הבחור שמת למען האמנויות החופשיות

בפברואר 1942 חצתה האונייה יו.אס.אס קְרֶסֶנְט סיטי את מימי האוקיינוס השקט. היא הובילה ציוד בנייה וחיילים לפרל הרבור, כדי לסייע בתיקון הנזק החמור שהמתקפה היפנית גרמה לבסיס הצי האמריקני. חייל צעיר – שהיה "להוט מאוד לרדת מהאונייה ההיא ולהתחיל כבר להילחם", כפי שאמר מגויס טרי אחר שנתקל בו –  התיישב לכתוב מכתב לאחיו הצעיר, שיום אחד יהיה אבי.

הוא הבין שהוא מצטרף לעימות שאופיו אינו צבאי בלבד. על הכף היו מונחים החיים, המנהגים והערכים שהוא גדל עליהם

פיליפ אלוון שריבמן (Philip Alvan Shribman), שסיים זמן לא רב קודם לכן את לימודיו בדארטמות והיה רחוק חודש אחד בלבד מיום הולדתו ה־22, לא היה איש העולם הגדול, ובכל זאת הוא הבין שהוא מצטרף לעימות שאופיו אינו צבאי בלבד. על הכף היו מונחים החיים, המנהגים והערכים שהוא גדל עליהם. הוא היה בחור שקט, שתקן כדרכם של תושבי ניו אינגלנד הוותיקים, אבל היה לו הרבה מה לומר במכתב ההוא, מסרים מבחור שעמד להצטרף ללחימה, אל אחיו המתבגר. דבריו מילאו חמישה דפים מנייר המכתבים של הצי.

"הולכת ומכה בי ההבנה שאתה עומד לנסוע לאוניברסיטה", כתב לאחיו, דיק, שחי אז עם סבא וסבתא שלי בסיילם, מסצ'וסטס, "ואמנם איני דברן גדול, וגם איני אוהב להטיף, אבל תרשה לי לכתוב לך את זה ואז אני אשתוק".

דיוקן של פיליפ שריבמן וקטע ממכתב שהוא שלח לפרופ' לסוציולוגיה בדרטמות' קולג' (הדיוקן מסביבות 1940), באדיבות דייוויד שריבמן [המאמר המקורי]

כבר בתחילת הדברים הוא הכיר בכך ש"המכתב הזה לא ישנה יותר מדי" – מכתב ששלושה דורות במשפחתי קראו אותו בשמונת העשורים שחלפו מאז כתיבתו. פיל שריבמן מגדיר בו את המידות הטובות והערכים של האמנויות החופשיות, או הליברליות [Liberal Arts, השכלה כללית משולבת ורחבה במדעי הרוח, מדעי החברה, מדעי הטבע והאמנויות]. בתקופה שבה אוניברסיטאות בכל רחבי ארצות הברית הפכו לבסיסי האימון של הכוחות המזוינים האמריקניים.

'הדברים שתלמד באוניברסיטה לא יהיו בעלי ערך במיוחד, אבל אולי תלמד אורח חיים, דרך להתנהל מול בני אדם'

"הדברים שתלמד באוניברסיטה לא יהיו בעלי ערך במיוחד", אמר פיל לדיק. "אבל אולי תלמד אורח חיים, דרך להתנהל מול בני אדם. ואולי תלמד להעריך משהו אחד: מוזיקה, אמנות, ספר – זה יחלחל בהכרח באופן לא מודע – זה חלק מהחינוך הליברלי במובן הרחב של המילה".

אבל הוא לא הסתפק בזה, ממש לא. "אם תלך לבית ספר מקצועי, יהיה לך בידיים דבר אחד שאתה עושה ויודע – ואתה תחמיץ עולם שלם של יופי", הוא המשיך וכתב. "בבית ספר ליברלי אינך 'יודע' דבר – לא 'מכשירים' אותך לדבר. אבל ההון שלך יהיה רוחב אופקים – הערכה שאי אפשר לקנות בכסף לבני אדם וליופי – תמיד תוכל ללמוד להיות מכונאי או רוקח או מה שזה לא יהיה". אבל רק כסטודנט "אתה מסוגל ללמוד שבחיים יש יופי ועידון". אחר כך הכול הופך ל"מאבק, מלחמה: כלכלית, ואולי גם אמיתית. אל תוותר על הרעיון ועל האידיאלים של בית ספר ליברלי – הם יקרים מפז, נדירים, חשובים מדי".

כחודש אחרי שפיל כתב את המכתב הזה, האונייה קרסנט סיטי נכנסה ללחימה בפעם הראשונה, באֶפאטֶה, בהברידים החדשים, וזמן קצר לאחר מכן הפליגה אוניית הצי לגוודלקנל, כדי להנחית חיילים באוגוסט באי שורץ החרקים הזה, שביערותיו תיערך מערכה אכזרית של חצי שנה בחום נורא נגד לוחמים יפנים נחושים.

