נמאס לנו להתקדם

חרדת הינטשות וחרדת אי‑ההתקדמות

"העגלה עוברת, אין עצור. לא קפצת עליה היום, חלפו יומיים והִנה נשארת מאחור". ¹ ככה זה עם טרנדים. אין כמעט אדם שנפרד מן המכשירים שמקלים על חייו, לרבות הטלפון החכם והאפליקציות הרבות מספור, ובעתיד לא ניפרד מחידושים שעדיין לא שמענו את שמעם.

אבל מה באמת קורה למי שנשאר מאחור מתוך בחירה? מה קורה לאשת היי‑טק שמחליטה להיפרד מן הטלפון החכם שלה ולהיעשות עובדת אדמה? היא תככב במוספי העיתונים מפעם לפעם ותיחשב לאנקדוטה מהלכת. ניחא. היא ודאי הביאה זאת בחשבון. כדי שאנשים, כמו אותה אשת היי‑טק, יוכלו לעשות שינויים כה גדולים בחייהם, עליהם לגייס אידאולוגיה שלמה שתעמוד לימינם. הלחץ החברתי לנהוג על פי המקובל כה גדול, עד שתוכל לו רק אידאולוגיה מבוססת. גם אלה שאינם מעוניינים "לרכוש" את כל חבילת הפרישה האידאולוגית הזאת מן התחרות המתמדת הנקראת "חיינו", אינם יכולים שלא להתפעל מתכונות כמו אומץ, מקוריות ופשטות שניבטות מתמונת ויתור כזאת.

חרדת הפרישה ממרוץ העגלה המשתקשקת של מאיר אריאל, שייכת למשפחת חרדות ההינטשות. הקלישאה שמאפיינת אותה היא "רלוונטיות", הצורך הנואש לעיתים של רבים להיות "מעודכנים". מבחינה זו אין היא שונה מאחידות הלבוש המאפיינת מתבגרים ומן האימה האוחזת בכמה מהם כאשר הם חושבים על סגנון לבוש בלתי מקובל. אין הדברים נכונים רק למתבגרים כמובן, ואולם מסה זו מבקשת להאיר חרדה ממשפחה אחרת, קרובה‑רחוקה של משפחת ההינטשות: אי‑התקדמות אישית.

"מי שלא מתקדם נשאר במקום וחמור מזה: נסוג!" גורסת סיסמת התנועה המתמדת, שגורמת לאנשים, למוצרים ולשירותים להיקלע לסחרחרת חידושים מתמדת, אם לא בתוכן ובמהות אז באריזה. התנועה אינה מלחיצה אנשים כשם שמלחיצה אותם התביעה הסמויה מן העין "להתקדם". האומנם שואף כל אדם להנהיג, להוביל ולנצח? האומנם שואף כל אדם להיות מספר אחת? מובן שלא. אבל בעולמנו הנרקיסיסטי לא די לנו תמיד בהצטיינות שקטה ויעילה, מפני שקיים לחץ חברתי מתמיד, אדיר כוח, "להתקדם".

מורה ותיקה תשאף, על פי רוב, להיות רכזת שכבה או רכזת מקצוע, ולאחר שנים רבות בתפקיד זה היא תחוש שמיצתה את עצמה אלא אם כן תתקדם או תקודם לתפקיד מנהלת. רופא ותיק בבית חולים שלא ישאף להיות מנהל מחלקה עשוי לעורר תמיהות בקרב חבריו. איש היי‑טק טיפוסי יקודם במשך השנים לתפקיד ראש צוות או "מנהל פרויקט", אם כי נאה יותר בהתבוננות לאחור על סיפור חיינו לומר זאת בסגנון פעיל: "התקדמתי"! וכך מצופה שיקרה לעובדים סוציאליים, למהנדסים, לזבנים שיתקדמו, כל עוד הם שכירים, להיות מנהלי משמרת ואף לפועלי בניין, שהלא בשלב מסוים יהיו למפקחים או למנהלי עבודה. לצד אתוס ההתקדמות המתמדת, מתפתחת שפה וממנה מתפתחת השקפת עולם (או שמא להפך, קודם השקפת עולם ואז שפה) הגורסת שאין "לקפוא על השמרים" לעולם. חמש שנים באותו תפקיד? זהו. די בכך. מיצית. אסור להישאר באותו תפקיד, גם אם מדובר בתפקיד בכיר, יותר ממספר חד‑ספרתי של שנים.

