מתיקות לא מקרית

״כשאני מאייש את דוכן המידע״, אמר לי לא מזמן חברי פול, שהוא מגדל דבורים, ״ישנה שאלה ששואלים אותי שוב ושוב: ׳הדבורים בצרות, נכון?׳ אני אומרת להם: ׳לגבי דבורי הדבש בבריטניה, זה לא ממש נכון; בארצות הברית דבורי הדבש אכן בצרות; וכך גם מינים של דבורי בר בעולם״. ואז אני משתדל לדחוס כמה שיותר פרטים על משבר המגוון הביולוגי לפני שהעיניים שלהם יזדגגו והם ינדדו לעבר מוכר הגלידה״.

פול מלקה את עצמו לשווא – אני מסוגלת להאזין לו מדבר במשך שעות. הוא אחד מאלה שהידע שלהם הלך והזדהר עם שנים של התבוננות בדבורים בגינתו, בשדות, ובשיחים, בשיחות אגביות עם מגדלי דבורים אחרים, ומעיון באינספור מאמרים ומחקרים ברשת. הוא הופך את המידע למעניין, ואני מתכוונת לכך שהוא מוסיף לו צבע, מעשיר אותו בחוויות, מוסיף סיפור, תוחב פנימה אנקדוטות ופרטים קטנים שהופכים נושאים מבלבלים כמו קריסת המגוון הביולוגי לבהולים במובן הטוב – בדרך מעודדת, שגורמת לאנשים להתעשת ולשים לב ולחולל שינויים.

אובדן הקהילות של דבורי הדבש בשני העשורים האחרונים, בארה״ב ובאירופה, אמנם מיקד את תשומת הלב למצוקת המין הזה, אבל לפחות בבריטניה ובאירופה אוכלוסיות הדבורים הן כעת כנראה יציבות יחסית

הוא צודק בנוגע לאוכלוסיות דבורי הדבש. Apis mellifera, דבורת הדבש המערבית, היא חלק מן המין Apis, הידוע בזכות ייצור הדונג והדבש, ומשום שהוא חי בקהילות שיתופיות, כחלק מקולוניה. אובדן הקהילות הללו בשני העשורים האחרונים, בארה״ב ובאירופה, אמנם מיקד את תשומת הלב למצוקת המין הזה, אבל לפחות בבריטניה ובאירופה אוכלוסיות הדבורים הן כעת כנראה יציבות יחסית.

נעים מאוד, נא להכיר: דבורת הדבש המערבית, על פרח לוונדר. תצלום: מרטין פלביזונר, ויקיפדיה

בארה״ב, לשם הובאו דבורי הדבש ביחד עם המתיישבים האירופים במאה ה-17, המצב מורכב יותר. מגדלי דבורים מדווחים על אובדן של כ-30 מן הדבורים בחורף (בחורף של 2018-19 מדובר היה ב-40 אחוז, השיעור הגבוה ביותר שנרשם ב-13 השנים מאז החלו לעקוב אחר הנתונים). לכן, אף שמספר הכוורות הכולל עלה מאז הירידה שנגמרה בשל ״תסמונת התמוטטות המושבה״, הדבר מתרחש בעיקר על ידי שימוש ביותר ויותר פרקטיקות פולשניות: מגדלי דבורים מפצים על האובדן על ידי החלפת מושבות או ״פיצול של מושבות קיימות, העברה של חלק מהביצים, הזחלים, הדבורים ומאגרי המזון ממושבה בריאה והנחתם בכוורת חדשה, עם מלכה שגודלה במיוחד למטרה זו. מאחר שהסיבות לשיעורי האובדן הגבוהים אינן מטופלות, מגדלי דבורים חייבים בעצם לעבוד קשה יותר מכפי שעבדו לפני עשרות שנים כדי ״להישאר במקום״.