בספטמבר 1942, בזמן מערכת גוודלקנל, פיל כתב מכתב נוסף, הפעם למרצה האהוב עליו מדארטמות, הסוציולוג ג'ורג פ. תֶריוֹ (Theriault). "היה לי הרבה זמן לחשוב כאן", סיפר לתריו והוסיף, "השכלה טובה באמנויות החופשיות ובמדעי החברה בפרט היא כל מה שנשאר להרבה מאוד חיילים פה – אט אט, זאת הופכת להיות העדשה היחידה שדרכה אפשר להסתכל בכל מה שקורה – "כל מה שקורה" הוא המלחמה והמשמעות שלה. הוא סיפר לתריו, אדם שפעל כדי להשאיר את הספרות ומדעי החברה בתוכנית הלימודים של דארטמות בזמן המלחמה, ש"אין טעות גדולה יותר מלשלוח את כל הבחורים ל'קורסים של מלחמה' ולזנוח את הדברים היפים, ההגונים והחשובים באמת שזכינו לדעת".

פיל נורה למוות. אבל לפני שמת, הוא הבהיר שהמלחמה הזו, העתידה לגזול את חייו, היא מלחמה על הערכים שהוא למד באוניברסיטה – ולא פחות מכך, מלחמה על היופי והעידון שהוא גילה בשנותיו כסטודנט

פיל מת מעט יותר מארבעה חודשים אחר כך. הוא שירת אז על ספינת טורפדו, ובלילה בראשית פברואר נתפסה הספינה שלו – PT-111 – באלומת הזרקור של משחתת יפנית מול הקצה הצפון-מערבי של גוודלקנל. פיל נורה למוות. אבל לפני שמת, הוא הבהיר שהמלחמה הזו, העתידה לגזול את חייו, היא מלחמה על הערכים שהוא למד באוניברסיטה – ולא פחות מכך, מלחמה על היופי והעידון שהוא גילה בשנותיו כסטודנט.

ספינת התובלה היפנית Kinugawa Maru לאחר טביעתה סמוך לחוף בגוודלקנל. תצלום: הצי של ארה"ב, ויקיפדיה

'כל אחד צריך להגן על הדברים היקרים בעולם הזה לפני שהוא נהנה מהם'

"ואם בסוף הלימודים: אם יהיו עדיין אנשים בעולם, סביבך, שירצו למנוע חוויות כאלה לאחרים", הוא אמר לאבי, שבעצמו התגייס לצי עוד לפני שהשלים את לימודיו, "אז אני מקווה שגם אתה – כמוני – תחשוב שיש טעם להילחם על זה. כל אחד צריך להגן על הדברים היקרים בעולם הזה לפני שהוא נהנה מהם".

חייו ומותו של דוד פיל מעסיקים אותי כבר חמישים שנה. העצה שהוא נתן לאבי מהאוקיינוס השקט שימשה לי כמצוף במהלך חיי. הערכים שהוא הוקיר הפכו לערכים שלי. הנתיב שהוא התווה עיצב את מסען של שתי בנותיי בחייהן. והדברים שהוא כתב נראים לי פתאום בהולים, כי אנו חיים בתקופה שבה ההשכלה הליברלית והדמוקרטיה האמריקנית נמצאות בסכנה.

בחמשת העשורים האלה, חיפשתי פרטים על חייו, קראתי מכתבים ומסמכים שמצאתי בארון של אבי ואיתרתי חברים ללימודים ולספינה. במסגרת התהליך הזה פגשתי את ג'יימס מקפירסון (MacPherson), עובד תעבורה בגמלאות מניו יורק שפגש את פיל בטולאגי, אי קטן באיי שלמה ששימש כבסיס לשייטת של ספינות טורפדו, וזכר אותו כ"בחור לבבי, כמו הנרי פונדה או גרי קופר". בפאב בלורנס, קנזס, הזמנתי לצהריים את ברתה לוּ (לוגאן) סאמרס (Summers), שהייתה כנראה מתחתנת עם פיל אילו היה להם די עולם ודי זמן.

שוחתי עם רוברט ר. דוקסון (Dockson), ששימש מאוחר יותר כדיקן של בית הספר למנהל עסקים באוניברסיטת דרום קליפורניה – והיה השותף לחדר של פיל בקרסנט סיטי וחברו לאוהל בטולאגי. "היינו ילדים", הוא אמר לי וסיפר איך הם היו יושבים על החוף, צופים בקרבות הימיים מרחוק ומתלוננים על הבוץ שנמצא בכל מקום. "אלה היו ימים די בודדים". התכתבתי עם ג'ון סי. אוורט (Everett), שלימים הפך למנהל חברת טקסטיל, ועל החוף בטולאגי הוא ראה את חברו ללימודים בדארטמות דרך משקפת. מאה מטר של מים הפרידו ביניהם, והם נופפו זה לזה לאורו של פנס איתות וקבעו להיפגש ברגע שיוכלו. ימים ספורים אחר כך נהרג פיל.

