתיק והתחלתי להתלבש.

מרקוס היה בגבו אלי, לבוש בתחתונים. איני יודע מה בדיוק קרה באותו יום, אבל איזשהו תמהיל עמוק של קנאה, כמיהה ותשוקה מנעו ממני להסיט את מבטי. גבו היה הדבר הכביר ביותר שראיתי מעודי. כל פינה הייתה עמוסה בשרירים. והסימטריה! הוא הסתובב, והנה אכילס עמד לפניי במלתחות. עיניי בחנו כל קימור וכל תפיחה בגופו, ורשמו כל דבר בו שלא היה אני.

כשהתעשתּי, הבנתי שמרקוס וחברו מביטים בי מביט בו. היו קודים של התנהגות, ואני, המוזר של המלתחות, הפרתי אותם.

"שומע", אמר חברו של מרקוס, שפילח את הדממה בפרץ אכזרי של צחוק, "נראה לי שמישהו אוהב את מה שהוא רואה״.

לא, אני לא רוצה משהו. אני רוצה את כולך. אני רוצה את מה שיש לך

מרקוס התחיל לצחוק, ומתח את גופו לעברי בפרובוקטיביות לגלגנית. "כן, סנדס, יש פה משהו שאתה רוצה?"

ובזמן שניסיתי להבין מה שמעתי – הוא אמר את השם שלי עכשיו? – הבנתי עד כמה אני רחוק מהבנים האלה. שאם אענה על שאלתו בכנות, האמת תצא לאור: "לא, אני לא רוצה משהו. אני רוצה את כולך. אני רוצה את מה שיש לך".

לא אמרתי דבר. נסוגותי אל תא שירותים. לא יצאתי שוב עד שהם הלכו.

חודשים מספר אחרי התקרית הזאת הפסקתי לשחות, בניגוד להוראה של הוריי, של בית הספר ושל הוועדה הרפואית שפיקחה על השיקום שלי. פיתחתי תסמינים פסיכוסומטיים שלא אפשרו לי להמשיך. בסביבות אותו זמן, בבקרים, כשהתחלתי את השחייה שלי, הייתי שומע לפתע מקהלה בתוך הראש. הקולות צרחו עלי בג'יבריש אפל. אמנם זה לא היה באנגלית, אבל הבנתי מה הם אומרים לי: אני חסר ערך, חסר תועלת. הייתי עוצר באמצע התנועה וסותם את אוזניי בידיי בניסיון לעצור אותם. בהתחלה, חשבתי שהמים שיבשו את השמיעה שלי. אבל הקולות התגברו ונעשו אפלים ומשתקים יותר. לקחו אותי לתורים נוספים בבית החולים. לקחו אותי לעוד רופאים מודאגים. היה רופא מומחה שתהה אם אנחנו מכירים את המילה "סכיזופרניה".

כשהפסקתי לשחות הפסיקו גם הקולות, מה שהעיד כי ההתקפים האלה נבעו מחרדה עמוקה הקשורה לבריכה. עשיתי עסקה עם ההורים והסכמתי להחליף את חמש השחיות השבועיות שלי באימונים נוספים בחדר הכושר ובמתיחות נוספות. העדפתי את זה. קודם כול, יכולתי להישאר לבוש. אך יתרה מזו, יכולתי להתחיל לחתור למטרות שלא התמקדו בתחרות אלא בצמיחה אישית: זרועות גדולות או קוביות בבטן, תוכנית תזונה המבוססת על כמות גדולה של חלבונים. דברים שרוב הבנים בגיל הזה רוצים.

כיום אני מבין שהנכות שלי דרבנה אותי. דלתות סגורות מובילות לדלתות פתוחות

כיום אני מבין שהנכות שלי דרבנה אותי. דלתות סגורות מובילות לדלתות פתוחות. כשהייתי בתחילת שנות העשרה לחיי, התחריתי על פרס ההקראה השנתי של בית הספר: במקום הראשון יזכה התלמיד שיצטיין בדקלום שיר או בהקראת סיפור קצר. את המוקדמות עברתי בקלות. בגמר, מאחורי הקלעים, התבוננתי במתמודדים האחרים מתהלכים בעצבנות ומנסים להתרכז בשירים של קיטס או קיפלינג שהוריהם עזרו להם כנראה לבחור לסיבוב האחרון. הם נקראו לבמה בזה אחר זה, עד שלבסוף הגיע תורי. התייצבתי בפודיום. פתחתי את הספר. התחלתי בשורה הראשונה של הפרק הראשון: "שבו אנחנו מכירים את פו הדב וכמה דבורים והסיפור מתחיל". זה הפרק שבו מופיעה השורה,

"אז הוא התחיל לטפס על העץ.