דבורי דבש הן, כמובן, חלק קטן מהתמונה הכוללת – ולכאן מתייחסת ההערה של פול בנוגע למשבר המגוון הביולוגי. ישנם בעולם כ-20 אלף מיני דבורים, ומגוון רב של חרקים מאביקים אחרים, ובכלל זה צרעות, חיפושיות וזבובים רחפניים; ובשנים שחלפו מאז הדיווחים הראשונים על ירידה באוכלוסיית דבורי הדבש, התבררה אמת נוראה פי כמה. בשנת 2017, מחקר שנערך בגרמניה הצביע על ירידה של 75 אחוז במספר החרקים המעופפים בשלושת העשורים האחרונים, מה שהוליד כותרות עיתונים שהזהירו מפני ״חרקמָגדרון״ בשנת 2019, סקירה מקיפה של מחקרים הובילה למסקנה כי ישנה ירידה במספר הפרטים ביותר מ-40 אחוז ממיני החרקים, וכי שליש מהם נמצאים בעולם בסכנת הכחדה – נתונים מדהימים, שהגורמים העיקריים להם הם חקלאות מואצת, עיור ומשבר האקלים. אותם גורמים, כמובן, תורמים גם לפגיעוּתם של דבורי הדבש.

חרקים זו קבוצת בעלי החיים המגוונת ביותר על פני כדור הארץ. הם מאביקים את מרבית הצמחים הפורחים, מסייעים לפירוק חומרים אורגניים וממלאים תפקיד מהותי ברשתות מזון רבות

חרקים זו קבוצת בעלי החיים המגוונת ביותר על פני כדור הארץ – הם כוללים יותר ממיליון מינים שזכו לשמות ומייצגים למעלה ממחצית מכלל האורגניזמים החיים המוכרים. הם מאביקים את מרבית הצמחים הפורחים, מסייעים לפירוק חומרים אורגניים וממלאים תפקיד מהותי ברשתות מזון רבות; על פי הביולוג האמריקני א. או. וילסון, הם ״לב החיים בכדור הארץ״. לכן היעלמותם היא עניין חשוב. חשוב כמו היעלמות של כל יצור אחר (ממש כך), אבל חשוב גם משום שבאמצעות רשתות מורכבות הקשורות זו בזו, ושאותן איננו מבינים עדיין במלואן, חרקים ממלאים תפקיד מכריע במערכות אקולוגיות שמרבית הצמחים והיצורים בכדור הארץ שלנו תלויים בהן.

פרפר מאביק פרח. תצלום: אריק קריטס

מרבית מיני הדבורים חיים ביחידות. רבים בונים לעצמם קינים באדמה או על פניה, ולכן הם נסמכים על קיומם של בתי גידול בלתי מופרעים. חלקם, כמו דבורי הדבש, מקוששים מזון ממגוון של פרחים; אחרים מתמחים, כלומר הם תלויים לקיומם במיני צמחים מסוימים שאמורים להיות בסביבתם. קחו למשל את הדבורה המכונה sunflower leafcutting bee (״נוגסת עלי חמנית״) המלקטת פולן מחמניות ובונה קינים מן העלים שלהן, כשהיא משתמשת בלסת התחתונה שלה (מעין שיניים ענקיות הצמודות לקדמת הפה) כדי לחפור באדמה הנוקשה ולבנות תעלה ארוכה פי ארבעה מגופה. הדבורה הזו הייתה פעם נפוצה לאורך ערבות צפון אפריקה, אבל מאחר שיותר מ-90 אחוז מבתי הגידול הללו הוסבו כעת לשימוש חקלאי, היא נאלצה לעזוב את מרבית שטחי המחייה הטבעיים שלה. הדבורים מסוג בומבוס, יצורות בעלות כסות שיער צהובה עזה עם כתמי חלודה, בונות את הקינים שלהן במחילות נטושות של מינים אחרים, והסיפור שלהן דומה: לאחר שאוכלוסייתן הצטמצמה ב-87 אחוז מבתי הגידול המסורתיים שלהן, הן נחשבות כעת רשמית בצפון אמריקה כעומדות בסכנת הכחדה.

דבורת בומבוס עמוסת פולן. תצלום: מרטין פלביזונר, ויקיפדיה

אלפיים קוטלי חרקים שונים משמשים כעת בחקלאות ברחבי אירופה, ורבים מהם משפיעים על מינים רבים מעבר לאלה שהם נועדו לחסל

ירידה דומה נרשמה גם במספר מינים של דבורי בר באירופה, בעיקר בגלל אובדן של בתי גידול והתפשטות החקלאות החד-זנית כתוצאה מחקלאות אינטנסיבית. חשבו על כך שבבריטניה, שם שלושה מתוך 25 מינים מקומיים של דבורי בומבוס הוכחדו בעשורים האחרונים, למעלה מ-97 אחוז מן השטחים שבהם צמחו פרחי בר נעלמו במאה השנים האחרונות, וכך גם אלפי קילומטרים של שיחים; או שאלפיים קוטלי חרקים שונים משמשים כעת בחקלאות ברחבי אירופה, ורבים מהם משפיעים על מינים רבים מעבר לאלה שהם נועדו לחסל. כפי שדייב גולסון (Goulson), מרצה לביולוגיה באוניברסיטת סאסקס מציין: ״אנחנו כנראה הופכים שטחי אדמה נרחבים לעוינים עבור מרבית צורות החיים״.

