השלטון האדום

זהו סיפור מוכר: קבוצה קטנה של בעלי חיים החיה בחורשה מתחילה, כנגד כל הסיכויים, לאכלס את הארץ. בתחילה, הם מאכלסים מקום אקולוגי מסוים בנוף, ומינים אחרים מגבילים את תפוצתם. לאחר מכן משהו משתנה. בעלי החיים מוצאים דרך להגיע למקומות חדשים. הם לומדים להתמודד עם אירועים בלתי צפויים. הם מסתגלים לסוגים חדשים של מזון ומחסה. הם פקחים. והם תוקפניים.

במקומות החדשים, המגבלות הישנות אינן. ככל שהאוכלוסייה שלהם גדלה והם מתפשטים, בעלי החיים משתלטים על שטחים נוספים, מעצבים מחדש את היחסים בכל נוף חדש על ידי חיסול חלק מן המינים וטיפוח אחרים. עם הזמן, הם יוצרים את חברות בעלי החיים הגדולות ביותר שכדור הארץ ידע אי פעם, במונחים של מספר היחידים בחברה. ואז בגבולות בין החברות הללו, הם נלחמים את המלחמות הפנים-מיניות ההרסניות ביותר שהארץ ידעה אי פעם, במונחים של מספר המתים.

זהו סיפורו של מין נמלים, שחי במרכז אמריקה ובדרומה לפני מאות שנים, והתפשט ברחבי תבל על ידי השתחלות לרשתות גילוי הארצות, המסחר, הקולוניזציה והמלחמות האירופיות – חלקן אפילו התגנבו באוניות המפרשים הספרדיות שחצו את האוקיאנוס השקט כשהן עמוסות במטילי כסף, מאקפולקו ועד מנילה

זה נשמע אולי כמו הסיפור שלנו: סיפור מיני האדם, שחיו באפריקה המשוונית לפני מיליוני שנים, והתפשטו על פני כדור הארץ. אולם זהו סיפורו של מין נמלים, שחי במרכז אמריקה ובדרומה לפני מאות שנים, והתפשט ברחבי תבל על ידי השתחלות לרשתות גילוי הארצות, המסחר, הקולוניזציה והמלחמות האירופיות – חלקן אפילו התגנבו באוניות המפרשים הספרדיות שחצו את האוקיאנוס השקט כשהן עמוסות במטילי כסף, מאקפולקו ועד מנילה. בארבע מאות השנים האחרונות, בעלי החיים הללו מילאו והפיצו את החברות שלהם בכל רחבי העולם, לצד אלה שלנו.

ממרכז אמריקה ודרומה לצפון היבשת ומשם כבר כמעט לכל העולם: קן של נמלי אש אדומות, צפון קרוליינה. תצלום: מרטין לה-באר.

מפתה לחפש מקבילות לאימפריות האנושיות. אולי בלתי אפשרי לא לראות את הדמיון בין עולם הטבע והעולם האנושי, וככתב מדע תרמתי לכך יותר מדי. אבל רק בגלל שהעולמות דומים מאוד, אין פירושו שההגדרות שלהם זהות. חברות נמלים גלובליות אינן פשוט מהדהדות את המאבק האנושי לצבירת כוח. הן דבר מה חדש בעולם, והן מתקיימות בהיקף שאנו יכולים למדוד אבל מתקשים לתפוש: יש על פני כדור הארץ בערך פי מאתיים אלף יותר נמלים מאשר מאה מיליארד הכוכבים שבשביל החלב.

בשלהי שנת 2022, מושבות של היצוא הנודע ביותר לשמצה מדרום אמריקה, נמלי האש האדומות (Solenopsis invicta) התגלו בהפתעה לראשונה באירופה, לאורך שפך נהר בקרבת העיר הסיציליאנית סירקוזה. אנשים נדהמו כאשר אותרו לבסוף שמונים ושמונה מושבות. אולם הופעתן של נמלי האש האדומות באירופה לא הייתה אמורה להפתיע. היא הייתה צפויה לגמרי: זן אחר של נמלים  Solenopsis invicta, כבר מצא את דרכו מבית הגידול הטבעי שלו בדרום אמריקה לאירופה.

מה שמפתיע הוא המידה המועטה שבה אנו מבינים עדיין את חברות הנמלים הגלובליות: ישנו אפוס מדע בדיוני המתרחש מתחת לרגלינו, גיאופוליטיקה חייזרית שמנוהלת על ידי עשרים קוודריליוני (מיליון מיליארדים) נמלים החיות כיום על פני האדמה

מה שמפתיע הוא המידה המועטה שבה אנו מבינים עדיין את חברות הנמלים הגלובליות: ישנו אפוס מדע בדיוני המתרחש מתחת לרגלינו, גיאופוליטיקה חייזרית שמנוהלת על ידי עשרים קוודריליוני (מיליון מיליארדים) נמלים החיות כיום על פני האדמה. זה נשמע אולי כמו סיפור מוכר, אבל ככל שאני מבלה איתו יותר זמן, כך הוא נראה לי מוכר פחות, וכך אני רוצה יותר להתנגד להישענות על אנלוגיות אנושיות. הדמויות בסיפור הזה מוזרות, הממדים שלו קשים לתפישה. האם נוכל לספר את סיפור חברות הנמלים הגלובליות בלי פשוט לספר מחדש את הסיפור שלנו?