ובשעותיי הראשונות ממש בקמפוס כדארטמות, כתלמיד שנה א' – לפני 52 שנה – דפקתי על דלת חדרו של ג'ורג' פ. תריו. את הדלת פתח אדם גבוה וגמלוני עם שיער אפור ארוך ושיעול חולני.

"פרופסור תריו", אמרתי. "אני דייוויד שריבמן״. הוא נראה המום. איך יכול להיות שתלמיד לשעבר, שמת 29 שנה לפני כן, הביא לעולם את הילד הזה שעומד כעת מולו? "לא, לא יכול להיות".

לא היה לו מושג שלאחיו של פיל יש בן. הבן שעומד עכשיו בבניין הזה, סילְסְבּי הוֹל, שגם פיל למד בו כשהיה סטודנט. וכך נחנכה חברות בלתי רגילה בין סטודנט למרצה, שהתנהלה בארוחות צהריים וערב, בקמפוס ומחוץ לו, ומדי פעם בביתו. כשהתארחתי אצלו, האירוע נוהל על ידי אשתו, ריי גרנט תריו, שסיפרה לי איך יום אחד, בנסיעת סקי, סטודנט בשם פיל שריבמן הזמין אותה לדייט כי לא ידע שהאישה בתלבושת הסקי המושכת היא אשתו של המרצה שלו.

הדפסתי דברים מספר שפיל כתב במכתביו, הדבקתי אותם לקרטון ויצרתי לוחית הנצחה פרימיטיבית שתליתי על לוח השעם בחדרי. היא הייתה שם מולי בכל יום עד שסיימתי את לימודיי, והיא עדיין נמצאת ברשותי

באותה שנה הדפסתי דברים מספר שפיל כתב במכתביו, הדבקתי אותם לקרטון ויצרתי לוחית הנצחה פרימיטיבית שתליתי על לוח השעם בחדרי. היא הייתה שם מולי בכל יום עד שסיימתי את לימודיי, והיא עדיין נמצאת ברשותי.

אביו של פיל – סבא שלי, מקס שריבמן – היה מהגר רוסי שנחת בחופי סיילם עם משפחתו ב־1896. הוא היה איש עדין שעשה קריירה צנועה בתחום הנדל"ן והביטוח, קריירה מוצלחת בקנה המידה של העיר הקטנה, והיה לו די כסף כדי לרכוש את חמישים ואחד כרכי "הקלאסיקות של הרווארד" שעומדים עד היום על המדפים שלי. הוא הוריש לבניו את יראתו – את אהבתו הטהורה והתמימה – לאוניברסיטה, למשמעת והנוחות של חיי הקמפוס, להזדמנות הזו לנשום קצת אוויר צח לפני שמצטרפים למאבקי החיים.

במהלך תריסר שנות היכרותי עם סבי שמעתי אותו מדבר על העבר לעתים רחוקות בלבד, אבל כשהוא בכל זאת העלה זיכרונות, הם היו מהימים שבהם הבנים שלו למדו באוניברסיטה. הוא אהב את הימים ההם, ואני למדתי לאהוב את החשיבות שלהם בשבילו.

שלושת בוגרי דארטמות שראיינו את המועמד הצעיר פיל שריבמן בחורף 1937 סיפרו למשרד הקבלה שהוא "בחור טוב באופן כללי, נבון, קשוב ונעים הליכות". בטופס המועמדות שלו הוא כתב דברים פשוטים למדי. הוא אמר שהוא שוקל להיות כימאי או רופא, ומתעניין באקטואליה ובמדע. הטופס כלל גם את המשפט הבא, בכתב ידו: "אני ממוצא עברי".