כאן עלינו להבחין בין אוכלוסיות של דבורים המטופחות על ידי בני אדם לבין אוכלוסיות הבר. ישנו תמריץ כלכלי ברור לשמירה על מספר הכוורות, כי תעשיית הדבש וגידולים חקלאיים רבים תלויים בהן. דבורי בר גם הן מאביקות חשובות, אבל בגלל שהתפקיד שלהן מובן פחות, המצב שלהן מסוכן פי כמה.

מה שמחייב לשאול: באזורים שאליהם מועברות אוכלוסיות של דבורי דבש בעוד המערכות האקולוגיות מתדרדרות, האם יתכן שהן יהוו תחרות למיני הבר? קשה להשיב תשובה חד משמעית, בעיקר משום שאלה יצורים קטנים מאוד, הנעים על פני שטחים גדולים מאוד, דבר המקשה על איסוף הנתונים. אבל, מה שמדאיג – ומטריד מאוד אנשים כמוני, שמגדלים דבורים כתחביב, כאמצעי להרגיש מחוברים יותר ליצורים שמחוץ לביתי, ולהתנגד לנטייה להינתק, ובמקומה להפנות תשומת לב לעולם שאינו אנושי ולמקומי בתוכו – ישנם ממצאי מחקרים שעונים על השאלה הזו בחיוב.

באזורים הסובלים מהשפעת האובדן של בתי גידול, או במקום שבו הוצבו כוורות רבות במהלך תקופה קצרה, נראה כי דבורי דבש יכולות לעתים להשפיע לרעה על אוכלוסיות בר

במקומות שבהם ישנו שפע של בתי גידול פורחים העשירים במינים, דבורי דבש מתורבתות ומינים של דבורי בר מסוגלים להתקיים אלה לצד אלה בחופשיות. אבל באזורים הסובלים מהשפעת האובדן של בתי גידול, או במקום שבו הוצבו כוורות רבות במהלך תקופה קצרה, נראה כי דבורי דבש יכולות לעתים להשפיע לרעה על אוכלוסיות בר, ואפילו להעביר פתוגנים המועברים באמצעות פרקטיקות ההולכות ונעשות נפוצות ובאמצעות החלפה ושינוע של כוורות.

קשה להבין את מלוא היקף התמעטות המינים. לשם כך, דרושה פרספקטיבה שתאפשר התבוננות לאורך זמן ומרחב. כל דור חדש נוטה ליצור את קו הבסיס ה״נורמלי״ שלו, וכך מתעלם משינויים שהתרחשו לאורך תקופות זמן ארוכות יותר. במחצית הראשונה של המאה ה-20 ולפני ראשיתה של החקלאות המתועשת, בריטניה תמכה ביותר כוורות מכפי שיש בה כיום – והעובדה שאנחנו בכלל מדברים כאן על תחרות, מראה את היקף וחומרת אובדן בתי הגידול.

גידול דבורים לא נועד, מעולם, כדי ״להציל את הדבורים״, אבל בעבר הוא גם לא היה קשור לנזקים אקולוגיים – ועם זאת במקום שבו נמצאות כוורות רבות מאוד, במקום שבו מינים בסכנת הכחדה מאוימים, ובמקום שבו המזון ובתי הגידול נדירים, מגדלי דבורים רבים מודעים אתה מאוד לצורך לגלות רגישות ולהתחשב באקולוגיה וביכולת אספקת המזון הכוללות של האזור שלהם.

כשקיבלתי נחיל במתנה מקבוצה של חברים, האפשרות להיות אחראית לעשות אלפי חרקים מזמזמים לא מילאה אותי בתחושות נעימות

לפני שנים ספורות, במהלך מספר חודשים משונים ומשנים באורח מוזר, מצאתי את עצמי מעורבת מאוד בחייה של כוורת. זמן לא רב קודם לכן עברתי להתגורר באוקספורד, עיר שהיא ברובה עשירה בשדות מרעה ופארקים, גני קולג׳ים מוקפים חומה ומוגנים בעשר, תעלות וערוצי נהרות – לא שבתחילה שמתי לב לרוב אלה. קודם לכן לקחתי חלק במעין התלמדות מאוד לא רשמית אצל חבר מגדל דבורים בלונדון, ולכן ידעתי מעט על דבורי הדבש, אם כי כשקיבלתי נחיל במתנה מקבוצה של חברים, האפשרות להיות אחראית לעשות אלפי חרקים מזמזמים לא מילאה אותי בתחושות נעימות.