מי שהיה ונשאר לכל ימי חייו מורה, פקידה, חברת צוות מן המניין, פועל בניין, זבנית בחנות נעליים, עובד סוציאלי או עורכת דין בפרקליטות המחוז - אינם מעוררים התפעלות. אנשים כאלה עשויים להיתפס היום ככישלון מקצועי. הם לא התקדמו. מה תכליתה של התקדמות זו? מעטים השואלים.

ציורי עבר וכמיהת "הטיפוס למעלה"

אני חושב על מורים מן הימים הרחוקים ההם של ימי ילדותי ונעוריי. האומנם קיננה גם בהם שאיפה סמויה להתקדם, לנוע, לעבור מתפקיד לתפקיד? סביר להניח שלא. אולי הם היו רוצים, יגידו צעירי ימינו, אבל המערכת לא תמכה בתנועה בימים ההם, ולכן נגזר עליהם להישאר בתפקידם זה עד צאתם לגמלאות? האם הם ראויים לרחמים?

להפך. אני חושב עלינו, אנשי המאה ה‑21, שנוצחנו על ידי מצוות התנועה המתמדת ושוב אין לנו מנוחה בלי שנתקדם - נתקדם לכאורה, כמובן - ודומני שרשאים אנו להתקנא בשלוות הדורות הקודמים וביציבות חייהם.

שכן התנועה ממילא היא נתון בעולם. הֵרַקְלֵיטוֹס היווני שקדם לסוקרטס טבע את הביטוי "פנטה‑ריי", הכול זורם. הכול משתנה. וגם אנחנו משתנים, ועוד איך, גם בלי שישתנה הסטטוס שלנו.

ציירו לעצמכם תמונה פסטורלית של בית ספר כפרי (לא תתקשו לעשות זאת אם ראיתם סרטים צרפתיים על מורים כפריים). שוו לנגד עיניכם את המורה יושב אחר הצוהריים בביתו החמים וקורא בספר או נפגש עם ידיד. זאת שגרת יומו אחרי העבודה. נניח מחוץ לתמונה את המעיינות המפכים ואת רננת הציפורים כדי שהיופי לא יסיח את דעתנו מן העיקר. והעיקר הוא שחיים פעילים, מרגשים, מלאי שינויים, מעמיקים ומגוונים אינם תלויים בשינויי תפקיד או בשינויי סטטוס או בהתקדמות פורמלית כזאת או אחרת. שכן, אם יאפשר המורה הכפרי לספר שקרא ולידיד שפגש להשפיע על עבודתו, שוב לא יהא עליו יומו הרגל ולא יהא כתמול שלשום אלא חדש ומחודש יהיה.

בימינו איש צעיר ואף איש שכבר אינו כה צעיר שיצהיר כי הוא שבע רצון מתפקידו וממעמדו, ייראה מוזר, חסר רוח חיים, חסר אנרגיה ואולי אפילו 'לוזר' של ממש. הרי כולם מתקדמים. למה להישאר במקום?

בימינו איש צעיר ואף איש שכבר אינו כה צעיר שיצהיר כי הוא שבע רצון מתפקידו וממעמדו, ייראה מוזר, חסר רוח חיים, חסר אנרגיה ואולי אפילו "לוזר" של ממש. הרי כולם מתקדמים. למה להישאר במקום? לשאלה על תכליתה של ההתקדמות, יימצאו תשובות רבות מן המוכן: משכורת גדולה יותר, אחריות רבה יותר, מוטת השפעה רחבה יותר, דימוי ציבורי גבוה יותר.

