השתקת הבנות

אני שוב בבתי הספר של הבנות. מאזינה שוב לקולות הילדות ותוהה בנוגע לשתיקות של נשים. ביליתי את שנות השמונים בשיחות והאזנה למאות בנות בגיל שבע עד 18, במגוון בתי ספר ומסגרות של אחרי לימודים בארצות הברית. אני זוכרת את נקודת המפנה של גיל ההתבגרות, שאז הבנות המתבגרות החלו לכנות ביטויים של כנות ״טיפשיים״ או ״גסים״, ״אנוכיים״, ״אכזריים״ או ״מטורפים״. אנה פרנק השתמשה בשמות התואר ״לא נעים״ ו״בלתי נסבל״.

אני זוכרת בנות עשרה מתארות בדיוק את מה שקרה לקולן. ניטי בת ה-16 אומרת: ״הקול שמבטא את מה שאני מאמינה בו נקבר עמוק בתוכי״. איריס בת ה-17 אומרת: ״אילו הייתי אומרת מה אני מרגישה וחושבת, איש לא היה רוצה להיות איתי, קולי היה רם מדי״, ואז היא מוסיפה, כדי להסביר, ״אבל את חייבת לנהל מערכות יחסים״. ואני זוכרת שאמרתי לאיריס: ״אבל אם את לא אומרת את מה שאת מרגישה וחושבת, אז איפה את בתוך ׳מערכות היחסים׳ הללו?״

יותר מכול, אני זוכרת שנדהמתי כמה אנשים מתאמצים להשתיק ילדות. כאילו שבלתי אפשרי להקשיב לבנות ולהמשיך לחיות כמו קודם

יותר מכול, אני זוכרת שנדהמתי כמה אנשים מתאמצים להשתיק ילדות. כאילו שבלתי אפשרי להקשיב לבנות ולהמשיך לחיות כמו קודם. כאילו שהבנות יוכלו באופן כלשהו לחשוף את השקר. נדהמתי מן התמריצים שהוענקו לנערות כדי לא לומר את מה שהיו אומרות אחרת, ומן הכוח שנועד להבטיח כי מרגע שבת תתבגר, קולה – קול שנשמע ברצון בקרב ילדות צעירות, קול שאמנים שמעו ותיעדו לאורך הזמנים והתרבויות – יושתק או, אם ידובר, יישמעו כ״קול רם מדי״ או יותר מדי או לא נכון משום מה, ולא יאזינו לו או יתייחסו אליו ברצינות.

כל כך ברור שיש לה הרבה מה לומר. האם יתנו לה? עד כמה? עד מתי? תצלום: רוד וודינגטון

ההקשבה לנערות הובילה אותי לחשוב שוב על משמעות הדיבור שלנו על מערכות יחסים. הרופא הכללי של ארה״ב מדבר על כך שהבדידות נפוצה מאוד ועל כך שקשרים הם חיוניים להישרדות ושגשוג. עם זאת, השתקת הנערות מתריעה בפנינו על בעיה עמוקה יותר. מהנערות למדתי על משבר הקשרים, נקודת מפנה שבה מערכות היחסים עומדות בסכנה. בה, אם את אומרת את מה שאת מרגישה וחושבת, איש לא ירצה להיות איתך, ואם אינך אומרת את מה שאת מרגישה וחושבת, איש לא יהיה איתך. בכל מקרה תהיי לבד לגמרי. ולא מדובר רק בנערות, אם כי ההקשבה לנערות היא שהתגלתה כמאירת עיניים ומהפכנית במובן של מתן שם לבעיה – משבר הקשרים – שהתבררה גם כנפוצה וגם כבהולה.