אחדות מחברות בעלי החיים מבוססות על כך שחבריהן מזהים וזוכרים אלה את אלה בכל אינטראקציה. ההסתמכות על זיכרון וניסיון באופן כזה – ובעצם מתן אמון בחברים בלבד – מגביל את גודל הקבוצה ליכולת של חבריה לשמר מערכות קשרים אישיות אלה עם אלה. לעומת זאת, נמלים פועלות באורח שונה על ידי יצירה של מה שהאקולוג מרק מופט (Moffett) מכנה ״חברות אנונימיות, שבהן היחידים מאותו מין או קבוצה מצופים לקבל ולשתף פעולה אלה עם אלה אפילו אם לא נפגשו מעולם. חברות אלה תלויות, כך כותב מופט, ב״אותות משותפים המוכרים על ידי כל החברים״.

זיהוי הוא עניין שונה לגמרי עבור בני אדם ועבור חרקים. חברה אנושית נסמכת על רשתות של הדדיות ומוניטין, שבבסיסן השפה והתרבות. חרקים חברתיים – נמלים, צרעות, דבורים וטרמיטים – נסמכים על סימני זהות כימיים. אצל נמלים, מדובר בתערובת של מרכיבים שעוותיים שמכסים את הגוף, שומרים על השלד החיצוני הדוק ונקי. הכימיקלים בתערובת השעווה, וכוחם היחסי, משתנים ונקבעים גנטית. פירוש הדבר הוא שנמלה שאך נולדה יכולה ללמוד להבחין במהירות בין חבריה לקן לבין נמלים מבחוץ, משום שהיא רגישה לריח הייחודי של המושבה שלה. חרקים המדיפים את הריח הנכון זוכים למזון, טיפוח והגנה;  מי שיש להם ריח לא נכון נדחים או שנלחמים בהם.

הנמלים הפולשות המצליחות ביותר, ובכלל זה נמלי האש הטרופיות (Solenopsis geminata) ונמלי האש האדומות (S invicta), חולקות את האיכות הזו. הן חולקות גם תכונות חברתיות ותכונות הקשורות בפריון. קנים אינדיבידואליים יכולים להכיל מלכות רבות (בניגוד למינים שבהם יש מלכה אחת בכל קן) והן מזדווגות בתוך המחילות הביתיות שלהן. אצל מינים בעלי מלכה בודדת, המלכות החדשות שנולדות עוזבות את הקן לפני ההזדווגות, אבל במינים מרובי מלכות המלכות שהזדווגו יעזבו לעתים את הקן ברגל עם קבוצה של פועלות, כדי להקים בקרבת מקום קן חדש. באמצעות ההנצה הזו, מתחילה לצמוח רשת חדשה של מושבות אחיות המחוברות הדדית.

מה שהיה בעבר מעשה טלאים של קשרים מורכבים הופך למערכת חברתית פשוטה ואחידה. הגנטיקה ההומוגנית יחסית של אוכלוסיית היסוד הקטנה, המשוכפלת לאורך רשת הולכת וגדלה של קנים, מבטיחה כי חברים של מינים חד-מושבתיים מקבלים אלה את אלה בשלום

במקומות המחיה הטבעיים שלהן, מושבות מרובות קנים כאלה יכולות לגדול על פני שטח של מאות מטרים, והן מוגבלות על ידי מחסומים פיזיים או מושבות נמלים אחרות. הדבר הופך את הנוף למעשה טלאים של קבוצות נפרדות, וכל חברה הנבדלת מבחינה כימית נלחמת או נמנעת ממגע עם האחרות שעל גבולותיה. מינים ומושבות חיים במשותף, בלי שאחת שולטת באחרת. אולם, עבור ״חברות אלמוניות״ של נמלים חד-מושבתיות, כפי שהן קרויות, העברה של מספר קטן של מלכות ופועלות למקום חדש עשויה לגרום לסידור יציב למדי של הקבוצות להתפרק. בעת שנבנים הקנים החדשים, מושבות מנצות ומתפשטות בלי לקבוע לעצמן גבולות, משום שהפועלות מתייחסות לכל האחרים בני מינן כאל בני ברית. מה שהיה בעבר מעשה טלאים של קשרים מורכבים הופך למערכת חברתית פשוטה ואחידה. הגנטיקה ההומוגנית יחסית של אוכלוסיית היסוד הקטנה, המשוכפלת לאורך רשת הולכת וגדלה של קנים, מבטיחה כי חברים של מינים חד-מושבתיים מקבלים אלה את אלה בשלום. מאחר שאינן צריכות לשאת במחיר המלחמה אלה עם אלה, הנמלים הללו יכולות לחיות באוכלוסיות צפופות יותר, המתפרשת על פני הקרקע כמו מפעל, ולהפנות את האנרגיות שלהן ללכידת מזון ותחרות עם מינים אחרים. סימנים כימיים שומרים על אחדותן של חברות נמלים אלה, אבל גם מאפשרים לחברות הללו להתרחב במהירות.