ישראלים הפוגשים לראשונה את התופעה האירופית השכיחה של מסעדות הפועלות רק שעה וחצי בצוהריים ושעתיים נוספות בערב, מתקשים להאמין למראה עיניהם. איך זה ייתכן, הם אומרים, שבעל מסעדה מוותר על הכנסה פוטנציאלית ענקית ומעדיף לסגור את מסעדתו אף שהוא יכול להכפיל ולשלש את מספר הסועדים שלו? העובדה שמדובר בנורמה תרבותית מושרשת היטב רק מגדילה את התימהון. תימהון על עצם קיומה של הנורמה ותימהון על שלא נמצא מי שינצל אותה לטובתו ויגרוף את "כל הקופה".

האם שמעו הנדהמים על הערך ששמו FRUGALITÉ? בעברית הוא תורגם "הסתפקות במועט", אך דומני שהמילה "הסתפקות" מספיקה לאפיין אותו. מבחינתו של מונטסקייה (Montesquieu) הערך הזה שווה ערך לחירות, לשוויון ולאחווה, והוא אף מאפשר את קיומם.

ערך ההסתפקות אינו מוערך דיו. הפנמתו תציג את השאפתנות המתמדת של בני דורנו אל הפסגה באור הנכון, כלומר היא תאפשר לנו למקם אותו כסטייה מעקרון "המידה הנכונה" היווני ומעקרון ההסתפקות במועט שקידם מונטסקייה וקידמו חז"ל באומרם "איזהו עשיר - השמח בחלקו".

אתוס ההתקדמות המתמיד נשען ביסודו של דבר על תפיסה שהעולם המקצועי (לפחות הוא) בנוי בצורת פירמידה או הר. אנחנו מצויים מרגע לידתנו בדרכנו אל הפסגה, ושאיפתנו היא או צריכה להיות להגיע אל אותה פסגה מיוחלת. ההבנה שהפסגה צרה מדי, אינה מחלחלת לעומקה של התודעה. לכאורה יש בה מקום לכולם. איינשטיין חי בזמנו של תומאס מאן. שניהם חיו בזמנו של צ'רצ'יל, ושלושתם חיו בשלום בעולם שיש בו לודוויג ויטגנשטיין. כאמור, "יש מקום לכולם".

גם אם נהיה צנועים יותר בגישתנו לאותה פסגה מיוחלת ונסתפק בצמרת הארגון שלנו, במעמד של מנהל מחלקה, פרופסור מן המניין, מנכ"ל חברה בורסאית או ממשלתית, שר בממשלה, או אף פסגה צנועה ושכיחה יותר כגון ניהול בית ספר, ראשות פרויקט, ראשות עירייה וניהול מכון מחקר, גם השאיפה המתמדת לפסגות הללו גורמת לנו נזק חברתי ואישי עצום.

התבוננו, למשל, בדרך שבה משווקים של מוצרים ושירותים מפצירים בצרכן שלא להתפשר. אנשים כמוכם, מחניפה הפרסומת, במעמדכם הנוכחי ובעיקר העתידי צריכים להתפשר? שיתפשרו מספרי שתיים ומטה עד אינסוף, אבל לא מספרי אחת.

קל לראות את עוצמת הכמיהה אל הפסגה דרך עיון בספרי הדרכה ודרך שכיחותו של המושג 'מנהיגות' בזמננו. אין ספר הדרכה שיכין אתכם להיות מספר שלושים וארבע בארגון, אך יש עשרות, מאות ואולי אלפי ספרי הדרכה ומכוני ליווי שיכשירו אתכם להיות נומרו אונו, מספר אחת

קל לראות את עוצמת הכמיהה אל הפסגה דרך עיון בספרי הדרכה ודרך שכיחותו של המושג "מנהיגות" בזמננו. אין ספר הדרכה שיכין אתכם להיות מספר שלושים וארבע בארגון, אך יש עשרות, מאות ואולי אלפי ספרי הדרכה ומכוני ליווי שיכשירו אתכם להיות נומרו אונו, מספר אחת. בנוגע לשכיחותו של המושג מנהיגות בימינו, לא נותר אלא לנוד לאותה תופעה חברתית שהפכה תופעה לקלישאה. אין שכבת גיל ואין תחום פעילות שאין בהם קורסי הכשרה למנהיגות. אם מנהיגות היא תופעה כה רווחת, אזי משמעותה ניטלת ממנה.

