בלי היסטריה!

הרחם ברפואה העתיקה

המסמך הרפואי המצרי העתיק ביותר – פפירוס בשם Kahun המתוארך לשנת 1800 לפני הספירה, עוסק בתחום הגניקולוגיה והמיילדות ומפרט תלונות של נשים בנוגע לפוריות, הריון, ומחלות גניקולוגיות. עיון בתרגום מספק הבנה ברורה לגבי מקור התסמינים כולם, שהוא, כמובן, הרחם. אם המסמך היה מקיף רק מחלות גניקולוגיות, ניחא. אך בין התלונות המתועדות ניתן למצוא שיתוק כללי, כאבי עיניים או קשיי ראיה, כאבים באוזניים, במפשעה, בשיניים ובגרון, בידיים או ברגליים. כל המחלות הן מחלות של הרחם או קשורות בו - בנדידתו, בהפרשותיוּ, ברעדו, בחולשתןּ.

היפוקרטס, במאות הרביעית והחמישית לפני הספירה, ביסס את הרפואה המערבית על יסודות של חשיבה רציונלית כדי להפריד את המחלות מן הרוחות והאלים. עם זאת, גם במשמרת שלו רפואת הנשים לא קיבלה תפנית מעניינת, והדמוניזציה של הרחם נותרה בעינה. הרחם הנודד מפעיל לחץ על איברים אחרים, מקשה על הנשימה, וגורם למחלות שונות. כמעט כל תלונה של אישה הוסברה באמצעות המושג היסטריה (השם היווני לרחם).

ההיסטריה, אם כן, מתועדת במצרים, יוון, ורומי העתיקות, כסיבתה של כל מחלת נשים. שהרי נשים נחשבו לסטייה מהנורמה הגברית, ומה שמבדיל אותן מאותו אב-טיפוס הוא הרחם. באופן מעניין, כבר אז היסטריה קושרה למין. נדידת הרחם נחשבה לתוצאה של היעדר חיי מין או פנטזיה בלתי ממומשת; נדרש זרע כדי להבטיח את לחות הרחם שתמנע ממנו לנדוד. במילים אחרות, אם נולדתְ אישה ולא גבר, הרי את זקוקה לגבר לצדך.

עם הזמן, היסטריה נחשבה למחלה בפני עצמה. מניפה רחבה של סימפטומים זוהו איתה - חרדה, דיכאון, תחושות מחנק, חולשת עצבים, רעידות, אובדן הראיה או יכולת הדיבור, חוסר תחושה, פרכוסים ועיוותים בגוף, ערפול חושים, דיסוציאציה ופיצול מצבי תודעה, אובדן הכרה, פסיכוזה, ושיתוק

במהלך השנים התחזק כל כך הקישור בין המילה "היסטריה" לתסמינים, שהיא כבר לא נחשבה לסיבתה הפיזיולוגית של מחלה, אלא למחלה בפני עצמה. מניפה רחבה של סימפטומים זוהו איתה - חרדה, דיכאון, תחושות מחנק, חולשת עצבים, רעידות, אובדן הראיה או יכולת הדיבור, חוסר תחושה, פרכוסים ועיוותים בגוף, ערפול חושים, דיסוציאציה ופיצול מצבי תודעה, אובדן הכרה, פסיכוזה, ושיתוק.

הדימוי הישן הוא של האישה בטראנס, בשוק, בהיסטריה - "שיעור קליני של פרופסור שארקו בבית החולים לחולות נפש לה סלפטרייר" (1887), אנדרה ברוייה. תצלום: Puteaux, Fonds national d'art contemporain., ויקיפדיה

נשים היסטריות בנצרות

עם התחזקות השפעה של הכנסייה על דעת הקהל והמרחב הציבורי, סביב המאה החמישית לספירה, נפוץ הרעיון כי הסיבה לאותם סימפטומים נשיים נעוצה בהשתלטות השטן על האישה, כלומר, דיבוק או אחיזה של שד. שהרי כבר מימי חווה בגן עדן ידוע היה כי, נשים נחותות מגברים; חטאיהן הרבים, חולשתן, וקלות דעתן, עושים אותן פגיעות יותר לשליטה של כוחות רוחניים שליליים.

