הנמר האחרון

סבא שלי הרג את הנמר האחרון.

זה לכל הפחות מה שחשבתי שהבנתי מדבריו של קולו. פסענו לנו בשכונה בברלין שלא נראתה כמו ברלין, שכונה בשם גרונוולד, עם יער עצום ומאוכלס להתפקע בשועלים ודביבונים וחזירי בר; עם בתי מידות עתיקים וגם בתי מידות חדשים; עם נחלים קטנים ואגמים שבהם אנשי ברלין, ממשיכים מסורת גרמנית מסוף ה מאה ה-19 כמוכרת בשם פְרַייקורְפֶּרְקוּלְטוּר (תרבות הגוף החופשי), שוחים ומשתזפים בעירום.

גָ'אלָמבָּאבָּה, אמר לי קוּלוּ. כך נקרא סבי. הוא מת לפני שנולדתי.

חונה לא טוב ברחוב, מול מסבאת בירה, בהקה לה מכונית פרארי בצבע צהוב חלמון.

כשהייתי ילד, אמר קולו, סבתא שלי נהגה לספר לי שלילה אחד, בסוף שנת שישים וארבע, ג'אלמבאבה הסתתר בתוך האורווה שלו בפאתי מוּקְפָּאט, הכפר שלנו, קילומטרים אחדים מהמערות הבודהיסטיות של אָגָ'נְטָה. מבעד לחור בקיר, ג'אלמבאבה יכול היה לראות את הצללית של הפרה שלו, מתה על העשב. ושם בפנים הוא המתין, סבלני, בידיו רובה ציד חד-קני, לשובו של הטורף שהרג אותה באותו אחר צהריים. ג'אלמבאבה ידע, כך הוא אמר, שטורף תמיד שב אל הטרף שלו.

עצרנו ליד תחנת הרכבת של גרונוולד. בכניסה היה בית קפה קטן ובו ארבעה שולחנות, על המדרכה. אמרתי לקולו שנשב כמה דקות, שאני מזמין אותו לקפה לפני שנעלה לרציף.

בעונג רב, אדוארדו, אמר הוא בדיבורו האופייני, שהיה תמיד רך ומדוד, כאילו דבר אינו מאיץ בו להגיע לסוף המילים.

נכנסתי וניגשתי לגברת גבוהה וגדולת-גוף שהייתה מאחורי הדלפק. באנגלית, מניף שתי אצבעות, ביקשתי ממנה שתי כוסות קפה, ובעוד היא מכינה אותן גיליתי שעל כוננית המדפים הארוכה שהייתה תלויה על הקיר, הייתה סדרה של בובות עתיקות, ישובות בשורה. אולי שלושים או ארבעים בובות, זו לצד זו, כולן ישנות ומלוכלכות ושבורות מאוד. ליותר מאחת מהן חסרה רגל או זרוע. אחרות תוקנו בחוט או בסרט הדבקה. אחת הייתה ערופה, והראש, מצמר אדום ופרום, היה מונח לצדה.

*

כולם קוראים לו קולו כי השם שלו מסרב להיגמר. קוּלְבּהוּשָנְסִינְג סוּרְיָאוואנְשִי. האריה המכבד את משפחתו, בשפה מָארָתִי, כך הוא אמר לי ביום שבו היכרנו בברלין. שנינו היינו שם עם מלגה של הווִיסֶנְשַפְטְסקולֶג כדי לבלות תקופה ארוכה בין היערות והאגמים של גרונוולד. התגוררנו באותו הבניין: בית מידות משוחזר ומשופץ שהוסב לבית דירות בשם וילה וַלְתֶר (הבעלים המקוריים של הבניין, האדריכל וילהלם ולתר, שפשט את הרגל לאחר שבנה ארמון כל כך מצועצע בשנת 1917, תלה את עצמו בתוך המגדל). קולו ומשפחתו היו מזמינים אותנו לדירתם כדי לאכול ארוחת בוקר הודית אופיינית שכללה פּוהָה, סָבּוּדָאנֻה וצ'פאטי; אנחנו היינו מזמינים אותם לדירתנו כדי לאכול ארוחת בוקר גואטמלית אופיינית שכוללת פריחולס, ביצי עין ברוטב חריף וטורטיות. בתו ובני למדו גרמנית ביחד, שיחקו ביחד בגן המשחקים המפואר במשחקים של יריות, פיצוצים ופצצות; אך בני התעקש שאלו פצצות של אושר, פצצות של שמחה.

קולו היה אחד מאנשי המדע המוכרים ביותר בתחומו – הוא צבר כבר חמש עשרה שנה, כמעט כל חייו האקדמיים – בעבודה לטובת ההגנה והשימור של נמרי השלגים. כשהקשבתי לו מספר לי על השבועות או החודשים שהוא בילה באזורים הקשים ביותר של הודו ומונגוליה ונפאל וקירגיזסטן, מספר לי על הבדידות המוחלטת והארוכה ועל שפע הסכנות (אחדים מעמיתיו מתו בהרים מהיפותרמיה), יכולתי רק לחשוב על הסיפור של חורחה לואיס בורחס העוסק בכוהן־דת אצטקי, שלאחר ששוביו הספרדים כולאים אותו בכלא מאבן, מבלה את ימיו בהתבוננות ובחקר של החברבורות על פרוותו של יגואר הכלוא בתא הסמוך. עד שבאחת בלילות, כשהוא מתעורר בעקבות חלום קודח, כוהן־הדת האצטקי חושב שהוא רואה בפרווה של היגואר כיתוב אלוהי. משפט מגי בן ארבע־עשרה מילים מקריות, כך כותב בורחס, שאם רק ייאמרו, יגרמו להיעלמות הכלא העשוי אבן ויגרמו ליגואר להסתער על שוביו. אך בסופו של דבר, כוהן־הדת האצטקי מחליט לא לומר בקול את ארבע־עשרה המילים.