לשבחם של מספרי שתיים (ושלוש וארבע וחמש)

נעיין בשני סוגים של מספרי שתיים שלשם הקיצור נכנה אותם "סגנים". אין מדובר במספרי שתיים בלבד, אלא בכל "המספרים" שיש להם השפעה על סביבתם, על ארגונם ועל בני אדם אחרים שאינם מספרי אחת. הסוג האחד יכונה "סגנוּת אידאולוגית" והסוג האחר "סגנוּת אישיותית". העיון הזה אינו נטול מטרה: מטרתו היא לעודד את התופעה ההפוכה לזו שתיארתי עד כה. קרי, להרבות סגנים בעולם ובה בעת לעמעם את זוהרו של מספר אחת.

בכל מישור חיים שקיים בו מִדרג ממשי או דמיוני, אנחנו נמצא את המתחרים על הבכורה ולצידם נלמד לזהות משתתפים אחרים במשחק שאינם אדישים לתוצאותיו אולם בה בעת אינם מעוניינים לזכות במדליית הזהב

אין הכוונה לסגנות שהיא תחנת ביניים בדרך למעלה, אלא בסגנות שהיא עצמה הדרגה הגבוהה ביותר שאדם שואף אליה. נדמה שהדירוגים המספריים הללו מתכוונים בדרך כלל לקריירה או לחיי העבודה, אבל מסתבר שמדובר במצב עניינים קיומי. בכל מישור חיים שקיים בו מִדרג ממשי או דמיוני, אנחנו נמצא את המתחרים על הבכורה ולצידם נלמד לזהות משתתפים אחרים במשחק שאינם אדישים לתוצאותיו אולם בה בעת אינם מעוניינים לזכות במדליית הזהב.

סביר להניח שאתם מכירים היטב דמות כזאת, אך אינכם מודעים להיכרות זאת שכן הסגנים האידאולוגיים והאישיותיים למדו להסוות את עצמם. הם אנשים שחיים בכחש ואף בכחש עצמי.

כאמור, רבים הם ספרי הדרכה, קורסים, גורואים, מנטורים ומנחים שמנסים לכוון אותנו אל הפסגה, אל "מספר אחת". נניח שאוציא מחר ספר שכותרתו תהיה: "איך להיות מספר שתיים". האם מישהו יסכים לקנות אותו? חמור מזה: איחשב למי שמעודד בינוניות, מכבה חלומות ומצר אופקים. שהרי החלום השכיח ביותר של צעירי ימינו הוא חלום נעדר תוכן ועתיר פוזיציה. להיות מובילים, לנצל, להצליח, להיוודע, להשפיע, להיחשב ולהתעשר.

הינה חלומי: צעירים ממלאים את ליבם בכמיהות עתירות תוכן ונטולות מעמד: הם נכספים להכיר את העולם, לפענח את "סודות" הטבע, להתוודע להיסטוריה האנושית, להיפגש באופן עמוק עם שכניהם, להאכיל ציפורים, לטייל ולהתבונן בנוף. בין שיעבדו לפרנסתם ובין שיקראו ספר זה בימים שהזיקה בין עבודה לפרנסה אינה הכרחית, הם יתאפיינו באותה FRUGALITÉ, יכולת הסתפקות נדירה. הצעירים הללו, שחיים רק בחלומי, יתעניינו בתורת המספרים, שהיא ענף במתמטיקה, אבל לא במספרם שלהם על קו הרצף.

בין סגנות אישיותית לסגנות אידאולוגית

סגנות אישיותית היא תכונת אופי המתבטאת כשאדם מעוניין להשפיע על המציאות, אך הוא מוותר, בעצת ליבו, אולי באנחת רווחה, על התהילה ועל המשכורת הגבוהה שהן מנת חלקו של המוביל. מנגד, הוא גם פטור מתשלום מחיר התהילה: הלחץ, הצורך לעמוד מתחת לפנסי האחריות. הבהובי הביקורת ותמונות הפפראצי. סגנות אישיותית היא תכונה אנטי‑תחרותית במידת מה, המעדיפה השתתפות במשחק והנאה ממנו על פני זכייה בו. מבחינה זו היא מזכירה את המנטליות של בעלי המסעדות באירופה.