הומה, מסובך, מסוכן ולעולם לא פשוט: גידול דבורים בידי בני אדם (במקרה הזה, בבורקינה פאסו). תצלום: Ollivier Girard/CIFOR

לא מצאתי את מקומי באוקספורד. לא אהבתי את משרתי החדשה, לא אהבתי את הרעיון שאני מחויבת למשהו, לא רציתי להכות שורשים. וכמנהגם של בני אדם, המצטיינים כל כך בלומר לעצמם דבר אחד ולהרגיש דבר שני, גם כמהתי לכל זה. כמהתי להרגיש יציבה, בבית, קשורה למקום, נינוחה – בלי לדעת למה בדיוק אני מתכוונת. לכן, התעניינתי בגידול דבורים. התעניינתי במשמעות הדבר, בפרטים המעשיים, בזמן של חוסר ודאות ושינוי (חשבו על כך שבאנגלית, בעוד שהמילונים המודרניים מגדירים את המילה Keep  [שמופיעה בגידול דבורים – Beekeeping] כ״מאמץ לשמר״, המשמעות המקורית שלה הייתה קרובה יותר ל״החזקה באמצעות הידיים, כלומר בתשומת לב, לפקח, לשמור״).

בני אדם מגדלים דבורים כבר יותר מששת אלפים שנה. מעטים היצורים המופיעים בתכיפות כזו במיתוסים ובפולקלור, בטקסטים דתיים ובספרות, בפולחני ריפוי עתיקים ובטקסי כישוף – לדבורים יש משמעות גדולה בדמיון וכסמל

בני אדם מגדלים דבורים כבר יותר מששת אלפים שנה. מעטים היצורים המופיעים בתכיפות כזו במיתוסים ובפולקלור, בטקסטים דתיים ובספרות, בפולחני ריפוי עתיקים ובטקסי כישוף – לדבורים יש משמעות גדולה בדמיון וכסמל; ולכן, באותה שנה, תהיתי מה קרה? כיצד הגענו למצב שבו יצורים מורכבים ומדויקים הפכו לחלק ממערכת של חקלאות אינטנסיבית שאחראית להרס של אותן נופים עתירי פרחים שהם ומאביקים אחרים צריכים כדי לשגשג?

בני האדם ניסו לגדל דבורים, אבל כנראה לא עשו זאת, או שזה לא ממש הצליח: הניסיונות שלהם נראו לא מבוססים, אפילו מזיקים. ואנחנו בוודאי בוחנים זאת מזווית מוטעית, חשבתי, נאחזים בדברים הלא נכונים – אבל לא חשבתי על גידול דבורים, חשבתי על האופן שבו אנחנו נוהגים בכל המינים. יכול להיות שביחסים בין מגדלי הדבורים והדבורה, חשבתי, נמצא רמז למה שקורה בעולם הטבע בקנה מידה גדול יותר; וזה הספיק כדי שאצלול אל תוך הספרייה, במעקב אחר תולדות הכוורת, והאופן שבו מגדלי דבורים ראו בעצמם שמאנים, צופים, מדענים, מנהלים – ולעתים גם כיצורים, כמו הדבורים עצמן.

ברומי העתיקה, פליניוס הזקן תיאר כוורות שנבנו מחלקים קטנים של ״אבני מראה״ שקופות; במאה ה-17, הסופר האנגלי ג׳ון אוולין תיאר כוורות מתומנת מקושטת להפליא בעלת קומות רבות המעוטרות בשעוני שמש קטנים, פסלונים ושבשבות; כמאה שנים לאחר מכן הגיע ״כוורת העלים״ של פרנסואה הובר, קופסה של מסגרות עץ שנראו לי כמו ספר יותר ממקום המתאים לנחיל דבורים. קרתי את המכתבים והיומנים של מגדלי הדבורים הקדמונים הללו – עקבתי אחר מאמצים להבין את החיים הפנימיים של המושבה בעודם מנסים לחבר בין הנקודות, למלא את החתיכות החסרות, להגיע למסקנות שנראות לנו היום מוזרות להדהים. על פי אריסטו, מקור הדבש הוא בגן העדן; על פי פליניוס הדבש הוא ״הרוק של הכוכבים״, או ״הזיעה של השמים״ [או סוג של] לחות שמיוצרת כשהאוויר מטהר את עצמו״.