"קןל קורא במדבר", הסיסמה על הסמל של דרטמות' קולג'. תצלום: דרטמות' קולג', משרד העיתונות, ויקיפדיה

במוסד שהוא החל ללמוד בו בסתיו 1937 לא היו סמסטרים בחו"ל, לא היו סוללות של פסיכולוגים, לא היו טפסי הערכת מרצה – רק כיתות עם כיסאות מוברגים לרצפה, ובחורף קרשי עץ להניח על מדרגות הבניינים כדי לא לדרוך בשלג או על קרח. בשנה א' למדו 680 סטודנטים, מעט יותר ממחצית ממספר תלמידי השנה הראשונה כעת. הסטודנטים החדשים חבשו כובעי מצחייה קטנים. בשנת הלימודים הראשונה של פיל, קבוצת הפוטבול סיימה את העונה בלי שום הפסד והוזמנה לשחק במשחק ה"רוֹז בּוֹל" השנתי – אבל סירבה להצעה. מדוע? כפי שהסביר הנשיא ארנסט מרטין הופקינס (Hopkins), "אם נאמץ לנו את העמדה הפילוסופית הבסיסית שלפיה אנו סטודנטים שבמקרה החליטו לשחק פוטבול, ולא שחקני פוטבול שבמקרה החליטו להיות סטודנטים, אזי נצליח להימנע מרוב הרעות החולות של התחרות הבין־אוניברסיטאית". זה היה לפני הרבה זמן.

הנאום שנשא הופקינס בפתיחת שנת הלימודים ההיא עסק במטרותיה של השכלה באמנויות החופשיות. הוא הסביר "מהו קולג' ליברלי, מהם יעדיו, מהם האידיאלים שלו, מדוע מתקיימות בו פרוצדורות מסוימות". באותו יום, כשפיל ישב לצד חבריו ללימודיו בבניין וֶבְּסְטֶר הוֹל, הופקינס אמר להם שמטרתה של השכלה באמנויות החופשיות אינה להפוך אדם לבנקאי טוב יותר או עורך דין טוב יותר, אלא "להרחיב את דעתך כדי שתהיה אדם טוב יותר בכל מקום שנתיב חייך יוביל אותך אליו".

ההשכלה שרכש שם פיל הייתה תובענית ורחבה. הוא למד ספרות אנגלית, צרפתית, פילוסופיה, אסטרונומיה, כלכלה, פסיכולוגיה, מוזיקה וסוציולוגיה

ההשכלה שרכש שם פיל הייתה תובענית ורחבה. הוא למד ספרות אנגלית, צרפתית, פילוסופיה, אסטרונומיה, כלכלה, פסיכולוגיה, מוזיקה וסוציולוגיה (שהפכה בסופו של דבר להיות החוג הראשי שלו). היה לו מנעד ציונים רחב: 75 בספרות אנגלית, הרבה ציוני 95 בסוציולוגיה, עובר בצרפתית.

הוא היה חבר בפּי לַמְבְּדָה פִי, האחווה הראשונה בדארטמות שקיבלה לשורותיה סטודנטים יהודים. הוא היה במועדון הוויכוחים. הוא הלך למשחקי פוטבול, הצטרף לנדידה השנתית אל המשחק בין דארטמות להרווארד, שבימים ההם נערך תמיד בבוסטון. הוא היה אחד מנערי דארטמות שהפילו את שער הפוטבול באוקטובר 1940 אחרי שהקבוצה שלהם, בשנתו האחרונה של ארל "רֶד" בלאיק כמאמן, ניצחה את הרווארד 7-6 (בלאיק ערק לאקדמיה הצבאית וֶסט פּוֹינט בשנה שלאחר מכן, סימן המבשר את המלחמה הקרבה ובאה). שבב העץ שפיל עקר מהשער אחרי שריקת הסיום עדיין ממוסמר לקיר שלי, עשרות סנטימטרים בלבד מהמקום שבו אני יושב וכותב עכשיו.

השכלה של ימי הביניים: רטוריקה, דקדוק, לוגיקה, אסטרונומיה, אריתמטיקה, גאומטריה ומוזיקה. האיור מראה את הפילוסופיה ושבע האמנויות החופשיות, בכתב יד מהמאה ה-12, "גן התענוגות", מאת הראד מלנדסברג. תצלום: ויקיפדיה

הבחור שכתב בטופס המועמדות שלו כי הוא "ממוצא עברי", כתב עבודה על "אנטישמיות אמריקנית". הוא הגיש את העבודה בינואר 1941, בזמן שהנאצים עסקו בהשמדה המונית של קהילות יהודיות באירופה ושִכללו עוד ועוד את שיטות הרצח שלהם. בהמשך אותה שנה, הטייס צ'רלס לינדברג נשא את נאומו האנטישמי הידוע לשמצה בדה מוין, אייווה.

ארה"ב פתחה במבצע גיוס בספטמבר 1940, ימים ספורים בלבד לפני שהתחילו הלימודים בשנתו האחרונה של פיל לתואר. חודש אחד לפני כן התגייס פיל כימאי לעתודות הצי. הנשיא הופקינס הבטיח לצבא ולצי שדארטמות תיתן מענה לצרכים שלהם. באביב של 1941 כתב אחד הסטודנטים מכתב פתוח לנשיא פרנקלין ד. רוזוולט (ממנו לקוח הציטוט המפורסם "חיכינו די והותר זמן..."), שהתפרסם בעמוד הראשי של עיתון הקמפוס. הקריאו אותו בקונגרס. ארה"ב טרם נכנסה למלחמה, אבל הקמפוס לא היה רחוק מזה.