אריק איינשטיין נתפס בעבר כראש וראשון לזמרים הישראלים אף שבאישיותו היה 'סגן מובהק'. הוא העדיף להיות שחקן המשנה בסרט 'מציצים' והסתפק בתפקיד המבצע בהרכב 'החלונות הגבוהים'. גם כאשר נחשב לכוכב הבלתי מעורער (מבחינת הכישרון הקולנועי) על הסט, העדיף לא להתבלט ולתת לאחרים להתראיין

אריק איינשטיין נתפס בעבר כראש וראשון לזמרים הישראלים אף שבאישיותו היה "סגן מובהק". הוא העדיף להיות שחקן המשנה בסרט "מציצים" והסתפק בתפקיד המבצע בהרכב "החלונות הגבוהים". גם כאשר נחשב לכוכב הבלתי מעורער (מבחינת הכישרון הקולנועי) על הסט, העדיף לא להתבלט ולתת לאחרים להתראיין. פנחס ספיר היה דמות מרכזית בממשלת אשכול בשנות השישים, אך את העובדה הזאת ידעו עיתונאים יותר מן הציבור הרחב. לאחר מותו של לוי אשכול, העדיף ספיר שגולדה מאיר תתמנה לראשות הממשלה, אף שמרבית חבריו סברו כי הוא מתאים יותר ממנה לתפקיד הרם. אנו מוצאים לא אחת סגני מנהלים שמוותרים מראש על המכרז למנכלוּת ולא מחמת חרדת כישלון או ענווה יתרה, אלא משום שהם מעדיפים להוסיף ולהשפיע על המציאות ועל הארגון שלהם מן הכיסא השני או השלישי.

סגנות אידאולוגית תשגשג דווקא באטמוספירה פוליטית אנטי‑אידאולוגית (שמרנית). היא מתמקדת באדם (או ארגון או קולקטיב) שמעוניין להשפיע על המציאות אך מעדיף את העמדה המשנית, ואולי אף מאמין שזאת הדרך המיטבית לעשות זאת. המונח "אידאולוגי" מופיע כאן מתוך שתי נקודות מבט: האחת, נקודת מבט של הפועל המאמין שמפגש אקטיבי עם העולם אינו צריך לכלול נקודות ממשק בלתי רלוונטיות כמו תדמית, אגו ויוקרה; נקודת המבט השנייה מתמקדת בפעולה, באיכות הפעולה עצמה. ייתכן שהסגן האידאולוגי אינו מאמין שאפשר לפעול כפי שהוא פועל מן העמדה השלטונית עצמה הן מבחינת תוכן הפעולה הן מבחינת עוצמתה. הרי ככל שהארגון גדול, כן ראש הארגון נתון יותר ויותר בזירות התחזוקה של מעמדו שלו עצמו. חשבו למשל על נשיאה ייצוגית, שכבולה בעל כורחה לטקסים ולמחויבויות של פרוטוקול. במדינות שמרניות כבול ראש המדינה לאינסוף אילוצים, כללים, נורמות, מסורות, ועדות וטקסי השתתפות שונים. מישהו צריך זירה פנויה מן המבט של האחר כדי לפעול בחופשיות.

בין שמדובר בסגנות אישיותית ובין שבסגנות אידאולוגית, לרבים ייראה מוזר שבכלל קיימת תודעת סגנות במתכונת שתוארה כאן, שפירושה המעשי הוא שותפות באחריות, במנהיגות, בהובלה בלי שהשותף הבכיר הזה נושא עיניו אל כס המנהיג או השליט או המפקד.