היא מדברת על 'דאגה והגנה' ומבנות אחרות אני שומעת על לא לפגוע ברגשותיהם של אחרים או שמירה על השלום או הימנעות מלעורר צרות או הימנעות מלעורר הדרה והחרפה – הסיבות שהבנות מונות כתירוץ להשתקת קולות כנים

באביב שעבר חזרתי לראיין נערות, ומצאתי את עצמי אומרת שוב את מה שאמרתי לאיריס בשנות השמונים. כאשר ליזה בת ה-16 אומרת לי שהיא ״עוצרת את עצמה״ כדי לא לסכן ״קשרים עמוקים יותר״, אני אומרת: ״שאשאל את השאלה המתבקשת? ״ והשאלה ברורה גם לה. היא מדברת על ״דאגה והגנה״ ומבנות אחרות אני שומעת על לא לפגוע ברגשותיהם של אחרים או שמירה על השלום או הימנעות מלעורר צרות או הימנעות מלעורר הדרה והחרפה – הסיבות שהבנות מונות כתירוץ להשתקת קולות כנים וכדי להגיע למסקנה, כפי שעושה ליזה, שהמלחמה על מערכת היחסים היא ״מלחמה שלא שווה להילחם אותה״.

״אנשים לא יעריכו אותך אם תאמרי את זה,״ אני שומעת אנשים אומרים לנערות, שוב ושוב, בדרך כזו או אחרת.  אני יודעת על מה הם מדברים. ג׳יין אייר היא בת עשר בתחילת הרומן של שרלוט ברונטה. כאשר הדודה שלה קוראת לה שקרנית, ג׳יין אומרת כי אילו הייתה שקרנית, היא הייתה אומרת שהיא אוהבת אותה, והיא לא. זה אינו קול שאנשים רוצים לשמוע.

כשאנשים אומרים לי שהם רוצים שלבנות יהיה קול משלהן, אני חושבת על אליז, תלמידת כיתה ה׳ בבית ספר ציבורי עירוני. בשיחה על השאלה אם יש מצבים שבהם טוב לשקר, אליז בת ה-11 אומרת: ״הבית שלי מרוצף בשקרים״. בטרגדיה של אוריפידס, איפיגניה אומרת לאביה אגממנון שהוא ״מטורף״ כשהוא חושב להקריב אותה כדי לזכות ברוחות שיישאו את הצבא היווני אל טרויה. היא קוראת תגר על התרבות שהוא מגן עליה, תרבות שמעריכה את כבודו של אדם יותר ממה שהיא מעריכה חיים. בסרט וג׳דה (משנת 2012) – שנכתב ובוים על ידי  הייפא אל-מנסור (אשר כאישה מערב הסעודית הוכרחה לביים את הסרט מתוך מכונית מסחרית), וג׳דה בת העשר רוצה אופניים. היא אינה חוששת מתרבות שבה לנשים אסור לנהוג ולילדות אסור לרכוב על אופניים. היא נרשמת לתחרות דקלומים מן הקוראן וזוכה בה, ובעזרת אמה היא מקבלת את זוג האופניים הירוקים שבהם היא חשקה. בסוף הסרט אנחנו רואים אותה רוכבת עליהם.

וג'דה רוצה אופניים, ולא פוחדת מסטיגמות או מנורמות של החברה - סרט סעודי שנעשה בידי במאית שהוכרחה לביים מתוך מכונית

ג׳וי, בת 13, מדברת על כך שהיא יוצאת מדעתה. היא מצביעה על בטנה ומסבירה כי ״הדעת קשורה ללב ולנשמה ולרגשות הפנימיים ולתחושות האמיתיות שלך״. היא מנגידה את דעתה למוח שלה, שאותו היא ממקמת בראש ומקשרת לחוכמתה, לאינטליגנציה ולהשכלה שלה. ג׳ודי מציינת כי, במהלך ההתבגרות, ישנה סכנה כי ילדים ישכחו את דעתם, בגלל ״כל הדברים שדוחפים לך למוח״. ומשום כך היא מאשימה את בתי הספר בכך שילדים מאבדים את הקשר עם מה שהיא מתארת כ״סוג עמוק יותר של ידיעה״.

