הכול יודעים

כבר כמעט עשור שמלומדים וכותבים ברחבי העולם מקוננים על העלייה בתפוצה של מידע שקרי, נהייה אחר תאוריות קונספירציה, אידאולוגיה, אי-אמון במומחים, בועות אפיסטמיות ותיבות תהודה. הרעות החולות הללו מקשות מאוד על פתרון כל בעיה שהיא בתחום הפוליטיקה, האקלים, התרבות ובריאות הציבור, כיוון שהן מכשילות את החיפוש אחר אמת המוכרת ככזאת בקרב רוב הציבור. אנחנו יודעים שמשהו אינו תקין באופן שבו אנו יודעים.

הבעיה שלנו נוגעת לא רק לאופן שבו אנו מייצרים ידע, אלא לגישה שלנו כלפיו, לאופן שבו אנו מציגים זה בפני זה את עצמנו כיודעים

יחד עם זאת, תיאורים של משבר הידיעה הזה מתעלמים מכך שהגורמים השונים בו נובעים ממקור משותף. הבעיה שלנו נוגעת לא רק לאופן שבו אנו מייצרים ידע, אלא לגישה שלנו כלפיו, לאופן שבו אנו מציגים זה בפני זה את עצמנו כיודעים. מתחת למשבר האפיסטמי יש משבר עמוק יותר, פסיכולוגי: בעיית הידיענות (knowingness, [הערת המתרגם: נדרש מונח עברי חדש לצורך ההבחנה שהמאמר מציע]). ידיענות, כפי שמגדיר אותה הפילוסוף והפסיכואנליטיקאי ג׳ונתן ליר (Lear) במסה שלו ״Open Minded״ (משנת 1998) היא עמדה של מי שתמיד ״כבר יודע״, של התיימרות לדעת את התשובות אפילו לפני שהשאלה עולה. כשעוּבדות חדשות מתגלות, האדם היודע אינו זז מעמדתו ואינו מוטרד. אתם אולי מזועזעים, אבל הם, הם כמובן ידעו כל הזמן.

בתרבות של המאה ה-21, ידיענות היא נגע נפוץ. ניתן לראות אותה אצל איש תאוריות הקונספירציה שמבטל ראיות סותרות כ״דגל שקרי״ ואצל הפודקסטרית שמבחינתה ״קפיטליזם מאוחר״ מסביר את כל הצרות החברתיות. הוא מתגלה אצל האידאולוג שיודע שלתקשורת יש הטיה לטובת ליברליזם – או, לחלופין, הטיה לטובת התאגידים הגדולים. הוא מתגלה אצל אשת המרכז הפוליטי ש״נמצאת מעל כל זה״, מי שבטוחה שהאמת שוכנת בהכרח בין הקצוות של ״שני הצדדים״. התופעה מתגלמת בנשיא האמריקני לשעבר דונלד טראמפ, שטען, שוב ושוב, ש״כולם יודעים״ כל מיני דברים, שלמעשה היו לא ידועים, לא מוכחים או פשוט לא נכונים.

"מפת העולם השטוח" (1893) מאת "פרופסור" אורלנדו פרגוסון מדרום דקוטה. פרגוסון טיפל בחולים בלי להיות רופא, כונה דוקטור ושדרג עצמו לפרופסור: עובדה. תצלום: ספריית הקונגרס, ויקיפדיה

תחשבו על הפרופסור הנפוח האוחז בתאוריה שאי-אפשר לערער עליה או על הרופאה שנכנסת לחדר הטיפולים בביטחון מוחלט שהבעיות של החולה נובעות מבעיה רפואית שהרופאה, במקרה, מתמחה בה

ידיענות מסוכנת במיוחד עבור האנשים שתפקידם למסור לנו ידע. למשל, תחשבו על הפרופסור הנפוח האוחז בתאוריה שאי-אפשר לערער עליה או על הרופאה שנכנסת לחדר הטיפולים בביטחון מוחלט שהבעיות של החולה נובעות מבעיה רפואית שהרופאה, במקרה, מתמחה בה. ״בדיוק כפי שחשבתי״, אומר האונקולוג הבטוח-מדי-במה-שהוא יודע לחולה שתוצאות הבדיקות שלה אינן חד-משמעיות. ״פיברוסרקומה. זה תמיד פיברוסרקומה״.

