על עקרבים וצפרדעים

כשהייתי נערה, קראתי משפט ששבה את ליבי ביופיו: "תנו למאה פרחים לפרוח; תנו למאה אסכולות מחשבה להתווכח". נפעמתי מהרוח הפלורליסטית שתאמה את עיקרי החינוך שקיבלתי: ריבוי דעות וויכוח בין עמדות שונות, לעולם יוביל לפריחה, ללבלוב ולהעשרת הדעת, והמשכתי לקרוא בשקיקה. כעבור משפטים מספר, גיליתי את האמת המרה. המשפט, צוטט מפי מאו דזה-דונג, מנהיג סין, מתוך נאום שנשא במאי 1956, ובו הוא קרא לדיון ציבורי פתוח על דרכה הערכית של סין. בנאום זה, הוצע לאוחזים באסכולות חשיבה השונות מהדוקטרינה הקומוניסטית השלטת לומר את דברם, לבקר את השילטון ולהציע שיפורים. הם אכן אמרו את דברם. מעל כל דף עיתון ומעל כל במה נישאה החלה האינטליגנציה הסינית לדבר ולהעביר ביקורת על המהפכה. עד שב-1957 מאו עשה סוף לחגיגה, וערף את ראשיהם של כל הפרחים הסוררים בגינה הקומוניסטית. החוקרים מתווכחים עד היום בשאלה אם היה הנאום מהלך מתוכנן של מאו כדי לפתות את מתנגדיו לחשוף את עצמם (כפי שהוא עצמו העיד כמה שנים מאוחר יותר), או שבביטחונו המופרז הוא העריך שבתוך וויכוח יתאפשר לו להחליש את עמדתם, ואז נבהל לגלות שההפך מזה קרה.

גם עקרבים המבקשים לחצות נהר, עשויים להישמע הגונים ומשכנעים מאוד, אך טבעם הוא להיות עקרבים

כך או כך, אני למדתי מהמעשה שני דברים: האחד שהדוברים וההקשר שבו נאמרים דברים, חשובים לא-פחות מהדברים עצמם, והשני הוא שגם עקרבים המבקשים לחצות נהר, עשויים להישמע הגונים ומשכנעים מאוד, אך טבעם הוא להיות עקרבים.

מאו דזה-דונג: הפך לאיקונה ואפילו לגיבור תרבות, אבל חירות המחשבה לא בדיוק אפיינה אותו. תצלום: giuliaduepuntozero

ספרי ההיסטוריה מלאים באזהרות מפני מנהיגים 'עקרביים' שכאלה. אותם מנהיגים כריזמטיים ומניפולטיביים, שבכוח השכנוע שלהם תופסים להם עמדה לגיטימית בשיח הציבורי, מסמאים את עיני הציבור ובסופו של דבר משתלטים על השיח כולו

ספרי ההיסטוריה מלאים באזהרות מפני מנהיגים "עקרביים" שכאלה. אותם מנהיגים כריזמטיים ומניפולטיביים, שבכוח השכנוע שלהם תופסים להם עמדה לגיטימית בשיח הציבורי, מסמאים את עיני הציבור ובסופו של דבר משתלטים על השיח כולו, תוך שהם דוחקים באלימות כל דעה שמתנגדת לדעתם והורסים את המבנה החברתי כולו. "ילדים הזהרו מעצי הבאובב", אומר סנט אכזופרי בספרו ״הנסיך הקטן״, והמועד ההיסטורי שבו כתב ואייר את הדברים, מרמז על רצונו להזהיר מפני התפשטות תנועות רעילות כמו הפשיזם והנאציזם שהשתלטו על אירופה של ימיו. אבל עצם הקריאה לעקור משורש את עצי הבאובב טומנת בתוכה פרדוקס מובנה: הרי אם אני פועלת לעקור משורש הלך רוח מסוים מתוך השיח החברתי, האין אני בעצמי נוהגת כמו מאו ומבקשת לנקוט צעדים שמאפיינים משטרים חשוכים טוטליטריים?