הוא טיפס

ו

טיפס

ו

טיפס".

לא הפריע לי בכלל שאיש מלבדי לא התעניין במיוחד בזכייה בפרס המומצא הזה. מה שהיה חשוב לי הוא שזכיתי בו בכוחות עצמי, על ידי הקראת יצירה שאני אוהב, מילים שבחרתי

הוא טיפס ואני ניצחתי. לא הפריע לי בכלל שאיש מלבדי לא התעניין במיוחד בזכייה בפרס המומצא הזה. מה שהיה חשוב לי הוא שזכיתי בו בכוחות עצמי, על ידי הקראת יצירה שאני אוהב, מילים שבחרתי. אולי זה נשמע טיפשי, אבל אני זוכר שבאותו זמן הרגשתי שמכיוון שהקראתי ספר ילדים בזמן שכולם העמידו פני מבוגרים, ניצחתי איכשהו את המערכת. איזו מערכת? את זה עדיין איני יודע – זאת הייתה בסך הכול תחרות של דיקציה למתבגרים בבית ספר פרטי. אבל נצרתי את התחושה בליבי.

היו פעילויות גופניות שלא הייתי מסוגל לנסות בכלל, ורבות שלא יכולתי לבצע היטב. אני חושב בראש ובראשונה על כדורגל. ניסיתי לשחק כשהייתי קטן. אילו התמדתי, ההכרח להשתמש בשתי הרגליים היה עוזר לשקם את צד ימין שלי. בכל פעם שחבר הביא כדור, או כשהיינו בחופשה עטף אותי גוש בטון. אם כדור תועה התגלגל אלי וציפו ממני לבעוט אותו בחזרה, קפאתי. לא יכולתי לשחק. לא שיחקתי. סירבתי לשחק.

"דיוקן עצמי בחדר הלבשה" (2022), אמיל סנדס. תצלום במאמר המקורי.

בכל יום בבית הספר השתלט משחק כדורגל על המרחבים הסמוכים בהפסקת הצהריים. אני בחרתי בדלת אחרת – התחלתי ללכת לסדנאות האמנות הריקות. שקלתי ללמוד אמנות, וניצלתי את השעה היומית הזאת כדי לבנות תיק עבודות

היה כוח בסירוב, אבל הסירוב גם השאיר אותי בחוץ. בכל יום בבית הספר השתלט משחק כדורגל על המרחבים הסמוכים בהפסקת הצהריים. אני בחרתי בדלת אחרת – התחלתי ללכת לסדנאות האמנות הריקות. הן היו סמוכות למגרשים, ומכן הציור שלי ראיתי את המשחק. צעקות עמומות הגיעו לאוזניי. אבל בשלב מסוים התחלתי לצפות לפעילות הצהריים היחידנית הזאת. היה חשוב לי להרגיש שאני עומד ליצור יצירה חדשה ולהתרכז במשהו שחשוב לי. שקלתי ללמוד אמנות, וניצלתי את השעה היומית הזאת כדי לבנות תיק עבודות.

כשהגענו לשנה או השנתיים האחרונות ללימודים החלו הסדנאות להתמלא מעט. שני נערים צעירים ממני התחילו לערוך את צילומי הרחוב שלהם בחדר המחשבים. מורה לאמנות עודד קבוצת תלמידים לבוא מדי יום ולהתנסות בהדפסי רשת. בית הספר שלי היה בית ספר לבנים בלבד בכיתות המוקדמות, אבל בשנתיים האחרונות הוא היה מעורב, ובנות ובנים יכלו לעבוד שם יחד. חברתי שרה ישבה מולי לא אחת וציירה דוגמאות פרחוניות זעירות שעד סוף הפסקת הצהריים כבר התפרשו על הדף כולו. בימים עמוסים בסדנאות, לא שמעו בכלל את צלילי משחק הכדורגל.