מופעים של דיסוציאציה, רעידות, עוויתות, או אובדן הכרה הביאו לתיוג נשים כמכשפות שכרתו ברית עם השטן. הן הואשמו בהטלת קללות, בשליטה באחרים, בהשפעה על מוחם של גברים, בגרימת מוות, מחלות ואסונות טבע, ובמפגשים מיניים עם שדים. הספר Malleus Maleficarum, פַּטיש המכשפות, פורסם במאה ה-15 בגרמניה, ושימש כמדריך לזיהוי מכשפות ולחריצת דינן. אפשר להניח שאימת הרדיפה של הכנסייה והבעתה מפני ההוצאה להורג בעינויים הספיקו כדי לעורר התקפי חרדה, ניתוקים וגלישות פסיכוטיות ששימשו ראייה לאמיתות ההאשמות נגד נשים. ההערכות הצנועות מדברות על רצח של מאות אלפי א.נשים בהאשמה של כישוף. ישנן גם כאלה שמגיעות לכמה מיליונים. כך או כך הרוב המכריע היו נשים.

במאה ה-17 נראו ניצנים של שינוי. הנוירולוגיה העמידה סוף סוף בסימן שאלה את הקשר בין תסמיני ההיסטריה והרחם, וכך גם את בלעדיותה של המחלה למין הנשי

במאה ה-17 נראו ניצנים של שינוי. הנוירולוגיה העמידה סוף סוף בסימן שאלה את הקשר בין תסמיני ההיסטריה והרחם, וכך גם את בלעדיותה של המחלה למין הנשי. עם זאת, נשים עדיין נחשבו פגיעות יותר בשל טבען העצבני. הפעם, קשת הסימפטומים כללה דמעות, צחוק, פיהוקים, כאבים בחזה, קוצר נשימה, קשיי בליעה, בטן נפוחה, גפיים קרות, התרגשות משמעותית ושתן רב.

"מעוף המכשפות" (1797), פרנסיסקו גויא, מוזיאון פראדו, מדריד. תצלום: ויקיפדיה

דעתן של בעלות הרחם

נדמה כי נשים מהמאות ה-18 וה-19 כבר ידעו על ההיסטריה מה שגברים רבים לא רצו לשמוע. שלוש מהן היו הפילוסופית הפמיניסטית הבריטית מרי וולסטונקראפט מבריטניה; הסופרת, אשת החברה הגבוהה בלונדון, הסטר ת'רייל פיוזי (Thrale Piozzi), והסופרת האמריקנית שרלוט פרקינס גילמן.

מרי וולסטונקראפט, פילוסופית פמיניסטית, מתארת אישה בשם מריה הסובלת ממלנכוליה, סיוטים, התקפי חרדה, והזיות עד כדי איבוד שליטה על גופה ונפשה. תסמינים אלה מיוחסים על ידה באופן ישיר לאלימות בלתי מרוסנת שבעלה נוהג בה

וולסטונקראפט הייתה מהפכנית ומרתקת, ומהראשונות שדנו בשוויון זכויות לנשים. ברומן שכתבה (ופורסם ב-1798 לאחר מותה), Maria or The wrongs of woman, היא מתארת אישה בשם מריה הסובלת ממלנכוליה, סיוטים, התקפי חרדה, והזיות עד כדי איבוד שליטה על גופה ונפשה. תסמינים אלה מיוחסים על ידה באופן ישיר לאלימות בלתי מרוסנת שבעלה נוהג בה.

פיוזי תיארה את ההיסטוריה הקודרת של לידותיה ביומנה שכותרתו Thraliana, ואשר פורסם רק במאה ה-20. היא מתארת רצף בלתי פוסק שבו היא יולדת או מאבדת תינוקות שקורעים את גופה ואת נפשה, וקובלת על כך שהריון הוא העיסוק היחיד האפשרי לאישה. בעלה, שלא חלק עמו את האבל על אובדן התינוק שלהם, פירש את ביטויי הצער שלה כהפרעת נפש.

