מה שאורוול פחד ממנו

האי ג'וּרה הוא שמיכת טלאים של ביצות ושדות הפרושה על גבי סלעי קוורציט באיים ההברידיים הפנימיים של סקוטלנד. האי מוכה הגשם הזה שוכן במרחק של יותר מ־600 קילומטר מלונדון ויש בו יותר צבאים מבני אדם, אבל כל הסיבות לא לעבור לגור שם היו בדיוק הסיבות שבגללן ג'ורג' אורוול עבר לשם. הוראות ההגעה היו באורך כמה פסקאות וכללו מטוס, רכבות, מוניות, מעבורת, מעבורת נוספת ואז קילומטרים רבים ברגל בשביל כפרי מוזנח שקטעים רבים בו כמעט בלתי אפשרי לעבור. בקיצור, אפשר לומר שהאיש רצה לברוח. ממה?

ארבעה חודשים לפני הירושימה מתה אשתו איילין. זמן קצר אחרי נפילת הפצצה, ראה אור ספרו 'חוות החיות'

לאורוול הייתה תשוקה לברוח, ולעתים הוא דיבר כך בסנטימנטליות ("חושב כל הזמן על האי שלי בהברידים", כתב ביומן בזמן המלחמה) אך לעתים הוא גם דיבר כך בבוטות נהדרת. אחרי אסון הירושימה הוא כתב לחבר:

"המלחמה הטיפשית הזאת תימחק בעוד עשר או עשרים שנה והמדינה הזאת תימחק מהמפה, יקרה מה שיקרה. התקווה היחידה היא למצוא לך בית עם כמה בעלי חיים במקום שאף אחד לא ירצה להפציץ".

כדאי לזכור מה היה הלך הרוח של אורוול בתקופה שבה עבר לגור באופן רשמי בג'ורה, במאי 1946. ארבעה חודשים לפני הירושימה מתה אשתו איילין. זמן קצר אחרי נפילת הפצצה, ראה אור ספרו "חוות החיות".

נוף באי ג'ורה. תצלום: סנדי סטיבנסון

במילים אחרות, אורוול הפך כמעט בן רגע לאלמן, לאדם המבועת מהמציאות הצפויה לאחר המלחמה ולסופר מפורסם – השינוי השלישי הזה היה מבחינתו טרחה ותו לא. הוא התמלא באימה חדשה, שרק התווספה לפחד שהוא חש מאז 1943, כשנודע על ועידת טהראן. הפסגה ההיא הייתה בעיני אורוול סימן מבשר רעות: היא עוררה בו את המחשבה שרוזוולט, צ'רצ'יל וסטאלין מחלקים ביניהם את העולם שלאחר המלחמה, מה שייצור "טריופול" של מעצמות־על. אפשר לסלוח לו על שיצק כל טיפה של יגון, רחמים עצמיים, פרנויה (האגדה הספרותית אומרת שהוא חשב שלסטאלין יש דוקרן קרח ששמו חרוט עליו) ואגואיזם מריר לתוך צרותיו של וינסטון סמית, גיבור ספרו הבא [1984].

שהותו באי הסתיימה גם ביצירת המופת של אורוול וגם במותו, ולכן אין זה מפתיע שהביוגרפים שלו התעמקו בתקופה הזו

שהותו באי הסתיימה גם ביצירת המופת של אורוול וגם במותו, ולכן אין זה מפתיע שהביוגרפים שלו התעמקו בתקופה הזו. אבל לס וילסון (Wilson) מגדיל לעשות והופך את חייו של אורוול באי לנושא הראוי לספר שלם, Orwell’s Island: George, Jura and 1984(משנת 2024). הספר אינו עולה בקנה אחד עם הדימוי של אורוול כעיתונאי נועז. זהו דיוקן של אדם השומר בקנאות על התפישה העצמית שלו כאדם נבדל ואחר מטבעו, וכותב על זוועות של עולם המנסה להשמיד את היכולת האנושית לנבדלות.

