חוכמות רבות וענווה אחת

חשבו על המצב הבא. הקדשתם את חייכם לטיפוח חוכמה. קראתם את כל הספרים העוסקים בחוכמה, מכל רחבי תבל, ואתם מעודכנים בהתפתחויות האחרונות בתחום הפסיכולוגיה. זאת ועוד, אתם מתרגלים טכניקות רבות – שהגיעו מתרבויות שונות בעולם –אשר נועדו להאדיר את חוכמתכם. למשל, אתם נוהגים על פי המלצות הבודהיזם, עוסקים  מדי ערב במדיטציית קשיבות, מקפידים לשים לב לנשימותיכם כדי להגביר את הנוכחות והמיקוד שלכם. ומדי בוקר, כשאתם מתעוררים, אתם חוזרים על מילותיו של מרקוס אורליוס, ומזכירים לעצמכם שבמהלך היום תיאלצו להתמודד עם כוחות שליליים רבים ובכל זאת תשמרו על התנהלות חיובית. מעל לכול, בעקבות הפילוסופים האקזיסטנציאליסטים, אתם בטוחים שהחיים הללו הם חייכם היחידים, ושלהיות חכמים פירושו להשלים עם המוות ועם האיִן שאחריו.

תארו לכם: אתם אוהבים את החברה הזו ואת אביה מאוד. האב היה גם לכם סוג של אב. אבל דבר אחד ניצב ביניכם: היא מאמינה אדוקה בגרסה הנוצרית של החיים שלאחר המוות, בדיוק כפי שאתם מאמינים שאין אחרי המוות דבר

ואז, יום אחד, חברת הילדות הטובה ביותר שלכם מספרת לכם שאביה נפטר. אתם אוהבים את החברה הזו ואת אביה מאוד. האב היה גם לכם סוג של אב. אבל דבר אחד ניצב ביניכם: היא מאמינה אדוקה בגרסה הנוצרית של החיים שלאחר המוות, בדיוק כפי שאתם מאמינים שאין אחרי המוות דבר. כל חייכם טיפחתם את החוכמה הדרושה כדי להתמודד עם אובדן, לייעץ ולנחם, אבל חברתכם אינה זקוקה לדבר מכל זה. היא בטוחה שאבא שלה עבר למקום טוב יותר והיא פשוט אסירת תודה לכך שהוא נמצא כעת בבית, עם אלוהים. זה, לפחות, מה שהיא אומרת, אבל אתם מרגישים שמתחת לחיצוניות הזו היא מוכת יגון. וכאילו לא די בכך, תארו לכם שאתם לבנים ומזדהים עם המין שבו נולדתם, ואילו החברה שלכם שחורה וא-בינארית. הכנסייה ליוותה אותם בחום בתהליך השינוי המגדרי, ובעיניה מדובר במוסד היחיד בעולם שבו היא בוטחת, שהרי היא הוטרדה ללא הרף על ידי מוסדות מדינה כמו המשטרה.

הדרוזים אינם מאמינים במוות: אחרי החיים, נולדים מחדש מיד. תצלום: איתמר גרינברג, משרד התיירות, Israel photo gallery

אינכם יודעים מה לעשות, ואתם מתחילים לשאול את עצמכם במה הועיל הניסיון אורך השנים שלכם להחכים. איזה טקסטים או סיפורים יכלו ללמד אתכם להתכונן לרגע הזה? למרבה ההפתעה, טקסטים קלאסיים של הגות כמו אלה שקראתם, בעצם יכולים לסייע לכם רבות בהבנת המצב. פשוט לא לימדו אתכם לראות אותם ככאלה

גם אתם אבלים על מות אביה של החברה, ואתם רוצים להיות מסוגלים לחלוק איתה את התקופה הקשה הזו. אבל במקום זאת, אתם מוצאים את עצמכם כעוסים ומשותקים. אתם כועסים על כך שחברתכם מסרבת לקבל את העובדה שגן עדן וגיהינום אינם קיימים, ואינכם מאמינים שמישהו שאתם אוהבים כל כך נשבית בידי מה שנראה לכם כמו שקרים ופנטזיה. בו בזמן, אתם יודעים עד כמה הכנסייה חשובה לה, ואתם לא רוצים להיראות מתנשאים. אינכם יודעים מה לעשות, ואתם מתחילים לשאול את עצמכם במה הועיל הניסיון אורך השנים שלכם להחכים. האם בעצם למדתם איך לחיות היטב? איזה טקסטים או סיפורים יכלו ללמד אתכם להתכונן לרגע הזה? למרבה ההפתעה, טקסטים קלאסיים של הגות כמו אלה שקראתם, בעצם יכולים לסייע לכם רבות בהבנת המצב. פשוט לא לימדו אתכם לראות אותם ככאלה.

