סטייה, התנגשות

המחשבה המערבית, מתחילת דרכה ולמעשה עד ימינו, גרסה כי התכונה החשובה והמובהקת ביותר של אירוע מקרי היא הסיבתיות "הפגומה" שלו. שלא כאירועים אחרים, שאת הסיבה להם אנחנו יכולים לקבוע, או לשחזר, לפחות בעיקרון, אירועים מקריים נוטים לסכל את החקירה על אודות סיבתם. למעשה, מבחינה פנומנולוגית כך מצטייר האירוע המקרי מלכתחילה: איננו מבינים מדוע הוא קרה. לשאלת הסיבה שבשלה אירע האירוע המקרי הוצעו שתי תשובות שמלוות אותנו מאז ימי קדם. האחת היא שאין לו סיבה אחת אלא המון סיבות, יותר מדי, בליל של סיבות שאין דרך למיינן, להעריכן, לשקללן, והן הצטרפו זו לזו ללא כל עיקרון מארגן; התשובה השנייה היא שהסיבה לאירוע מקרי היא עלומה, אניגמטית, ולא ניתן לשערה. העמדה הראשונה נוסחה לראשונה בידי אריסטו ונותרה קנונית עד היום; השנייה נוסחה על ידי לוקרטיוס וגם היא נחשבת היום לקנונית. כיצד ייתכן הדבר ומי מהשניים צודק?

אחת הגרסאות המשפיעות ביותר של מושג "המקרי" נוסחה על ידי אריסטו (384-322 לפנה"ס). פילוסוף הטבע הגדול הוא שהנחיל למערב את צורות המחשבה והחלוקות הטבעיות הבסיסיות ביותר, והניח את היסודות לכל המדעים באשר הם - מדעי החומר והרוח והאמנויות כאחד. בשיטה הגדולה שהעמיד הועיד אריסטו למקרי תפקיד שולי, נחות. בעולם שבו שוררים סדר והרמוניה ולכל דבר יש סיבה ותכלית מובהקים ומוגדרים, אירועים מקריים היו בעיני אריסטו כל מה שהינו בלתי־צפוי, חד־פעמי, מעין תאונה או תוצאת לוואי; מקריות הייתה היוצא מהכלל שמעיד על הכלל.

עמדתו של אריסטו באשר לאירוע המקרי סבוכה ביותר ולא תמיד עקבית, והיא נתונה במחלוקות שונות ומשונות בין פרשניו, עד כי נדמה לעיתים שכמעט כל הגדרה שניתן לתת למקרי מיוחסת לו. עם זאת, ניתן לשרטט קווים כלליים שפחות או יותר מוסכמים על כולם. ואכן, אף שלא העניק למקרי מקום משמעותי בסדר הדברים, חשוב היה לאריסטו לכלול אותו בתמונה הגדולה שהוא סיפק על אודות ההוויה. אריסטו מתייחס למקרי הן כאל תכונה של אירועים והן כאל תכונות של היש. תכונה מקרית של היש היא תכונה שאין לה כל השפעה על מהלכו של דבר מה, למשל צבע עורו של הבנאי שבנה את ביתנו. אבל התפקיד השני הוא שמעניין אותנו -
המקרי כתכונה של אירוע. לשם הצגת עמדתו של אריסטו איעזר בדוגמה הבאה, אולי הידועה ביותר שסיפק, שאותה אביא בשינויים מעטים: איש אחד הלך לשוק במטרה לקנות עגבניות ושם נתקל בחבר שהיה חייב לו כסף. וזה, מעט מבויש שלא עשה זאת קודם, ממהר לפרוע את החוב. אריסטו שואל כיצד יש להתייחס לפגישה בין שני האנשים ולהחזרת החוב, לאירוע, שלפחות בעיני גיבורנו, הוא אירוע ממוזל. פעולה זאת, הוא קובע, קרתה במקרה, מבלי שאיש מהם התכוון לכך. אחד הלך לשוק במטרה לקנות עגבניות והשני במטרה לקנות מלפפונים ומשום כך סיבתו של האירוע היא מקרית ולא מהותית. האירוע יכול היה שלא לקרות, או לקרות בדרך אחרת לגמרי, והוא לא נובע מרצון של אף אחד מהמשתתפים בסיטואציה. דוגמאות נוספות שמזכיר אריסטו בכתביו הן איכר העודר שדה ומגלה מרבץ של זהב, או אדם שמנסה להגיע הביתה, אך רוח עזה סוחפת את ספינתו לקצה השני של העולם.