וילסון אינו מבקר ספרות אלא עיתונאי פוליטי לשעבר החי באי איילה הסמוך, הידוע בוויסקי שלו. הוא מתאמץ להראות איך אורוול התגבר בג'ורה על אחת מהדעות הקדומות העצלניות ביותר שלו: מאדם שניצל כל הזדמנות ללעוג לסקוטים על "הפאות והחצאיות, הקליימורים, הספוראנים וחמתות החלילים" (מי היה טוב יותר ברשימות לגלגניות מאורוול?) הפך הסופר לאדם שמתלונן על המחסור היחסי בתוכניות רדיו בשפה הגאלית.

הוא הפסיק לראות בסקוטים אוסף של סממנים חיצוניים, והבין שמדובר בעם שעומד איתן נגד כוחות של האחדה זהותית, החל מהממלכה הבריטית ועד למודרניות עצמה. הרי בג'ורה החקלאים והדייגים עדיין גרו בכפרים. ומה באשר לטענה שג'ורה הייתה בשבילו סוג של התאבדות פסטורלית – אורוול סבל ממחלה כרונית, ו"בּארְנהיל", הבית שלו, שכן במרחק של ארבעים קילומטר מהרופא היחיד באי – וילסון מבטל טענה זו מכול וכול. למעשה, הוא טוען שג'ורה הייתה "אדיבה יותר לריאותיו המושחתות של אורוול מלונדון ספוגת הערפיח", שתושביה שרפו שיירי עצים כדי להתחמם.

בבארנהיל הקים אורוול מעין חברה מיניאטורית והקדיש את שישים וארבעה הדונמים שלו לאידיאל הקיום האוטרקי

בבארנהיל הקים אורוול מעין חברה מיניאטורית והקדיש את שישים וארבעה הדונמים שלו לאידיאל הקיום האוטרקי. זמן קצר לאחר שעבר לגור שם, הצטרפו אליו אחותו, בנו המאומץ בן השנתיים, ואומנת. בימים שאחרי המלחמה סבלה רוב אירופה מתנאי חיים קשים, אבל בבארנהיל נהנו משפע פרטי, ולפי וילסון התקיימו מתפריט של "דגים, לובסטרים, ארנבים, בשר אייל וחלב וביצים טריים", והתחממו הודות לכָּבוּל שאורוול עצמו ליקט. הוא התכוון לגור שם עד סוף ימיו, לגדל את בנו ולהתענג על קיום כאדם שאינו בורג במכונה שאינה קפיטליסטית.

ג'ורג' אורוול משדר ב-בי.בי.סי. תצלום: דייגו סיידברנז.

הוא חי בלי חשמל או טלפון; ירה בארנבים "בשביל הסיר", כמו שווילסון אומר; גידל אווזים לשחיטה בשביל הנוצות; ודג באגמים סביבו בסירה קטנה. הוא תפר לעצמו נרתיק טבק מעורות בעלי חיים, גילף כפית מעצם של אייל והגיש לאורחיו המזועזעים קינוח אצות. עם הזמן, ההתבודדות בג'ורה והעבודה על "1984" הפכו לשני ביטויים של אותה תחושה: שהעולם עומד להיסחף לעד על ידי כוחות הגודל. כפי שמציין ד.ג'. טיילור (Taylor), הביוגרף האחרון של אורוול, בספרו Orwell: The New Life (משנת 2023), הרומנים של אורוול לפני "חוות החיות" נכתבו בתבנית קבועה של אדם צעיר ורגיש שיוצא למאבק חסר סיכוי בחברה קרת לב. איילין היא זו שעזרה לו – אולי כשהציעה לספר את "חוות החיות" כמשל, ואולי כשהחדירה קלילות לכתיבתו, תלוי את מי שואלים – למצוא טון חדש, מרתק ואף שובב (בדרכו).

'1984' הוא הרומן האורווליאני ביותר: האדם הצעיר נושא בנפשו את שבריר האוטונומיה האנושית האחרון (כך טוען, בכל אופן, המענה שלו, או’בריאן), בחברה מושחתת לחלוטין שמעוניינת לשלוט באופן שלם בהווייתו

אין ספק שיש קשר בין האובדן של איילין לשובו של אורוול רווי הרחמים העצמיים. ו-״1984״ הוא אכן הרומן האורווליאני ביותר שלו, בשני המובנים – אלא שברומן זה גם הגיבור וגם המצב מופיעים בצורתם הקיצונית האבסולוטית: האדם הצעיר נושא בנפשו את שבריר האוטונומיה האנושית האחרון (כך טוען, בכל אופן, המענה שלו, או’בריאן), בחברה מושחתת לחלוטין שמעוניינת לשלוט באופן שלם בהווייתו.