לא רק במישור הפוליטי ניכרת הסגנות האידאולוגית. בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים התאפיינה התחרות בין מועדוני הספורט "מכבי" ו"הפועל" בסיסמה: ספורט לאלופים (מכבי) מול ספורט לאלפים (הפועל). נכון, אין הרבה רצי מרתון שיתנגדו לשבירת שיא עולם בשעה שהם רצים להנאתם, אולם שבירת שיא עולם תוך כדי ריצה מהנה כבר מזמן אינה אפשרית. ספורט תחרותי, מקצועני, הוא שילוב בין כישרון, עבודה ומדע. על כן הגם שהספורטאים בהחלט יכולים ליהנות ממה שהם עושים, ההצטיינות כרוכה בעיקרה בהשקעת מאמץ מתמשך. ספורטאי תחרותי אינו שואף להיות מספר שתיים, אבל בספורט קבוצתי כמו כדורגל ורכיבה על אופניים בהחלט קיימת היררכיה פנימית בקבוצות (שהן סוג של ארגונים) בין כוכבים לבין פועלים. יש הכרה עמוקה בערכם של הפועלים ובהיותם תנאי הכרחי לכוכבותם של הכוכבים.

מה בין סגנות אידאולוגית לבין בריחה אידאולוגית מן המנהיגות? אין דבר וחצי דבר. בעולם אידאולוגי מהפכני שבו דעתם של המהפכנים נתונה להגשמת חזונם, סביר מאוד שהנשיאה הפורמלית בכתר "מספר אחת" תסיח את דעתם מן העיקר. חשבו על מנהיגי הציונות, למשל, שכלל לא היו מעוניינים בהתמודדות אישית על תפקיד כזה או אחר. בעולם שמרני או בעולם שאיננו אידאולוגי, הווריאציה הזאת מעניינת עוד יותר. אני רואה לנגד עיניי את מלך אנגליה או את נשיאי ישראל שתפקידם כרוך בהרבה מאוד טקסים ובהרבה מאוד אילוצים של זמן ומקום. כאשר מדובר על מספרי אחת ייצוגיים, יש לעיתים קרובות תדמית טקסית עד כדי קריקטורה של מנהיגות זו. ברוח זו ובהינתן הדימוי הקריקטורי - מה יעשה המנהיג? המנהיג יגזור את הסרט בחנוכת המחלף החדש, המנהיג יברך בפתיחת הכנס, המנהיג ייתן תעודות הצטיינות לעובדים המצטיינים בתעשיית השמן המקומית, המנהיג יידרש לשאת דברים באזכרה לראש העירייה הקודם, הוא יברך את המשתתפים בקורס שייפתח מחר ובערב ישתתף בפתיחת התערוכה ובהקרנת הבכורה.

והסגן יעבוד. חלק מעבודתו זה לראות את מה שהמנהיג אינו יכול לראות. הציבור אינו יכול לראות אותו. לכן הוא נדון להחמיץ את התהילה של המנהיג. מי יֵדע בכלל לייחס לו ולו חלק מהצלחותיו או חלק מפריצות הדרך של המנהיג?

באופן מוזר ולגמרי לא אינטואיטיבי, נראה שדווקא הסגן יכול להרחיק ראות בחזונו. הוא צריך את המנהל או השליט כדי שרעיונות יתגשמו, אך גם המנהל צריך אותו. הנקודה המרכזית היא זו: מי שבוחר לא לשאת באחריות מיידית וישירה דווקא יכול להעז יותר, בניגוד לדימוי של הסגן כטיפוס שמרני ואפור

באופן מוזר ולגמרי לא אינטואיטיבי, נראה שדווקא הסגן יכול להרחיק ראות בחזונו. הוא צריך את המנהל או השליט כדי שרעיונות יתגשמו, אך גם המנהל צריך אותו. הנקודה המרכזית היא זו: מי שבוחר לא לשאת באחריות מיידית וישירה דווקא יכול להעז יותר, בניגוד לדימוי של הסגן כטיפוס שמרני ואפור. הסיבה שמרבית הסגנים המוכרים לנו נוטים לא לבטא העזה זו, היא רצונם להתקדם אל קודקוד הפירמידה עצמו. אדם שהתמקם כסגן ומגמת פניו למעלה - לא משתלם לו להסתכן, לא כדאי לו להעז ולהעלות רעיונות פורצי דרך ועתירי דמיון ותנופה. יש לו הרבה מה להפסיד ברמה האישית.