ולכן אני שוב בבתי הספר. ובגלל זה מנהלי בתי ספר לבנות חוזרים ומשמיעים אזהרות, או ליתר דיוק מובילים את המהלך, מנצלים את ההזדמנות ורואים את הפוטנציאל לשינוי שמתחיל עם הבנות וקשור להשכלה שלהן.

אנשים מדברים על כך שהבנות ימצאו את קולן; אבל, למעשה, יש לבנות קול. היכולת שלהן לבטא את עצמן, הביטחון שלהן, הבהירות והאומץ שלהן עשויים להיות מפתיעים ומרגשים

זה מה שלמדתי מהאזנה לבנות, ומה שהפתיע אותי. אנשים מדברים על כך שהבנות ימצאו את קולן; אבל, למעשה, יש לבנות קול. היכולת שלהן לבטא את עצמן, הביטחון שלהן, הבהירות והאומץ שלהן עשויים להיות מפתיעים ומרגשים. כששאלתי את דיאנה, בת השמונה, על תקופה שבה היא לא הייתה בטוחה בנוגע להחלטה כלשהי, היא אומרת שהיא מרגישה רע, כי בכל ארוחת ערב כשהיא מנסה לדבר, אחיה ואחותה קוטעים אותה, ״גונבים״ את תשומת הלב של אמה. מה עשית? שואלת המראיינת. דיאנה אומרת שלילה אחד היא הביאה לשולחן הארוחה משרוקית, וכשדבריה נקטעו, היא שרקה במשרוקית. ״אימא, אחי ואחותה השתתקו בבת אחת ופנו אלי, ובשלב זה אמרתי בקול רגיל: ׳זה הרבה יותר נעים׳״.

כשהקשבתי לתלמידת כיתה א׳ באביב שעבר, שמעתי את אותה בהירות בתיאור ההתרחשויות שעולם מערכות היחסים שלה, ואת אותה תחושה של קבלת החלטות ועשייה עצמאית בתגובה למה שהיא יודעת. ״יש לי חברות נהדרות״, אומרת לי טליה, אבל יש לה גם ״חברעה״ (frenemy). החברעה ״זרקה לי חול בעיניים בגן הילדים״ ובכיתה א׳ ״היא גרמה לכל הכיתה להתנהג כמוה ואני לא ממש אוהבת את ההתנהגות שלה. היא כאילו, ׳אני הבעלים של הכיתה הזאת... כולם צריכים למלא את הכללים שלי׳״. כשנשאלה מה עשתה, אמרה טליה: ״אני רק... אנחנו צריכים להשתמש בכוח של ההתעלמות״.

הילדות הקטנות הללו מאירות את המודעות שחוקר המוח אנטוניו דמסיו (Damasio) מתאר בספרו The Feeling of What Happens (משנת 1999). בגופן וברגשותיהן, הן צוברות את החוויות מרגע לרגע, לומדות את המנגינה או התחושה של מה שקורה ואז היא מתנגנת בראשן ובמחשבותיהן. לכן הן מכנות את מה שניתן לחשוב עליו כעל פשעים ועבירות בתוך מערכות יחסים בשם ״לגנוב את תשומת הלב״ או ״להתנהג כאילו את הבעלים״ של כולם – והן בטוחות ביכולת או בכוח שלהן לעשות משהו בנידון. בספר Meeting at the Crossroads  (משנת 1992), לין מייקל בראון (Lyn Mikel Brown) ואנוכי מדווחות על ממצאים ממחקר שארך חמש שנים וכלל קרוב למאה ילדות בין הגילים שבע ל-18. אנחנו מכנות את הבנות הללו ״חושפות האמת״ (whistleblowers) בעולם מערכות היחסים. ואתם יודעים מה קורה למי שחושפים את האמת!