הפילוסוף האיטלקי אומברטו אקו, שגדל תחת המשטר הפאשיסטי באיטליה, ניסה להתמודד עם הבלבול הזה. במאמרו "טרום-פשיזם" (UR-Facshism), הוא מנסה להתחקות אחר מאפייניהם של משטרים פשיסטיים השונים לדבריו לא פעם באופיים והוא מגדיר אותם כסדרה של מאפיינים, שלא תמיד היא נושאת את כל חלקי הסדרה. מטרתו היא לאפיין את אותם הלכי רוח חברתיים-שלטוניים שמהווים את שתיליהם של עצי הבאובב. אותם ניצנים שמהם עלול להתפתח משטר מסוגת הפשיזם תחת תרבויות שונות ובתחפושות משכנעות ומותאמות לחברה שבתוכה הם מתפתחים. בין הסממנים שמנה אקו במאמרו ניתן למצוא: פולחן המסורת, דחיית חשיבה מודרנית רציונלית, חשדנות ביחס לתרבות וחשיבה ביקורתית, פנייה למעמד ביניים מתוסכל, לאומנות ושנאת זרים, התעסקות אובססיבית במזימה להפלת השלטון על ידי אויב חיצוני ו/או אויב פנימי, טיפוח התחושה שהאויב חזק מדי וחלש מדי בעת ובעונה אחת, אליטיזם עממי, פולחן סביב גבורה ומוות והופעה של שיח פופוליסטי צר ומדכא חשיבה ביקורתית.

בילדותו חווה את הפשיזם, מעלייתו ועד נפילתו, והוא גם ידע דבר או שניים על סמלים וחשיבותם: אומברטו אקו. תצלום: NicRad

אקו מסיים את מאמרו במילים: ״הפשיזם עדיין סביבנו... היה לנו הרבה יותר קל אם יופיע מישהו בזירה העולמית ויאמר, ׳אני רוצה לפתוח מחדש את אושוויץ, אני רוצה שהחולצות השחורות יצעדו שוב בכיכרות איטליה!׳ אבל החיים לא כל כך פשוטים. ניצני הפשיזם עלולים לצוץ מחדש בתחפושת תמימה ביותר. מתפקידנו לחשוף את פניו ולהפנות אצבע מאשימה כלפי כל צורה מצורותיו החדשות - בכל יום ובכל מקום בעולם".

אומברטו אקו סימן את הדילמה החשובה ביותר שעומדת בפני חברות השואפות לפלורליזם: באופן מובנה הן יכולות לזמן בתוך המגוון שלהן גם דעות ששואפות בעצמן לדכא את המגוון החברתי

בכך אולי מסמן אקו את הדילמה החשובה ביותר שעומדת בפני חברות השואפות לפלורליזם: באופן מובנה הן יכולות לזמן בתוך המגוון שלהן גם דעות ששואפות בעצמן לדכא את המגוון החברתי. השפה עלולה להשתנות ולהתאים את עצמה לתפאורה החברתית החדשה, המנגינה יכולה לערוב לאוזן מקומית, אבל המהות תכיל את אותם אלמנטים ישנים ומוכרים. בחברה כזו, גם אם נזהה את פוטנציאל הסכנה, יהיה קשה לבטא עמדה נחרצת נגד העמדות הללו מבלי להיחשב בעצמנו לעוכרי הדמוקרטיה. אכן, שתילי באובב יכולים להציג עצמם כקורבנות תמימים שעה שהם מצביעים על קוצי וורדים כסכנה לסדר הציבורי.

מנגד, המושג "פשיסט" משמש בעצמו לעתים בשיח פופוליסטי כדרך לסתימת פיות ולהוקעת קבוצות חברתיות עם דעות שמרניות. כשהוא בא בתוך מחאה המונית הוא עלול בהחלט לשאת בתוכו מדרון מוסרי לחברה כולה.