הבה ננסה לבחון את דמותו של הסגן האידאלי: מהן התכונות שצריך להצטייד בהן מי שרוצה להשפיע על המציאות מבלי שהמציאות תדע את זה.

קווים לדמותו של הסגן האידאלי

תלמידו של קונפוציוס דזנג דזה אמר: "בכל יום ויום אני בוחן את עצמי בשלושה דברים: האם בהשיאי עצה לזולתי לא לקתה מסירותי בחסר? האם במגעי ובמשאי עם חבר לא חטאתי בדיבור לא נאמן (שוויון הפה והלב)? האם שבתי (תרגלתי) אל המסורת שהונחלה לי?" ²

ובכן, הינה מקבץ ראשון של תכונות שצריכות לאפיין את אישיותו של הסגן: ראשית, מסירות לעניין שאותו הוא משרת עד כדי אלטרואיזם; שנית, כנות ובראש ובראשונה כנות עצמית (שהרי אילו רצה הסגן לתעתע היה הולך ומשתתף במרוץ אל הבכורה); ושלישית, הכרת תודה על הזכות שניתנה לו לשרת את העניין באופן טהור, נטול שיקולי אגו, מעמד ותדמית. האותנטיות שאפיינה את משרת הציבור בתקופת קונפוציוס, מזכירה את ירמיהו הנביא שנאלץ למתוח ביקורת נוקבת על האריסטוקרטיה היהודאית ערב המצור הבבלי על יהודה ובמהלכו. האומץ של ירמיהו כמו גם גישת האותנטיות נטולת הפשרות של קונפוציוס, התאפשרו אך ורק מפני שלא היו למשרתי הציבור האלה שום אמביציות שחרגו מן העניין שאותו הם שירתו.

"אמר המורה: בביתו ימלא אדם חובתו של בן להוריו ובצאתו ימלא חובתו של אח לאחיו הבוגרים. יהיה זהיר במעשיו ונאמן לדבריו, ירחש חיבה לכלל בני האדם אך יבקש את קרבת הטובים שבבני האדם. אם לאחר שיעשה כל זאת עוד יהיו כוחותיו עימו, ישקיעם בלימוד הכתובים". ³

לפנינו דמות שקשה היה לצייר אותה גם במאה השישית לפני הספירה, קל וחומר בימינו. הטקסט פחות אוטופי ויותר ריאלי מכפי שנדמה במבט ראשון, אף על פי שהתנהלות כזאת תובעת מאמץ רב ואיננה "טבעית" ואף על פי שמדובר באידאל אנושי ולא בשרטוט קלסתרו של אדם שזה היום‑יום שלו. חרף הקשיים, החשיבות שבציור הזה עצומה כי האידאל מלמד אותנו כיצד נוכל לחנך את עצמנו ואת זולתנו.

הסגן הוא הטיפוס האידאלי בחברה שאינה אינדיווידואליסטית קיצונית, שהיא חברה מגויסת ולכידה. חברה שבה האגו של האדם אינו המשתנה המסביר הכי מוצלח של פעילותו

אפשר לומר שהסגן הוא הטיפוס האידאלי בחברה שאינה אינדיווידואליסטית קיצונית, שהיא חברה מגויסת ולכידה. חברה שבה האגו של האדם אינו המשתנה המסביר הכי מוצלח של פעילותו, וקריטריון הצלחתו אינו מזכיר את מניין התשואות והלייקים הנהוג בימינו.

שאפתנות ממארת

שאפתנות מוחזקת להיות תכונה טובה. לא סתם תכונה טובה, אלא היא אפילו נתפסת כתנאי להצלחה. התבוננו בסיסמאות הכתובות על מגנטים שנמכרים בחנויות: "מה שמבחין בין הבינוני למעולה איננו כישרון אלא הרצון לממשו", "רק מי ששואף גבוה יכול להמריא", "המצוינות היא מידת הרצון, השאיפה למצוינות היא מידת ההשקעה, והשמיים הם הגבול".