לאירועים מעין אלה קורא אריסטו "מזל" (טיכה), משום שהם אירועים מקריים המערבים בני אדם, כלומר סובייקטים בעלי התכוונות ושכל. האירוע המקרי מתרחש בלי שום קשר לכוונה המקורית של המשתתף בו, לעיתים לטובתו ולעיתים לרעתו (ולכן המזל הרע או הטוב הנקשר בהם. כלומר, אין זה מזל כישות על־טבעית). קבוצה גדולה אף יותר היא זו של אירועים מקריים המערבים אך ורק ישים ויצורים לא אנושיים, למשל פגיעת אסטרואיד בכדור הארץ, או שיטפון הסוחף פרה. לאירועים אלה קורא אריסטו אוטומטון (״מעצמו״). מדוע חשוב ההבדל בין שני טיפוסי האירועים? - שהרי נדמה כי המבנה שלהם זהה. בשיטה האריסטוטלית יש הבחנה מהותית בין בני אדם (גברים לבנים, כמובן) ובין שאר הברואים והישים בעולם, הכרוכה בראש ובראשונה ביכולתו של האדם לחשוב ולפעול בהתאם לרצונו ולכוונותיו. הבחנה שעודנה שרירה וקיימת היום, ואולי אף אחראית במידת מה למשבר האקלימי העצום שבו אנו נתונים כעת.

המושגים טיכה ואוטומטון עונים להגדרה המקובלת היום של צירוף מקרים. צירוף מקרים הוא התלכדות חד־פעמית של שני אירועים או יותר, חסרי סיבה משותפת ושאינם קשורים זה לזה. ככזה, צירוף המקרים הוא חסר הסבר, מוטיבציה או תכלית. כל אחד מהאירועים הללו התפתח מתוך הגיונו הפנימי וסדר סיבותיו, והמפגש ביניהם אירע ללא סיבה מהותית משל עצמו. המקרי אצל אריסטו (טיכה ואוטומטון) הוא אפוא הצטרפות של מקרים, אך פחות ממפגש (במובן encounter). אריסטו היה ער לכך שתחת הגדרה שכזאת מספר צירופי המקרים בעולמנו, בייחוד אלה שלא מערבים בני אדם, הוא עצום ורב, ולכן מעורר שאלה באשר לאילו מהם עלינו להתייחס ומאילו להתעלם. כך למשל, מדוע עלינו לתת את הדעת למקרה שבו האיכר עדר בשדה וגילה מרבץ של זהב, ולא למקרה שאירע רגע קודם, ובו הוא דרך מבלי משים על נמלה? על כך יגיד אריסטו שצירוף המקרים רלוונטי בראש וראשונה למצרף עצמו, במקרה שלנו - האיכר, או לקהילה הפרשנית. הוא חייב להיות בעל משמעות ולא סתמי. צירופי מקרים הם אפוא פרי של תודעה המכירה בהם ככאלה ומתייגת אותם כמשמעותיים, כראויים להתייחסות. הקביעה כי אירוע מסוים הוא צירוף מקרים תלויה בקהילה פרשנית מסוימת שהיא בעלת ידע על העולם ובעלת מגבלות משלה. אם אושיט את היד אל המתג ואומר "יהי אור", איש בתרבות שלנו לא יחשיב זאת כצירוף מקרים, משום שידועה השרשרת הסיבתית שפעלה כאן. לעומת זאת, בן שבט החי בג'ונגל עשוי לראות זאת ככישוף. המבט של הפרט הוא שמצרף את המקרים ועושה אותם ל"צירוף מקרים״. השיטפון שסחף פרה יוגדר על ידי אריסטו כצירוף מקרים רק אם היא הייתה שייכת למישהו, ורצוי למישהו קרוב לו. האירוע שבו אסטרואיד פגע בכדור הארץ יוגדר כצירוף מקרים רק אם תוצאותיו היו קריטיות לבני האדם החיים בו. למעשה, בעצם הקביעה "זה היה צירוף מקרים" כבר ניסחנו טענה אונטולוגית, כבר פתרנו את התעלומה והכרענו איך היא קרתה, ובחרנו בצד הרואה בהתרחשויות רק פועל יוצא טבעי ולא, למשל, התערבות של אל או תוצר של סיבה מכרעת משמעותית אחרת.