ואכן, רוב הדיווחים בני זמננו מלמדים אתכם שבעיות זהות הורסות את החיפוש אחר החוכמה. בספר The Closing of the American Mind (משנת 1987) למשל, הפילוסוף האמריקני אלן בלום טען כי מטרת החינוך אמורה להיות לחקור ״את מה שנגיד לכל בני האדם כבני אדם, באמצעות היכולת הנפוצה והייחודית להם, ההיגיון״. הוא גילה, עם זאת, שאוניברסיטאות נוטות ללמד רלטיביזם תרבותי הממוקד באופן שבו תרבויות שונות מתייחסות לאמת. על פי בלום, הפיצול הזה של האמת לתרבויות בא לידי ביטוי גם ברמה האישית, כשאנשים בחרו תחומי לימוד על פי מעמדם, מגדרם או גזעם – ולא בהתאם לצורך להבין מהי משמעות החוכמה. יתרה מכך, איש לא עודד אותם לנהוג אחרת״ ״אבות ואימהות כבר אינם סבורים שהשאיפה הגדולה שעשויה להיות להם עבור ילדיהם היא שיהיו חכמים״.

קינה כזו אינה מוגבלת למבקרים שמרנים של האוניברסיטאות. בספר שראה אור בשנת 2021, Rescuing Socrates, חוקר החינוך האמריקני רוזבלט מונטז (Roosevelt Montás) מעלה תלונה דומה לזו של בלום, אבל מזווית אחרת. כתלמיד מן הרפובליקה הדומיניקנית שלמד באוניברסיטת קולומביה בניו יורק בשנות התשעים, מונטז הרגיש סגירות המבוססת על זהות, מהסוג שאבחן בלום: המרצים שלו וחבריו לכיתה הניחו שהוא בעל דעות מסוימות, בהתאם לזהות התרבותית שלו. אבל בעיניו, לא הזהות המסוימת הזו שלו הייתה המשמעותית ביותר, אלא, על פי ההגדרה הסוקרטית, ״סוג של זהות שחשתי שהיא מבטאת את האני העמוק ביותר שלי... את חיי התודעה – אורח חיים שמאפשר להפוך את כל החלקים השונים שלי לסוג של שלם אחד״.

אחת המטרות המרכזיות של חקר החוכמה היא למצוא לה הגדרה החורגת מן התרבויות המסוימות, על ידי זיהוי קווים משותפים בעולם כולו. אך ברגע שנבחן את ההגדרה הזו בחינה מדוקדקת יתר, אנו עשויים למצוא בה משהו מעניין

בלום ומונטז בוודאי אינם המבקרים היחידים של פוליטיקת הזהויות שתפסה את מקום המחשבה העמוקה. וגם גם אינם לבדם בטענה המובלעת שלפיה החוכמה עצמה נפרדת משאלת הזהות הקבוצתית. כפי שהפסיכולוג איגור גרוסמן ציין בשנת 2022 במאמר שכתב ל-aeon על אודות מצב חקר החוכמה, אחת המטרות המרכזיות היא למצוא הגדרה לחוכמה, החורגת מן התרבויות המסוימות, על ידי זיהוי קווים משותפים בעולם כולו. אך ברגע שנבחן את ההגדרה הזו בחינה מדוקדקת יתר, אנו עשויים למצוא בה משהו מעניין.

חכם, בוודאי, אבל לפי איזו הגדרה? דיוקן של איינשטיין בפרינסטון, בשנת 1947. תצלום: אורן ג'ק טרנר, ספריית הקונגרס, ויקיפדיה

שני המאפיינים העיקריים של ההגדרה הנוכחית הם: יציבות מוסרית ומטא-קוגניציה. גרוסמן כותב כי המאפיין הראשון מרמז על ״רעיונות כמו תחושה של אנושיות משותפת, חיפוש אחר האמת, הכרה בצורך לאזן את האינטרסים האישיים עם אינטרסים של אחרים, ונכונות כללית לשתף פעולה ולהפגין חמלה כלפי אחרים״. הדבר דומה מאוד למה שאנו מוצאים בהגדרות של הגישה ההומניסטית.