לכן, הייתי רוצה להפנות את המבט מהניסיון לאפיין ולהזהיר מפני טיבם של "עקרבים", אל הצורך לבנות את חוסנן של ה"צפרדעים" מפניהם. הבה נכיר בכך, שטיבנו כאינדיבידואלים הנעים על הציר שבין הקיום האישי והנבדל לקיום הקולקטיבי, הוא להתפתות לעתים להגנה ולחום שמציעות אידיאולוגיות שנוטות ללכד את ההמונים. ככאלה, אנחנו פגיעים מאוד למי שיודע לדברר את צרות השעה והמקום ב"שפה שלנו" ולהפנות את כעסינו וחששותינו כלפי אויב אמיתי או מדומיין. מתוך רצון להגן על עצמינו או על קבוצת הייצוג שלנו, אנחנו עשויים לסכן קיומנו האינדיבידואלי בתוך חברה מגוונת, תוך שאנחנו נושאים על גבנו המטאפורי עקרבים רעילים מאוד. לשבטיות המגוננת והחמימה יש כוח מאגי כשאנחנו נמצאים בקבוצה, ואנחנו בסיכון גבוה אף יותר כאשר מנהיגים כריזמטיים יודעים לנצל אותה לתועלתם. תכונה נוספת, שמאפיינת "צפרדעים" לפי האמונה העממית, היא לא לשים לב לטמפרטורת המים ולחוש את הבערה רק כשמאוחר מדי להימלט מן הקלחת.

"מלחמת הצפרדעים" (המאה ה-19), קוונאבה קיוסאי.

לפיכך, הייתי רוצה להציע לעצמי ולכל אחד מאיתנו לתרגל ארבע עמדות מנטאליות, שארבעתן מאתגרות ודורשות תשומת לב מתמדת ליחסי הגומלין בינינו כאינדיבידואלים לבין הסביבה החברתית שלנו. הן דורשות מאיתנו החזקה פרדוכסלית של קשב עמוק לעמדה שלנו ומרחב מכבד לדעות מנוגדות, מבלי להתפתות להיסחף לשליטה או לכניעה. ארבע העמדות הללו יכולות להוות עבורנו מצפן פנימי ואמצעי לניטור ואיזון האקלים שבתוכו אנחנו חיים. יותר מכל הן אמורות להעניק לנו שיווי משקל בפני התפתות לסחף חברתי מסוכן, שבו תלויים כוחות השואפים לדיכוי חברתי:

הכרה באנושיות משותפת, של כלל האנשים כמו גם שלך

'חמלה אמיתית מבוססת על המחשבה שכל בני האדם הם בעלי תשוקה פנימית להיות מאושרים ולהימנע מסבל, בדיוק כמוך' - הדלאי לאמה

ההכרה בכלל בני האדם כבעלי טבע אנושי היא אחד מיסודותיה של החמלה האנושית כפי שניסח זאת הדלאי לאמה: "חמלה אמיתית מבוססת על המחשבה שכל בני האדם הם בעלי תשוקה פנימית להיות מאושרים ולהימנע מסבל, בדיוק כמוך". החזקת עמדה כזו, חייבת לקבל כעובדה את קיומו הבלתי נמנע של הכאב והסבל אצל כל אחד מבני האנוש. היא אינה מחפשת את המקור לסבל מחוץ לאדם הסובל או מנסה להעלים אותו, אלא שואפת להרחיב את ההתמודדות המנטאלית עמו. החמלה המתפתחת מתוך הכרה כזו אינה בהכרח חוויה נעימה ופשוטה. אלא דווקא נכונות להתמודדות ארוכת טווח עם הסבל שלך ושל האחר.

יהיה קשה לשכנע אותך בכוונותיה הזדוניות של קבוצת אוכלוסין כלשהי ולהפוך אותה בכללותה לאויב חדגוני ומשותף אם תצליחי להחזיק בעמדה כזו. אבל ההחזקה הזאת אינה פשוטה. כי מתקיימות בעולם תופעות אנושיות מעוררות סלידה שחובה להוקיע. חמלה אינה סותרת הוקעה של עמדות כאלה. היא גם אינה מכחישה את הקושי לחוש שותפות אנושית עם אנשים שמבטאים אידיאולוגיה של שנאה. אלא שדווקא השנאה והדחייה שאת עשויה לחוש לאדם שמבטא אותה, יכולה ללמד אותך על הקלות שבה תחושת איום על ערך חשוב מתרגמת את עצמה לשנאה כזו, גם אצלך. קל לטפח שנאה במקום שבו אין הקשבה.