גילמן, בקצהו האחר של העולם, התפרסמה ככותבת הסיפור הקצר ״הטפט הצהוב״ בשנת 1892. הספר הוא מעין יומן של הגיבורה, שבו היא מתארת תחושה של ניכור מהתינוק שזה עתה ילדה, סבל שאין לו מקור ברור, חוסר אנרגיה ועצבנות. בעלה הרופא (ג'ון) עדכן את החברים והקרובים שאין לה כל בעיה מלבד דיכאון שמקורו בחולשת עצבים ונטייה קלה להיסטריה. עבור "ריפוי במנוחה", הוא שכר בית לתקופת הקיץ וביקש ממנה לנוח עד שתתאושש. הגיבורה לא הורשתה לעבוד או לכתוב, לקרוא או לצייר, לפגוש אנשים או לצאת מן החדר, וטיוליה באוויר הצח הוגבלו. היו אף נושאים שנאסר עליה לחשוב עליהם. היא מספרת כי בעלה אינו מרשה לה לזוז ללא היתר מפורש, ואפילו את כתיבת היומן היא נאלצת לעשות בהיחבא. קירות החדר שבו שכנה היו מכוסים טפט צהוב ועליו הדפס כלשהו. שהִייתה הממושכת בחדר הסגור מביאה אותה לניסיונות לפענח את הדפוס החזרתי עד שהיא נעשית אובססיבית כלפיו והוא ממלא את הריק בחייה. בסופו של דבר ההדפס נראה לה כמו סורגים שמאחוריהם מסתתרת אישה לכודה. הגיבורה הוזה את אותה אישה יחד עם נשים נוספות מרעידות את הסורגים בניסיון להיחלץ, ומזדחלות החוצה מן הטפט. בנקודה זו ברור כי היא איבדה את שפיותה.

שרלוט פרקינס גילמן (1900), סבלה מדיכאון שלאחר לידה, לא מהיסטריה בשל היותה אישה. תצלום: אוסף ההדפסים, ספריית הקונגרס של ארצות הברית, ויקיפדיה

גילמן, שהתמודדה באופן אישי עם דיכאון לאחר לידה, מותחת בסיפור ביקורת נוקבת כלפי הרפואה בעולם פטריארכלי. היא מוחה על החלטות הרופאים אגב התעלמות מהמטופלות, ועל כך שכל האמצעים כשרים כדי לשמר את הנשים כבלתי מתנגדות. באומץ רב היא מעידה כי הם בעצמם עלולים להביא להתמוטטות מנטלית

גילמן, שהתמודדה באופן אישי עם דיכאון לאחר לידה, מותחת בסיפור ביקורת נוקבת כלפי הרפואה בעולם פטריארכלי. היא מוחה על קביעת אבחנות מתוך השקפת עולם מגדרית, על החלטות הרופאים אגב התעלמות מהמטופלות, ועל כך שכל האמצעים כשרים כדי לשמר את הנשים כבלתי מתנגדות. באומץ רב היא מעידה כי הם בעצמם עלולים להביא להתמוטטות מנטלית.

באלפי השנים הללו, הגדרת מחלת ההיסטריה וגם האטיולוגיה והפרוגנוזה שלה השתנו לבלי היכר. עם זאת, נדמה כי בעוד אלה לבשו ופשטו צורה, המהות נותרה זהה. ההיסטריה ביטאה את כל מה שרופאים לא ידעו להסביר על אודות נשים; היא שירתה כמבטיחת הסדר החברתי הקיים; היא הגדירה את הנשים על נחיתותן, קטנותן, חולשתן, ורשעותן. נשמע קיצוני? בסוף המאמר אביא מספר ציטוטים שבהם נתקלתי במהלך הכתיבה כדי לסבר את אוזניהם של המפקפקים ומרימי הגבה.