האבסולוטיזם הזה לא הניב עוד רומן נאו־אדוארדי מיושן  בסגנון "שאו את נס האספידיסטרה", אלא תצוגת תכלית פראית, כואבת, של עונג דיסטופי. אולי זה יישמע לכם מוזר בהתחשב בייסורים הבלתי נלאים שהרומן מציג, אבל ״1984״ הפך מהר מאוד לרב מכר, בין היתר כי קוראיו הראשונים, בייחוד באמריקה, מצאו בו נחמה – כמו תחושת השחרור שאנו חשים באולם קולנוע חשוך, כשאנו נזכרים שהאיש עם המסור אינו רודף אחרינו. הקוראים יכלו להרים את מבטם מהדף, להיווכח שכוחות שיטור כל־יכולים אינם נמצאים סביבם, שאיש אינו לוקח אותם לחקירות שסופן ידוע מראש, ולומר: אנחנו איננו הם.

ב־2024 כבר קשה למצוא שאננות כזו. וכבר לא קל לתפוש את אורוול כמופת לשפיות, על אף הפרוזה הצלולה ועל אף ראיית הנולד במסותיו. כשקוראים מחדש את "1984" לאור התקופה שבילה אורוול בג'ורה, מתעורר הרושם שאורוול היה אדם מוזר יותר ממה שידענו, ושספרו האחרון הוא ספר מוזר הרבה יותר ממה שחשבנו.

"1984", מטבע הדברים, אינו רומן טוב במובן המקובל של המילה. רומנים עוסקים בסתירה שבין שאיפותיו הפנימיות של האדם למציאות החברתית שמסכלת את השאיפות האלה. "1984" מתאר את התמוטטות הפרדיגמה הזאת – קריסה של הפנימי והחיצוני בכל מופעיהם האפשריים. ואפשר להבין גם מדוע גיבור הספר מתואר בדלות: אין בספר נוף חברתי שייתן לעצמי של וינסטון עומק וממדים.

מה שמתקבל הוא ספר השואף להיות רומן חניכה, אלא שהיבט החניכה שבו מתפרץ אל פני השטח ברגעים מנותקים. אלה הם שברי הכמיהות, הזיכרונות והחישות של וינסטון, שהמשטר טרם הצליח לרצוח, משום מה. מפעל הסדיזם הפבלובי של מדינת אוקיאניה מוקדש כל כולו למחיקת שרידי הפנימיות האלה.

דיסוננס קוגניטיבי: "לפעמים [שתיים ועוד שתיים] הם שלוש. לפעמים הם חמש. לפעמים הם כולם ביחד", מתוך "1984", ג'ורג' אורוול. תצלום: רוברט קוז-בייקר

וינסטון זוכה לנהל חיקוי חיוור של חיים הודות למרחבים פרטיים ספורים – כנסייה נטושה, קרחת יער וחדר מעל חנות גרוטאות שמתגלה בסופו של דבר כחלל שהמשטר יצר. הרומן נע ללא הרף לעבר המרחב הפרטי הסופי, קו ההגנה האחרון של וינסטון, שהוא קו ההגנה האחרון בכל חברה טוטליטרית: התא הסמוי שבמוחו.

בהיעדר כל פתרון אחר, תמיד ישנה הקופסה השחורה, הבלתי נגישה, המכונה הנפש האנושית. מהלך ההגנה האחרון של וינסטון – להתחבא בתוך מוחו – היה מהלך ההגנה הראשון של אורוול, ולא במקרה