מטא-קוגניציה קשורה ביכולת לחשוב על עצם המחשבה שלכם: להפגין ענווה, להאזין לאחרים, ללמוד מניסיון

מטא-קוגניציה, לעומת זאת, קשורה ביכולת לחשוב על עצם המחשבה שלכם: להפגין ענווה, להאזין לאחרים, ללמוד מניסיון. גרוסמן אמנם אינו קושר ישירות בין המאפיין השני של החוכמה והעיסוק בהבדלים תרבותיים, אבל ישנה הקבלה ברורה. להיות חכם אין פירושו רק ללמוד על מה שאנו חולקים כבני אדם. חוכמה פירושה גם להיות מסוגלים לגשר על הבדלים בצורה הגיונית ובלי לנטוש את התובנות המוסריות שלנו.

אולי במפתיע, האתגר שבאיחוד האנושיות המשותפת והזהות התרבותית אינו ייחודי לעולם המודרני. אם נתבונן בכמה מהטקסטים הקלאסיים שאליהם מתייחסים הכותבים הללו – הפילוסופיה היוונית וכתבי הקודש העבריים –  אנו מוצאים הרהורים בלתי פוסקים בקשר שבין הייחוד התרבותי לחוכמה האוניברסלית. בעוד החיפוש אחר אנושיות משותפת נוכח בוודאי בכתבים העתיקים, במסורות של חוכמה ישנו גם הרעיון שלפיו כדי להיות חכמים באמת, עלינו ללמוד לחיות עם מושגי אמת שונים. חוכמה במובן זה אינו נפרדת מזהות, אבל היא קשורה לאופן שבו אנחנו מבררים כיצד בני אדם יכולים לחיות היטב ולפתח סטנדרטים כלליים של רווחה, במקביל להבנה כי אף אחד מן מכללי הרווחה היחידים לעולם לא יהיה משמעותי עבור כולם. ומאחר שהתרבויות והקהילות שלנו אינן מגדירות אותנו לחלוטין, הדבר נכון באותה מידה בתוך תרבויות וביניהן.

חלק מהסיבה לכך שמעמדה של החוכמה בחינוך צנח, הוא עצם הסתירה בין האמת האוניברסלית והחוויה האישית. אומרים לנו לחפש את החוכמה מחוץ לזהויות שלנו, אבל באשר נפנה, אנו מוצאים את עצמנו ואת האחרים לכודים בזהויות אלה ממש

עם כל הכבוד לבלום ומוטנז, ברצוני לטעון כי חלק מהסיבה לכך שמעמדה של החוכמה בחינוך צנח, הוא עצם הסתירה בין האמת האוניברסלית והחוויה האישית. אומרים לנו לחפש את החוכמה מחוץ לזהויות שלנו, אבל באשר נפנה, אנו מוצאים את עצמנו ואת האחרים לכודים בזהויות אלה ממש.

מחנכים טועים כשהם אומרים לתלמידיהם שהם יכולים ללמוד יותר או על חוכמה פילוסופית מותאמת אישית, או על העולם המלא בהגדרות תרבותיות וטעון פוליטי שבו הם חיים. ההבחנה הזו מרחיקה אנשים מחיפוש אחר חוכמה. והיא מוטעית מבחינה היסטורית. על ידי חשיפה של היסטוריה שונה של החוכמה שבה כל הנושאים הללו קשורים אלה באלה, אנו יכולים לסייע בחידוש המחקר והחיפוש אחר החוכמה כיום.

״טימאיוס״ הוא אחד הדיאלוגים היותר סבוכים להבנה של אפלטון. הוא מציג קוסמולוגיה מורכבת של מוצא היקום. אבל הוא נפתח בסיפור-מקור עדכני יותר הקשור לסולון, משורר-מדינאי אתונאי, מן הנודעים בארכונטים, שליטיה של אתונה העתיקה, כנראה בשנת 593-4 לפני הספירה. סולון היה רפורמטור דמוקרטי משמעותי שעזר לייצב את אתונה בתקופה כאוטית. הוא גם ידוע כאחד מ״משבעת החכמים״ שחוכמתם תרמה לתהילתה של אטיקה.