מסגור מחדש: הקשר בין היסטריה לטראומה

אחרי תלאות אלו הגיע סוף סוף זמנו של הנוירולוג ז'אן מרטין שארקו במאה ה-19, שעבד בבית החולים המפורסם הסלפטרייר שבפריז. הוא האמין שהיסטריה היא הפרעה נוירולוגית וטיפל בה באמצעות היפנוזה. לדידו, היסטריה היא מצב שנגרם מטראומה שניתן למצוא גם אצל חיילים החוזרים משדה הקרב, ומכאן שגם גברים יכולים ללקות בהיסטריה. ואכן, תיעוד של נשים היסטריות וגברים הלומי קרב מהמאה ה-20 נראים דומים במיוחד. אבל זה לא היה עד כדי כך פשוט. רופאים שסירבו לקבל את הרעיון נלחמו כדי להשיב את התפישה שלפיה מקור ההיסטריה הוא  ברחם ובשאר איברי הרבייה הנקביים, ונשים שחוו "הפרעות רגשיות" עברו הסרת שחלות.

פרויד טען כי היסטריה היא תולדה של מצב נפשי ולא גופני, ולכן יש לטפל בו באמצעות שיחות. לראשונה, נשים היסטריות לא הושפלו מול קהל צופים בהצגות שבהן הן מהופנטות, מעוותות ומעולפות, אלא נפגשו באופן קבוע עם פסיכואנליטיקאים ועברו תהליך של העלאת זיכרונות ועיבודם

זיגמונד פרויד ויוסף ברויאר היו האחרונים שהשפיעו באופן משמעותי על מושג ההיסטריה. פרויד טען כי היסטריה היא תולדה של מצב נפשי ולא גופני, ולכן יש לטפל בו באמצעות שיחות. לראשונה, נשים היסטריות לא הושפלו מול קהל צופים בהצגות שבהן הן מהופנטות, מעוותות ומעולפות, אלא נפגשו באופן קבוע עם פסיכואנליטיקאים ועברו תהליך של העלאת זיכרונות ועיבודם.

בעבודתו מצא פרויד שרבות מהמטופלות שלו שיתפו בחוויות טראומטיות של התעללות מינית שעברו בילדותן והגדיר את "תיאורית הפיתוי הילדי" (1896). על פי פרויד, בשל הגיל הצעיר, ההצפה של החוויות הטראומטיות והיעדר כלי התמודדות ראויים, חוויות אלו הודחקו. כך נוצרו זיכרונות שלא עברו אינטגרציה בנרטיב של המטופלת, וייצרו סימפטומים גופניים. כל אלו הביאו אותו להצהיר כי "ההיסטריות סובלות בעיקר מזיכרונות". על כן, בעבודתו עם המטופלות הוא חזר לאותן חוויות כדי לעבד אותן ולשחרר את המעצור שהן שמות בפני הנפש. כך הוא כתב ב"מחקרים בהיסטריה" (בתרגום מרים קראוס) על תהליך הטיפול במטופלת ברטה פפנהיים (הידועה בשם הבדוי אנה או):

״כל סימפטום בודד של תמונת המחלה טופל בנפרד. כל העילות שגרמו להופעתו סופרו בסדר הפוך, החל מן הימים לפני שהחולה נעשה מרותקת למיטתה ואחורה על לעילה של הופעתה לראשונה. לאחר שהדברים סופרו נעלם הסימפטום באופן סופי ומוחלט.

כך 'סופרו וסולקו' ההתכווצויות והשיתוקים, חוסר התחושה, הפרעות הראיה והשמיעה, הנוירלגיות (כאבי עצבים), השיעולים, הרעידות וכדומה, ולבסוף גם הפרעות הדיבור. הפרעות הראיה, למשל, נפתרו אחת לאחת. הפזילה והראיה הכפולה. הסטת שתי העיניים ימינה באופן שהיד, המושטת לתפוס אובייקט מסוים, תמיד תופסת שמאלה מהאובייקט. הצרת שדה הראיה. ערפול מרכז הראיה. תחושת הראיה המוגדלת. ראיית גולגולת של מת במקום האב...״

למרבה הצער, פרויד חזר בו מתיאורית הפיתוי הילדי והחליף אותה ב"תיאורית המיניות הילדית" (1905), שלפיה חוויות מיניות הן אכן אלה הגורמות לתסמינים, אלא שמדובר בפנטזיות של הילדים ולא באירועים שקרו במציאות.