ידיענות יכולה גם להתבטא במרחק אירוני או ציני, בגישה שמפגינה שהאדם כבר ראה את כל זה וגם התגבר על הדבר. מדובר בעמדה של המומחה ה״קול״ בתחום המוזיקה והתרבות הפופולרית, שכבר שמע כל להקה חדשה. באותה המידה, זאת עמדתו של הדובר בספר קהלת, הקובע ש״אין חדש תחת השמש״.

כפי שג׳ונתן ליר מנסח זאת, בכל אחד מהמקרים הללו, ״העמדה של ׳לדעת כבר׳ פועלת כמנגנון הגנה: אתם כבר יודעים, אין לכם צורך לברר או לגלות״. ידיענות, אם כן, היא טענת השווא לידיעה שגורמת לכך שלא תהיה כל אפשרות ללמוד דבר חדש. ידיענות היא הסיבה שבגללה מלחמות התרבות של ימינו כל כך משעממות. איש אינו מנסה לגלות דבר. אין הסכמה בסיסית על העובדות, ולמרות זאת הכול נוהגים כאילו כל מה שקושר לעובדות כבר הוברר.

כיוון שהידיענות חותכת כל חקירה נוספת של הלא-ידוע, היא עלולה להיות בעלת תוצאות קטסטרופליות

כיוון שהידיענות חותכת כל חקירה נוספת של הלא-ידוע, היא עלולה להיות בעלת תוצאות קטסטרופליות. הדוגמה העליונה לכך מבחינתו של  ליר הוא אדיפוס, הרודן של תביי במחזה של סופוקלס הנושא את שמו. ליר טוען שהבעיות של אדיפוס אינן ״אדיפליות״. נפילתו הטרגית אינה נגרמת מתשוקה להרוג את אביו או לשכב עם אמו. במקום זאת, הכשל הקטלני של אדיפוס הוא שבכל תפנית של העלילה, הוא מסרב לקבל מידע חדש ולהכיר בו, כיוון שהוא תמיד מניח שהוא כבר יודע את מה שהוא צריך לדעת. ״מה שהוא מחמיץ לחלוטין״, כותב ליר, ״הוא המחשבה שה׳ידיענות׳ שלו מצויה בלב הבעיות שלו: הוא אינו יודע שהוא אינו יודע״.

המחזה מתחיל בכך שכהן דת מספר לאדיפוס על הדאגות של אנשי תביי נוכח מחלות ורעב שמכים בהם. השליט שלהם משיב: ״החדשות שלכם, ילדים כנים ומסכנים, אינן חדשות מבחינתי. אנו יודעים זאת היטב״. זמן קצר לאחר מכן המקהלה מציעה שהנביא טרזיאס עשוי לסייע לאדיפוס לגלות מי רצח את המלך הקודם ובשל כך גם הביא קללה על העיר. ״אני יודע״, משיב שוב אדיפוס. לאחר מכן הוא שואל את המקהלה אילו שמועות מוכרות לה על אודות מותו של המלך. עוברי אורח הרגו אותו, מדווחת המקהלה. ״גם אני שמעתי זאת״, אומר אדיפוס.

"המגפה של תביי: אדיפוס ואנטיגונה" (1842), שרל ז'לאבר, המוזיאון לאמנות של מרסיי. תצלום: ויקיפדיה

ההיגיון משמש כדי לקפוץ למסקנה, כאילו שמתעוררת חרדה רבה מדי מפני האפשרות פשוט לשאול שאלה ולהמתין שהעולם ישיב עליה

בשל סירובו העיקש של אדיפוס ללמוד, הבעיות שלו מחמירות. הוא בטוח שהוא אינו יכול להיות הרוצח, ולכן הוא אינו קולט את הראיות שמצויות ממש מול עיניו: הנבואה מימים ימימה שלפיה הוא עתיד להרוג את אביו, הצלקות על רגליו ואפילו שמו (״רגל נפוחה״), ראיות שכולן מרמזות לכך שהוא היה הפעוט שהזוג המלכותי כפת ונטש במורד גבעה עשרות שנים קודם לכן. החשיבה של הרודן פגומה באורח עמוק, אפילו חולני. ״ההיגיון משמש כדי לקפוץ למסקנה״, כותב ליר, ״כאילו שמתעוררת חרדה רבה מדי מפני האפשרות פשוט לשאול שאלה ולהמתין שהעולם ישיב עליה״. ליר מכנה את אדיפוס ״הפילוסוף הראשון מטעם עצמו ״, כמו בעל ערוץ יוטיוב שמדבר מהר ושנראה שיש לו כל התשובות.

