קורנליוס בכפר נחום

הציפייה למשיח לא פסקה אחרי מות יוחנן המטביל. אדרבה, היא התחזקה יותר ויותר. לפי פירושם, ככל שהזמנים נהיים קשים יותר, כך מתקרב יום בואו. הם קראו לזה "ימי המשיח". כצפוי, אחרי זמן־מה נודע שבגליל קם מישהו שקרא לחזור בתשובה ולהתכונן למלכות שמיים הקרֵבה ובאה. תחילה חשבו שהוא תלמיד של יוחנן המטביל שנרצח. אחר כך אמרו שזהו יוחנן המטביל עצמו, שקם לתחייה. אחרים אמרו שזהו אליהו הנביא, שחי לפני שנים רבות וחולל נסים ונפלאות. לדבריהם, גם האיש שהתגלה על שפת ים כינרת שבגליל עושה נפלאות רבות. הוא מרפא חולים, מטהר מצורעים, ומגרש שדים ורוחות רעות. לכן התייחסו אליו כאל הנביא אליהו האהוב והנערץ, שחזר ובא כדי לחלץ אותם ממצוקות חייהם.

אתה שומע, שוב התגלה ביניהם נביא שמפיץ בין אנשי הגליל הגסים את הבשורה על מלכות שמיים. הפעם הוא בא מנצרת. חה־חה־חה! — מנצרת!

שמעתי לראשונה את שמו מפי חנן, הכוהן הגדול הזקן: באחד מימי האביב הלכתי אחרי הצהריים בשביל שנמתח בין הבריכות בגן ביתו,  והסתכלתי על תרגילי השחייה של בניו הצעירים וחבריהם. חנן הזקן בא מולי ואמר בבדיחות הדעת: "אתה שומע, שוב התגלה ביניהם נביא שמפיץ בין אנשי הגליל הגסים את הבשורה על מלכות שמיים. הפעם הוא בא מנצרת. חה־חה־חה! — מנצרת!" הזקן לא הצליח להשתלט על עוויתות הצחוק שתקפו אותו. דמעות זלגו מעיניו ונבלעו בזקנו המטופח , שֶרטט על חזהו מרוב צחוק — "אתה מבין, מנצרת!"

"מהי נצרת?" — שאלתי.

"האם משהו ראוי יכול להגיע מנצרת? — כך אומרים על נצרת, עירם של עמי־ארצות, נגרים ועובדי אדמה, שאינם מכירים את חוקי התורה ואינם יודעים להישמר מטומאה."

הלמדנים הבחינו בין שתי קבוצות של תושבי הארץ: לבקיאים בכתביהם הם קראו "חבר". כלומר, מי ששייך לאותה חבורה ואפשר לסעוד איתו ליד  אותו שולחן, כי הוא מכיר את חוקי הטהרה והטומאה. אלה שלא למדו קרוא וכתוב נחשבו בעיניהם "עמי־ארצות". כלומר, אנשים שלא ראוי להימצא בחברתם. רוב יושבי הגליל, כפריים ועירוניים כאחד, נחשבו "עמי־ארצות",  והגליל — "ּבליל של עמים". לכן הפליא אותם לשמוע שמנצרת יצא למדן עטור תואר של נביא. הרי בעיירה זו, שאינה שונה מעיירות אחרות הפזורות לאורך הדרך מקיסריה לדמשק, היו מעט מאוד יודעי תורה.

עברתי בנצרת בדרכי לציפורי או לטבריה כדי לפגוש את המושל. דרך העיירה הזו עברו שיירות שהגיעו מן הים הגדול.  נצרת שוכנת בין הר תבור והרי הגלבוע, וצופה אל עמק יזרעאל. במרחק כמה פסיעות ממנה משובצות חלקות שדה מטופחות שגולשות מן ההרים כמו גלי נהר אל העמק הפורה. העיירה עצמה מוקפת כרמי־יין זהובים, מטעי תמרים מתוקים, תאנים נוטפות דבש וחורשות ברושים ירוקים. אבל הגוון האפרפר־כסוף של עצי הזית בולט במיוחד באזור. שדות הירק, הגנים והמטעים מעובדים בידיהם העמלניות של איכרים עניים שחיים במקום.

