אמנון ותמר

בלילה הציפור אכלה את האמנון ותמר של אמא. ישבתי על הרדיאטור הרותח ליד החלון. ניסיתי לספור חמישים מוניות, אולי באמצע הספירה אני אראה את האוטו של מרקו חוזר מהדרכים. לפעמים הוא היה חוזר באמצע הלילה, כשאף אחד לא ראה. כשהציפור הגיעה איבדתי את הספירה ושכחתי ממרקו. הסתכלתי עליה אוכלת את הפרחים. היו לה עיניים כהות וגדולות, כמו גרעיני אבטיח מבריקים, וכרבולת מחודדת. הגוף שלה היה רך ואפור, כמו עכבר עם כנפיים. היא נראתה לי נדירה. היא באה מרחוק. לא ידעתי אם היא הלכה לאיבוד והגיעה לכאן בטעות, או שהיא החליטה לעוף לכאן למרות שהיא ידעה שזה לא מקום בשבילה. אולי פשוט התעייפה ועצרה כאן בדרך למקום אחר.

אף פעם לא החזקתי ציפור. כמעט פתחתי את החלון אבל לא פתחתי, שלא תיבהל ותברח. נתתי לה לאכול בנחת את האמנון ותמר. אחרי שהיא שגמרה ועזבה בדקתי אם היא השאירה נוצה, לאוסף. לא הייתה נוצה באדנית.

בבוקר אמרתי לאמא שאני לא מרגישה טוב ושאני רוצה להישאר בבית. היא מדדה לי את החום ואמרה שאני בסדר גמור. לא יצאתי מהמיטה. היא אמרה שיש לה המון דברים לעשות היום, שלה יש את העבודה שלה ושבית ספר זה כמו העבודה שלי, ושכל אחת צריכה ללכת לדרכה, לעשות את העניינים שלה. בישראל ידעתי שהיא הולכת לשחק, ראיתי אותה על הבמה. אבל מאז שהגענו לניו יורק לא ידעתי מה היא עושה אחרי שהיא מביאה אותי לבית הספר. היא אמרה שיום אחד אני אבין.

אמא מזגה את שאריות התה שלה לפרחים. זה לא היה בדיוק שאריות. היא תמיד הכינה קנקן עם כמות גדולה, לה ולהם. היא רצתה שיהיו חזקים, שהרוחות והשלג והקור לא יהרסו אותם, שישרדו את החורף.

היו שתי אדניות, אחת בחלון של כל חדר. הסוּפֶּר של הבניין דרש מאמא להכניס אותן פנימה. הוא טען שזה נגד החוק, ושאם יום אחד אדנית תיפול מהקומה השביעית היא תהרוג מישהו, ושמישהו עוד יואשם ברצח. אמא צחקה. היא בזה לסוּפּר. הפרחים אוהבים אוויר צח, החימום של הרדיאטור יהרוג אותם, אני בקושי יכולה לנשום כאן, היא אמרה. בכל פעם שהוא בא לדבר איתה היא הייתה מכניסה את האדניות פנימה ליומיים ואז שוב מוציאה אותן החוצה.

פחדתי שהיא תסתבך. מרקו אמר שאסור לנו להסתבך יותר. כבר הסתבכנו פעם אחת, והיה לנו מזל שהייתה לנו את אמריקה, ושאסור לנו שוב להתגרות בגורל.

כשאמא באה למזוג תה לפרחים היא שמה לב שחלק מהם חסרים, ובאחרים הופיעו סימני נגיסות ותלישות. היא הסתובבה בבית עצבנית, חסרת שקט. הייתה לה הרגשה שהיא יודעת בדיוק איזו ציפור עשתה את זה. היא אמרה לי שנדמה לה שהיא ראתה אותה יום לפני, מסתובבת סביב החלון, מתקרבת לאדנית. אמא אמרה שהיא גירשה אותה, אבל שהציפור סימנה את הפרחים שלה וחזרה בלילה. "ממזרה אחת. וזאת לא יונה, היא בכלל לא ציפור טיפוסית לניו יורק, אבל יש ציפורים שנודדות למקומות שלא מתאימים להן, לא?"

"כן. לפעמים זה קורה."

"אולי את תדעי איך קוראים לציפור הזאת, ומאיפה היא הגיעה? את מכירה כל ציפור בעולם."

לא אמרתי כלום.

אמא אמרה שאם נשארתי בבית אז שלפחות אביא תועלת. היא ביקשה ממני להכין דחליל.