בעבודה ארוכת טווח וקשה, תכירי בהדרגה כי ההתמודדות אל מול עמדות כאלו ועמידה תקיפה נגדם, אינה מול האנשים שמבטאים אותן, אלא אל מול המתקפה על האנושיות.

התמקדות בפעולות מיטיבות בהווה, והחזקת חזון גמיש לעתיד

לפי אקו, הסממן הפסיכולוגי הראשון של חשיבה פשיסטית הוא הסגידה למסורת – האמונה ש"האמת" טמונה במסורת עתיקה שנשכחה או שנשחקה בימינו. כתולדה מכך, מתקבל הסממן השני והוא דחיית הלמידה והחידוש בטענה שערכים מודרניים והומניסטים, "נאורים לכאורה", סותרים וחותרים תחת הידע הרוחני העתיק. אקלים חברתי שמקדם ניצני פשיזם יהיה שקוע בעבר ובעתיד. העבר האידיאלי לרוב יהיה השראה, והעתיד האידיאלי הוא תמונה ברורה ונוקשה שלו, מעין "החזרת עטרה ליושנה". במצב כזה, ההווה מגויס לצורך פעולות דרמטיות וגדולות – שלרוב מצריכות הגבלת חופש מהפרט, או דרישה לפעולה ברורה - כדי להבטיח עתיד אוטופי שאנחנו יודעים את כל פרטיו. לעתים גם העבר מגויס כמנגנון הפצה ושכנוע: בעיקר גיוס עוולות עבר כלפי הקבוצה והבטחה שדרכי פעולה נחרצות ימנעו המשך עוול או תיקון שלו.

החשיבה שתרבות כלשהי תשתלט על הלך הרוח ותיסחף אחריה את ילדיי או נכדיי, יכולה להבהיל וליצור סחף נגדי כדי למנוע אותן. והרי הקצנה באופן טבעי תגרור אחריה הקצנת נגד

זוהי עמדה מפתה עבור רבים. כמי שנטועים בעמדות תרבותיות שחשובות לנו, אנחנו רגישים למתקפות עליהן. החשיבה שתרבות כלשהי תשתלט על הלך הרוח ותיסחף אחריה את ילדיי או נכדיי, יכולה להבהיל וליצור סחף נגדי כדי למנוע אותן. והרי הקצנה באופן טבעי תגרור אחריה הקצנת נגד.

אני מציעה לתרגל עמדה מנטלית הממוקדת בהווה, שמכירה במגבלת השליטה שלנו על העבר והעתיד. העבר התקיים בהקשר משלו, ואין דרך לחיות אותו מחדש או לתקן אותו. אך יש לנו חובה ויכולת לפעול בכדי לעשות טוב בזמן ובמקום הזה כמיטב יכולתנו, כולל לקיחת אחריות ושאיפה לתקן עוולות. הפצת טוב משמעותית וראויה גם במעשים הקטנים והיומיומיים של היחידים בחברה, ואין לה רק צביון אחד. במובן הזה, ראוי לומר כי בעת התגוננות מפני התקפות על המבנה הדמוקרטי של החברה, יש להיזהר מקריסה לשפה מסוכנת ורתימה של אחרים למלחמה תוך איום בהוקעה חברתית. התנגדות והצטרפות לתנועות התנגדות כאשר קיימת מתקפה על הגיוון החברתי, היא רצויה ומבורכת, אבל היא אינה הדרך היחידה ובוודאי שאינה דרך שמתאימה לכולם. אין "חובה להתנגד". הזכות להתנגד היא ערך שיש לעשות הכול על מנת לשמר אותו, עבור כולם. גם עבור מי שאינו מסכים עם דעותינו. לעומת זאת, מעשים יומיומיים פשוטים שמפיצים אנושיות יכולים להוביל לשינוי מהותי של הלך רוח חברתי בעיקר בתקופות של קיטוב והקצנה.