נצרת היא עיירה דלה, ויושביה הם עובדי אדמה ובעלי מלאכה. גגות בתי החֵמר הקטנים שלהם והגדרות המקיפות אותם עשויים כפות עצי תמר. מכיוון שהעיירה שוכנת בקרבת הדרך הראשית, יש בה רהטים להשקיית הבהמות וסככות לאירוח עוברי אורח. פה ושם נראה בעל מלאכה שקוע בעבודתו: רצען, שוזר מחצלות, קַדר, סנדלר. רוב בעלי המלאכה הם נגרים. יש להם עבודה רבה בתיקון יצולים וגלגלי עגלות, אבל עיקר עמלם הוא בהתקנת כלי עבודה עבור איכרי הסביבה: מחרשות עץ, אתי חפירה, אנקולים להורדת פרי מצמרות העצים, וכלים אחרים.

לאחר זמן הזדמן לי להיפגש עם הנביא שהכוהן הגדול סיפר לי עליו בירושלים. לא, זו כבר לא הייתה בדיחה, כפי שהכוהן הגדול הציג אותה. למרבה הצער, זה היה משהו רציני מאוד. כן, הזדמן לי להיפגש איתו. אבל לא בנצרת, אלא בכפר נחום.

כפר נחום שכנה על גדת הכינרת. היהודים קראו לה "ים גינוסר" -  קיצור של מה שהיה אמור להיות "הגן של השר". אכן, הכינרת טבלה בעמק שהוא גן פורח של תבואות ועצי פרי. כפר נחום הייתה עיירת מחוז, ואיכרי הסביבה הביאו אליה את תוצרתם למכירה. סמוך לנמל הדייגים המקומי ניצבה תחנת מכס, ודרכה העבירו מטענים של תבואות ופירות אל הגדה השנייה של הים; אל תחום שלטונו של המושל פיליפוס — הגולן, הבשן, חבל ארגוב ואזור הבניאס.

לתושבי העיירה היו שני מקורות פרנסה עיקריים: בוסתני הפרי הפוריים שהקיפו אותה, ושפע הדגים שדגו בים כינרת. בלילות ירח התגלה מראה מרהיב: אין־סְפור סירות שטו על פני חלקת המים הצלולים. אדוות המים התכולות לכדו את אור הירח וזוהר הכוכבים, והדייגים הטילו לתוכן את רשתותיהם. הם שרו שירי אהבה מתוך "שיר השירים" הידוע, או מזמורי דת מתוך ספר תהילים, וקול זמרתם הגיע אל החוף. בשעות היום נראו מפרשים רבים בנמל הדייג הקטן, ועל המזח — רשתות דיג שהנשים שטחו לייבוש או לתיקון. לידן עבדו דייגים עניים שנאלצו להפסיק לדוג ולעסוק בייבוש דגים. הם לא יכלו לעמוד בתשלומי המס הגבוה עבור הדגה, ולכן עבדו כשכירי יום אצל יַזמים עשירים, שמכרו דגים מיובשים ברחבי יהודה והגליל. ידיים עובדות היו זולות מאוד, ושכירי יום הסתפקו בקומץ תאנים ותמרים או בכמה פיתות אפויות כשכר עבודה. חייהם היו טובים יותר אלמלי המיסים הגבוהים שסחטו מהם; אבל על שפת הים היו כמה וכמה תחנות מכס ודוכני מוכסים... מושל הגליל, שכפר נחום היה תחת שלטונו, היה ראש וראשון לגביית המס שהעשיר את אוצרותיו. תושבי העיירה — דייגים, מְעבדי דגים, סוחרי פירות וירקות — עבדו קשה, אבל היו חסרי  כל ולא יכלו לבנות בית כנסת.שר־המאה המקומי סייע להם, כי המוכסים וגובי המס סחטו אותם, ואת היתר תבעו מהם שלוחי הכוהן הגדול עבור בית המקדש.