בהיעדר כל פתרון אחר, תמיד ישנה הקופסה השחורה, הבלתי נגישה, המכונה הנפש האנושית. מהלך ההגנה האחרון של וינסטון – להתחבא בתוך מוחו – היה מהלך ההגנה הראשון של אורוול, ולא במקרה. בזמן שהוא נאבק להשלים את כתיבת הרומן בג'ורה, אורוול חזר ככל הנראה לחיבור התוכחה הארוך “Such, Such Were the Joys”, העוסק בשנותיו האומללות בפנימיית סנט סיפריאן. הוא נשלח לשם בגיל שמונה, כשהיה נער מרושל ועדין עם הרבה שכל בגן עדן של סנובים עשירים. מה גם שהוא הרטיב במיטה, ואורוול כותב שהוא נענש על כך באכזריות. לא פלא שהוא מצא את הכבוד העצמי בנבדלות, בריחוק. הביוגרפיה של טיילור מנתחת באופן נהדר את הקשר בין זיכרונות ילדותו של אורוול לרומן "1984".

בחיבורו, אורוול מציג את בית הספר שלו כסביבה שפלשה לכל נקיק וגומחה בחייהם של התלמידים. כתגובת נגד, הוא נטע את עצמו "במרכז לבו", כפי שהוא כותב, "בעצמי הפנימי הבלתי ניתן להשחתה" שמנסה להחזיק מעמד נגד מנהלת אוטוקרטית. כשוטר בבורמה, כעובד מטבח בפריז, כאתנוגרף חובב בצפון אנגליה, הוא תמיד היה אדם שמארח חברה לעצמו גם כשהיה בחברת בני אדם, ולכן אנשים תמיד חשו שהם אינם מצליחים לתהות על קנקנו.

גאונותו של הסופר הייתה לקחת את החרדות הקטנוניות של אריק בלייר, השם שעמו נולד, ולהמיר אותם לבהירות המוסרית של ג'ורג' אורוול. הוא פחד שנבדלותו היקרה נמצאת בסכנה, ושהוא בסכנה עמה, ולכן הוא לקח את הפחד שלו על עצמו והקרין אותו על משהו שהוא הגדיר "פרט אוטונומי" – אדם שעומד "להימחק מן הקיום", כפי שכתב במסתו משנת 1940, Inside the Whale. הוא הוסיף וכתב:

"ספרות הליברליזם עומדת לבוא אל סופה, וספרות הטוטליטריות טרם הופיעה, ועוד קשה לנו לראות אותה בעיני רוחנו. ובאשר לסופר, הוא יושב על קרחון נמס. הוא אינו אלא אנכרוניזם, שריד מעידן בורגני, והוא ייכחד לבטח כמו ההיפופוטם".

גורל הפרט האוטונומי, "הסופר", ספרות הליברליזם – את כל זה הוא נשא עמו לג'ורה ושפך על ראשו של וינסטון סמית המסכן.

אורוול נהג לשבת על מיטת הברזל שלו בחלוק בית בלוי ולהקליד, שעות על גבי שעות, עם סיגריה מגולגלת ביד. במאי 1947 הוא הרגיש שיש לו שליש טיוטה, ובנובמבר הוא השלים אותה. בדצמבר הוא אושפז בבית חולים ליד גלזגו ואובחן כחולה בשחפת "כרונית" – לא בדיוק גזר דין מוות, אבל בעל הבית שלו בג'ורה חשד שאורוול אינו מבין שהוא עומד למות.

אורוול החולה חזר לג'ורה ולא היה מוכן לעזוב את האי. הוא התעקש להקליד את '1984' בעצמו, והמאמץ כמעט כילה את כוחותיו

ביולי, אחרי טיפולים מפרכים ואשפוז בסנטוריום לחולי שחפת, הוא חזר לג'ורה. אמנם הוא היה במצב טוב יותר, אבל הוא גם לא החלים, והרופאים הורו לו לא להתאמץ. עם זאת, הטיוטה שלו הייתה אוסף של דפים עמוסים בתיקונים ושרבוטים, וכדי להפיק כתב יד נקי בשביל ההוצאה לאור, היה עליו להעסיק קלדן ולפקח עליו מקרוב. אלא שאף מועמד לא היה מוכן לעשות את המסע לג'ורה, ואורוול לא היה מוכן לעזוב את האי. הוא הקליד את "1984" בעצמו, והמאמץ כמעט כילה את כוחותיו.