"נער מהמר עם השטן", פאולה רגו, מוזיאון גולבנקיאן, ליסבון. תצלום: פדרו ריביירו סימואש

לאן התגלגלה ההיסטריה היום?

במאה ה-20 חלה ירידה דרסטית בשיעור המתמודדות עם היסטריה ועד היום מתנהל דיון בקרב רופאים ותיאורטיקנים על אודות קיומה של התופעה. השתכללותה של הרפואה וגם התעניינותה בגופן של נשים (שכבר אינו נחשב רק למוטציה של גוף הגבר) הביאו להגדרת מחלות חדשות ולפיצולן מקטגוריית-העל של ההיסטריה. כך למשל, לאחר המצאתם של אמצעי דימות משוכללים, הוגדרו מחלת האפילפסיה ושלל הפרעות תורשתיות וניווניות, והתסמינים לא יוחסו עוד להיסטריה. כמו כן, הוגדרה הפרעת דחק פוסט טראומטית, חרדה והתקפי חרדה, הפרעות דיסוציאטיביות, והפרעות אישיות. הפרעה נוספת שהוגדרה היא הפרעת ה"קונברסיה" או המרה, המאגדת תחתיה תסמינים גופניים ללא מקור אורגני. היא מופיעה בגרסתו העדכנית של ה-DSM בשם הפרעה סומטומורפית, וההנחה היא שהיא מבטאת קונפליקטים נפשיים. מתברר כי יש בינינו הרבה פחות מתמודדים עם היסטריה, אך הם לא נעלמו מן העולם.

במאמר מוסגר אציין כי רבים תופשים גם את הפרעת האישיות ההיסטריונית כתולדה של ההיסטריה, אך נראה כי שמות אלה מגיעים ממקורות שונים. ״היסטריה״ היא ביוונית רחם, ואילו ״היסטרו״ פירושו בלטינית שחקן או צבוע. הפרעת אישיות היסטריונית היא עוד דוגמה לעיצוב המין הנשי בהתאם לציפיותיו של זה הגברי, אך זה כבר נושא למאמר אחר.

מתקבל על הדעת שהתפתחות הרפואה מביאה לשינויים באבחנות והגדרות, ואף ייתכן שכשתהיה הבנה מלאה יותר של המוח לא יהיו יותר במילון הרפואי הפרעות נפשיות, אלא נוירולוגיות בלבד. אך בעיניי, מעניינת יותר לא הירידה באבחנת ההיסטריה/ההמרה הודות לאבחנות אחרות, כי אם השינוי בביטוי הסימפטומטי.

האם שינוי מקומה של האישה בחברה יכול להוביל לשינוי בהופעת מצוקה? האם הטיפול הפסיכולוגי והביטוי בדיבור, שאינם נדירים כבעבר, יכולים להחליף את התסמינים הגופניים?

בשנים האחרונות, כחלק מהכשרתי הרביתי לבקר בבתי חולים, ובין היתר במחלקה הפסיכיאטרית ובמחלקה לשיקום נוירולוגי. בשום מקום לא נפגשתי במופעים מהסוג שיוחס בעבר להיסטריה (גם לא מול מטופלת שהתמודדה עם נכות ללא ממצאים אורגניים והוגדרה כ"קונברסיבית").

האם פירוש הדבר הוא שמשהו השתנה? האם יתכן ש"התמערבות" העולם הביאה לשינוי בהופעתם של תסמינים רגשיים? האם שינוי מקומה של האישה בחברה יכול להוביל לשינוי בהופעת מצוקה? האם הטיפול הפסיכולוגי והביטוי בדיבור, שאינם נדירים כבעבר, יכולים להחליף את התסמינים הגופניים? בעיניי אלה אפשרויות מעניינות המעידות על הדינמיות האנושית, ובתוך כך, גם על הרלוונטיות של אבחנות פסיכיאטריות בעולם משתנה.