המחזה של סופוקלס מראה שידיענות אינה דבר חדש כלל ועיקר. היא יכולה לפשות אצל כל מי שהמעמד שלהם תלוי בכך שהם ייראו פיקחים. אדיפוס הרי טען לכתר כיוון שהוא פתר את חידת הספינקס. כיום, ב״עידן המידע״, כולנו במצב דומה. אנחנו אוהבים לחשוב שכל הידע האנושי מצוי תמיד בקצות אצבעותינו, במכשיר שמונח אצלנו בכיס. המידע כל כך קרוב אלינו, עד שאנו בקושי טורחים לשלוף אותו. הרי אנחנו בעצם כבר יודעים אותו.

עידן המידע חושף כמה מעט אנו יודעים כבר, וידיענות עשויה להיות דרך להתמודד עם הצפת המידע. יש כל כך הרבה דברים שאנחנו עשויים לדעת, שאנחנו אולי אמורים לדעת, שלעתים קרובות הדבר הקל ביותר הוא להתנהג כאילו אנחנו אכן יודעים

אך למעשה, עידן המידע חושף כמה מעט אנו יודעים כבר, וידיענות עשויה להיות דרך להתמודד עם הצפת המידע. יש כל כך הרבה דברים שאנחנו עשויים לדעת, שאנחנו אולי אמורים לדעת, שלעתים קרובות הדבר הקל ביותר הוא להתנהג כאילו אנחנו אכן יודעים. ואם כולם מעמידים פנים גם כן, הרי שלעולם איננו נחשפים באי-הידיעה שלנו. ואז, כמובן, אנחנו תקועים במצב שבו עלינו לחיות עם השקרים הללו ועם תוצאותיהם – ממגפה ועד להתקוממות פוליטית, וזוהי בעצם הטרגדיה.

ידיענות עשויה להיות מפתה כל כך כיוון שיש לה תפקיד חברתי. איש הלימודים הקלאסיים סיימון גולדהיל (Goldhill) מכנה את הידיענות ״הדבק של השיח החברתי״. תחשבו על המילים שאנו נוטים להשתמש בהן לעתים כה קרובות כדי להביע אהדה: ״אני יודע, אני יודע למה אתה מתכוון״. לטעון שאנחנו כבר יודעים את מהותו של הכאב של אדם אחר הוא ניסיון לגרום לו להרגיש מובן יותר, ולכן גם פחות בודד.

אך החיבור החברתי אינו מטרת העל הבלעדית של פעולת הדיבור ושל השיח. אנו מתלוננים בפני הרופאים והמחוקקים שלנו לא רק כדי שהם יביעו כלפינו אהדה, אלא בתקווה שהם יפתרו את הבעיות שלנו. בחיים הציבוריים, הצגת עמדה שלפיה אנחנו ״יודעים כבר״ היא שימושית אם המטרה היא לבנות קהל מאזינים, לקדם גיבוש קבוצתי בקרב אלו ש״שותפים לידיעה״, אלו ש״קולטים את העניין״. אך הדבר מרעיל את החשיבה והדיון הישרים והכנים ומקלקל את החיפוש אחר האמת.

כדי להתגבר על הידיענות, אנו זקוקים לגישה ענווה יותר וסקרנית יותר כלפי ידע. אין משמעות הדבר שעלינו להעמיד פנים שאיננו יודעים. וגם איננו צריכים להשעות את כל הידע שלנו כשאנו מחווים דעה על מצב חדש

כדי להתגבר על הידיענות, אנו זקוקים לגישה ענווה יותר וסקרנית יותר כלפי ידע. אין משמעות הדבר שעלינו להעמיד פנים שאיננו יודעים. וגם איננו צריכים להשעות את כל הידע שלנו כשאנו מחווים דעה על מצב חדש. כשרופא אומר לחולה שלא, לאמיתו של דבר טיפולים בעשבים לא ירפאו את הסרטן שהיא חלתה בו, אין מדובר בידיענות.