האזנה דרוכה ובירור מגלה כי הבנות ידעו לעתים קרובות את מה שהן טוענות שאינן יודעות. בנוגע לעצמן ולאחרים ולעולם שבו הן חיות

״אני לא יודעת... אני לא יודעת... אני לא יודעת״. כשבנות חוצות את הגבול מן הילדות אל ההתבגרות, המשפט הזה מתבל יותר ויותר את תמלילי הראיונות שלנו. האזנה דרוכה ובירור מגלה כי הבנות ידעו לעתים קרובות את מה שהן טוענות שאינן יודעות. בנוגע לעצמן ולאחרים ולעולם שבו הן חיות. זה היה יותר כאילו שהן איבדו את האמון בידע שלהן, או שהן למדו לטשטש את מה שהן יודעות על בסיס החוויות שלהן עצמן, מפחד להעליב או לענות תשובה לא נכונה. לא לומר את מה שאחרים רוצים לשמוע.

האם היא תוכל לומר מה שהיא חושבת? האם תרגיש שמותר לה וכדאי לא להביע את דעתה? תצלום: freestocks.org

בגיל 14, אנה היא תלמידה מצטיינת, והיא כותבת שני מאמרים על אגדת הגיבור: מאמר שנועד לקבל ציון מצטיין, ואחר שאותו היא רוצה לכתוב. אנה היא בת למשפחה ממעמד הפועלים, והיא זקוקה לציון הגבוה כדי לקבל מלגה שתאפשר לה ללמוד בקולג׳. אבל היא גם רוצה שהמורה שלה תדע מה היא חושבת באמת על אגדת הגיבור, כי בעיני אנה, שאביה מובטל ואלים, זוהי אגדה מסוכנת – כזו שמובילה גברים להסתיר את פגיעותם באלימות. לכן היא מגישה שני חיבורים: אחד שהמורה תאהב, ואחד שהיא יודע ש״יעצבן״ את המורה שלה. אנה נלחמת על מערכת היחסים ולזכותה יאמר שהמורה קוראת את שני החיבורים.

אנג׳לי, תלמידת יב׳, קוראת את שירו של אנדרו מארוול To His Coy Mistress (משנת 1681) באופן שמוגדר ״מוטעה״. המורה שנתן לה ציון כזה כותב: ״זה אינו חיבור ברמת קולג׳״. אבל אנג׳לי מאזינה לדובר בשיר, גבר החרד בנוגע למוסריות שלו, ושומעת את קולו מנקודת המבט של המאהבת שלו, הגברת שהוא נחוש להתגבר על עיקשותה. מאחר שהמשימה הייתה לנתח את נימת הדברים בשיר, אגנ׳לי שומעת את הקול העוצמתי ובעיניה השיר הוא ״מבעית״ ו״מפחיד״. מורה נוסף, מבית ספר אחר בעיר, שנדרש לתת ציון לחיבור שלה, מעיר: ״היא טועה כשהיא מתעלמת מן המשחקיות של מארוול. היא לא מבינה את ה-carpe diem״. הוא נותן לה ציון בלתי מספיק. אבל המורה של אנג׳י בבית הספר מכירה במקוריות ומבריקות שלה.

בביקורת על Meeting at the Crossroads עבור הניו יורק טיימס, קרולין היילברון, הפמיניסטית הנודעת והמרצה המוערכת לספרות אנגלית מאוניברסיטת קולומביה, מציינת במיוחד את האופן שבו אנג׳לי קוראת את שירו של מארוול, במילותיה של המורה של אנג׳לי ״הערכה חדשה של כוחו של השיר וקריאה חדשה בו״. עם זאת, אומרת היילברון, ״עדיין ישנם מוסדות אקדמיים שאינם מסוגלים להעריך סוג חדש כזה של פרשנות״. מכאן נובע כי כדי להתקבל ללימודים אקדמיים, אנג׳לי תיאלץ אולי למתן את המקוריות והמבריקות שלה.