ציור קיר במערה בספרד: אדם מלקט דבש (8000-6000 לפנה"ס), Cuevas de la Araña. תצלום: אכילאה, ויקיפדיה

בינתיים הגיע הנחיל אל גני, והיצורים המסקרנים, הרגישים והמורכבים החלו ללמד אותי דבר מה חדש. כשישבתי ליד הכוורת והתבוננתי בדבורים נכנסות ויוצאות ממנה, למדתי על דרכי תקשורת שלא ידעתי על קיומן. בתוך הכוורת האפלה מוחלטת, ולכן דבורי הדבש משתמשות בחושים אחרים – טעם, מגע, חום ורטט הקול – כדי להעביר מסרים זו לזו (בהיעדר אוזניים וחוש שמיעה כמו שלנו, הן מאזינות באמצעות אנטנות ובאמצעות איבר חישה המצוי מתחת לפרק ברגליהן). מערכת התקשורת הזו היא מדויקת להדהים: אחרי שצפתה בריקוד אחד, הפועלת המלקטת מזון יכולה לעקוב אחר ההנחיות של הדבורה הרוקדת ישירות אל מקורות המזון, גם אם מדובר במרחק של מספר קילומטרים.

חוויתי תחושות של מגננה כלפי היצורים הזעירים שזה עתה הגיעו; הרגשתי הצפה בלתי צפויה של אכפתיות. החלון שנפתח לי אל החיים הפנימיים של יצורים אחרים הוא חוויה משונה, והדבורים ערערו אותי, הן שינו את הדרכים הרגילות שבהן ראיתי את העולם והתנהלתי בו

חוויתי תחושות של מגננה כלפי היצורים הזעירים שזה עתה הגיעו; הרגשתי הצפה בלתי צפויה של אכפתיות. החלון שנפתח לי אל החיים הפנימיים של יצורים אחרים הוא חוויה משונה, והדבורים ערערו אותי, הן שינו את הדרכים הרגילות שבהן ראיתי את העולם והתנהלתי בו. התחלתי לשים לב לסוגי חיים לא-אנושיים אחרים בעיר, ולכל שדות פרחי הבר וערוצי הנחלים שקודם לכן החמצתי. פגשתי את פול, שהכיר לי קבוצה של מגדלי דבורים המנסים לבצע את גידול הדבורים בצורה טובה יותר, אחרת, להסיר את הדגש מייצור הדבר ולהפנות אותו אל הדבורים ואל המערכת האקולוגית הרחבה יותר. חברים רבים בקבוצה זו מעורבים במהלכים נמרצים להפחתת השימוש בקוטלי חרקים;חלקם הקימו התארגנויות מקומיות לשתילת פרחים במקומות שבהם אלה נעדרו. אני מניחה שחשבתי שהכוורת בגינתה תשמש אותי כדי לברוח מעולם בני האדם, על כל גורמי הלחץ והמתח שבו. בפועל, הנחיל פתח אותי אל העולם, הוביל אותי להבנה חדשה של העולם ושל מקומי בתוכו. התחלתי לחשוב בצורה אחרת על הנוף, על מערכות יחסים, ועל השפה.

היו לי באותה שנה מפגשים משונים; פגישות בלתי צפויות. רשמתי את כולם והכתיבה שלי הפכה לספר – A Honeybee Heart Has Five Openings (שראה אור בשנת 2018). מאז שאנשים החלו קוראים אותו, קיבלתי מכתבים מאחרים שסיפוריהם דומים, שגם הם חוו בלבול, שינוי ואפילו שינוי מוחלט שהגיע בזכות המפגש עם הכוורת. וגם שמעתי מאנשים שחשו את הדברים האלה כשפגשו במינים אחרים – חיות בר שנמצאות על סף ביתם, בחצר האחורית שלהם, בהמשך הרחוב. אנשים שמעולם לא גידלו כוורת דבורים.