יום ההכנה ללימודים שנערך בדארטמות באופן קבוע מעט לפני תחילת שנת הלימודים באמפיתיאטרון מוריק, הוא בדרך כלל אירוע חגיגי. ב־1941 הוא היה שונה מכל ימי ההכנה לפניו או אחריו. צ'רלס ב. מקליין (McLane) – קפטן נבחרת הסקי, שהצטרף אחר כך לדיוויזיה ההררית העשירית המהוללת ואז חזר לדארטמות כמרצה – נשא את הנאום באותו יום (גם אני אזכה לכבוד הזה 35 שנה אחר כך). הוא אמר ש"עוצמתה והבטחתה של הדמוקרטיה" תלויות בכך שחבריו ללימודים "יוכלו להאמין ולהילחם למען... הדברים הלא מסובכים שאנו מכירים ומאמינים בהם כיום". באותו סוף שבוע נשא הופקינס את נאום פתיחת שנת הלימודים:

"תלמידי 1941, בניה של דארטמות, אמנו המזינה ממחוז נורת' קאנטרי, הדור שלכם הוא שיכריע – לא באמצע החיים, אלא מחר, בשנה הבאה, או לכל היותר תוך שנים ספורות – אם ההטיות שאתם כופים על העובדות, הפגמים שאתם מדמיינים בדמוקרטיה, והאכזריות שאתם מתעלמים ממנה בטוטליטריות, יפגעו בנחישותכם להגן על האחת ולהביס את האחרת, או שמא תישירו מבט למציאות ותראו שהחירות thbv רק זכות אלא גם חובה, ולכן עליכם לקבל את תפקיד מגיני האמונה".

זמן קצר אחרי שמחזור 1941 התפזר, הופקינס כתב ש"למכללת האמנויות החופשיות יש כעת חובה ברור לעשות כל שביכולתה לסייע להגנת המדינה. אך אם היא תשכח את המטרות שלשמן היא קיימת מלכתחילה, ואת צורכו של הדור הבא בגברים בעלי השכלה אקדמית, תהיה זו הזנחה של מחויבותה החשובה ביותר".

הדיוויזיה ההררית ה-10 מתקדמת באיטליה, אפריל 1954. תצלום: חיל הקשר של צבא ארה"ב, ויקיפדיה

האיזון העדין הזה בין הכשרת גברים למלחמה ושמירה על האמנויות החופשיות הוא בדיוק מה שפיל רצה להגן עליו

עוד לפני שפיל מת, נפתח בקמפוס בית ספר להכשרת אנשי חיילי צי עם צוות של מאה מורים בערך ומשרדים באחד האולמות המרכזיים של האוניברסיטה. אולם ההתעמלות של הבוגרים הפך לכיתת לימודי הימאות, החימוש והניווט. בסופו של דבר דארטמות אפילו הוסיפה לתוכנית הלימודים הרשמית שלה קורסים כמו אסטרונומיה ימית, היסטוריה ואסטרטגיה בסיסית של הצי, ומבנה הצי.

האיזון העדין הזה בין הכשרת גברים למלחמה ושמירה על האמנויות החופשיות הוא בדיוק מה שפיל רצה להגן עליו.

המוות נחת על דודי בפתאומיות, אך לא במפתיע. ג'ון מאנלי (Manley), חברו ללימודים בדארטמות, אמר לי פעם שלפיל הייתה תחושה שהוא ימות בקרב.

אחרי סיום התואר שובץ פיל על סיפון הקרסנט סיטי וקיבל דרגת סֶגן. "אני רואה אותו בדמיוני – גבוה ורזה, עם שיער חום אדמדמם ומעט נמשים, תמיד עם חיוך על הפנים, זיק של חוצפה", כתב לי לפני שלושים שנה ויליאם טריפּט (Trippet), שהיה בשעתו חברו לספינה ולאחר מכן סוכן נדל"ן בסקרמנטו.

במהלך מערכת גוודלקנל ביצעה קרסנט סיטי 14 הפלגות שבהן הביאה חיילים וציוד לאי. פיל כתב להוריו בספטמבר, חודש אחרי תחילת הלחימה, כדי להרגיע אותם ולספר שהוא בסדר גמור. נכון, הוא רזה יותר, אבל הוא גם התבגר. הוא אמר שהוא נזכר שוב ושוב במכתב שהתפרסם בעיתון במלחמה הקודמת מחייל למשפחתו – הוא עדיין נמצא במקום כלשהו בבית, בסיילם. "האם העליתי בדעתי אז", כתב, "שאני עצמי אשב במלחמה ו.... אעלה על הכתב משהו ממחשבותיי". המכתב שלו היה דל ונועד להיכתב "באווירה אישית, כאילו אני יושב שוב בסלון ומספר לכם את מה שכתוב כאן". הוא סיפר שהוא בתנאים לא נוחים כבר שישים יום. שהוא ראה אנשים מתים. שיום אחד הוא ישתקע עם הבחורה הנכונה. ילד שבגר.