לכן מוטיבציה גבוהה להצלחה היא תנאי להשקעה היתרה הנדרשת ממי שרוצה להגיע לתוצאות מרשימות בכל תחום שהוא, ולפיכך השאפתנות הרי היא מעלה שיש לטפח.

פרידריך ניטשה (Nietzsche) יצא נגד אותם שאפתנים, שכל מעייניהם בדימוי שלהם כאנשים מצליחים. באחד הפרגמנטים המטלטלים ביותר ב"כה אמר זרתוסטרא" כותב ניטשה: "כה רבה ההתאוות לגבהים! כה רבות עוויתותיהם של השאפתנים! הוכח לי כי לא אחד המתאווים והשאפתנים אתה [...] כה רבות המחשבות הגדולות, שאינן עושות אלא את אשר עושה המפוח, מנפחות ומרוקנות עוד יותר". ⁴

ניטשה סבור כי רק ליחידי סגולה יש זכות להתאוות לגבהים, תהיה אשר תהיה משמעותו של המושג "גבהים". רק מעטים שבמעטים ראויים לתבוע ולזכות במנהיגות ובהשפעה. רק למעטים שבמעטים דרך ייחודית באמת המצדיקה את שאפתנותם של הרבים.

ייתכן שמאמצינו לקדם אתוס של סגנות אידאולוגית וסגנות אישיותית, יקדמו את המין האנושי אל המידה הנכונה של שאפתנות, אל שאפתנות שאיננה אנוכית, שאפתנות שחורגת מן הזמן הזה

אין כל בעיה בשאפתנות כשהיא לעצמה ורק תוכנה של שאפתנות זו, תוכן שלא השתנה מאז כתב ניטשה את ספרו ועד היום, הוא שטעון שינוי.

ניטשה צודק בטענתו כי שאפתנותם של רוב האנשים להוביל ולהיות מובילים איננה ראויה להערכה ולתמיכה. מה הרבותא אם פלוני או פלמוני יהיו מנהיגינו בשעה שלא לפלוני ולא לפלמוני אין כל בשורה, כל ייחודיות, כל מקוריות? ואולם הוא טועה במתחו ביקורת על השאפתנות עצמה. אילו היו בני אדם מן השורה רואים כבוד לעצמם להיות סגנים, אישיותיים או אידאולוגיים, שותפים סולידריים למאמץ משותף, אילו הייתה שאפתנותם מגויסת אל החברוּת ולא אל המנהיגות, אילו הייתה המוטיבציה שלהם מכוונת אל מתן בסתר ואל ההצטיינות מאחורי הקלעים, או אז יכולתי לומר שנוצר לנו גזע על‑אדם - יותר מלאכים מאשר בני אדם חמדנים ואנוכיים מן השורה. ייתכן שמאמצינו לקדם אתוס של סגנות אידאולוגית וסגנות אישיותית, יקדמו את המין האנושי אל המידה הנכונה של שאפתנות, אל שאפתנות שאיננה אנוכית, שאפתנות שחורגת מן הזמן הזה.

מתוך "סוקרטס מחפש עבודה: ניסיון החיים והמוות בפילוסופיה", מאת ישראל שורק. הספר ראה אור בהוצאת "רסלינג", 2023.

ישראל (רלי) שורק הוא מרצה לפילוסופיה ומנהל תוכניות הכשרה למנהיגות בקרן מנדל ובמרכז מנדל למנהיגות בנגב. שורק ערך את כתבי העת "אפורמלי" ו"הד החינוך", לימד פילוסופיה באוניברסיטה העברית וכיהן כראש מכון "במחשבה תחילה" לפילוסופיה ולחקר הפרקטיקה.

תמונה ראשית: חדוות המקום השני: הרצה האוסטרלית ג'סיקה טרנגוב חוצה שנייה את קו המטרה בתחרות ריצת 10 אלפים מטרים על שם אמיל זטופק, מלבורן (2017). תצלום: סקוט ברבור, אימג'בנק / גטי ישראל