דבורה על צנצנת מזון לדבורים: פרויקט חינוכי המלמד תלמידי בית ספר כיצד לגדל דבורים. תצלום: Mary Hightower, המחלקה לחקלאות, אוניברסיטת אלבמה

בעונה הנוכחית, אני מגדלת דבורים שותפה – אני עוזרת לחבר שגר במרחק קילומטרים מספר עם דבורי הדבש שבגינה שלו, במקום לגדל כוורת משלי בדרבישייר, בשולי אזור הפסגות, שם אני מתגוררת כיום. זו חוויה שונה מזו שחוויתי באוקספורד, והיא מרוחקת יותר – אבל אני אוהבת את הרעיון שקבוצות או קהילות יכולות להתקבץ כך יחד; שניתן להכיר את דבורי הדבש לא רק כ״חיות משק״ ולכן ״שימושיות״, אבל בכל עוצמתן העתיקה ומלאת החיוּת, אפילו בתקופה מאומצת ומייאשת להפליא זו.

כיצד להרחיב את אותו דחף להגן ולטפל גם על מינים שאני אפילו לא מסוגלת לנקוב בשמותיהם – וכלפי נופים וסביבות ומערכות אקולוגיות?

והדבר מעלה בי שאלה או טרדה חדשה: כיצד אוכל להכיר את הדבורים החדשות, או את אלה שגיליתי זה עתה – בגני, את זני הבר שאני לא מגדלת, שאין לי אחריות מפורשת כלפיהם, שהסוגים ותתי הסוגים שלהם רבים כל כך שאני מתקשה לעתים להבחין ביניהם? כיצד להרחיב את אותו דחף להגן ולטפל גם על מינים שאני אפילו לא מסוגלת לנקוב בשמותיהם – וכלפי נופים וסביבות ומערכות אקולוגיות?

"מגדלי הדבורים" (1568), פיטר ברויגל האב. תצלום: ויקיפדיה

השמירה-ההשגחה (Keep, keeping, keeper) צריכה להתפרש על מרחבים גדולים בהרבה מחלל הכוורת, לא?

מאז אותה שנה באוקספורד, קראתי עשרות, ואולי מאות, מאמרים על משבר האקלים, היכחדות החרקים וקריסת המגוון הביולוגי. הייתי מערובת בפרויקטים לבנייה של ״מסדרונות מאביקים״ ברחבי בריטניה; תמכתי בפרויקטים להעלאת המודעות למצבן של קהילות הדבורים במקום שבו הידע הזה חסר. הובלתי סדנת כתיבה בכלא, עם גברים שלמדו לגדל דבורים מאחורי גדרות תיל; חתמתי על עצומות, כתבתי מכתבים לחבר הפרלמנט שלי. והרגשתי לעתים מלאת השראה ולעתים מתוסכלת, אופטימית וחסרת תקווה. אני מניחה שככה זה. לא קל להיות מחוברת, לא קל לא-להינתק. ועם זאת, לעתים נראה לי שזהו הציווי הבהול מכולם.

קיבלתי היום מייל מפול. הוא מתכונן לפגישת מגדלי דבורים בביתו, והוא אוסף את הנתונים המעודכנים מסקר אובדן הדבורים השנתי של הקבוצה. כמו תמיד, ההודעה שלו מלאה אנקדוטות וסיפורים, וגם חכמה והומור ולהט להתווכח וללמוד. זה מה שאני אוהבת בו. זה – את היכולת להיות נדיב ואכפתי, מעורב בצורה נחושה ומקיפה – שהוא ואחרים שפגשתי באותה שנה לימדו אותי. אני מגלה ש״גידול״ דבורים הולך אט אט ומתרחב לרמת הנוף כולו – ואנחנו חייבים לאמץ נקודות מבט כזו כדי שנוכל לטפל היטב בסיבות האמיתיות להיכחדות החרקים. השמירה-ההשגחה (Keep, keeping, keeper) צריכה להתפרש על מרחבים גדולים בהרבה מחלל הכוורת, לא?

הלן ג׳וקס (Jukes) היא מחברת הספר A Honeybee Heart Has Five Openings (משנת 2018). רשימותיה הופיעו בין השאר ב- , Junket BBC Wildlife וב- LITRO. היא מלמדת בתוכנית לכתיבה יוצרת של אוניברסיטת אוקספורד ועובדת בשיתוף עם הקרן הלונדונית Bee Friendly Trust.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: דבורת דבש עומדת לעזוב פרח לאחר שינקה ממנו דבש (ניירובי, קניה). תצלום: SOPA Images, אימג'בנק / גטי ישראל