התפיסה האריסטוטלית, אינטואיטיבית ככל שתהיה, נתפסת היום כמיושנת מעט. אמנם בעולמנו האנושי צירופי מקרים הם אירועים הנושאים עניין אך ורק למעורבים בהם, ולרוב לא יעניינו שומעים חיצוניים, אך אין זה אומר שהם אינם משמעותיים או חשובים גם ללא הסובייקט שצירף אותם. אין חולק על כך שהעולם שלנו מושתת על חוקים מסוגים שונים, וכי הסדר וההרגל מצויים בו במידה רבה. מצד שני, הפסילה הגורפת של אריסטו את המקריות, דחיקתה לשולי ההתרחשויות הפיזיקליות והמטפיזיות הייתה טעות. כיום אנחנו יודעים כי לא רק שהיקום מכיל אירועים מקריים רבים לאין שיעור, מסוגים שונים, אלא גם שהאירועים המתוכננים, אלה שאריסטו העמיד במרכז השיטה שלו, הינם זניחים לחלוטין. ברור לנו גם כי מקומו של המקרי ושל האקראי מכריע ביותר. היקום מאוכלס במערכות מורכבות ברמות ובממדים שונים, שאקראיות וארגון פנימי זמני שולטים בהם ("כאוסמוס", כינה זאת ברגסון).

* * *

התפיסה השנייה של המקרי מגיעה מהאסכולה האפיקוריאנית, שהציעה את אחת המטפיזיקות המרהיבות והמשוכללות (וכפי שהתברר לימים, העדכניות) ביותר. המשורר טיטוס לוקרטיוס (99-55 לפנה"ס) כינס אותה בפואמה הגדולה "על טבע היקום" וממנה שואבים היום כולם את עיקריה. לוקרטיוס, סוחר אמיד שחי בימי שקיעתה של האימפריה הרומית ופרש מהבלי העולם הזה כדי לכתוב, יצק את התורה האטומיסטית של דמוקריטוס ואפיקורוס אל תבניות שיריות הקסמטריות והכניס בה לא מעט שכלולים משלו. פרי יצירתו "על טבע היקום" היה ידוע מאוד עד המאה ה־3 לספירה ואז נעלם, נשכח. במשך אלף שנה כמעט לא היה נוכח בתרבות ונותרו ממנו עותקים מעטים בלבד, עד שבשנת 1417 הנזיר פוגיו בראצ'וליני נתקל בו כאשר נבר בכתבי יד עתיקים בספרייה של מנזר בגרמניה. מה שמצא שם הדהים אותו: הייתה זו תמונת עולם אחרת לגמרי מזו שעליה התחנך בדוקטרינה הנוצרית האריסטוטלית. פוגיו החליט להעתיק את הטקסט ולהפיצו. בכך הוא העניק למערב מטפיזיקה נוספת.

על סיפור גילוי הפואמה הנשכחת כתב באופן מעורר השראה סטיבן גרינבלט בספרו התפנית. הנה כמה מהקביעות שגרינבלט מחלץ מהפואמה הזאת, והן מדויקות ועכשוויות להפליא אף על פי שנכתבו לפני למעלה מאלפיים שנה:

פיזיקה. העולם מורכב מאטומים, חלקיקים זעירים מסוגים שונים. האטומים הללו מתנגשים זה עם זה, מתחברים ומתפרקים שוב בתהליך בלתי־נגמר של יצירה והרס. האטומים לא מתחלקים. הם אמנם מורכבים מגופיפים קטנים יותר אבל אלו אינם יכולים להתקיים בפני עצמם.

ביולוגיה. עקרון הברירה הטבעית מנוסח שם לראשונה. ואכן, סבו של דרווין היה מעריץ גדול של לוקרטיוס, ודרווין הושפע ממנו.

תיאולוגיה. הדתות המאורגנות הן אשלייתיות ומלאות בדעות קדומות. הן מבוססות על מיתוס הקרבת הבן. יש אמנם אלים ויצורים שמימיים אך הם מצויים ביקום משלהם ואין להם מגע עם עולמנו ושום עניין בנו.