כל חמשת זני הנמלים הנכללים ברשימת מאה המינים הזרים הפולשים ביותר בעולם של האמנה הבינלאומית לשימור הטבע ((IUCN) הם מינים חד-מושבתיים. שלושה מאלה – הנמלים האדומות שהזכרתי קודם, הנמלה הארגנטינית (Linepithema humile) ונמלת האש הקטנה (Wasmannia auropunctata) – מקורן במרכז אמריקה ו/או דרומה, שם נתגלו חולקות את אותם נופים. סביר להניח ששני הזנים הראשונים, לפחות, החלו את ההתפשטות העולמית שלהם לפני מאות שנים על ספינות שיצאו מבואנוס איירס. חלק מן המסעות הללו על פני הימים ארכו כנראה זמן רב יותר ממשך חיה של נמלה פועלת יחידה.

נמלים, במגמת עלייה גלובלית - ואנחנו איננו מבינים. תצלום: מקסים שוטוב

אילו הייתם מנסים לתכנן מין שיפלוש לערים, פרברים, חוות וסביבות בר שמושפעות על ידי בני אדם, הוא בוודאי היה נראה כמו נמלה חד-מושבתית: יצור חברתי רב כישורים שאינו מתמקצע במיוחד, מסביבה בלתי צפויה ותחרותית מאוד

נמלים חד-מושבותיות הן לקטות-מזון מופלאות ולא בררניות, שיכולות לצוד חיות, לאכול פירות או נקטר, ולהגן על כנימות בזכות הצוף שהן יונקות. הן גם הסתגלו לחיים בסביבות שמופרעות באורח קבע, כמו הדלתא של נהרות המוצפים לעתים קרובות (הנמלים עולות אל מעל לגובה פני המים, למשל על ידי טיפוס על עץ, או מתקבצות לכדי רפסודות חיות וצפות עד שפני המים יורדים). עבור נמלים אלה, ההפרעה היא סוג של כיול מחדש של הסביבה, שבמהלכו יש לתבוע טריטוריות חדשות. הקינים – מחילות פשוטות ורדודות – ננטשים ונבנים מחדש בהתראה קצרה. אילו הייתם מנסים לתכנן מין שיפלוש לערים, פרברים, חוות וסביבות בר שמושפעות על ידי בני אדם, הוא בוודאי היה נראה כמו נמלה חד-מושבתית: יצור חברתי רב כישורים שאינו מתמקצע במיוחד, מסביבה בלתי צפויה ותחרותית מאוד.

כשהנמלים הללו מופיעות במקומות אחרים, הן יכולות להנכיח את נוכחותן באורח מרהיב. דוגמה מוקדמת לכך אפשר למצוא בשנות החמישים של המאה ה-19, כאשר נמלים גדולות ראש (Pheidole megacephala), זן נוסף שנמצא כעת ברשימת המאה של IUCN, מצא את דרכו מאפריקה לפונשָל שבאיי מדיירה [של פורטוגל]. ״אתה אוכל אותן בקינוח, בירקות ובמרקים ושוטף את ידך בתזקיק שלהן״, התלונן מבקר בריטי בשנת 1851. כשנמלת האש האדומה – שהיא כנראה הזן החד-מושבתי הידוע ביותר – התפשטה בארצות הברית בקהילות החקלאיות שסביב מובייל, אלבמה, בשנות השלושים, היא זרעה מהומה בדרכים שונות. ״חלק מהחקלאים שאדמתם נפגעה במיוחד אינם מסוגלים לשכור עזרה מספקת, והם נאלצים לנטוש את האדמה לטובת הנמלים״ – כך תיאר אי או וילסון בשנת 1958 את תוצאות הגעת הנמלים. כיום, נמלי האש האדומות מסבות נזקים בהיקף של מיליארדי דולרים מדי שנה, ומיליוני אנשים סובלים מנשיכותיהן הכואבות להחריד. אבל המושבות הגדולות ביותר, והרגעים הדרמטיים ביותר בהתפשטות הגלובלית של חברות הנמלים, שייכים לנמלה הארגנטינית.