כשאנחנו מלמדים אנשים לא להשתמש בקולם בחופשיות ואותנטיות, אנחנו משליכים צעיף של ספקות על כל מה שהם יודעים, והדבר חונק את הנכונות שלהם לדבר ולהתמודד עם קונפליקטים

הספר Meeting at the Crossroads זכה לשבחים מידי היילברון כ״מהפכני״. בשנת 1992, הוא נבחר כספר השנה של הניו יורק טיימס. בבוסטון גלוב נכתב עליו כי ״יש להשמיע אזעקה לאומית״ והוא כונה ״מאיר עיניים״. עותקי הספר אזלו כעת. המחקר הראה כי נערות מתנגדות לאובדן הקול שלהן, אבל התרבות עושה כל מאמץ לגרום שיאבדו את קולן. עם זאת, לנשים הלומדות בסמינר על התנגדות לאי צדק שאני אחת ממורותיו בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת ניו יורק, הספר מזכיר את החוויות שלהן בדרך שונה מן הקריאות האחרות. במאמר סיכום שבועי שלה, אחת התלמידות כותבת: ״אני זוכרת שבחלק אדיר מחיי, התגובה שלי לכל דבר הייתה ׳אני לא יודעת׳, ונהגתי (ואני עושה זאת עד היום) להקדים את המשפט הזה לכל דבר שאמרתי״. כשהיא חושבת על ההשלכות של כך על התנגדות לאי צדק, היא מתארת דימוי מדהים: ״כשאנחנו מלמדים אנשים לא להשתמש בקולם בחופשיות ואותנטיות, אנחנו משליכים צעיף של ספקות על כל מה שהם יודעים, והדבר חונק את הנכונות שלהם לדבר ולהתמודד עם קונפליקטים״. עבור אישה אחרת בכיתה, זו הייתה ״טראומת חוויית הלימודים בילדותי״.

הנה שיר ״על עצמי״ שנכתב על ידי האזנה לקול בגוך ראשון (נושא ופועל) של תלמידת כיתה ז׳ שראיינתי באביב שעבר:

מה עשיתי?
הייתי מבולבלת
אמרתי
לא ידעתי

מה אמרתי?
הייתי
לא עשיתי
אני מצטערת
לא ידעתי

אני רק
אני שכחתי

ניסיתי
ניסיתי
אני רואה
עשיתי
לא אכפת לי

התנצלתי
דיברתי
אני יכולה

לא באמת אכפת לי
אמרתי
אני לא

קול בגוף שני, ״את״, מדבר אז אל ה״אני״ ואומר לה:

את חייבת לקבל את הטוב ביחד עם הרע
את לא יכולה תמיד להילחם
את חייבת לבחור את המלחמות שבהן את רוצה להילחם

וכאן ה״אני״ מנסה ואז לא אכפת לו:

אני מנסה
אני מתכוונת
אני לא

באמת לא אכפת לי
לא ממש אכפת לי.

ההפרדה של העצמי ממערכות היחסים, שנתפשה פעם כמעבר מתלות לעצמאות וצוינה כסימן לבגרות, היא בעצם שיירים של טראומה, תגובת האני לחוויה עצומה שאינו יכול להתמודד איתה

בספרו משנת 1994, Descartes’ Error, דמסיו מספר על ממצאים של מחקרו בנוירו-ביולוגיה. הפיצול הקרטזיאני בין היגיון לרגש, שנחשב מזמן ל-sine qua non, תנאי בל יעבור לרציונאליות, מתברר במקום זאת כביטוי של פגיעת מוח או טראומה. הוא אינו פוגע ביכולת ההסקה הלוגית, היכולת שלנו לפתור חידות לוגיות, אבל פוגם ביכולתנו להסביר בעזרת אינדוקציה, ללמוד מניסיון וכך להתנהל בעולם החברתי האנושי. בספרה משנת 1992, Trauma and Recovery, הפסיכיאטרית ג׳ודית הרמן (Herman) מציגה אמירה דומה. ההפרדה של העצמי ממערכות היחסים, שנתפשה פעם כמעבר מתלות לעצמאות וצוינה כסימן לבגרות, היא בעצם שיירים של טראומה, תגובת האני לחוויה עצומה שאינו יכול להתמודד איתה.