שלוש מדינות-העל לפי הרומן "1984": Oceania בשחור, Eurasia באדום ו-Eastasia בצהוב. השטחים באפור הם שטחים במחלוקת. תצלום: ניקולאי נזרוב, ויקיפדיה

"הוא היה צריך להיות במיטה", אומר וילסון, אבל במקום זאת "הרים את עצמו" אל הספה והקליד חמשת אלפים מילים ביום. בין כל זוועותיו, ששיאן בחדר 101 במיניסטריון האהבה, מעשה העינויים הגדול ביותר של הרומן הוא מבט אחד במראה. וינסטון בטוח – זאת אחת מנחמותיו האחרונות, לפני שהוא נשבר סופית – שקיים ביקום עיקרון יסודי כלשהו, שימנע ממערכת המבוססת אך ורק על אכזריות והנצחה עצמית לנצח לעד. או’בריאן מבטיח לווינסטון בשלווה שהוא טועה, שהוא "האדם האחרון", וכדי להוכיח זאת, ואת אי־קיומה המובן מאליו של "רוח האדם", הוא מכריח את וינסטון להביט בעצמו:

"יצור כפוף, אפור, דמוי שלד, התקדם לקראתו. עצם מראהו של היצור היה מבהיל, ולא רק העובדה שהוא ידע שזה הוא. הוא התקרב אל המראה. פניו של היצור נראו בולטים, בגלל יציבתו הכפופה. פני אסיר נואש, מצח גבשושי הנמשך לאחור אל קרקפת קירחת, אף מעוקל ועצמות לחיים חבוטות למראה, שמעליהן העיניים חודרות וחשדניות. הלחיים היו חרושות, הפה נראה מתוח. הפנים בהחלט היו פניו, אבל נראה לו שהם השתנו יותר מכפי שהוא השתנה פנימית. על הפנים האלה יירשמו רגשות שונים מאלה שהוא מרגיש". (בתרגומו של ארז וולק).

המחיצה האחרונה בין הפנימי לחיצוני מתפוררת. אפשר לקרוא את "1984" כאוטוביוגרפיה הפוכה של אורוול, שבה, במקום לבנות חיים, החיים מתפרקים עד ליחידה היסודית שלהם. הגוף דועך, והקול מאבד את כושר ההבעה שלו. יתרה מזו, בקרוב גם הפנים לא יביעו עוד דבר, ואחרון המעגלים העצביים ההסתגלותיים שלו יהפכו להיות רכושה של אוקיאניה.

"1984" הוא הפרידה של אורוול מעצמו, דיוקן משכנע להדהים של מחיקת הפרט האוטונומי. הוא סיים להקליד את הרומן בתחילת דצמבר 1948. הרשומה האחרונה שכתב ביומן שלו בג'ורה – מערב חג המולד – מציינת את משקלו של אווז החג "לפני השחיטה והתלישה". ואז הוא מסכם ואומר: "השלג מכסה הכול סביבנו. כמה צבעונים מבצבצים. כמה אריסימונים עדיין מנסים ללבלב". בינואר הוא חזר לסנטוריום. ב־1950 הוא מת. הוא היה בן 46.

"1984" ראה אור לפני 75 שנה. למרבה ההפתעה, הצלחתו המסחרית, וגם בקרב המבקרים, הייתה מיד גדולה משל "חוות החיות". בזה אחר זה, הסופרים בני תקופתו של אורוול – ו.ס. פריצ'ט, רבקה ווסט, ברטרנד ראסל – הכירו בניצחונו. יוצא דופן היה אוולין וו (Waugh), שכתב לאורוול ואמר שהספר עקר ממוסריות. "אתה (או וינסטון, בכל אופן), מכחיש את קיומה של הנפש ומציב מול החומר רק את התבונה והרצון". ולכן ייסוריו של הגיבור לא הצליחו "לסמר את שיערותיו" של וו. בעצם הוא שאל, מה עומד כאן על הפרק?