אתגרים פמיניסטיים במאה ה-21

לפני סיום, יש לומר שאולי נפטרנו מן הסימפטומים, אך נותרנו עם מזכרוֹת מפורשות יותר או פחות של המונח "היסטריה״ מכארבעת אלפים השנים האחרונות. ראשית, על אף שאנו עדיין תוהים באשר לקיומה וטיבה של התופעה, השימוש במונח רווח, בעיקר ביחס לנשים. השפה, כידוע, מעצבת במידה רבה תפישת עולם, והמילה ״היסטריה״ נושאת מטען כבד של אלפי שנות דיכוי והדרה. זוהי רק דוגמה אחת למשמעויות פטריארכליות המשתקפות בשפה ונדמה שאי אפשר לנתק את הירושה הלשונית מן הירושה הסטיגמטית, וכי גם כאן נדרשת השפעה של הפמיניזם שייצור מרחב מילולי שוויוני.

פמיניזם עכשווי: עבודה בתערוכה הקבוצתית "She Inspires" ב-Untitled Space בטריבקה, ניו יורק, 2017. תצלום: J-No

כמו כן, רוח ההיסטריה עודנה נוכחת בתחום הבריאות, שבו במקרים רבים הגבר עדיין מייצג "אב-טיפוס" בכל הקשור למחלות ותופעות רפואיות. למשל: ניתן לזהות התקף לב על פי תסמינים ספציפיים שמאפשרים טיפול מידי. עם זאת, דווח כי ב-40% ממקרי התקפי לב בנשים לא נצפו תלונות "אופייניות" והזמן שעבר עד שהנשים פונו לבית החולים היה ארוך בממוצע בשעה מזה של הגברים. כמעט מחצית מן הנשים מפגינות תסמינים אחרים מן המצופה, ואלה עדיין נחשבים ל"חריגה" מן הנורמה הגברית. גם מינוני תרופות הוגדרו על ידי ניסויים קליניים בגברים, דבר המוביל לקבלת מינון יתר ותופעות לוואי קשות בנשים. יתר על כן, היות שהפרעת הספקטרום האוטיסטי באה לידי ביטוי באופן שונה בקרב נשים, רבות מאובחנות רק בבגורתן, דבר המוביל לשנים רבות של מצוקה ותסכול ואינו מאפשר טיפול הולם.

ככל הידוע לי, נולדתי בתקופה הטובה ביותר לנשים, אף כי טרם מיגרנו את השוביניזם. הוא היה ועודו שזור בשפה, בתרבות, ברפואה, בתעסוקה, וביחסי האנוש שלנו

הראייה ההיסטורית הסקסיסטית מתבטאת גם ביחס הישיר לנשים במערכת הבריאות. נשים המתמודדות עם אנדומטריוזיס, לדוגמה, מעידות כי רופאים פטרו אותן לא אחת באמירה ש"כאב הוא נורמלי", או במילים אחרות - אל תהיי היסטרית. בממוצע, יעברו עשר שנים של סבל עד שהן זוכות לאבחנה מתאימה, אף שזוהי מחלה שכיחה שאחת מכל עשר נשים מתמודדות איתה.

ככל הידוע לי, נולדתי בתקופה הטובה ביותר לנשים, אף כי טרם מיגרנו את השוביניזם. הוא היה ועודו שזור בשפה, בתרבות, ברפואה, בתעסוקה, וביחסי האנוש שלנו. במערב, איש אמנם לא יאבחן אותנו כסובלות מנדידת רחם, לא נואשם בכישוף, ולא נצטרך לשאת את העוול של פוליגמיה. גם נוכל לרכוש השכלה, להצביע בבחירות, ולעבוד במה שהוגדר בעבר כעבודות גבריות. עם זאת, אנו עדיין מוטרדות ביחס לביטחון הגוף והנפש שלנו, לייצוג שלנו בהנהגה, לתקרות הזכוכית, לפערי השכר, לסטיגמות מיזוגיניות, ולציפייה מאיתנו להיות מושלמות כרעיות, כאימהות, וכנשות קריירה. ועל אלה ראוי ביותר לעורר היסטריה.