האינטרקום זמזם. אמא אמרה לי שהיא הזמינה את אוסי לתה, ושהן צריכות לדבר על דברים רציניים. ידעתי שאוסי עשתה ברוגז עם אמא ושרק לאחרונה הן השלימו. לא ידעתי על מה היה הריב, רק שזה היה קשור בכסף ובעוד משהו.

היא אמרה לי להגיד יפה שלום ואז ללכת להכין את הדחליל בחדר השני.

עוד לפני שאוסי דפקה אמא פתחה את הדלת. אוסי נראתה לבנה וקטנה יותר, בברט לבן עם פונפון פרוותי על הראש. אמא סיפרה לה על הציפור שאכלה את האמנון ותמר.

"אמנון ותמר, כן, זה פרח נורא בריא," אוסי אמרה. "זה טוב למערכת החיסון ולבעיות בלב. אם מועכים את זה ומערבבים עם חומץ לבן, זה גם נפלא לקרקפת."

"לא היה לי מושג על הקרקפת. פשוט חבל לי על הפרחים."

"חנוש, הם יצמחו בחזרה, אל תדאגי. את נראית כמו שטבעו לך מאה אוניות."

שתיהן התפוצצו מצחוק. אמא תלשה גבעול מהאדנית והושיטה לאוסי. לא ידעתי אם יש עליו פרח בודד או שני פרחים, קשה לדעת עם אמנון ותמר.

"אל תיתני לה," אמרתי. "כל כך כעסת על הציפור, ועכשיו את עושה את זה בעצמך."

אמא טענה שזה לא ענייני, ושאני בכלל לא אמורה להיות בבית, שזה זמן מבוגרים שהיא הבטיחה לאוסי. היא הייתה אומרת שלפעמים נדמה לה שיותר אכפת לי מציפורים מאשר מאנשים ושזה לא בסדר. אמרתי לה שהיא אותו דבר, רק עם פרחים. היא אמרה שזה לא אותו דבר.

הלכתי לחדר השני.

"למה היא בבית? היא חולה?" שמעתי את אוסי שואלת.

"לא, לא. היא רק עושה את עצמה. אבל לא היה לי כוח למלחמה הבוקר, אז נתתי לה להישאר בבית."

"באיזה כיתה היא עכשיו, ג'?"

"מה פתאום. היא כבר בה'. היא פשוט נורא קטנה. הרופאה אומרת שהיא אוף דה צ'ארט. היא תמיד ככה, מאז שהיא נולדה. אבל זה מתחיל להיות בעייתי. הרופאה אומרת שאם היא לא תיכנס לצ'ארט תוך שישה חודשים, נצטרך לעשות משהו."

התיישבתי על הרדיאטור והסתכלתי החוצה.

שמעתי שאמא שואלת את אוסי מה קרה בסוף עם אייזק. אוסי אמרה שזה נגמר, נגמר רע, שהוא היה כל כך נחמד וחם, מאוהב, ממש דיבר על אהבה, ואז הוא הפך למשהו אחר. זה מפחיד, איך אנשים מתהפכים פתאום. הוא התקשר אליה מהמשרד שלו ונפרד ממנה בטלפון. אחרי כל מה שהיה ביניהם – שיחת טלפון אחת של עשר דקות מהמשרד וזהו. ומאז כלום. והעיר הזאת, אתה יכול פשוט להיעלם, וזהו, יותר אף פעם לא נפגשים, לא שומעים, אף פעם לא מבינים. כאילו לא היית מעולם. ולא תראה את הבן אדם האחר יותר בחיים. כמו רוחות רפאים. וזה תמיד נשאר פתוח, לא פתור.

"איך הוא הגיב לעניין של התינוק?" אמא שאלה.

"הוא צרח עליי. הוא אמר שהפלתי אותו בפח. ושהוא ישלם על הפרוצדורה, רק שנגמור עם זה כמה שיותר מהר. והוא שלח לי חוזה כזה. שתדעי לך, חנה, החוזה זה מה שבאמת הרג אותי."

"אל תעשי את זה, אוסי. אני יודעת שזה לא כמו שדמיינת שזה יקרה. אבל זה הצ'אנס שלך. אולי לא תהיה עוד הזדמנות."

"צ'אנס למה? תראי מה זה עשה לחיים שלך."

"מה זאת אומרת?"

"לא חשוב."