לעתים קרובות, כשהתארחתי אצל המושל בטבריה, הייתי מבקר בעיירה הזאת. בימים של מזג אוויר נאה או בליל ירח מלא לא ויתרתי על טיול בסירה ששטה אל כפר נחום, כי רציתי לקנות דגים טריים, ששבחם נודע ברבים. כמו כן, בדרכי אל הפרוקונסול באנטיוכיה או אל המושל פיליפוס שישב בדמשק, שמחתי לעשות תחנת ביניים בכפר נחום.

הצבנו בעיירה שר מאה עם הקנטוריה שלו. לפי המינוי הרשמי שלו הוא פעל בשירות המושל. אבל בגלל החשיבות האסטרטגית של העיירה, ששכנה על הגבול שמפריד בין שתי טטררכיות והיוותה מקור הכנסה לאוצר הממלכה, הוא היה נתון למרות הפרוקונסול באנטיוכיה. שר המאה ניהל יחסים טובים עם יהודי המקום, ושמח להיפגש איתם. הוא היה ידידי,  וכשעברתי בעיירה הייתי לן בביתו. הגעתי אל ביתו באחד מימי האביב, עונת השנה היפה, כשהטבע פורח ומלבלב סביב הכינרת. הוא סיפר לי על אדם מיוחד במינו שהתגלה בין יהודי המקום. לדבריו, האיש הזה ניחן ביכולת לרפא חולים, לגרש רוחות רעות מאנשים אחוזי דיבוק, ולחולל נסים ונפלאות.

כבר ראיתי בירושלים הרבה הוזים וחוזים, מכשפים, מגרשי רוחות ושדים. הם שָרצו גם שם וגם כאן. כולם ידעו לכשף, אף שלא הגיעו לרמה של המכשפים הכשדיים. חברי הסנהדרין והשופטים שלהם היו צריכים להיות בקיאים במעשי כשפים, כדי שעושי להטים למיניהם לא יוליכו אותם שולל. בכל זאת, סקרנותי התעוררה כשידידי סיפר לי על משהו מופלא שאירע לו עצמו: משרתו האישי, נער יווני חביב מן האי רודוס, נהיה פתאום משותק בכל אברי גופו. והנה, אדם זה ריפא אותו בעזרת מילה אחת שאמר.  שר המאה היה נלהב מטבעו ואוהד יהודים. לכן חשדתי שהוא נמשך בסתר אל דתם. על כל פנים, הוא סיפר לי בפרטי פרטים מה אירע:

הלכתי אל היהודים ואמרתי להם: 'תמיד הייתי טוב אליכם. אפילו עזרתי לכם לבנות בית כנסת. כעת אתם חייבים לעזור לי. לכו אל איש הפלאות שלכם ובקשו ממנו שירפא את הנער שלי.' הם מיהרו ללכת אליו, ואני הלכתי אחריהם. כך פגשתי את האיש. מראהו החיצוני עשה עלי רושם עז. פניתי אליו בבקשה שירפא את הנער שלי, כי איני יכול לראות את ייסוריו. האיש הביט בי, ואחרי שהבין שיש לי כוונה רצינית ואני מאמין שהוא יכול לעזור לנער החולה, אמר לי: 'אבוא אל ביתך וארפא את הנער'