ליקט חוכמה והפיץ חוכמה: "סולון: המחוקק החכם של אתונה", איור של וולטר קריין בספר לילדים מאת מרי מקגרגור (ראשית המאה ה-20). תצלום: ויקיפדיה

השיעור הראשון שסולון לומד במצרים: החיים האנושיים תלויים באיזון עדין עם הטבע. 'היו ויהיו בעתיד הפרעות רבות למין האנושי, מסיבות רבות; הגדולות שבהן מקורן במים ואש, ואחרות פחות נוראיות נבעו מאינספור סיבות אחרות'

מקובל לחשוב שסולון הרבה במסעות, גם כדי להפיץ את חוכמתו וגם כדי ללמוד מאחרים. אפלטון מעלה גם את האפשרות שהרבה ממה שהעניק סולון לאתונה נולד כתוצאה מביקוריו בעיר סאיס שבמצרים. סולון לומד שם מכהן דת שלאתונה ישנה היסטוריה ארוכה הרבה יותר מכפי שהיה ידוע בזמנו. למעשה, אתונה עתיקה ממצרים, אבל היא נמחתה בשיטפון בעוד מצרים נותרה על עומדה. זהו השיעור הראשון שסולון לומד במצרים: החיים האנושיים תלויים באיזון עדין עם הטבע. ״היו ויהיו בעתיד הפרעות רבות למין האנושי, מסיבות רבות; הגדולות שבהן מקורן במים ואש, ואחרות פחות נוראיות נבעו מאינספור סיבות אחרות״.

הכומר מציע אז שהחברות צריכות לטפח מקצועות שיוכלו לסייע להדריך אותן בהתמודדות עם אסונות טבע: כהני דת, בעלי מלאכה, רועים, ציידים, חקלאים ולוחמים. זהו שיעור בתכנון חברה באמצעות חקר הטבע, והוא מכנה זאת בשם חוכמה:

״ובאשר לחוכמה, האם אתה רואה כיצד החוק שלנו מראשיתו הביא לחקר סדר הדברים כולו... וגוזר [מהם] מה נדרש לחיי האדם, ומוסיף כל סוג של ידע שנוגע בכך״.

במילים אחרות, החוכמה של מצרים היא הידיעה כיצד לשרוד את הרס הטבע באמצעות ארגון החברה. בעוד שלבני האדם עשויים להיות תפקידים רבים בחברה, עדיין חשוב ביותר שהחברה תישאר מאוחדת על אף ההבדלים הללו. סולון, שעזר לצמצם את אי השוויון באתונה, ידע ששוויון פוליטי וחומרי יכול לסייע לקשור אנשים אלה לאלה, אפילו אם הם שואפים לצורות חיים שונות. ושיתוף פעולה בין אנשים הוא שמאפשר לקהילה לשרוד במהלך אסון או להימנע ממנו.

יש חשיבות להמלצה הזו וגם להקשר שבו מובא סיפורו של אפלטון. שכחנו את הלקח שבחברה מוטעמים כוחות עולם הטבע, גם בעודנו מפתחים את הטכנולוגיות שמאפשרות לנו להתמודד טוב יותר עם הרס. ואולי עשינו זאת כי חיפשנו חוכמה במובן צר מדי. חוכמה אינה מה שזמין לנו ממחשב או קריאת טקסטים מן ״המסורת״ שלנו עצמנו. כפי שאפלטון מראה לנו, חוכמה דורשת מסעות, כי אמיתות שאינן מוכרות במקום אחד עשויות להיות ידועות במקום אחר. זו אינה בהכרח תפישה רלטיביסטית. זוהי פשוט טענה כי לשום קבוצה מסוימת של בני אדם לא היו הזמן או החזון לברר את הכול, ולכן כולנו יכולים ללמוד מאחרים על אודות נושאים שחלק מן התרבויות החמיצו או שכחו.