"נוסטלגיה לאינסוף" (1912-1913), ג'ורג'ו דה קיריקו, מוזיאון MOMA, ניו יורק. תצלום: נורית מלצר-פדון

צורת חשיבה כזו מחזיקה גם במגבלות התפישה שלנו את העתיד וההבנה שאין לנו יכולת לקבוע מה נכון עבור מי שיתקיים בתרבות שלנו בעוד חמישים שנה או 500 שנה. יהיה קשה לסחוף אותנו להיסטריה המונית של תיקוני עוול היסטוריים או הישמרות מעתיד מסוכן, אם נתמקד בחזון גמיש ומכבד עבור מגוון הקולות בחברה ובאפשור שיח ביניהם שמבוסס על ברית ברורה של הוגנות הדדית.

תפישת עולם קוהרנטית שעולה בקנה אחד עם המעשים

לצד הרצון להחזיק בגמישות ובפתיחות, שמחייבת פעולה בעולם מורכב, העמדה הפלורליסטית לא יכולה להיות סלקטיבית בהחלת העמדות שלה על חלק מהחברה. דרישה לסובלנות ולגיוון חברתי בעמדות כוח עבור חלק אחד של האוכלוסייה, אינה עולה בקנה אחד עם הדרה של חלקים אחרים מאותם מוקדי כוח עצמם. מי שמבקשים התאמה של החברה לאורחות חייהם, חייבים בה בעת לפנות מקום להתאמות הנעשות עבור חלקים אחרים באוכלוסייה.

אני מציעה לטפח עמדה מנטאלית של חיפוש דרך לפנות מקום לכולם, על כל האתגרים שהדבר מעורר

אני מציעה לטפח עמדה מנטאלית של חיפוש דרך לפנות מקום לכולם, על כל האתגרים שהדבר מעורר. זה כמובן בלתי אפשרי, ויש דברים שפינוי מקום עבורם במרחב הציבורי יעורר בנו אי נוחות, אבל כתנאי בסיס השאיפה היא לחיים משותפים – בתוך ברית של הוגנות הדדית - ואינה ממוקדת רק בדאגה לקידום אינטרסים פרטיים.

הלך זה כולל בתוכו גם מחויבות אישית לפעולות ממשיות שמכוונות לחיים משותפים. הוא כולל בתוכו מאמץ להכיר בכאב של האחר ומחויבות לפעול בכדי לצמצם את הכאב הזה.

ומעל לכל - לפעול באופן שהולם את העמדות שלך הוא הדרך הטובה ביותר להנכיח אותם ולתת להם ביטוי.

ביקורת, ביטוי עצמי ויצירה

הסיכון הגדול ביותר לקיומה של חברה מגוונת ופלורליסטית היא צנזורה חזקה על חופש הביטוי והיצירה. בעוד שמשטרים טוטליטריים מפעילים צנזורה באמצעי דיכוי ברורים, ישנם תצורות נוספות של דיכוי והשתקה דרך סיכונים שהם מרומזים, כמו חשש לגינוי ונידוי חברתי. למעשה, אחת הדרכים הטובות לזהות מתקפה על הגיוון החברתי, הוא הימנעות שלך מלבטא דעה, בשל חשש לשמך הטוב.

כדאי מאוד לתרגל את המוכנות להיות קשובה לביקורת ואת המוכנות להבין שהמציאות מורכבת יותר מאשר דעה נחרצת אחת וכי לא כל רעיון או עיקרון מתאים לכל האנשים

לכן כדאי מאוד לתרגל את המוכנות להיות קשובה לביקורת ואת המוכנות להבין שהמציאות מורכבת יותר מאשר דעה נחרצת אחת וכי לא כל רעיון או עיקרון מתאים לכל האנשים. לצד כל אלו חשובה גם עמידה נחרצת וביטוי דעה חד משמעית כנגד אפליה ודיכוי. ישנו קו דק ושברירי שעובר בין מחאה כנגד דעה דורסנית, לבין דריסה של דעה שנויה במחלוקת, ומן הראוי שלא להקל בו ראש.