הכוכב העולמי כריסטיאנו רונלדו נולד בפונשל, אבל השפעתן של נמלים שהתבססו באי הולדתו ויצאו לכבוש את העולם גדולה לאין ערוך. תצלום: אנריקה לין

מבחינה של תולדות ההתפשטות של מין זה בשלבי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, נדמה כאילו התפשטות המסחר העולמי הייתה מזימה של הנמלה הארגנטינית בדרכה להשתלטות על העולם. אחת ההתפרצויות הופיעו בפורטו, בעקבות תערוכת האיים והמושבות של פורטוגל בשנת 1894. החרקים כנראה הגיעו ממדיירה על גבי יבול חקלאי וכלים שהוצגו בתערוכה – צמחים קישוטיים שנוטים להיות מובלים עם גוש מאדמת המוצא שלהם טובים במיוחד להעברה של זנים פולשים. בשנת 1900, תושבת בלפסט, גברת קורי, מצאה ״צבא כהה״ של אותו מין חוצה את רצפת המטבח שלה ונכנס למזווה, שהם הם כיסו רגל של כבש באורח מושלם כל כך ״עד שאפשר היה בקושי למצוא מקום לנעוץ סיכה״. בשנת 1904, משרד האנטומולוגיה האמריקני שלח איש שטח, אדוארד טיוטוס, לחקור את מגפת הנמלים הארגנטיניות בניו אורלינס. הוא שמע דיווחים על נמלים הזוחלות אל תוך פיות ונחיריים של תינוקות במספרים רבים כל כך שניתן היה להוציא אותן משם רק על ידי טבילה חוזרת ונשנית של התינוק במים. דיווחים אחרים תיארו את הנמלים נכנסות לבתי חולים ״וגוררות את הכיח״ מחולה שחפת. כשזן הזה הגיע לריוויירה הצרפתית, שנים ספורות לאחר מכן, בתי הנופש ננטשו ובית החולים לילדים פונה.

בדצמבר 1927, המלך האיטלקי ויטוריו אמנואלה השלישי וראש ממשלתו בניטו מוסוליני חתמו על חוק הקובע אמצעים שיש לנקוט נגד הנמלה הארגנטינית, תוך חלוקת העלות באופן שוויוני בין המחוזות שאליהם פלשו הנמלים

בדצמבר 1927, המלך האיטלקי ויטוריו אמנואלה השלישי וראש ממשלתו בניטו מוסוליני חתמו על חוק הקובע אמצעים שיש לנקוט נגד הנמלה הארגנטינית, תוך חלוקת העלות באופן שוויוני בין המחוזות שאליהם פלשו הנמלים. יעילות המדינה, או היעדר יעילות כזו, מוצגת בנובלה ״הנמלה הארגנטינית״ (משת 1952) מאת איטלו קאלווינו, אחד הסופרים הגדולים של איטליה לאחר המלחמה. קאלווינו, שהוריו התמחו בביולוגיה של צמחים, מיקם את סיפורו בעיירת חוף נטולת שם, הדומה מאוד לזו שבה הוא גדל, בצפון מערב ליגוריה. הנמלה שרדה את מוסוליני ואת המלוכה גם יחד, והיא מציפה את העיירה חסרת השם והיא חופרת מחילות תת קרקעיות (ונוברת אל תוך ראשיהם של בני אדם). חלק מהתושבים מספיגים את בתיהם וגינותיהם בקוטלי חרקים או בונים מלכודות מורכבות הכוללות פטישים מכוסים בדבש. אחרים מנסים להתעלם או להתכחש לבעיה. ואז ישנו סניור באודינו, העובד בתאגיד שתכליתו להשמיד את הנמלה הארגנטינית, ואשר בילה עשרים שנה בהנחת קערות מולסה שבתוכן מנה קטנה של רעל. המקומיים חושדים שהוא מאכיל את הנמלים כדי לשמור על משרתו.

במציאות, אנשים שמצאו את עצמם חיים במקום שהותקף על ידי מגפת נמלים כזו, למדו להציב את רגלי הארונות, המיטות והעריסות שלהם בקערות של קרוסין. אולם, זה לא היה פתרון ארוך טווח: הריגת הפועלות מחוץ לקן לא השיגה הרבה, משום שרוב הנמלים האחרות, ובכלל זה המלכות, נותרו בטוחות בבית. קוטלי חרקים בעלי פעולה מתמשכת (כמו הרעל של באודינו), שהפועלות לוקחות בחזרה על הקן ומאכילות בו את המלכות, יכולים להיות יעילים יותר. אבל מכיוון שפועלות חד מושבתיות יכולות להיכנס לכל אחד מן הקנים ברשת שלהן, שבכל אחד מהם מלכות רבות, הסיכוי שמנת רעל כזו תהיה קטלנית הוא קטן הרבה יותר.