אונטולוגיה. בני האדם אינם מיוחדים, אינם שונים משאר הברואים והעולם לא נוצר בשבילם (טענת היסוד של הפוסט־הומניזם).

עוד מספר גרינבלט כי מקיוואלי העתיק את השיר בכתב ידו, וגלילאו, שקספיר, מונטיין, מולייר וניוטון - כולם נשבעו כחסידים של לוקרטיוס, והשפעתו עליהם הייתה אדירה. איש מלבדו לא סיפק תמונת עולם ארצית, חומרית, פרגמטית, גמישה ופואטית כל כך שחגגה את הבריאה במלוא הריבוי שלה.

אך נחזור לתמונת היקום: בחזונו של לוקרטיוס היקום מכיל חלל ריק אין־סופי ("כי לבריאה אין תחתית, ועל כן אין סעד לחומר, אין לחלל הריקות ירכתיים אשר יגבילוהו. הוא משתרע בחיק האין־סוף ללא גבול, ללא קצה"). יורד בו גשם נצחי של אטומים ("גופיפי הראשית" בתרגומו של שלמה דיקמן) הנופלים בקו ישר. זו תנועתם הטבעית, הראשונית.

אך אם כך היה קורה תמיד, דבר לא היה נברא ביקום. הוא היה עומד בשיממונו, ולא היינו עדים לשפע העצום שבו. תחת זאת, היה רק גשם חדגוני של אטומים בודדים. כיצד יש להסביר אפוא את השפע העצום שאנו עדים לו ביקומנו? מה בכל זאת מפגיש את האטומים? כאן נכנס לתמונה המושג החשוב ביותר בדיוננו - התפנית ("הקלינמן") - הסטייה המקרית הספונטנית. זו תכונה בסיסית של כל אטום, שגורמת לו, ברגע מסוים בנפילתו, לסטות באופן זעיר ממסלולו. אפיקורוס האמין במקריות ספונטנית, שנובעת מעצמה, וזו התגלמה בקלינמן. סטייה זו שאין לצפות אותה ולא ניתן לצפות בה, המתרחשת במקום ובזמן לא צפויים, חסרת כיוון מוגדר וידוע מראש, היא שגורמת לאטום להיפגש עם אטום אחר. לא כל הפגישות מועילות ומובילות לדבר מה, גורס לוקרטיוס; חלקן מסתיימות בלא כלום. אך חלקן יוצר משהו חדש, ״מולקולה״ בשפתנו, וכך נוצרים עוד ועוד ישים ביקומנו. ההתנגשויות האלו הן בעצם צירופי מקרים ברמה האטומית, וכאלו יש אין־ספור. כך קורה כי ריבוי הישים בעולמנו נובע מאין־ספור היתקלויות בין אטומים. הן שהולידו את השפע המסחרר של ההוויה. לכל גופיף חדש שנוצר כתוצאה מהפגישה יש את הקלינמן החדש, הייחודי שלו, וגם הוא תורם ליצירה. אפיקורוס גרס כי כאן מצוי גם המפתח לרצון החופשי - מעין תכונת יש אלמנטרית, כמו ספין או מסה, של קפריזיות והפתעה.

הקלינמן הוא אפוא המקור לכל העושר והגיוון ביקום; הכוח הקוסמי של הבריאה וההתחדשות. עם זאת ללוקרטיוס חשוב לציין כי ההוויה נשלטת על ידי סדר והיגיון. כאשר אטומים מתרכבים יחד כתוצאה מקלינמן של אחד מהם, הם יוצרים קבוצה חדשה, סדר חדש ויציב - עד שהוא מופר על ידי סטייה חדשה, וחוזר חלילה. הריבוי וההשתנות הם תוצאה של מפגש בין מערכות מאורגנות לגורמי אקראי בלתי־ניתנים להסבר או לחיזוי. אינרציה מסוימת מבטיחה כי תופעות מוזרות לא יקרו בדרך כלל, כלומר שהסטייה לא תהיה גדולה מדי.