"כולנו מחבבים את הנער אנדרוס, ואתה יודע שבשבילי הוא כמו בן. אני לא יודע מדוע, אבל הוא נפל פתאום ולא הצליח להניע שום אבר. נבהלתי מאוד. גורלו של הנער נגע לליבי. הייתי מיואש, ולא ידעתי אל מי לפנות בבקשת עזרה. אין כאן רופאים, והתושבים פונים במקרים כאלה אל מרפאים מהסוג השכיח; אלה שמרפאים חולים בעזרת עשבי מרפא, לחשים, קמיעות ועוד. והנה, לפתע שמעתי על אדם מופלא, שלא מזמן ריפא חולה צרעת, שכולם נזהרו מפניו והתרחקו ממנו. כולם פחדו שהוא ייגע בהם, ולא הרשו לו להיכנס אל בית הכנסת. הוא התפלל בחוץ, ליד הפתח. המצורע פגש פעם את איש הפלאות והתחנן בפניו: "אם תרצה, תוכל לרפא אותי! " האיש המופלא שמע וקרא: "אני רוצה שתירפא!" המצורע נרפא בו ברגע!  כהרף־עין הוא נהיה טהור, כאילו גופו עטה עור חדש. המְרפא הורה לו להקריב קרבן טהרה, והשביע אותו שלא יספר דבר לאיש. מובן מאליו, שכבר למחרת ידעה כל העיר על הנס שאירע. גם לי נודע הדבר. די. ראיתי איך אנדרוס שלי מתעוות ומפרכס, ולבי דאב עליו. חששתי שמא אכל משהו פגום, או נעקץ על ידי חרק ארסי. הלכתי אל היהודים ואמרתי להם: 'תמיד הייתי טוב אליכם. אפילו עזרתי לכם לבנות בית כנסת. כעת אתם חייבים לעזור לי. לכו אל איש הפלאות שלכם ובקשו ממנו שירפא את הנער שלי.' הם מיהרו ללכת אליו, ואני הלכתי אחריהם. כך פגשתי את האיש. מראהו החיצוני עשה עלי רושם עז. פניתי אליו בבקשה שירפא את הנער שלי, כי איני יכול לראות את ייסוריו. האיש הביט בי, ואחרי שהבין שיש לי כוונה רצינית ואני מאמין שהוא יכול לעזור לנער החולה, אמר לי: 'אבוא אל ביתך וארפא את הנער'. טוב הלב שלו ונכונותו לבקר בביתי, למרות שהדינים שלהם אוסרים עליהם לשהות בבית של גוי, ריגשו אותי. אמרתי לו: 'אתה לא צריך לטרוח ולבוא אל ביתי. אני יודע שאתה יכול לצוות מרחוק על הרוחות, כמו שאני יכול לפקד על חיילי'. הוא התרשם מתשובתי, ואמר לסובבים אותו: 'בין היהודים לא פגשתי אמונה חזקה כמו זו של האיש הזר הזה'. אחר כך אמר לי: 'לך לביתך. מה שאתה מאמין בו, עתיד להתגשם'."

שר המאה סיים את סיפורו, פנה אליי והצהיר בביטחון מלא: "אני חייב לומר לך שכאשר הבטתי באותו אדם, הרגשתי שאני חייב להאמין בו וביכולתו לצוות על הרוחות כפי שאנחנו מפקדים על חיילינו. תאר לעצמך, שכאשר הגעתי לביתי, ראיתי את אנדרוס בריא ושלם: הולך, מתנועע ומדבר כמוני וכמוך!"

אחרי ששמעתי מפי שר המאה על הפלא הזה, הייתי סקרן לראות את האיש, ושאלתי: "קנטוריון, האם אוכל לראות את עושה הנפלאות הזה?"

"ודאי. הוא נמצא כל יום בנמל בחברת הדייגים ומייבשי הדגים. אם אתה רוצה, בוא איתי ותוכל לפגוש אותו."