אילו היו ההיסטוריות שבעל פה זוכות להכרה מוקדם יותר, יתכן ששבעה מיליון בני אדם לא היו חיים כיום כשהם מוגנים באורח מוגבל בלבד באזור שעלול להתרחש בו יום אחד אסון הטבע החמור ביותר בתולדות צפון אמריקה

דוגמה עכשווית ניתן למצוא במה שלעתים מכונה ״ידע אקולוגי מסורתי״, ומתייחס לאופן שבו קהילות ילידיות בעולם למדו לחיות בתנאים האקולוגים באופנים שפרקטיקות תעשייתיות לא הצליחו. דוגמה מטלטלת אחת מגיעה מאזור צפון מערב חוף הים השקט (ה-Pacific North West) של ארצות הברית, שם התרחשה אחת למספר מאות רעידת אדמה של הלוחות הטקטוניים של קסקדיה. ההיסטוריות שבעל פה בקרב העמים הילידיים כמו הקוויליוט, היורוק וההו, דיברו על רעידות אלה במשך אלפי שנים וסיפרו את הסיפורים הללו לקולוניאליסטים מאירופה. אבל האזהרות שלהם זכו להתעלמות, עד שנת 1984, אז גילו סיסמולוגים את אזור הלוחות הטקטוניים. אילו היו ההיסטוריות שבעל פה זוכות להכרה מוקדם יותר, יתכן ששבעה מיליון בני אדם לא היו חיים כיום כשהם מוגנים באורח מוגבל בלבד באזור שעלול להתרחש בו יום אחד אסון הטבע החמור ביותר בתולדות צפון אמריקה.

אבותיה ואימהותיה ידעו על לוחות טקטוניים ועל רעידות אדמה, היכון בטוח לגור והיכן לא: אלמה בת יורוק (1923), תצלום: אדוארד שריף קרטיס, מוזיאון MOPA לצילום

בחיפוש אחר חוכמה, צריך להיות מסוגלים להאזין לסיפורים כאלה. אם נחזור לאנקדוטת שני החברים שלנו, הכוונה אינה לומר שהפלורליסטית החילונית או הנוצרייה חכמות יותר בגישתם למוות, אלא שלשתיהם ישנם חלקי חוכמה שעשויים לשמש את האחר. הפלורליסטית עשויה ללמוד מחוכמתה של הנוצרייה, למשל, שהחיים הם יותר מן הניסיון האישי שלנו. בין אם קוראים לזה ״אלוהים״ או מעגל החיים, אנו עדיין יכולים להעריך את תמונת העולם שמקלה על חלק מהמתח שיוצר חזון הרפאים של מותנו שלנו. והנוצרייה עשויה ללמוד מן הפלורליסטית כי ישנן שיטות, מעבר לאמונתה, שבאמצעותן ניתן להשלים עם האבל – כמו סוגים של פרקטיקות סטואיקניות או בודהיסטיות, שחברה מתרגלת מדי יום. כשילמדו להעריך זו את זו, לא למרות ההבדלים אלא בזכותם, הן יסייעו לאפשר קהילות שמלכדות אותנו במקרה של אסון.

הקהילה האנושית היא מקלט שברירי שמרחף מעליו תמיד איום ההרס על ידי האל, או הטבע, ועלינו למצוא דרכים לחיות ביחד כדי לשרוד זאת. סיפור בראשית מלמד אותנו את ההיגיון שבהבדלים הללו, אבל  גם מדוע אסור לנו לפחד שהם יובילו לרלטיביזם חסר היגיון

אם שתי החברות הדמיוניות שלנו יצליחו לעשות זאת, הן יתקרבו לגילום הלקח הנוגע לחוכמה שאנו לומדים מן הכתבים העבריים, בעיקר מסיפור בבל. ברמה הכללית, הלקחים מן הכתבים דומים לאלה שלימד כהן הדת המצרי: הקהילה האנושית היא מקלט שברירי שמרחף מעליו תמיד איום ההרס על ידי האל, או הטבע, ועלינו למצוא דרכים לחיות ביחד כדי לשרוד זאת. סיפור בראשית מלמד אותנו את ההיגיון שבהבדלים הללו, אבל  גם מדוע אסור לנו לפחד שהם יובילו לרלטיביזם חסר היגיון.