בתרבות האמריקנית, הרגשות בקדמת הבמה ובחזית התודעה. תצלום: אלחנדרו סוסה בריסניו

אולם, ההקשבה לבנות היא שהסבה את תשומת ליבי לטבעם הממוגדר של הפיצולים הללו, ולמרכזיותם בטקסי מעבר שפוגעים ביכולת של ילדים לחיות במערכות יחסים עם עצמם ועם אחרים. על ידי הפרדת המחשבה (״הגברית״) מן הרגש (״הנשי״) והפרדת האני (״הגברי״) ממערכות היחסים (״הנשיות״), הקידוד המגדרי זה של היכולות האנושיות יוצר משבר של קשרים. מה שנראה רגיל (היות בעלי קול והחיים במערכת יחסים) הופך אז ליוצא דופן.

הנערות הן שחשפו את כל זה. מכיוון שמערכות יחסים תלויות בכך שלמשתתפים בהן יהיה קול, והתרבות הפטריארכלית תלויה בשתיקתן של נשים.

אני אומרת זאת ברגע שבו קולן של שתי נערות זוכה בפועל להשפעה גדולה במיוחד. אני חושבת על גרתה טונברג, בגיל 15, עם שלט שכתבה ביד, עומדת לבדה מול הפרלמנט השוודי. שביתת הלימודים היחדנית שלה הציתה את ההפגנה הגדולה ביותר עד אז בנושא האקלים, כשמיליונים בכל העולם יצאו כדי למחות על כך שהפוליטיקאים אינם מתייחסים ברצינות לאקלים. כשהיא ביקרה בקפיטול האמריקני וחברי קונגרס נהרו כדי לפגוש בה, גרתה אמרה להם, בעצם, אל תודו לי, תעשו משהו. כפי שהיא אמרה בפורום הכלכלי העולמי בדאבוס: ״אני רוצה שתרגישו את הפחד שאני מרגישה מדי יום. ואז אני רוצה שתפעלו״. למי שאמרו שהיא צריכה להיות בבית הספר, היא אמרה, ״מאחר שלכם המבוגרים לא אכפת בכלל מהעתיד שלי, גם לי לא אכפת״.

בתוך קהל האנשים שהיו עדים לרצח של ג׳ורג׳ פלויד על ידי השוטר דרק שובין, דרנלה פרייז'ר הייתה היחידה ששלפה את הטלפון שלה, הקליקה על המצלמה והקליטה את ההתרחשות כולה. ההקלטה שלה סיפקה את הראיות שהובילו להרשעתו של השוטר. אילו לא הייתה מקליטה את מה שראתה, היא אמרה, איש לא היה מאמין לה

אני חושבת גם על דרנלה פרייז׳ר בת ה-17. בתוך קהל האנשים שהיו עדים לרצח של ג׳ורג׳ פלויד על ידי השוטר דרק שובין, היא הייתה היחידה ששלפה את הטלפון שלה, הקליקה על המצלמה והקליטה את ההתרחשות כולה. ההקלטה שלה סיפקה את הראיות שהובילו להרשעתו של השוטר. אילו לא הייתה מקליטה את מה שראתה, היא אמרה, איש לא היה מאמין לה. ועם זאת, כפי שאמרה, ״הוא סבל, וזה לא היה צודק״. במובן מסוים, מה שקרה היה ברור, ועם זאת דרנלה הייתה היחידה שעשתה משהו בנידון.