מקורות

אריסטו: "היחס בין גבר לאישה מטבעו הוא יחס של עליון לנחות ושליט לנשלט" (תרגום חופשי מספרו 'פוליטיקה', בתרגום לאנגלית של לורד קרנס, הוצאת אוניברסיטת שיקגו, עמ' 36)טרטוליאנוס (Tertullianus): "האישה היא שער השטן" (בתרגום חופשי מספרו 'על לבוש הנשים', בתרגום לאנגלית של הכומר Thelwall)ברכות השחר, תפילת שחרית: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שלא עשני אישה" (מקור הברכה במסכת מנחות, דף מ"ג עמוד ב)מרתין לותר: "נשים נבראו כדי להיות רעיות או זונות" (בתרגום חופשי מפירושו על הברית החדשה, האגרת הראשונה לקורינתים)נפוליאון בונפרטה: "הטבע התכוון שנשים יהיו השפחות שלנו. הן רכושנו, אך אנחנו לא שלהן. הן שייכות לנו, כמו שעץ מניב פרי שייך לגנן. איזה רעיון מטורף לדרוש שוויון לנשים! נשים אינן אלא מכונות לייצור ילדים" (בתרגום חופשי מהספר 'The Memorial of Saint Helena' המתעד את שיחותיו)פרידריך ניטשה: "הכל באישה חידה, והכל באישה פתרון אחד לו: הריון" ('כה אמר זרטוסתרא', בתרגומו של ד"ר ישראל אלדד, הוצאת שוקן, עמ' 64).

לקריאה נוספת

King, H. (1993). Once upon a text: Hysteria from Hippocrates. In Hysteria beyond Freud. Berkeley: University of California Press. http://ark.cdlib.org/ark:/13030/ft0p3003d3/Trindade Lopes, H., & G. Gurgel Pereira, R. (2021). The Gynaecological Papyrus Kahun. IntechOpen press. doi: 10.5772/intechopen.98039Wollstonecraft, M. (1798). Maria: or, The wrongs of woman. https://www.gutenberg.org/files/134/134-h/134-h.htmStone, J., Hewett, R., Carson, A., Warlow, C., & Sharpe, M. (2008). The ‘disappearance’ of hysteria: historical mystery or illusion?. Journal of the Royal Society of Medicine, 101(1), 12-18.‏ doi: 10.1258/jrsm.2007.070129Tasca, C., Rapetti, M., Carta, M. G., & Fadda, B. (2012). Women and hysteria in the history of mental health. Clinical practice and epidemiology in mental health. 8, 110. doi: 10.2174/1745017901208010110Thrale Piozzi, H. L. (1942). Thraliana: The Dairy of Mrs Hester Lynch Thrale. http://is.gd/9ONNPe

אליאור, ר' ובילו, י' (2013). בין עולמות: רוחות ושדים, בנות־קול ודיבוקים, בתוך ר' אליאור, י' בילו, י' זקוביץ וא' שאנן (עורכים),כחלום יעוף וכדיבוק יאחז: על חלומות ודיבוקים בישראל ובעמים (עמ' 217-234). הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס.גילמן, ש' פ' (2010). הטפט הצהוב. ד' רוזנבליט (מתרגמת). מטעם, גיליון 10. פורסם לראשונה בשנת 1892. www.t.ly/SPIn7דה בובואר, ס' (2006). המין השני – כרך ראשון: העובדות והמיתוסים. ש' פרמינגר (מתרגמת). הוצאת בבל. פורסם לראשונה בשנת 1949.פרויד, ז' וברויאר, י' (2004). מחקרים בהיסטריה (1893-1895). מ' קראוס (מתרגמת), ד' גרין (עורך). ספרים הוצאה לאור. פורסם לראשונה בשנת 1895.

ד"ר נעה ורדי היא בוגרת המחלקות פסיכולוגיה ופילוסופיה, והמרכז הרב תחומי לחקר המוח באוניברסיטת בר אילן. במסגרת עבודת הדוקטורט חקרה את הבסיס הנוירו-קוגניטיבי של חשיבה חזרתית בפסיכופתולוגיות. משוטטת בעולמות הפילוסופיה והמחשבה, סִפרוּת ומִספרים, ופסיכולוגיה ונפש. ד"ר ורדי עובדת בימים אלה על רומן ביכורים.

תמונה ראשית: מתוך "דיוקן עירום" (1972-1973), לוסיאן פרויד. תצלום: דמיאן אנטוויסל