הסתכלתי על הפרחים, על האדמה שהייתה רטובה מהתה. עברתי מהרדיאטור לאדן החלון. הייתי בין הבפנים לבחוץ, חצי בחום חצי בקור. לא ידעתי אם אני קופאת או בוערת. את הראש לא הרגשתי.

"איך בכלל הכרתם?" אמא שאלה.

"זה מצחיק, את יודעת שדורית עובדת עכשיו בסברובסקי בוולדורף אסטוריה? בכל מקרה, יום אחד היא התקשרה אליי מהחנות וסיפרה לי שברט ריינולדס נמצא במלון. אז החלטנו ללכת לנסות לתפוס אותו בלובי ובאתי לאסוף אותה מהחנות. נשארו לה עוד כמה דקות עד סוף המשמרת ופתאום נכנס איש בחליפה, יפה, נראה אצילי. הוא ניסה לבחור משהו, היינו בטוחות שהוא מחפש מתנה לאשתו או לאירוע, והוא התייעץ איתנו מה כדאי לקנות. דורית שאלה אותו אם זה לגבר או לאישה והוא אמר שזה לאישה, אישה מיוחדת. אמרתי לו שאני אישית אוהבת את המיניאטורות מהקריסטל, והצבעתי על החתול. ואז הוא קנה את החתול, ודורית ארזה אותו יפה בקופסה. הוא ביקש פתק. הוא רשם משהו על הפתק והכניס אותו לקופסה, וברגע האחרון לפני שהוא יצא מהחנות הוא פתאום נתן לי את הקופסה והלך."

"וואו. מה היה כתוב בפתק?"

"שהוא יספור את השניות עד הפעם הבאה שניפגש. הוא חתם, אייזק. הוסיף מספר טלפון. ככה הכול התחיל."

"מה קרה בסוף עם ברט ריינולדס?"

"אה, הוא לא היה. אבל הראש שלי כבר היה בתוך אייזק, וגם דורית הייתה במצב רוח רע. נראה לי שהיא לא אהבה את מה שקרה, כאילו שהפכתי את החנות הפֶנסי שלה לבית זונות. היא הייתה צריכה להגיד לי תודה, נדמה לי שהיא בכלל עובדת על קומישן."

"אולי היא סתם מרגישה רע שהיא עובדת בחנות במלון במקום להיות האמנית או האוצרת או מה שהיא הגיעה לכאן להיות."

"זה לא הפוינט, חנה."

"אל תיקחי ללב, אוסי. בסוף יגיע משהו טוב."

"מה טוב? מה טוב? אני כבר לא יכולה יותר עם הגברים כאן. הם גרועים כמו הישראלים. את יודעת מה, אולי אפילו יותר גרועים, כי הם מטעים, האמריקאים האלה. מנומסים-מנומסים עד שהם תוקעים את הסכין. אני לא יודעת אם זה בגלל הפעם הזאת, או שזה כבר משהו מצטבר. אני מרגישה שהם נוגסים ממני. כל פעם עוד נגיסה, ועוד נגיסה. וכבר אין לי את הכוח שהיה לי פעם. להיות צעירה עם לב שבור זה לא אותו דבר כמו להיות מבוגרת עם לב שבור."

"אוסי, את לא מבוגרת."

"אני לא מבוגרת אבל אני על הסף. אני מרגישה את זה. את לא מרגישה על הסף? פעם, בארץ, אם הלב שלי היה נשבר, הייתי מייד קמה, הגוף שלי היה הופך בשנייה למכונת נקמה. במיטה, על הבמה. עכשיו אני מתעייפת. משהו בי נשבר. כבר אין לי את הנשק הזה. הגוף שלי רק מחפש נחמה, מנוחה, חום, ואין, אין. וכל גבר כמו אייזק..."

"מה זאת אומרת על הבמה?"

"את יודעת על מה אני מדברת, מה זה שיש לך את הבמה. היה לנו את ז'אן ז'אנה, לעלות לבמה, להתפשט, להגיד לכולם 'הלב שלי בכף היד, וכף היד שלי מחוררת, והיד שלי בתוך התיק. והתיק סגור! והלב שלי תפוס'..."

"נדמה לי שזה 'הלב שלי לכוד'."

"הלב לחוד?"

"לא לחוד. הלב לכוד."

"מה זה משנה, לב תפוס, לב לכוד. עכשיו מה עושים עם כל זה? אף אחד לא רואה אותנו, אף אחד לא מקשיב לנו. אי אפשר להתפרק מול קהל, אי אפשר לעשות ז'אן ז'אנה. פשוט תקועים עם זה."