'מה תהיה התוצאה מבחינתי? מישהו אחר יצטרך לקבוע את זה כשהכול ייגמר'

"אומרים שהצי, בייחוד בזמן המלחמה, הופך אותך לגבר או מראה שלעולם לא תהיה גבר", הוא כתב. "מה תהיה התוצאה מבחינתי? מישהו אחר יצטרך לקבוע את זה כשהכול ייגמר".

ב־5 בינואר 1943 העבירו אותו לשייטת ספינות הטורפדו. הוא רצה את התפקיד הזה. לספינות טורפדו הייתה הילה נועזת כי ג'ון פ. קנדי  פיקד על ספינה כזאת – PT-109. הן היו כלי השיט השבריריים ביותר בצי – אורכן היה 25 מטר בלבד, כלי הנשק שלהן היו מכונות ירייה וטילי טורפדו בקוטר 50 ס"מ, והן יכלו לטוס על המים במהירות של יותר מ־40 קשר. שש מאות ספינות הטורפדו של הצי נועדו להיות המקבילה הימית של לוחמי גרילה: לארוב, לתקוף ולברוח במהירות. אבל הן לא יכלו ל"טוקיו אקספרס", ספינות המלחמה היפניות שעטו על גוודלקנל.

בטולאגי, אתר ההכנה האמריקני למערכת גוודלקנל, פיל לן בצריף עשוי במבוק ועלי בננה בגודל 3.5 על 4.5 מטר, שניצב כמטר ומשהו מעל הקרקע. "הזיעה ניגרת בשטף בינואר", הוא דיווח במכתב לתריו. עם שכניו בצריף נמנו קן צרעות, קן עכבישים ושני תילי נמלים – "חברותיות", הוא כתב, "אז אנחנו מניחים להן". איננו יודעים הרבה מעבר לזה על החודשים האחרונים לחייו בטולאגי. תמונה אחת בלבד הגיעה לידינו, ובה פיל עומד, זקוף, לצד קבוצה של תושבי האי.

ב־1 בפברואר 1943, ספינת סיור של בעלות הברית דיווחה שהיא רואה כעשרים משחתות יפניות ב"חרך" (Slot), השם שניתן לנתיב הימים שהיפנים השתמשו בו כדי להעביר אספקה לגוודלקנל. באותו לילה, ספינות הטורפדו האמריקניות יצאו במסגרת משלחת ליירוט המשחתות. PT-111 הייתה ביניהן. ג'ון קלאגט (Clagett), מפקד הספינה, ניווט אותה הרחק מהבסיס, ופתאום טלטל אותם פיצוץ בקרבת מקום. בסופו של דבר נמצאה המטרה, משחתת יפנית שנעה לכיוון דרום-מזרח, כחמישה קילומטרים ממזרח לכף אספרנס. PT-111 ירתה את כל ארבעת הטילים שלה מטווח קרוב, ואז ניסתה להימלט. לא ידוע אם הטילים פגעו במטרתם. אבל ירי פגזים מהמשחתת פגע בספינתו של קלאגט, והיא התפוצצה. עשרה מבין תריסר חברי הצוות שרדו, וחלקם חולץ למחרת בבוקר אחרי תשע שעות במים. אחד מהם, שרגליו נשברו, נטרף כנראה על ידי כרישים. פיל עצמו נהרג במקום מהפגיעה. PT-111 שקעה במצר אַיירוֹנבּוֹטוֹם.

ספינת טורפדו אמריקנית במערכה באוקיינוס השקט (USS PT-105), זהה לסירה PT-111. תצלום: הצי האמריקני, ויקיפדיה

ברחוב סאבוֹי 5 בסיילם התקבל מברק. "הצי מודיע בצער רב שבנכם, לוטננט פיליפ אלוון שריבמן מעתודות הצי של ארה"ב, נעדר לאחר שהשתתף בפעולה במסגרת מילוי תפקידו בשירות ארצו".

אני יכול רק לדמיין איך נראה מעמד מסירת המברק. האם הדוור נסע ברחוב, עצר בבית הלבן משמאל, טיפס במדרגות הבטון ומסר את המברק? האם מישהו מהצי ביקר שם? אבי לא היה בבית, אלא בדארטמות. הנה מה שאני כן יודע: הרגע הזה היה רגע המפנה בחייהם של סבא וסבתא שלי.