כיום, מעטים יודעים שאני נכה. איני מספר לאיש, כי נדמה לי שיאהבו אותי פחות. אולי רק לשבריר שנייה. או יותר. ואולי עליי לומר זאת כך: נדמה לי שאנשים יאהבו אותי יותר אם הם יחשבו שאני כמוהם. אז אני יוצא מגדרי כדי להסתיר את נכותי. כשאני עייף, מופיע הד לצליעה הישנה. בימים המעטים, אך המייסרים באמת, שבהם מישהו מבחין בה ושואל מה קרה לי ברגל, אני משקר ואומר שסובבתי את הקרסול. "אויש, איך?" ואז, אף שזה מדכדך, אני ממשיך לשקר: "במדרגות; בשבוע שעבר בסופרמרקט; ממש לפני רגע". במקרים הנדירים שאיני משקר בהם, אני תמיד מתחרט על כך. "רגע, מה? אתה נכה?" שוב נפערת התהום.

אני הולך לחדר הכושר בכל יום. איש אינו מכריח אותי – לא כי שיתוק המוחין שלי נרפא, אלא כי אני אדם בוגר. הגוף שלי הוא גוף "טוב": הוא חזק, שרירי במקומות מסוימים, פחות או יותר חטוב. ואך על פי כן, אני דרוך. האם הם רואים שצד ימין פחות ברירי מצד שמאל?

אני הולך לחדר הכושר בכל יום. איש אינו מכריח אותי – לא כי שיתוק המוחין שלי נרפא, אלא כי אני אדם בוגר. הגוף שלי הוא גוף "טוב": הוא חזק, שרירי במקומות מסוימים, פחות או יותר חטוב. זה אינו גוף של מרקוס, אבל אני איני מרקוס. בחדר הכושר מזהים אותי, ובחורים שאף פעם לא דיברתי איתם מהנהנים אלי לשלום.

ואף על פי כן, אני דרוך. האם הם רואים שצד ימין פחות שרירי מצד שמאל? שלפעמים קשה לי להרים את המשקולות בתיאום? שכאשר אני עייף, אני שומט אותן מחוץ לתלמים הקטנים שבהם אמורים להשאיר אותן? האם הם חושבים שאני חלש כי המשקל שאני מרים נמוך, כדי לפצות על הלקות בצד הימני של גופי? אני רוצה לומר להם שכל הדברים האלה אינם באשמתי, אלא באשמתו של להב מלקחיים סורר לפני 23 שנה. אני רוצה להראות להם את התיק הרפואי שלי, לגרור אותם לשבת לידי בחדר הכושר ולהצביע על כל מה שלא בסדר בצורתי, או בגופי, או במוחי, כי אז אני אוכל להניח למחשבות. אני אוכל להשלים עם מצבי. אבל אני איני אכילס.

אני מבין טוב יותר מרוב האנשים שאת השוני יש לחגוג, שבכל פעם שאני מתחבא, הבושה מצטברת – אצלי ואצל אחרים כמוני

כשאבי שמע אותי לראשונה משקר לגבי הצליעה, הוא היה המום. בתוך המשפחה, הנכות שלי הפכה לנושא פעוט, משהו שאפילו צוחקים עליו. הייתה לנו שיחה על השקר, והוא שאל אותי למה עשיתי את זה. כעסתי והייתי נבוך, ואמרתי לו פחות או יותר לרדת ממני. הוא הניח לי, אבל עיניו אמרו מספיק: "לא זה הבן שגידלתי". והוא צדק. אני מבין טוב יותר מרוב האנשים שאת השוני יש לחגוג, שבכל פעם שאני מתחבא, הבושה מצטברת – אצלי ואצל אחרים כמוני. איכשהו, הפכתי לבריון, או לפחות לשותפו של הבריון.

איני בטוח שאני רוצה להמשיך להתחבא. אני מעדיף להתפייס עם הנכות שלי במקום לפחד מהשלכותיה. אבל אשקר אם אומר שאני אוהב כל איבר מאיבריי. בעבר נתנו לי להרגיש בכל מיני דרכים שהגוף שלי אינו שייך, ואני עדיין מתמודד עם זה – ועם התחושה העמוקה שלעולם קל יותר לראות בי אדם נורמלי כושל, ולא סתם נכה נורמלי.

אמיל סנדס (Sands) הוא צייר וסופר שגדל בלונדון וחי בניו יורק.

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2023 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרן

תמונה ראשית: אומרים שהוא יהיה רקדן. תצלום: קז'ישטוף מקסימיוק, unsplash.com

Photo by Krzysztof Maksimiuk on Unsplash