כידוע, אנשי בבל רצו לבנות מגדל יחיד שיגיע לרקיע, ״פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ״. רוב הפרשנים מכחישים את הטענה כי מדובר ביוהרה שהובילה אותם לנסות להגיע לאלוהים, וכי ה״מִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם״ היה בזמנו שם מקובל לבניינים גבוהים. אבל במקרה זה אלוהים אינו רואה בעין יפה את המבצע, ומחליט: ״הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ״, כדי שלא יבינו זה את זה ולמרות הכול יפוצו לכל עבר.

אם לא נקרא את הסיפור כמפגן של היבריס שעולב באלוהים אלא כתהליך פשוט של חיים אנושיים, אנו עשויים למצוא בו יותר משמעות למטרותינו העכשוויות. פשוט חשוב על כל פעילות אנושית קולקטיבית, כמו בניית מדינה או אפילו רק טכנולוגיה חדשה. אלה שבונים מדינות מתפלגים בסופו של דבר לפלגים שונים. טכנולוגיות חדשות כמו מטוסים יכולות לקרב בני אדם אלה לאלה, אבל גם יכולות להרחיק ביניהם עוד יותר.

לעתים קרובות ההפרדה מקדמת את ההבנה האנושית את העולם. כשאדם וחווה מפרידים את עצמם מן הטבע שבו היו שקועים, הם לומדים טוב ורע ומוות. וכשקין נשלח לגלות, הוא מגלה את העיר הראשונה וצאצאיו ממציאים את אומנויות עיבוד המתכת ואת המוזיקה

בהקשר של ספר בראשית כולו, במובן מסוים מדובר בדבר טוב. לעתים קרובות ההפרדה מקדמת את ההבנה האנושית את העולם. כשאדם וחווה מפרידים את עצמם מן הטבע שבו היו שקועים, הם לומדים טוב ורע ומוות. וכשקין נשלח לגלות, הוא מגלה את העיר הראשונה וצאצאיו ממציאים את אומנויות עיבוד המתכת ואת המוזיקה. כשאברהם עוזב את עיר הולדתו, הוא מגלה את אלוהים ואת האפשרות לכרות איתו ברית, הופכת את כל בני האדם לשווים.

לכל ההמצאות הללו יש תמיד מחיר: הן יוצרות הבדלים בין הממציאים לאחרים. זה מה שסיפור מגדל בבל מלמד אותנו. מי שחיים בערים או משתמשים בטכנולוגיות מסוימות או מדברים בשפות מסוימות או מנגנים סוג מסוים של מוזיקה מרגישים אט אט ניכור מן האחרים, ובאורח אירוני זה גם מה שמונע מבני האדם לשתף פעולה כדי להגשים את מלוא הפוטנציאל של ההמצאה.

על פי המיתוס המקראי, לאחר מכן, יצא לעולם ולמד והוסיף לעצמו ידע וחוכמה: "קין שב מהריגת אחיו הבל", אנרי וידאל, גני הטווילרי, פריס. תצלום: ג'ו דה סואוזה, ויקיפדיה

הדבר נכון באותה מידה גם ביחס לפילוסופיה. מדיטציה בודהיסטית, פרקטיקות נוצריות אדוקות, פילוסופיית האדמה של היורוק או השיעורים היומיים של הסטואיקנים יכלו להתפתח רק בגלל שקבוצות של בני אדם החליטו להתמקד בהיבטים הללו של חיי האדם. בכך, הם כנראה ניסו לפתח עקרונות שעשויים להועיל לאחרים. אבל מאחר שפיתוח הפילוסופיות הללו דורש אינטנסיביות כזו, הוא שינה תוך כדי כך את בני האדם. עד שאפשר היה להציע לאחרים ללמוד מכך, הם כבר פנו לדרכם. פלורליסטים יכולים לשלב כמה מן הפרקטיקות, אבל לא את כולן. הלקח העולה מן הכתבים העבריים הוא שאיננו יכולים להימנע ממצב זה, אבל אנחנו יכולים לצלוח אותו.