במרחק דקות הליכה ספורות מביתם, על אי תנועה בין רחובות וושינגטון ולפאייט, הוקמה אנדרטה לכבוד 2,105 החיילים ממחוז סנט ג'וזף ששירתו בשתי מלחמות העולם. כשהייתי כתב צעיר בעיתון סיילם איבנינג ניוז, נהגתי לחלוף על פניה ולראות את הכיתוב: "הזמן לא יעמעם". אני חושב עליו לעתים קרובות. הזמן לא יעמעם את מהלומת האובדן ההוא.

'אנחנו חיים בתקופה משונה שבה האלים משליכים את יצירותיהם היפות ביותר לתהום שהם בנו. אפשר רק להשתומם, להתאבל לרגע, ואז לעבוד קשה מאוד כדי לשקם את האובדן'

סנאטור הנרי קאבוט לודג' הבן (Lodge) שלח מכתב ובו הוא מצדיע לפיל על ש"הצטרף לשורות הגיבורים שבנו את אמריקה". זה היה כנראה מכתב שכמותו נשלחו אלפים, אבל אי אפשר לומר אותו דבר על המכתב ששלח זלמון גרפילד (Garfield), חברו של פיל לספינה, שבהמשך היה עוזרו של מילטון שאפ (Shapp), המושל היהודי הראשון של פנסילבניה. גרפילד כתב בשם חבריו לספינה על הכבוד שהם רחשו לפיל ועל התפעלותם ממנו:

"חלק מהבחורים האלה בורים, אחרים חסרי רגישות. אך כקבוצה, הם מדויקים להפליא בהערכת הקצינים שלהם... אנחנו חיים בתקופה משונה שבה האלים משליכים את יצירותיהם היפות ביותר לתהום שהם בנו. אפשר רק להשתומם, להתאבל לרגע, ואז לעבוד קשה מאוד כדי לשקם את האובדן".

הציר הרפובליקני ג'ורג' ג'. בייטס מסיילם ביקר לוחמים פצועים בבתי החולים בחוף המערבי זמן קצר אחרי שהמברק הגורלי ההוא נמסר, ובצירוף מקרים מדהים פגש את ג'ון קלאגט, מפקדו של פיל מ־PT-111, שהתאושש שם מפציעותיו. "תמסור לאבא של פיל שהבן שלו היה אחד הבחורים האמיצים ביותר שראיתי בקרב", אמר המפקד לחבר הקונגרס.

עם הבשורה על מותו של פיל הופיעה בחייהם של סבא וסבתא שלי גם ברתה לו לוגאן. אביה, מאמן פוטבול ומנהל תיכון, גידל אותה לבדו אחרי שאמה מתה בלידה. היא פגשה את פיל בגרנד קניון ביולי 1939. הוא טייל לשם עם חברים מדארטמות, והיא הייתה שם עם קרובי משפחה. שתי הקבוצות טיילו מערבה, ופיל וברתה לו השאירו מכתבים זה לצד בסניפי דואר בדרך. בסופו של דבר התחילה ברתה לו למלצר במסעדת "לוק ליים לודג'", ליד דארטמות. אחר כך, בשיקגו, כשפיל היה בבית ספר לימאים, הוא וברתה לו נהגו לטייל על שפת האגם. היא הייתה הבחורה שהוא רצה. הוא היה הבחור שהיא לא זכתה לקבל.

ה-Crescent City, שממנה כתב פיליפ שריבמן במהלך המלחמה. תצלום: הצי האמריקני, ויקיפדיה

אחרי שפיל מת, ברתה לו כתבה למקס ואנה שריבמן אף שלא פגשה אותם מעולם. היא נסעה ברכבת לסיילם, ואבא שלי אסף אותה מהתחנה. היא לנה זמן מה בבית של סבא וסבתא שלי. משולש של אבל. "לקח לי הרבה זמן להתגבר עליו", אמרה לי ברתה לו כשפגשתי אותה בקנזס עשרות שנים לאחר מכן.

ב־1958, ג'ון קלאגט כתב רומן בשם The Slot על החיים בספינת טורפדו בזמן מלחמת העולם השנייה. הוא היה אז מרצה לספרות אנגלית במידלברי קולג'. "הימים האלה מתו", כתב בפתח הדבר. "שנאנו אותם בזמן אמת, לא נרצה שהם יחזרו. אבל עכשיו, אחרי חמש עשרה שנה, האין אנו רשאים להיזכר בהם למשך כמה שעות ולומר – אלה היו ימים בעלי חשיבות בחיינו?" ובדרכם, גם בחיי.