ערכה מקצועית לטיפול בכוסות רוח, לונדון, 1860-1875, תצלום: Wellcome Images, ויקיפדיה

אם כך, כדי להילחם בידיענות, אל לנו להשליך הצידה את הידע האמפירי המבוסס היטב שלנו וגם לא את הכיוונים התאורטיים שמסייעים לנו להבין ולפרש מידע חדש. במקום זאת, עלינו להכיר בגבולות של מה שאנחנו יודעים ולהיות סקרנים כלפי מה שאיננו יודעים. ככל שאנו לומדים דברים נוספים על אודות תחום המומחיות שלנו, אל לנו פשוט לבטל אנומליות או תופעות חריגות, אלא לשים לב שהן עשויות להצביע על צורך לבחון מחדש, אפילו לעצב מחדש לגמרי, את התפישה ששימשה אותנו טוב כל כך. מעל לכל, עלינו לוותר על האמונה שאנו, יחידים במיננו ביחס לכל מי שחי אי-פעם, צודקים תמיד.

במסה שלו, ליר רומז לאופן שבו אפשר להתגבר על ידיענות. קהל היעד המקורי שלו היה כנס של פסיכואנליטיקנים. במופע הגרוע ביותר שלהם, הם ״כבר יודעים״ מה מתרחש בנפשם של מטופליהם: נוירוזה אובססיבית, זהו. אך כשהם מניחים שהם יודעים מראש, הם בוגדים במהות הבסיסית של האנליזה. במקום להיות גוף של ידע, ליר מסביר שאנליזה היא:

״...צורה מיוחדת של פעילות שכלית, צורה מיוחדת של דיבור ושל הקשה, צורה מיוחדת של חיים, מעל הכול, היא מערבת אופן הקשבה מסוים, הקשבה לעצמנו, הקשבה לאחר״.

נראה שליר עצמו לא הגיע לתרבות כשהוא חמוש מראש בידיענות. הוא הקשיב לתסמינים התרבותיים והעלה הצעה: הנה מה שאני חושב שקורה.

׳העליתי רעיונות חסרי צורה ולא פתורים׳, כתב מונטיין, ׳לא כדי לקבוע את האמת אלא כדי לשחר אחריה׳

בפתיחותו למה שיש לתרבות להציע, ליר מגלם סגולות לא רק של אנליסט טוב אלא גם של מסאי מוצלח.  רבי האומנים של הסוגה הספרותית הזאת – מישל דה מונטיין, רלף וולדו אמרסון, ג׳ואן דידיון, זיידי סמית׳ – כותבים באופנים שהם במהותם חקירתיים, טנטטיביים, מתוך כמיהה לדעת עוד. ״העליתי רעיונות חסרי צורה ולא פתורים״, כתב מונטיין, ״לא כדי לקבוע את האמת אלא כדי לשחר אחריה״. מסאים במסורת הזאת בונים ביטחון ושכנוע באיטיות, הם משתמשים בתובנות שלהם כדי לגלות דבר-מה חדש על אודות העולם. הם מבקשים לכבוש את קהלם – באמצעות ראיות והיגיון מוצק, כמובן, אך גם באמצעות רוח טובה ורגישות למה שהקוראים עשויים לרצות.

גם המסאי מאמץ עמדה מול הקהל. אך מדובר בעמדה של מי-שעדיין-אינו-יודע, של פתיחות לפלאות, לזוועות ולדברים המסקרנים בעולמנו העצום והמשותף.

ג׳ונתן מלסיק (Malesic) הוא כותב שמאמריו התפרסמו ב״ניו יורק טיימס״ ב״אטלנטיק״ וב״גרדיאן״. הוא מחבר הספר The End of Burnout: Why Work Drains Us and How to Build Better Lives (משנת 2022). הוא מלמד כתיבה באוניברסיטת טקסס בדאלאס.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: הפגנה נגד חיסונים בתקופת מגפת COVID 19 העולמית: הכול הם ידעו, גם ביולוגיה, גם כימיה, גם פרמקולוגיה, גם ניהול סיכונים גם סטטיסטיקה, גם קונספירציות. תצלום: ברט דייויס