נראה אפוא כי בראשית לא היה אור, והעולם לא התחיל במפץ גדול - אלא הייתה זו סטייה קטנה, מקרית לחלוטין. התחלה זו של העולם לא הייתה מן ההכרח, ועולם זה כפי שהוא היום, גם הוא אינו מן ההכרח, ובהחלט ייתכן כי סטייה אחרת הייתה מולידה קוסמוס אחר לגמרי. כך שבריאתו של העולם קונטינגנטית וכך גם אופיו המסוים. מכיוון שלא הייתה זו סתם התנגשות, אלא "אנקאונטר", כלומר מפגש גורלי, הוא עורר את האטומים מתרדמתם, חילץ מהם תכונות שעד אז היו לא פעילות. לפני המפגש היה לאטומים אלה קיום רפאים, ולקוסמוס קיום עוברי. בדומה מאוד לשפינוזה, שכאלף שש מאות שנה מאוחר יותר, טען שאיננו יכולים לדעת מראש למה גוף מסוגל, גם אצל לוקרטיוס מופיעה תובנה דומה, המיוחסת למפגש המקרי שמחולל את התכונות החדשות של גופים באשר הם. הקלינמן הוא שגורם לאטומים להיפגש ומכאן מוביל ליצירת המבנים המורכבים של האטום, ממולקולות ועד גלקסיות, אבל הוא גם חותר תחת ההנחה שיש בישים האלו משהו הכרחי או תמידי. מכאן שהמטפיזיקה של לוקרטיוס היא כזו של שינוי והשתנות תמידיים.

כפי שטוען לואי אלתוסר, זוהי עמדה פילוסופית רדיקלית, כי היא למעשה דוחה את רוב השאלות הבסיסיות של הפילוסופיה: מה מקור העולם? מה מטרת קיומו? למה יש בכלל משהו בעולם? מה תפקידו של האדם בסדר העניינים? לאף פילוסופיה לא הייתה החוצפה להתחיל כך, בשלילה של כל תכלית, ראשית וסוף, בשלילה של כל טלאולוגיה רציונלית, דתית, מוסרית, פוליטית או אסתטית. במטריאליזם הזה אין סובייקט שמנהל את העניינים (אלוהים או "האדם") אלא תהליך ללא סובייקט שנכפה על הסובייקט.

אריסטו ולוקרטיוס מציגים תמונות עולם שונות מאוד זו מזו, יקומים אחרים לגמרי. ההבדלים ביניהם מלמדים רבות על המחלוקת העזה הקיימת עד היום באשר לשאלת טיבו של המקרי. כך לדוגמה, בעוד אצל אריסטו מקריות קשורה במשהו שהשתבש, שלא היה מתוכנן, תוצאת לוואי, לרוב שולית ולא נחוצה, ומכאן שצירופי מקרים הם חסרי משמעות - אצל לוקרטיוס המקריות היא בדיוק מה שאסור שישתבש, שהכרחי שיקרה ושקורה כל הזמן. המקריות היא מרכזית מאין כמוה. בעוד אצל אריסטו המקרי אינו נתפס כסיבה ממשית אלא כתוצאת לוואי של שרשרות סיבה לא קשורות, אצל לוקרטיוס המקרי, הקלינמן, הוא סיבת הכול, הסיבה הראשונית המונעת מעצמה. עם זאת, אצל שניהם אירוע מקרי מציב בעיות אפיסטמיות, שכן קשה לחקור או לתפוס אותו. אצל אריסטו הבעיה היא מושגית, המקרי לא משתבץ בנוסחאות שיצר, לא מתאים לשום מושג של סיבה. אצל לוקרטיוס זה משום שהאירוע המקרי מתחיל הכול - כל קלינמן הוא מעין "המפץ הגדול" של האטום, נקודה סינגולרית שאין לרדת לשורשה.

ואמנם, אלו הם למעשה שני הגילומים המובהקים של המקרי בעולמנו (אם מוכנים לעשות לו רדוקציה להתנגשות בין שני חלקיקים). המקרי כתכונה בסיסית של אירוע יכול לנבוע מגוף אחד, מהתרחשות ספונטנית אחת, המונעת מעצמה, מתנועה אחת הסוטה ממסלולה, או שהוא יכול להיות גילום של התנגשות בין שני גופים, בין שני אירועים לא קשורים ולא תלויים, היוצרת אירוע חדש שאותו נכנה ״צירוף מקרים״. בתמונת העולם האטומיסטית של לוקרטיוס - המודרנית מאין כמוה - יש מקום הן למקריות ספונטנית והן לצירופי המקרים, ומשום כך היא הפילוסופיה הבסיסית שבמסגרתה צריך להתקיים כל דיון במקרי.