"גרניקה ל-Wounded Knee" (מ-2012), סטאן נאטשז. מוזיאון בוסטון לאמנות. תצלום: נורית מלצר-פדון

בתוך כל זה חשוב לתרגל ולשמר את היכולת ליצור באופן חופשי. אומנות לא אמורה להיות כלי לתיאור אסתטי של רעיונות רצויים. אמנות במהותה אמורה לתת דרור ליצירה הפנימית שהיא מראה לנפש מורכבת. למציאות מורכבת שמותר לחשוף אותה במערומיה ולבטא את גווניה המרובים.

האיום הגדול ביותר לפלורליזם, הוא מתקפה שלוחת רסן על ההומור, בשל ריבוי פרות קדושות שאסור לשחוט אותן

האיום הגדול ביותר לפלורליזם, הוא מתקפה שלוחת רסן על ההומור, בשל ריבוי פרות קדושות שאסור לשחוט אותן. במצב כזה הדרישה של מובילי דעת תהיה לגנוז תכנים של הומור בשל "פגיעה ברגשות הציבור". וכאן, ברצוני לומר משהו על זה בצורה נחרצת: בתור אדם מאמין, שחוויה של קדושה מוכרת לו היטב, אינני מכירה במושג "פגיעה ברגשות ציבור". רגש דתי, אמוני או ערכי מתקיים אצל כל אדם ואדם והוא פרטי, עצם הניכוס הציבורי שלו הוא מדרון חלקלק ומסוכן. אנשים אינם זקוקים לקולקטיב כדי להרגיש ואינם זקוקים לו כדי להיפגע. מכל מקום, לאיש אין בעלות על רגשי הציבור. נתקלתי בהחלט בהומור מושחז שכוון אל עבר דברים מקודשים לי, וגרם לי לזוז באי נוחות על הספה או להתפוצץ מזעם, אך בשביל זה נבראה המחשבה הנוספת, אי שביעות הרצון או הכפתור בשלט. בוטות ואי נוחות הוא מחיר קטן לשלם, יחסית לדלות של חיים בציבוריות שאין בה מקום להומור, ולביקורת ההכרחית המובעת דרכו.

**

החזקה ותרגול מתמיד של ארבע העמדות שתיארתי הופכת את החיים כאינדיבידואל בחברה פלורליסטית לחיים שאין בהם נוחות מתמדת ואף לא שאיפה לכך. חברה פלורליסטית היא ההפך מאוטופיית האחדות השלווה והתמה והמתחים בה הם כורח המציאות. החזקת מתח פרדוכסלי ופינוי מרחב לעמדות מגוונות וסותרות משלך, תוך עמידה עיקשת על הביטוי של עמדתך ועל קיום ברית של הוגנות הדדית, דורשת אורח רוח ונשימה עמוקה ולפעמים גם אומץ בהיותך חשופה לביקורת מכל הכיוונים.

אבל האלטרנטיבה היא סיכון מתמיד לשלילת החופש של כולנו, ועקיצת העקרב מעל לנהר כואבת ומסוכנת הרבה יותר.

מקורות:

הדלאי לאמה, הווארד ס' קטלר, (1999) אמנות האושר. הוצאת הדים. תרגום: ענבל עמית.

Eco, U. (1995). Ur-Fascism. The New York Review of Books

ענת מאירי היא פסיכולוגית חינוכית מדריכה, חברת צוות ניהול בשירות הפסיכולוגי-חינוכי בבאר יעקב ואחראית תחום תקשורת (ילדים על הרצף האוטיסטי). היא בעלת קליניקה פרטית ומעבירה סדנאות והשתלמויות לצוותי חינוך ולהורים בנושאים הקשורים לרווחה רגשית של ילדים.

תמונה ראשית: מתוך "יום הכיפורים" (1939), קרל קנאתס, מוזיאון בוסטון לאמנות