הלכתי עם ידידי אל נמל הדייגים. הנמל הדל שכן במפרץ קטן וחומת אבנים הפרידה בינו ובין גדת האגם. זה היה נחוץ, כי הכינרת הרוגעת רוגזת לפעמים, והגלים הסוערים עלולים להתנפץ על יסודות הבתים.  הדייגים ישבו בסירותיהם ועל החוף התקהלה קבוצת אנשים. נשים פרשו על החול את רשתות הדיג כדי לתקן אותן, וגברים עסקו במלאכתם. בגלל  החום ששרר במקום הם חשפו את פלג גופם העליון, וכך גררו סלים ודליים מלאים דגים מן הסירות אל החוף. שם שטחו את הדגים על לוחות אבן, זרו עליהם מלח, והניחו אותם על כפות תמרים כדי לייבש אותם באוויר החם. סבלים עירומים למחצה נשאו שקי תבואה וסלים מלאים פירות וירקות על גבם השזוף והנוצץ מזיעה והעמיסו הכול על סירות מפרש שעגנו בנמל.  איכרי העמק שהביאו את יבולם למכירה התמקחו עם הקונים, גובי המס גבו את חלקם, והמשגיחים האיצו במייבשי הדגים למהר במלאכתם. למרות זאת ראינו שמפעם לפעם התחמק מישהו מהעבודה והצטרף למעגל אנשים שהקיף אדם שהטיף באוזניהם. ראינו גם שמישהו אחר עוזב את מעגל המאזינים, רץ אל הדייגים ואל מייבשי הדגים והסבלים שעסקו במלאכתם, ומספר להם בהתלהבות ובליווי תנועות ידיים מה אמר המטיף. היינו סקרנים וביקשנו להתקרב אל הקהל שהקיף את האיש.

ידידי אמר שאנחנו צריכים להיזהר, מפני שכולם ייבהלו ויברחו כשיראו אותנו בטוגה הרומית שלנו, כי יחשבו שאנחנו מתכוונים לתקוף אותם. לכן השתדלנו שלא יבחינו בנו והתקרבנו בסתר אל מעגל האנשים. עמדנו תחת עץ תאנה ועקבנו אחרי המתרחש.

על גדת האגם, במרחק מה מהנמל, עמדו כמה עצי תאנה מוזנחים. כנראה היה שם פעם מטע או שדרה של עצי תאנה, וגלי האגם השוצפים הציפו אותם. כעת נותרו רק שניים־שלושה עצים, שתעו והגיעו אל החוף. הטבע התהדר בפריחת אביב נפלאה, אבל עצים אלה עמדו עירומים, ורק כמה ענפים השתרגו בצמרתם. אל גזעי העצים נקשרו רשתות דיג שהנשים עסקו בתיקונן, ועל הענפים החשופים נתלו סלים מלאים דגים שהומלחו לייבוש.  מוכרי דגים שבאו אל הנמל כדי לקנות סחורה קשרו את חמוריהם אל העצים. החמורים כרסמו את קליפת הגזע, וכך הצמיחו העצים קשקשי דגים וגרגירי מלח במקום עלים. אין מראה עצוב יותר מעץ תאנה עירום שפורש לצדדים את ענפיו המעוותים כמו צלוב שידיו נשמטות מן הצלב. ראיתי איש צעיר עומד תחת עץ עירום כזה, מוקף מעגל של דייגים, סבלים ואיכרים שבאו למכור את יבולם בנמל של כפר נחום. כל דייג אחז בחכתו, כל סבל נשא את סל המשא, כל איכר עמד והמַלְמָד בידו. צריך היה לראות את האנשים הפשוטים שהקיפו את האיש! באיזו שמחה והכרת תודה הם הקשיבו לדבריו והנהנו בראשם. אחדים קינחו בשרוול בגדם את הזיעה שנטפה  ממצחם; אחרים גירדו במקל את הגב והכתפיים. היה מי שהפנה אל חברו את פניו הצרובים, קרץ אליו בעיניו השחורות שנצצו מרוב שמחה, והניע בהסכמה את זקנו הסבוך. התפלאתי לראות ביניהם גם גובי מיסים ומוכסים. אפשר היה לזהותם לפי השוט עם ראש העופרת שבידם, נרתיקי המטבעות הקשורים לחגורתם, ותג הפח המזהה שנשאו על החזה. היהודים התייחסו אליהם כאל חוטאים, ולא רצו לכלול אותם בחברתם. אבל כאן עמדו כולם כחבורה אחת והקיפו את האיש הצעיר כמו כתר של אחוות אחים. כתר זה התרחב יותר ויותר, כי עובדים נוספים חמקו מהשגחת המפקחים ובאו לכאן בריצה כדי להצטרף למעגל המאזינים ולקלוט כמה מילים. כולם האזינו בשקיקה, כמו צמֵא שמזנק אל מעין טהור כדי ללגום ממימיו. על יד החוף היו כמה סירות, ודייגים יחפים וצרובי פנים עמדו עליהן בצוואר מתוח והקשיבו לדברי האיש. דייגים אחרים ישבו בסירותיהם, השעינו את פניהם המכוסים זקן שחור על כפות הידיים והרהרו בדברים ששמעו מפיו. דברי האיש כבשו את לבם במידה כה רבה, עד שלא הבחינו בי ובידידי. שנינו התקרבנו בשקט ועמדנו ליד מעגל המאזינים כדי שנוכל לשמוע מה יש לאותו אדם לומר.