בראשית המאה ה-20, תקופה אינטנסיבית במלחמת האדם בנמלים, חוקרים שבחנו דרכים להשמדת חרקים המליצו להשתמש ברעלים רחבי טווח – שרובם כעת אסורים בשימוש כקוטלי חרקים, להציב מחסומים או לחטא קנים בעשן. כיום, קוטלי חרקים ממוקדים יכולים להיות יעילים לניקוי אזורים קטנים יחסית. הדבר הוכח כיעיל במטעים וכרמים (שבהם ההגנה של הנמלים על חרקים יונקי צוף הופכת אותן מסוכנות ליבולים) ובמקומות כמו איי גלפגוס או הוואי, שם הנמלים מאיימות על מינים נדירים. חיסולים רחבי היקף הם עניין אחר, ורק מעט מקומות ניסו זאת. ניו זילנד, המובילה בעולם בהדברת מינים פולשים, היא המדינה היחידה שמונעת את התפשטות נמלת האש האדומה, בעיקר על ידי חיסול קנים על סחורות שהגיעו לשדות התעופה והנמלים. המדינה היא גם ביתם של כלבים שאומנו לזהות בחוש הריח את קני הנמלים הארגנטיניות ולמנוע מהחרקים להגיע לאיים קטנים החשובים לאוכלוסיות ציפורי המים.

הוציא צו נגד הנמלים הארגנטיניות. איפה הוא ואיפה הן? בניטו מוסוליני, דיוקן מסוף שנות ה-30. תצלום: ויקיפדיה

זנים חד-מושבתיים הם תוקפניים, מוצאים מקורות מזון במהירות, מגנים עליהם ומנצלים אותם ללא לאות

אי הנוחות של בני האדם מחווירה בהשוואה להשפעות הנמלים על מינים אחרים. כשחקר את  האזורים הכפריים שסביב ניו אורלינס בשנת 1904, טיוטוס גילה כי הנמלה הארגנטינית חיסלה זני נמלים מקומיים, וגררה משם את הגוויות, הביצים והזחלים של הזנים המובסים כדי להשתמש באלה כמזון: ״טור אור טור של נמלים הגיעו לזירת הקרב״. חוקרי חרקים נוספים למדו באותה עת לזהות את היעלמות הנמלים המקומיות כאות להגעת הזן הפולש. זנים חד-מושבתיים הם תוקפניים, מוצאים מקורות מזון במהירות, מגנים עליהם ומנצלים אותם ללא לאות. להבדיל מזני נמלים רבים, שבהם הפועלות המוצאות מקורות מזון חדשים שבות לקן כדי לגייס לקטים אחרים, הנמלה הארגנטינית מגייסת פועלות אחרות שכבר נמצאות מחוץ לקן, וכן מגייסת לקטים במהירות גדולה יותר. אולם, היתרון הגדול ביותר של זנים אלה טמון ביתרון המספרי העצום שלהם, שהוא המכריע לרוב בעימותים בין נמלים. נמלים כאלה הופכות לעתים קרובות לזן היחיד באזור שאליו פלשו.

ההשפעות של פלישות אלה מהדהדות לכל אורך המערכת האקולוגית. לעתים, הנזק הוא ישיר: בגלפגוס, נמלי אש צדות צבים שזה עתה בקעו וגוזלי ציפורים ומאיימות להכחיד אותם. במקרים אחרים, הנזק נגרם למינים שבעבר נסמכו על נמלים מקומיות. בקליפורניה, הנמלה הארגנטינית הזעירה (שאורכה אינו עולה לרוב על שלושה מילימטרים), החליפה את הזנים המקומיים הגדולים יותר ששימשו בעבר את עיקר המזון של האיגואנה המקרינה, והזוחלים גוועו ברעב – הם כנראה לא זיהו את הפולשת הזעירה כל כך כמזון. באזורי הבָּתָה של פינבוס בדרום אפריקה, שם צומח המספר הגדול ביותר של צמחים ייחודים על פני כדור הארץ, צמחים רבים מייצרים זרעים שבמרכזם בועה שומנית. נמלים מקומיות ״זורעות״ את הזרעים על ידי כך שהן נושאות אותם אל הקן, שם הן אוכלות את השומן ונפטרות מהשאר. נמלים ארגנטיניות – שהובאו לדרום אפריקה כמעט בוודאות בסביבות שנת 1900 ביחד עם סוסים שנשלחו על ידי האימפריה הבריטית מבואנוס איירס כדי להילחם במלחמת הבורים – מתעלמות מהזרעים, מותירות אותם להיאכל על ידי עכברים או דולות את בועת השומן במקום שבו מונח הזרע, כך שהוא נותר על הקרקע. הדבר מקשה על הצמחייה המקומית דוגמת הפרוטיאה להתרבות ומטה את האיזון לטובת צמחים פולשים כמו השיטה והאקליפטוס.