במשך שלושת רבעי מאה חקרו ההיסטוריונים את "מטרות המלחמה" של אדולף היטלר, בניטו מוסוליני, הידקי טוג'ו, פרנקלין ד. רוזוולט, וינסטון צ'רצ'יל ויוסיף סטלין. בלימודיי האקדמיים וכקורא מן השורה עיינתי בחלק גדול מהמחקרים האלה. אבל מבחינת האמריקנים, מהותה של המלחמה ההיא לא הסתכמה במטרות מוצהרות. המלחמה הייתה גם על דברים פשוטים יותר, אך כבירים בה במידה. חברת Texaco צדקה במודעה שפרסמה בכתב עת ב־1942, שבה מופיע אדם עם ציוד צבאי שאומר, "אני נלחם על זכותי לשרוק בוז לדודג'רס". פיל היה מוסיף שהמלחמה היא גם על הזכות להפיל את השער באצטדיון של היריבה ברגע של התרוממות אושר; על הזכות לנסות להסביר ללא הצלחה באיזה מובן סטנדל, בלזק ופלובר היו ריאליסטים; על הזכות לקבל 75 ובספרות אנגלית ועובר בצרפתית.

תסתכל סביבך, תפקח עיניים, תנסה לראות מה קורה, תיאחז במה שצודק ונכון מבחינתך. הם יערערו את אמונתך בהרבה דברים שנראים לך נכונים – זה טוב, זה חלק מתהליך רכישת ההשכלה – אבל הסתכל סביבך ונסה לגבש דעות משלך בנוגע לחיים ולערכים

"תסתכל סביבך, תפקח עיניים, תנסה לראות מה קורה, תיאחז במה שצודק ונכון מבחינתך", כתב פיל לאבי, בטקסט שאפשר לקרוא כמדריך למשתמש באמנויות החופשיות. "הם יערערו את אמונתך בהרבה דברים שנראים לך נכונים – זה טוב, זה חלק מתהליך רכישת ההשכלה – אבל הסתכל סביבך ונסה לגבש דעות משלך בנוגע לחיים ולערכים".

ב־1947, חמש שנים אחרי שהמכתב הזה נשלח, סבא שלי שלח כסף לדארטמות כדי לייסד מלגה לזכר בנו שנועדה לעזור כלכלית לסטודנט מאזור סיילם. המלגה קיימת עד היום, ומדי שנה המשפחה מקבלת מכתב שמספר לה על האדם שקיבל את המלגה. יש לי ערימה גדולה של מכתבים כאלה.

אחד ממקבלי המלגה היה פול אנדרוז (Andrews). הוא צעד באותו נתיב של אמנויות חופשיות שפיל היה מברך עליו – פסיכולוגיה, מטאורולוגיה, מוזיקה – וכיום הוא מנהל מחוז במשרד החינוך במרכז אורגון. מלגאי נוסף היה מתיו קימבל (Kimble) – היסטוריה, דת, ביולוגיה – שהיה ראש החוג לפסיכולוגיה במידלברי קולג'. שלישית היא כריסטין פין (Finn) – דרמה, כלכלה, כימיה אורגנית. כיום היא מרצה לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה של דארטמות. וישנו גם ג'פרי קוּטס (Coots) – אסטרונומיה, מיתולוגיה, ספרות אמריקנית – שמתמחה בבריאות וביטחון הציבור בג'ון ג'יי קולג' לצדק פלילי. אפשר לומר שפיל בכל זאת ניצח במלחמת העולם השנייה.

אני מתעמק בחייו של הדוד פיל כבר שנים. יש במאמר הזה משפטים שכתבתי כבר לפני יותר מחמישים שנה, פרי ניסיונותיו של ילד בן 18 לפרוע חוב לדוד שהוא מעולם לא הכיר. המשפטים האלה עמדו יפה במבחן הזמן. וגם אמונתי. וכן, גם תפישת העולם שלי, כפי שדוד פיל ניסח אותה מהמלחמה באוקיינוס השקט לפני שמונים שנה, "תדע לך שהדברים שתמיד קיבלתי כמובנים מאליהם (אני וכל שאר האמריקנים) הם בעצם הדברים שהמדינה נלחמת עכשיו להגן עליהם – וזה יהיה קשה".

דייוויד מ. שריבמן (Shribman) היה העורך בפועל של עיתון Pittsburgh Post-Gazette במשך שנים רבות. ב־1995 הוא זכה בפוליצר על כתיבתו בנושא התרבות הפוליטית באמריקה.

Copyright 2024 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תורגם במיוחד ל"אלכסון" על ידי תומר בן אהרן.

תמונה ראשית: מתוך "סירה קטנה בלב ים" (1914-1915), אמדאו דה סואוזה-קרדוזו, תצלום: פרדו ריביירו סימואש