אני חייב להודות שכבר ממבט ראשון הוא עשה עלי רושם יוצא מגדר הרגיל. היה משהו מתעתע; מַמשי ולא מַמשי במראה גופו ובצורת עמידתו תחת עץ התאנה העירום.

לאיש הצעיר הזה היה גוף של ילד חלוש. צווארו היה דק ועורקיו נראו מבעד לעורו הענוג. עם זאת, הוא היה גבוה מכולם. דמותו נישאה מעל האנשים העירומים למחצה שהקיפו אותו, עד שנדמה שהוא לא עומד על הקרקע אלא על מדרגות לא נראות

הוא היה כבן שלושים. גופו הצנום כחוש מאוד, אבל לא גרמי ושרירי כגופו של יוחנן המטביל, כפי שראיתיו בתא הכלא במבצר המושל. לא, לאיש הצעיר הזה היה גוף של ילד חלוש. צווארו היה דק ועורקיו נראו מבעד לעורו הענוג. עם זאת, הוא היה גבוה מכולם. דמותו נישאה מעל האנשים העירומים למחצה שהקיפו אותו, עד שנדמה שהוא לא עומד על הקרקע אלא על מדרגות לא נראות. פניו היו חיוורים מאוד, אבל לפי חיוניות הנעורים שקרנה מהם אפשר היה להניח שזהו הגוון הטבעי של עורו. הפאות שגידל כמנהג היהודים התמזגו בזקנקן השחור שהקיף את פניו המוארכים והבליט את הלובן הצח שלהם. הבגד הכהה שלבש כדרכם של תלמידי חכמים כיסה את כל גופו, מהצוואר עד כפות הרגליים. מעליו הייתה מין כתונת חסרת שרוולים עם פסים כחולים לבנים, וממנה השתלשלו ארבעה  פתילים ארוכים שהגיעו עד הרגליים. הם קראו לזה "ציצית". הוא עמד תחת עץ התאנה העירום והסביר להם משהו.

הוא דיבר בז'רגון הארמי שלהם, ואני לא הבנתי הכול. אבל אז כבר הכרתי במקצת את שפת הארץ, והבנתי במה מדובר. הייתי מבין יותר אילו לא היה משבץ בדבריו כל כך הרבה פסוקים שציטט בעברית מתוך ספריהם. הוא פנה אל הסבלים וממליחי הדגים העניים שהקיפו אותו והאזינו לדבריו, והם הקשיבו לו בפיות פעורים. עיניהם הצוהלות והאושר שהאיר את פניהם העידו שהוא אומר להם מילים של נחמה ועידוד נוכח חייהם הקשים. כפי שהבנתי, וכפי שידידי הסביר לי אחר כך, הוא ניחם את מאזיניו הדלים בכך שאמר שהם "מלח הארץ" ומהם תבוא העזרה: "אשרי הענווים כי להם יהיה עושר השמיים, אשרי העניים כי הם עתידים לרשת את הארץ!" אחר כך הוסיף וציטט מהכתוב: "העם ההולכים בחושך ראו אור גדול, ואור גדול נפל על אלה שיושבים בארץ המוות." לפתע ראיתי איך פני המאזינים קורנים מרוב אושר. הוא בוודאי אמר להם משהו מאוד נבון, כי כולם תלו בו את מבטם, פערו את פיהם ובלעו כל מילה.