אין שום ראיה ביצירתו של אורוול לקיומו של דבר מה מהותי, וקל וחומר נצחי, שהופך אותנו לאנושיים. לכן וינסטון, נציגינו העלוב, יכול לעבור אתחול מוחלט

זה מה שנקרא להחמיץ את העיקר. אין שום ראיה ביצירתו של אורוול לקיומו של דבר מה מהותי, וקל וחומר נצחי, שהופך אותנו לאנושיים. לכן וינסטון, נציגינו העלוב, יכול לעבור אתחול מוחלט. כפי שהספר מרמז, אנחנו יצורים תלויי הקשר בכל רמ"ח איברינו. אפילו זיכרון של זיכרון של חירות, אוטונומיה, עצמיות, תודעה ויכולת פעולה – של מי שאנחנו, במילים אחרות – יכול להיעלם כליל, כך שבסופו של דבר לא נרגיש שום אובדן. זו האימה שבהיות "האדם האחרון": אתה התחנה האחרונה, האדם היחיד הנושא עמו את מה שיהפוך בקרוב להיות שפה מתה.

או שפה יקרת ערך המייצגת קיום שראוי להגן עליו, אם אתה ג'ורג' אורוול. הראיות מתקופת שהותו בג'ורה ומ־"1984" מלמדות כי בתוך העצמי הפראי שלו, שסירב לצעוד בנתיב אחד עם העולם, השתמר הרגל שהוא היה חייב להוכיח שהוא אינו מסוגל להיפטר ממנו. שהוא יכול להיות האדם המנותק אך היציב שאוהב להיות אבא; שמבצע את המטלות "השפויות" בעיניו, כמו לבנות לול; שממשיך לעסוק בפעולות הכפייתיות העגומות שלו (לעשן טבק ולכתוב ספרים). לנפש, המארג הנצחי של אלוהים, אין מקום במשוואה הזו.

"אם לחירות יש איזו משמעות בכלל, הרי שזאת הזכות לומר לאנשים את מה שהם אינם רוצים לשמוע", ג'ורג' אורוול. תצלום פסלו של אורוול: MarioRM

אורוול ניחן בתעוזה, באומץ גופני ובבהירות מבע, אבל הדחף האנטי־פשיסטי החזק ביותר שלו נבע ממקום אחר: מהאימה שעוררה בו המחשבה לא להיות שוב לבד לעולם

אוולין וו לא היה הקורא המבולבל היחיד של הספר. אחרי הסגר על ברלין והקמת נאט"ו, שאחריהן בא הניסוי הגרעיני הראשון של הסובייטים, היו הקוראים – ובייחוד האמריקנים – להוטים לסיפור אנטי־סטאלינסטי שיוכלו לקרוא לפני השינה. אם אפשר ללמוד דבר מה מתקופת שהותו בג'ורה, הרי זה שאורוול מפציר בנו ב־"1984" להישמר מפני כוח ריכוזי ולשים לב לשפה הציבורית שמשתמשים בה, אבל מעל לכול, לשמור על בידודנו מפני פולשים, בין אם מהסוג הסטאלינסטי או מכל סוג אחר.

בנוסף לחרדות השכלתניות שהספר מבטא בנוגע לעלייתו של מעמד העל הניהולי, הוא רווי גם בחרדות אינסטינקטיביות יותר בנוגע לשבריריותה של הבדידות – לכך שהיא אינה זכות מופשטת וגם אינה יכולה להיות טובין מוחשי. הפרדוקס הוא שניסיונותיו של וינסטון להיאחז באושר שבנבדלוּת הם שמעניקים לספר את רגעי היופי והאנושיות הבלתי צפויים שלו ("אוויר הקיץ הענוג ליטף את לחיו. ממקום רחוק אי־שם נישאו צעקות רפות של ילדים; בחדר עצמו לא נשמע כל צליל, פרט לשעון המתקתק כחרק״). אורוול ניחן בתעוזה, באומץ גופני ובבהירות מבע, אבל הדחף האנטי־פשיסטי החזק ביותר שלו נבע ממקום אחר: מהאימה שעוררה בו המחשבה לא להיות שוב לבד לעולם.

סטיבן מטקאף (Metcalf) הוא המנחה של הפודקאסט Culture Gabfest מבית סלייט.

Copyright 2024 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרן

תמונה ראשית: מתוך "מיצב" (1993), ז'ורז'ה מרטינש, מוזיאון גולבנקיאן, ליסבון. תצלום: פדרו ריביירו סימואש