חילזון Stock Island, שתואר לראשונה ב-1830, נמצא בסכנת היעלמות החל בשנת 1978, כנראה בגלל נמלות האש האדומות. תצלום: ויקיפדיה

במאה וחמישים השנים האחרונות, התפשטה הנמלה הארגנטינית כמעט לכל מקום שיש בו קיץ חם ויבש וחורף קר ורטוב. מושבת-על יחידה, שמוצאה כנראה משש מלכות לכל היותר, פרושה כעת על שטח של 6000 קילומטרים בקן החוף של דרום אירופה

במאה וחמישים השנים האחרונות, התפשטה הנמלה הארגנטינית כמעט לכל מקום שיש בו קיץ חם ויבש וחורף קר ורטוב. מושבת-על יחידה, שמוצאה כנראה משש מלכות לכל היותר, פרושה כעת על שטח של 6000 קילומטרים בקן החוף של דרום אירופה. מושבת-על נוספת פרושה לאורכה של קליפורניה. הזן הזה הגיע לדרום אפריקה, אוסטרליה, ניו זילנד ויפן, ואפילו עד איי הפסחא באוקיאנוס השקט ואיי סנט הלנה באוקיאנוס האטלנטי. הקשרים שבין אלה חוצים ימים ויבשות: פועלות מיבשות שונות, לאור מיליוני קנים המכילים טריליוני פריטים, מקבלות אלה את אלה כאילו נולדו באותו קן. פועלות כל העולם אכן התאחדו, אבל לא לגמרי.

לצד התפשטות מושבות-העל המקיפות את העולם, הלכו וגדלו גם קבוצות נפרדות של נמלים ארגנטיניות שנושאות סימנים כימיים אחרים – מורשת של מסעות אחרים מן המולדת. מדובר באותו זן, אך ב״ריחות״ אחרים. במקומות שבהם נוצר מגע בין המושבות הנבדלות הללו, מתקיימים קרבות עוינים.

בספרד, אחת המושבות הללו שולטת ברצועה של חוף בקטלוניה. ביפן, ארבע קבוצות עוינות נלחמות סביב עיר הנמל קובֶּה. אזור העימות הנחקר ביותר נמצא בדרום קליפורניה, מעט צפונית לסן דייגו, שם ״המושבה הגדולה מאוד״, כפי שמכונה הקבוצה הפרושה על פני המדינה כולה, חולקת גבול עם קבוצה אחרת השם ״מושבת לייק הודג׳ס״, השולטת בטריטוריה שהיקפה שלושים קילומטרים בלבד. במהלך חצי שנה של מעקב אחר הגבול הזה, בין אפריל לספטמבר בשנת 2004, קבוצה של חוקרים העריכה כי 15 מיליון נמלים מתו בחזית שרוחבה סנטימטרים בודדים ואורכה מספר קילומטרים. לעתים נדמה היה שקבוצה אחת מנצחת, אבל במשך רוב הזמן השתרר סוג של פט. מי שמנסים להגביל את אוכלוסיות הנמלים סבורים כי ניתן יהיה אולי להחליט את שליטתן של הנמלים הפולשות באמצעות יצירת עימותים כאלה. ישנה גם תקווה, למשל, כי פרומונים מלאכותיים – במילים אחרות, מידע כימי מוטעה – עשויים לגרום לחברים במושבה לתקוף אלה את אלה, אף כי עדיין אין בשוק מוצרים כאלה.

אוכלוסיות של נמלים פולשות קורסות מסיבות שאינן מובנות, אבל יכן שיש להן קשר להומוגניות הגנטית: מושבה יחידה של נמלים ארגנטיניות במולדתן כוללת מגוון גנטי עצום כמו מושבת-העל שמכסה את קליפורניה כולה. כמו אצל כל המינים שבהם ישנן הכלאות בתוך המשפחה, יתכן כי הדבר הופך את הנמלים לרגישות למחלות

בטווח הארוך מאוד, גורלן של החברות החד-מושבתיות אינו ברור. סקר של נמלים במדיירה  בין השנים 2014-2020 גילהכי בניגוד לחשש שמא הנמלים הפולשות ימחו מן האיים את כל החרקים האחרים, נמצאו באזור רק מעט מאוד נמלים גדולות ראש וכלל לא נמצאו נמלים ארגנטיניות. אוכלוסיות של נמלים פולשות קורסות מסיבות שאינן מובנות, אבל יכן שיש להן קשר להומוגניות הגנטית: מושבה יחידה של נמלים ארגנטיניות במולדתן כוללת מגוון גנטי עצום כמו מושבת-העל שמכסה את קליפורניה כולה. כמו אצל כל המינים שבהם ישנן הכלאות בתוך המשפחה, יתכן כי הדבר הופך את הנמלים לרגישות למחלות. בעיה אפשרית נוספת היא שהנמלים אינן מבדילות למי הן עוזרות ולכן יתכן כי אבולוציונית נוצרת העדפה של נמלים ״עצלניות״ שאינן תורמות לחיי המושבה, והן משגשגות תוך ניצול המאמצים של חברותיהן. אף שיש המניחים כי חלוקת העבודה הבלתי שוויונית הזו מובילה לקריסת החברה, לא נמצאו לכך דוגמאות.