סיפור מגדל בבל הוא טקסט מורכב בן שורות אחדות בלבד, המובא במקום מוזר. הוא מסופר מיד לאחר המבול (שימו לב שוב לתפקיד אסון הטבע), ומיד לאחר שנאמר לנו שצאצאיו של נוח נפוצו והחלו דוברים שפות רבות. עם זאת, בראשית הפרק, פתאום ישנו רק עם אחד וכולם בו דוברים שפה יחידה. דרך אחת להבין זאת היא להציע שבבל מייצגת סוג של הפסקה בדיווח ההיסטורי, ושהסיפור מספר לנו משהו אחר ממה שלכאורה התרחש: הוא נותן לנו דרך להבין כיצד מסר אוניברסלי של שוויון בפני החוק (הברית של האל עם נוח לאחר המבול) קשור למגוון תרבויות העולם.

יש המניחים כי בגלל מגדל בבל אין סיכוי לחיבור אוניברסלי. אבל ההפך הוא הנכון. בזכות בבל אנחנו יכולים להבין באמת את משמעות החיבור האוניברסלי: הוא חיוני אבל אינו מושלם

יש המניחים כי בגלל מגדל בבל אין סיכוי לחיבור אוניברסלי. אבל ההפך הוא הנכון. בזכות בבל אנחנו יכולים להבין באמת את משמעות החיבור האוניברסלי: הוא חיוני אבל אינו מושלם. נוצרים מאמינים וחילונים עשויים לא להסכים בנוגע לחיים שלאחר המוות, אבל שניהם משלמים מס ירושה. בתורם, הם מתווכחים בשאלה מה לעשות עם המיסים הללו, ואילו תרומות לארגונים צריכות להיות פטורות ממס. חוקים אלה עצמם הם, על כן, תוצרים של מחקר וויכוחים מעמיקים. אם נבין את חוכמה סיפור בבל, נוכל להבין שהבל אינו מוביל אותנו לרלטיביזם חסר משמעות, אלא לניסיון בלתי פוסק לפתח ידע ולחלוק אותו. אם נשכח את חוכמת סיפור בבל, נחשוב שהידע שמצאנו חשוב יותר ממה שאחרים מצאו בחיפושיהם.

דבר מכל זה אינו מעיד, כמובן, כי בלום ומונטז ואחרים כמותם טועים לגמרי. ישנו ערך לניסיון למצוא מה משותף לנו וכיצד חיי התודעה מלמדים אותנו על שותפויות אפשרויות בין בני אדם. אבל כפי שגרוסמן ועמיתיו הפסיכולוגים טוענים, החיפוש הזה אחר האנושיות המשותפת לנו הוא רק חלק אחד מן החוכמה. המפתח הוא לשלב אותו עם סוג של מטא-קוגניציה ענווה, שנוכל ללמוד מאפלטון ומסיפור מגדל בבל.

עלינו להבין את החוכמה באופן שונה: לא רק כחיפוש פילוסופי אישי, אלא כהשתקעות בהבנה של האופן השונה שבו בני אדם ותרבויות מפתחים את פילוסופיות החיים שלהם

יתכן שבלקחים המשולבים הללו נמצאת הדרך לפתרון הדילמה שעמה התחלתי את המאמר. ראשית, עלינו להבין את החוכמה באופן שונה: לא רק כחיפוש פילוסופי אישי, אלא כהשתקעות בהבנה של האופן השונה שבו בני אדם ותרבויות מפתחים את פילוסופיות החיים שלהם. שנית, אנו מבינים שמדובר בדבר טוב, ושמגוון החוכמות הוא כמו המגוון הביולוגי: תרבויות ויחידים שונים משמרים תובנות שעשויות להועיל מאוחר יותר לרווחתם של אחרים. שלישית, אנחנו מעריכים את העובדה שההבדלים אינם סוף הסיפור, ושהגנה מפני הרס וסכנה דורשת ארגון חברתי שמגלם שוויון ושיתוף פעולה.

מגדל בבל מאת פיטר ברויגל האב, תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

אילו שתי החברות שלנו היו מבינות כך את החוכמה, הן היו מבינות למה הן מתאבלות בצורה שונה, למה הן מחלימות אחרת ולמה הן מגיבות אחרת למצד. בו זמנית, הן יכלו לראות שההבדלים הללו אינם מפרידים ביניהם, אלא מביאים אותם לחלוק ניסיון אנושי בסיסי להבין את העולם ולפתח אמונות ומוסדות המסוגלים להדריך אותנו כיצד לשרוד ולשגשג ביחד. הן היו יכולות לראות מדוע עולים מן המצב מתחים רבים כל כך – עצם הישרדותה של האנושות תלוי בכך שנצליח, אבל ירשנו לקחים רבים שילמדו אותנו כיצד לעשות זאת.