התיישבתי על האדנית. כבר לא הרגשתי את החום של הרדיאטור. האדנית מתחתיי התנדנדה.

ניסיתי לדמיין את החתול שאוסי קיבלה, את הפרצוף שלו, איפה היא שמה אותו. ראיתי את הציפור באוויר. היא התקרבה והסתכלה עליי. היא נחתה על אדן החלון. פחדתי שהיא תנקר אותי. נכנסתי שוב פנימה. היא לא עשתה לי כלום. קטפתי אמנון ותמר והושטתי לה. הציפור אכלה מתוך כף היד שלי. פחדתי שאמא תיכנס, פחדתי שהציפור תעשה לי חור ביד. הרגשתי את המקור. היא לא נגסה בי, לא עשתה בי חור.

"זה בן אדם שהחליט להגיע לעולם, אוסי. אל תעצרי אותו, או אותה. אולי בכלל תהיה לך בת."

"מה, נהיית לי פתאום רפובליקנית? נדמה לי שגם הוא רפובליקני. והוא נוצרי. איך הסתבכתי עם איש קרן הון סיכון נוצרי. רק לי יכול לקרות כזה דבר."

"זה לא קשור לרפובליקנית. אוי, את יודעת שמרקו הולך להצביע רייגן? פעם ראשונה שהוא בוחר כאן, והוא בוחר רייגן. איך בן אדם עובר מ'שלום עכשיו' לרייגן?"

"מה אני צריכה עכשיו אייזק קטן שיצמח לי בתוך הגוף ואז ישתלט לי על החיים?"

"זה לא יהיה אייזק. זה יהיה בן אדם בפני עצמו."

"די. זה בכל מקרה כבר טוּ לֵייט. חתמתי על החוזה ולקחתי את הכדורים."

"מה זאת אומרת כדורים?"

"זה דבר חדש. בלי לגרד ובלי כלום. אבל הדימום יותר חזק ממה שהם אמרו. זה לא מפסיק."

"אוי. את באמת נראית חיוורת. אולי אני אכין לך משהו לאכול?"

"אני לא יכולה להכניס כלום לפה. בטח בקרוב זה ייפסק. טוב, אני זזה. אני לא יכולה לשבת כאן כל היום על הכיסא של מרקו ולדמם."

"תשבי כמה שאת רוצה. הוא ממילא לא בבית."

"איפה הוא?"

"הוא נסע. אני חושבת שצפונה, לניו אינגלנד, כאילו שכאן לא מספיק קר."

"נדמה לי שאנחנו כבר בניו אינגלנד."

"אה. לא יודעת. או שאולי בכלל הוא נסע קצת מערבה."

"איזה מין אבא הוא שנוסע ומשאיר אותך ככה לבד עם ילדה חולה."

"היא לא חולה. אנחנו דווקא מסתדרות. היא ילדה נוחה, היא יכולה לשבת שעות ולהסתכל מהחלון."

"מתי הוא חוזר?"

"אני לא בטוחה. אבל בטח בזמן הקרוב."

אוסי עזבה. שמעתי את הצעדים החדים שלה במסדרון, ואז את דלת המעלית נפתחת ונסגרת. הציפור כבר לא ניקרה באדנית. חיפשתי אותה בשמיים והיא לא הייתה שם. התכופפתי והסתכלתי למטה. ראיתי את אוסי יוצאת מהבניין. היא הידקה את החגורה של המעיל האפור והלכה בצעדים מהירים ברחוב בזרועות שלובות, מחבקת את עצמה. לא היה סימן לדם. היא נהייתה יותר ויותר קטנה ורחוקה, והכובע הלבן שלה הפך לנקודה עד שכבר לא יכולתי לראות אותה. ירדתי מהחלון ויצאתי מהחדר.

"היי, קטני. גמרת עם הדחליל?"

"עוד לא הספקתי. אבל יש לי אותו בראש."

"לא נורא."

"עכשיו את רוצה לשחק?"

"עוד דקה." אמא לקחה את כוס התה של אוסי והלכה לחדר השני, לעבר האדנית שבחלון.

מתוך "היורדות" מאת דאה הדר. הרומן ראה אור בהוצאת "כתר", 2023.

תמונה ראשית: בכניסה לתחנת הרכבת ליד בניין העירייה בניו יורק. תצלום: Marc A. Hermann / MTA New York City Transit