אלא אם הברירה הטבעית תפעל לרעתן, אחת המגבלות היעילות להתפשטותן של נמלים חד-מושבתיות הן נמלים חד-מושבתיות אחרות. בדרום מזרח ארה״ב, נמלי אש אדומות מנעו כנראה מהנמלים הארגנטיניות ליצור מושבת-על יחידה ורחבת ידיים כמו זו שבקליפורניה, והנוף שב להיות מאוכלס בטלאים של זנים שונים. בדרום אירופה, לעומת זאת, הייתה לנמלה הארגנטינית מאה שלמה כדי להתבסס בה, ולכן גם אם נמלי האש יקנו להן אחיזה באירופה, אין ערובה לכך שנראה שם את אותה דינמיקה.  בדרום ארה״ב, נמלי האש האדומות עצמן נעקרות כעת ממקומן על ידי ״הנמלים המטורפות״ הצהבהבות (Nylanderia fulva), זן דרום אמריקני נוסף, החסין לארס של נמלי האש.

הנמלה המשוגעת: שחקנית מרכזית בדרמה גלובלית שאיננו מבינים. תצלום: Bentleypkt, ויקיפדיה

מדהים לראות כמה קשה להימנע משפת המלחמה והאימפריה של בני האדם בכל ניסיון לתאר את תולדות התפשטות הנמלים בעולם. מרבית הצופים – מדענים, עיתונאים ואחרים – כנראה אינם מנסים. מאמציהם של בני האדם להדביר את הנמלים מתוארים תמיד כמלחמה, וכך גם התחרות בין הנמלים הפולשות למקומיות, וקל לראות למה נערכות השוואות בין התפשטות חברות הנמלים החד-מושבתיות ובין הקולוניאליזם האנושי. כבר אלף שנה שאנשים מקשרים בין חברות חרקים לחברות אנושיות. אבל מה שאנשים רואים מעיד יותר על עצמם מאשר על החרקים.

הכוורת מאורגנת באופנים דומים לקן הנמלים, אבל בני האדם נוטים לחשוב על חברת הדבורים במושגים בלתי מזיקים ואוטופיים. בכל הקשור לנמלים, המטפורות לרוב מקוטבות, או כלפי משהו כמו קומוניזם או פשיזם – אחד התומכים בתאוריה האאוגנית בארה״ב של אמצע המאה ה-20 אפילו השתמש בהשפעה של הנמלה הארגנטינית כטיעון לפיקוח על ההגירה. בעיני חוקר החרקים ניל טסוצוי (Tsutsui), חוקר נמלים חד-מושבותיות מאוניברסיטת קליפורניה, ברקלי, חרקים הם כמו מבחן רורשך. ישנם מי שרואים במחקר שלו ראייה לכך שעלינו להסתדר אלה עם אלה, ואחרים רואים בו טיעון בעד טהור הגזע.

ככל שאני לומד, כך אני נדהם מן השונות של הנמלים, ולא מן הדמיון שלהן לחברה האנושית. זוהי דרך נוספת להיות חברה כלל עולמית – כזו ששונה לגמרי משלנו. אפילו איני בטוח שיש לנו שפה המתאימה לתיאור של, למשל, היכולת לקחת פיסות מידע מאלפי מוחות זעירים ולהפוך אותן לתמונה של העולם שלהן, המופצת ומעודכנת ללא הרף

בנוסף לחיבור בין ה״יש״ הטבעי ל״ראוי״ הפוליטי, הפיתוי בהאנשת הנמלים עשוי גם להוביל לתפישה מוגבלת, ומגבילה, של תולדות הטבע. הרי די שנדע כי בקנים של נמלים ארגנטיניות, הפועלות נוהגות להרוג תשע עשיריות מן המלכות בכל אביב – כנראה כדי לסלק את הישן ולפנות מקום לחדש, כדי להרתיע אותנו מלהקביל חברות נמלים לפוליטיקה אנושית?

ככל שאני לומד, כך אני נדהם מן השונות של הנמלים, ולא מן הדמיון שלהן לחברה האנושית. זוהי דרך נוספת להיות חברה כלל עולמית – כזו ששונה לגמרי משלנו. אפילו איני בטוח שיש לנו שפה המתאימה לתיאור של, למשל, היכולת לקחת פיסות מידע מאלפי מוחות זעירים ולהפוך אותן לתמונה של העולם שלהן, המופצת ומעודכנת ללא הרף. נדמה גם שהמילה ״ריח״ קטנה מלתאר את היכולת של מחושי הנמלים לזהות כימיקלים באוויר וזו על זו. כיצד נוכל לדמיין את החיים במקום שבו כמעט לא נעשה שימוש בראיה ואילו הריח הוא ערוץ המידע העיקרי, שבו אותות כימיים מצביעים על הדרך אל המזון, או מגייסים תגובה לאיומים, או מבחינים מלכות מפועלות ואת החיים מן המתים?