*

לאחר חצות, העננים התפזרו מעט וסבא שלי הצליח לראות נמר ענק אוכל את הפגר של הפרה.

קולו עשה הפסקה וניצלתי אותה כדי ללגום לגימה אחרונה, קרה כבר, מן הקפה.

לאט מאוד, המשיך קולו, כדי לא להבהיל את הנמר, סבא שלי הרים את רובה הציד. הוא הוציא את קצה הקנה מבעד לחור בקיר וסחט את ההדק. הכול שמעו את הירייה. מיד החלו להתקבץ ליד מקדש הָנוּמָאן, במרכז הכפר. הם רצו לדעת האם הנמר מת. אך איש לא הרהיב עוז להתקרב לאורווה שבה ג'אלמבאבה בילה את הלילה, לבדו, ממתין לשובו של הנמר.

בשולחן הסמוך ישב זוג נערות מתבגרות: מקועקעות וגלוחות שיער ומלטפות זו את ידי זו בעודן חולקות סיגריה אסורה, מוסתרת מתחת לשולחן.

כשהייתי ילד, הוא אמר, תמיד ביקשתי מסבתא שלי לספר לי את הסיפור הזה לפני השינה. ג'אלמבאבה היה הגיבור שלי. ג'אלמבאבה, מבחינתי, היה האיש החזק והאמיץ ביותר.

קולו ניסה ללגום מהקפה, אבל הספל שלו היה ריק.

לאחר אותו לילה, הוא אמר, איש לא שב לראות נמר ביערות סביב הכפר. סבא שלי, כך הבנתי עם השנים, הרג את הנמר האחרון של מערות אג'אנטה. ואז הפסקתי לבקש מסבתא שלי לספר לי את הסיפור על ג'אלמבאבה. וגם הפסקתי לספר אותו לחבריי בבית הספר.

קולו נעמד על רגליו, ובלי לשאול אותי, אמר שנעלה כבר לרציף.

*

Gleis 17.

זה מה שהיה כתוב על השלט שהיה תלוי במרומי תחנת הרכבת של גרונוולד, באותיות שחורות ועבות על רקע לבן.

זה פה, אמר לי קולו, מצביע על המדרגות מימין לשלט.

הייתי בתחנה הזאת פעמים רבות, בין אם כדי לקחת רכבת למרכז העיר ובין אם כשחציתי את התחנה עצמה כדי להגיע – בקצה השני שלה – ליערות ולמשעולים של גרונוולד. בכל אותן פעמים, בקושי שמתי לב לשלט. מעולם לא תהיתי מה זה "Gleis 17". אבל קולו כן ידע מה משמעות הדבר, וגם כיצד להגיע. מזה שבועות הוא התעקש להראות לי, בלי לומר עוד דבר, בלי להסביר לי מדוע.

עלינו במדרגות ויצאנו אל רציף ארוך, תחת כיפת השמיים. הרציף היה ריק. מולנו, מעבר לפסי הברזל, היה עוד רציף, ארוך וצר באותה המידה. אב עמד שם בחושך, מדבר אל בנו בשפת סימנים.

קולו שמר על שתיקה. הנחתי שהוא רצה שאני אגלה את המקום בעצמי, לאט לאט. בהתחלה לא ראיתי דבר. אבל לפתע הבחנתי שכל הרצפה תחת רגליי עשויה מרצף של לוחות פלדה יצוקה ענקיים ומוזרים, כל לוח רוחבו אולי שלושה מטרים ואורכו מטר וחצי, וכל אחד מהם מנוקב בשורות של חורים. הרמתי מעט את מבטי והבחנתי שלמעלה, בחלק העליון של הלוח שעמדתי עליו, היה משהו כתוב בתבליט, בספרות ואותיות גדולות שהיו כבר מעט חלודות. כרעתי ברך על הפלדה כדי להצליח לקרוא את הכיתוב מקרוב: 14.10.1943/ 78 Juden/ Auschwitz. לאחר מכן פסעתי אל לוח אחר, כרעתי ברך וקראתי: 10.01.1944/ 352 Juden/ Theresienstadt. לאחר מכן לוח שלישי: 03.10.1942 / 1021 Juden / Theresienstadt.

יש בסך הכול 186 לוחות, בשני הצדדים, אמר קולו והצביע על הרציף לפנינו. הם מנציחים כל אחת מ-186 הרכבות שהחל באוקטובר 1941, הובילו יהודים מכאן למחנות ריכוז שונים.

המשכתי ללכת בעודי קורא בקול את הכיתוב המובלט על כל לוח, כאילו לקרוא את הדברים בקול רם ישיב את החיים לדבר כל כך מת, עד שהגעתי ללוח באמצע הרציף: 08/12/1944/ 15 Juden/ Sachsenhausen.

זקסנהאוזן, שבתי ללחוש באפלולית.

האם יתכן שחלף כאן סבך הפולני, אדוארדו, בדרכו לזקסנהאוזן? שאל אותי קוּלוּ בנימת קולו הכנועה ומלאת הכבוד.

אך לא יכולתי להשיב לו. לא יכולתי לומר דבר. רק נותרתי כך, מביט בילד שעמד בחשיכה, מעבר לפסי הברזל. הוא לא הפיק שום קול. הוא לא השיב בסימנים. הוא רק נשם, לָבָן, בלילה שהיה כבר שחור, בעודו מביט בידיו של אביו. נראה שהדבר היחיד שהיה אכפת לו באותו רגע היו ידיו של אביו.