דרנלה פרייז'ר משמיעה את קולה, נושאת אותו ברמה.

לספרי החדש קראתי In a Human Voice (משנת 2023), כי מה שבעבר לא היה ברור, הפך עתה לברור מאוד. ״הקול האחר״ (הקול של מוסר האכפתיות), אף שנשמע בתחילה כ״נשי״ ונקשר לנשים, הוא בעצם קול אנושי. הקול שממנו הוא נבדל הוא קול פטריארכלי, לבינריות והיררכיות מגדרית. ובמקום שבו הפטריארכיה שולטת ונכפית, הקול האנושי הוא קול ההתנגדות.

מנערות למדתי להקשיב ולחפש את הקול האנושי שהחל לפעול במסתור ולשמוע את ההבדל בין הקול הגלוי (שמקורו בתרבות) לקול הנסתר (הנובע מתוך ניסיון). מנערות למדי לשים לב למילים ״באמת״ ו״בעצם״ ולמשפט ״למען האמץ״ ולזהות איך אלה עשויים לסמל שינוי מן הקול הגולי לקול שאומר מה שאני חושבת ומרגישה, לקול הנסתר: הקול שאומר מה שאני באמת חושבת, איך שאני באמת מרגישה, או מה שהייתי אומרת אילו הייתי כנה לגמרי. נערו לימדו אותי שהקול הנסתר נגיש יותר מכפי ששיערתי, אבל גם שכדי לשמוע אותו, יתכן שאצטרך לפקפק בקול הגלוי. במחקר שהשתתפו בו זוגות, גיליתי כי זו האמת גם ביחס לגברים. היכולת שלי לשמוע קול אנושי עשויה להיות תלוי בפקפוק שלי בקול הגלוי שנשמע גברי יותר. מה שלמדתי מן ההאזנה לנערות התגלה כמרחיק לכת יותר מכפי שדמיינתי, כי כשהתחלתי, השתקת הנערות זכתה לזלול או כתיקון הכרחי או כפעולה חסרת משמעות.

אני מוצאת שלעתים קרובות מדי, בחלקים שונים של חיי, לא בטחתי באינטואיציות שלי, או שנמנעתי מלהגיע למסקנה שיש לי ראיות ולא ידעתי למה

בסופו של סמסטר הסתיו בשנה שעברה, תלמידה שלחה לי מייל. בשנות העשרים לחייה היא הייתה עורכת דין והיא חזרה ללימודים כדי להשלים תואר שני במשפטים ונרשמה לסמינר שלי העוסק בהקשבה. היא כתבה כדי להודות לי. ״זה היה מאיר עיניים לתרגל האזנה לעצמי, ולמה שאני כבר יודעת. אני מוצאת שלעתים קרובות מדי, בחלקים שונים של חיי, לא בטחתי באינטואיציות שלי, או שנמנעתי מלהגיע למסקנה שיש לי ראיות ולא ידעתי למה״. היא רצתה להודות לי בעיקר על כך שלא האמנתי לה, כשהציגה את עבודתה בפני הכיתה ואמרה כי היא אינה יודעת למה המילה ״דיסוציאטיבי״ שימשה את האדם שהיא ראיינה פעמיים. כשהקשבתי למצגת שלה, היה לי ברור שהיא יודעת בעצם מה מקומה של המילה ״דיסוציאטיבי״ בנוף הריאיון הזה. כפי שהיא ציינה, המשפט ״אני לא יודעת״ נמצא ״בכל מקום״. כשהיא אמרה שאינה יודעת, אני הבעתי פקפוק. בעצם, בטחתי בה כשהיא לא בטחה בעצמה. ״נתת לי ולכיתה שלנו רשות להאזין ולבטוח בעצמנו – זה משמעותי מאוד עבורי, יותר מכפי שידעתי״.