להיות חכמים פירושו להשתמש בהבנה שלנו את עולמות הטבע והחברה כדי לפתח מוסדות אנושיים היכולים לעזור לנו להתגבר על חיים של עליות ומורדות

מכאן לא נובע שהכתוב בטקסטים העתיקים הללו הוא תמיד נכון. מסורות אלה מלמדות אותנו שלהיות חכמים פירושו להשתמש בהבנה שלנו את עולמות הטבע והחברה כדי לפתח מוסדות אנושיים היכולים לעזור לנו להתגבר על חיים של עליות ומורדות. מטרת הלימוד של טקסטים אלה כיום אינה פשוט לחזור על הפתרונות שהם מציעים, אלא להבין אותם כהדרכה כללית. זוהי תוצאה משמחת נוספת של סיפור בבל: תמיד נפתח רעיונות ותובנות חדשים. לכן, אנו יכולים וצריכים לעדכן את המוסדות שלנו על סמך ההבנות החדשות. אף שהדגשתי את הלקח השוויוני בטקסטים הללו, ברור שיש בהם מסרים היררכיים. הצנעתי את אלה כי כיום ישנה חשיבות רבה עוד יותר לשוויון, משום שחוקרים שבו והראו כי אי שוויון גורם לנזק חברתי ואקולוגי גם יחד, וככל שחברות הן שוויוניות יותר, הן גם בריאות יותר.

הדבר נובע בחלקו מכך ששוויון תומך בהבדלים: בחברות שיש בהן יותר שוויון פוליטי וחומרי, יחידים יכולים לנסות להגשים את הנטיות ואת אורחות חייהם בלי לפחת מהדרה, קיפוח או אובדן זכויות. אם, כפי שגרוסמן ועמיתיו טוענים, חוכמה מוגדרת על ידי שילוב של מטרות משותפות ובחינה עצמית ענווה, אז השילוב הזה של שוויון ושוני שמייצרים החינוך והמוסדות שלנו, עשוי להיות חלק מהותי מכל חברה חכמה.

אם אנו רוצים להיות חכמים, לא נוכל להתעלם מהשקפות חיים שונות של מי שסביבנו וגם לא לשכוח את מצבנו האנושי המשותף

בעקבות הצעותיהם של בלום ומונטז שמטרת ההשכלה אינה רק למצוא משרה אלא לרכוש חוכמה מסוימת, עלינו לשנות מעט את הרעיונות שלהם. איננו יכולים להפריד את הרעיון כיצד להיות חכמים מן השאלות בדבר זהות תרבותית או כל נושא פוליטי או תרבותי אחר שהוא ״מתנגד לחוכמה״. מסע זה דרך תולדות החוכמה אינו מספר לנו, כמובן, כיצד בדיוק להגיב בכל מצב. אבל הוא מעניק לנו כלים שבעזרתם נוכל להיות מוכנים לתגובה, ומזכיר לנו שאם אנו רוצים להיות חכמים, לא נוכל להתעלם מהשקפות חיים שונות של מי שסביבנו וגם לא לשכוח את מצבנו האנושי המשותף. אז, אולי, במקום לחשוב שאנחנו החכמים וחברינו מטופשים, נוכל להבין שנהיה חכמים רק אם נלמד לשוחח על אף ההבדלים בינינו, גם אם השיחות האלה מאתגרות אותנו מאוד.

אברם אלפרט (Avram Alpert) הוא חוקר ב״מכון החדש״ בהמבורג. בין ספריו: A Partial Enlightenment: What Modern Literature and Buddhism Can Teach Us About Living Well Without Perfection (משנת 2021) ו- The Good-Enough Life(משנת 2022).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מנהיגים בני דתות שונות מכל העולם בטכס חרטה משותף על הנזקים לאקלים ולסביבה, בגבעת הפרלמנט, לונדון בעת ועידת האקלים העולמית COP27 (נובמבר 2022) - בטכס השתתפו נציגים ממצרים, ישראל, ארצות הברית, אנגליה, הודו וספרד. תצלום: הולי אדמס, אימג'בנק / גטי ישראל.