השמש אינה שוקעת עבורן לעולם, ושום מקום אינו חסין מפניהן, גם לא "ביוספרה 2" באריזונה, טרריום ענק שנועד לבחון את הנדרש כדי להתיישב במאדים. תצלום: קטיה שולץ

נמלים חד-מושבתיות תורמות לעתיד הומוגני יותר, אבל הן גם מעידות על האפשרות של החיים להימלט מאחיזתנו, בלי קשר למידה שבה ננסה לשלוט בעולם ולנצל אותו. ויש בכך משהו מעורר תקווה, אם לא עבורנו, עבור כדור הארץ

ככל שעולמנו הופך לזר, הניסיון לחשוב כמו חייזר, ולא חיפוש האופנים שבהם מינים אחרים דומים לנו, יהיה דרך טובה יותר לגלות את הדמיון והענווה הנדרשים כדי להסתגל לשינויים. אבל הניסיון לחשוב כמו נמלה, במקום לחשוב על האופן שבו נמלים דומות לנו, אין פירושו שאני מקדם בברכה את החרקים החד-מושבתיים שלרגלינו. חברות הנמלים הכלל עולמיות הובילו לאסונות. מטרידה ביותר היא הדרך שבה זנים חד-מושבתיים יכולים לשנות באורח מוחלט את המגוון האקולוגי כשהם מגיעים למקום חדש. נמלים חד-מושבתיות יכולות להפוך צבר מגוון של מושבות שנוצרו על ידי זני נמלים שונים לנוף שנשלט על ידי קבוצה יחידה. כתוצאה מכך, קהילות אקולוגיות מורכבות ומגוונות הופכות לפשוטות יותר, פחות מגוונות ופחות שונות זו מזו, באורח מכריע. זה אינו רק תהליך, זהו עידן. התקופה הנוכחית שבה מספר קטן יחסית של בעלי חיים וצמחים מתפשטים בעוצמה אדירה על פני כדור הארץ קרויה לעתים ״הומוגקן״ (Homogecene). זו אינה מילה משמחת, והיא מבשרת רעות. היא מבשרת על סביבה המעדיפה את בעלי החיים, הצמחים והמיקרובים הקטלניים ביותר. נמלים חד-מושבתיות תורמות לעתיד הומוגני יותר, אבל הן גם מעידות על האפשרות של החיים להימלט מאחיזתנו, בלי קשר למידה שבה ננסה לשלוט בעולם ולנצל אותו. ויש בכך משהו מעורר תקווה, אם לא עבורנו, עבור כדור הארץ.

ההיקף ומידת ההתפשטות של חברות הנמלים הם תזכורות לכך שאסור לבני האדם לבלבל בין השפעה לשליטה. אנו אוי מסוגלים לשנות את סביבתנו, אבל אנו כמעט חסרי אונים בכל הקשור לסידור העולם בדיוק כפי שאנו רוצים אותו.  חברת הנמלים הגלובלית מזכירה לנו כי ברור שמינים אחרים יגיבו לאופן שבו אנו משנים את העולם, אבל איננו יכולים לדעת כיצד.

אם ברצונכם לשמוע משל על יכולת הנמלים ללעוג להיבריס האנושי, קשה למצוא סיפור מוצלח מזה של ״ביוספרה 2״. הטרריום הענק במדבר של אריזונה, שמומן על ידי איל הון בשנות השמונים, נועד לשמש ניסוי אדיר ומודל למסעות ארוכים בחלל והתיישבות שם. הוא נועד להיות מערכת חיים המקיימת את עצמה, מאוכלסת בשמונה בני אדם, ללא כל קשר לאטמוספרה, המים והאדמה על פני כדור הארץ. אלא שזמן קצר לאחר שהחלה לפעול, בשנת 1991, הנמלים ״המשוגעת״ השחורות (Paratrechina longicornis), זן חד-מושבתי שמקורו בדרום מזרח אסיה, מצא דרך לחדור לשם, עיצב מחדש והנדס אט אט קהילה של חסרי חוליות בתוך הפרויקט, והפך את המקום לחוות צוף.

אפשר להיות בו בזמן פגע רע ופלא.

ג׳ון ויטפילד (Whitfield) הוא עורך מדור הדעות ב-Research Professional News. . כעיתונאי המתמחה במדע, מאמריו התפרסמו בין השאר בכתבי העת Nature, The London Review of Books ו-Slate. מספריו:  In the Beat of a Heart, People Will Talk: The Hidden Power of Reputation  ו-Lost Animals: The Story of Extinct, Endangered and Rediscovered Species. 

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תרגם במיוחד לאלכסון: דפנה לוי

תמונה ראשית: נמלי אש אדומות על עלה. תצלום: אוקטביאנוס מוליאדי, unsplash.com

Photo by oktavianus mulyadi on Unsplash