על פי המרכזים לפיקוח ומניעת מחלות, נערות בארה״ב סובלות כיום מרמות חסרות תקדים של דיכאון ונטייה אובדנית. על פי the Girls’ Index,סקר של יותר מעשרת אלפים נערות ברחבי ארה״ב, כשנשאלו אם הן לא אומרות מה שהן חושבות באמת וגם אינן מביעות אי הסכמה (כשהן אינן מסכימות) כי הן רוצות שאנשים יחבבו אותן, 46 אחוזים מן הנערות ענו בחיוב. הנתון מגיע ל-62 אחוזים בקרב נערות שממוצע הציונים שלהן 4 ויותר. לי נדמה שהדבר נובע מכך שכשיש להן יותר הזדמנויות, יש להן גם יותר מה להפסיד.

קל להן לדבר ולהתבטא? אולי, אבל המחיר הוא חשיפה ושיפוטיות פוצעת. תצלום: Malavoda

אנשים מייחסים את רמות המצוקה הנפשית של נערות בימינו להשפעות של הרשתות החברתיות – וזה נכון, זה מדגיש את מחיר הדיבור. כאשר שתי נערות, שראיינתי באביב שעבר, נשאלו אם ישנו דבר אחד שהיו משנות בעולם, הזכירו את השיפוטיות של בני אדם. הנכונות לשפוט פוגעת קשות בנערות ברגע שהן מגיעות לגיל ההתבגרות, לעתים קרובות נוכח מעט מאוד ראיות, והרשתות החברתיות רק מגבירות את ההשפעות של השיפוטים השליליים. אבל אני חושדת גם כי ככל שאפשרויות נוספות נפתחות בפני נערות ונשים, מופעל עליהן גם לחץ לא לומר את מה שהן חושבות ומרגישות באמת, כדי לא לסכן את הקשרים שלהן וכך לצמצם את הסיכוי שלהן להתקדם.

השתקת הנערות היא דרך להבטיח שנשים יוכלו להיכנס למבנים פטריארכליים בלי להצביע על המובן מאליו ובלי לגרום צרות

אלא שהשתקת העצמי היא מתכון לדיכאון, ואובדן הקשרים עלול להוביל לייאוש ולניכור. משבר הקשרים מאופיין בסימנים למצוקה נפשית. אבל, כשמתבוננים בו מנקודת המבט של החברה, השתקת הנערות היא דרך להבטיח שנשים יוכלו להיכנס למבנים פטריארכליים בלי להצביע על המובן מאליו ובלי לגרום צרות.

אני שוב בבתי הספר של הבנות, כי אני רואה בהם מעין מעבדות: ניסויים חינוכיים בשחרור הדמוקרטיה מן הפטריארכיה. המשמעות של זה היא שהמלחמה על מערכת היחסים היא קרב ששווה להילחם בו וחלק שאי אפשר להימנע ממנו בחינוכן של ילדות. כדי לחנך בנות, חיוני ראשית כל להצטרף להתנגדות הבריאה שלהם ולחזק את האומץ שלהן לא לעשות עסקה גרועה: עסקת השתיקה שנשים חותמות עם הפטריארכיה. ואז להיענות לאתגר: לגלות איך להיות נוכחות וחיות בקשר עמוק, עם עצמנו ועם אחרים, בעיקר מול קונפליקט ואי הסכמה.

קרול גיליגן (Gilligan) היא מרצה בבית הספר למשפטים, בבית הספר לתרבות, בפקולטה לחינוך, במחלקה להתפתחות אנושית וגם בבית הספר ללימודים מתקדמים בתחומי האמנות והמדע באוניברסיטת ניו יורק. בין ספריה: In a Different Voice (משנת 1982) ו- In a Human Voice (משנת 2023).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: ילדה צופה בברווז בבריכה בגבעת הקפיטול, ביום העצמאות האמריקני. תצלום: הירוקו מסואיקה, אימג'בק / גטי ישראל