"הוא מסביר את דבריו בעזרת משל, והם אוהבים את זה מאוד".  - הסביר שר המאה.

פתאום פרצה מהומה, צעקות וגערות נזעמות. מטר חבטות ניתך על ראשי המאזינים, וריצה בהולה פרצה. הבטנו סביב וראינו שהמשגיחים הממונים על ממליחי הדגים התחילו לחבוט על ראש שכירי היום שעמדו סביב האיש הצעיר ושתו בצמא את דבריו. השמחה למשמע דבריו עוד זרחה על פניהם ברגע שחשו את עוצמת המכות שהמשגיחים הנחיתו על ראשם. שכירי יום רבים תפסו את כלי העבודה שלהם — הסלים, הקרדומים, דליי המלח — ומיהרו לרוץ אל מקום עבודתם. אחרים נמשכו אחרי דברי האיש, ונעצרו כדי להמשיך לשמוע. אבל המשגיחים תקפו אותו בצעקות רמות: "למה באת לכאן להפריע לעובדים? אתה לא יודע שהם שכירי יום?"

"שעות היום של שכיר יום שייכות לאדוניו!" — צעק כלפיו ראש המשגיחים.

"כן, אתה צודק," — ענה האיש הצעיר למשגיח וחיוך עלה על פניו החיוורים — "יומו של שכיר יום שייך לאדוניו. אבל איש אינו יכול להיקרא 'אדון', פרט לאדון עולם. ימינו שייכים רק לו. לְמה הדבר דומה?" הוא רצה לספר משהו, אבל המשגיח צעק כנגדו: "תוכל לשאת את הדרשות הנאות שלך ביום השבת, בבית הכנסת, ולא כאן, במקום העבודה!" המשגיחים זכו בתמיכה של אדם רציני בגלימה כהה, שהתקרב אל הנאספים ואמר: "לפי החוק אסור להפריע לשכיר יום בעבודתו, ואפילו לא לשם לימוד תורה" אני הבחנתי בו עוד קודם לכן. הוא עמד בריחוק מה והביט בעניין בהתרחשות.  זה היה הגבאי של בית הכנסת שבו התעורר בשבת האחרונה ויכוח מר בהקשר לפירוש שהדרשן הצעיר הציע לאחד מדיני ההלכה.

"אנחנו נגרש את מֵפֵר החוק הזה מכאן! נתבע אותו לדין, ונדרשו שישלם לנו פיצויים!"

מי יודע איך החיזיון הזה היה מסתיים אלמלי הופיעו לפתע כמה גברים והקיפו את המטיף הצעיר כדי לגונן עליו. קודם לכן הבחנתי באחד מהם: הוא ישב בסירה שעגנה ליד החוף. זה היה יהודי בעל זקן שחור, נמוך, רחב כתפיים ומוצק כגזע חסון. הוא הושיט את זרועותיו השריריות כמי שמבקש לגונן על האיש הצעיר. שניים־שלושה דייגים נוספים בעלי חזה שעיר, זקן פרוע ופאות מדובללות הניחו את רשתות הדיג על החוף וניצבו ליד הדרשן כדי להגן עליו מפני המשגיחים התוקפניים שכבר נופפו באוויר את השוטים שבידיהם. "הנמל הוא רשות הרבים, והוא שייך לכולם, לא רק לאדוניכם! כל מי שרוצה לדבר כאן, יכול לדבר!", צעק הדייג הראשון.

האיש שעמד במרכז המהומה שהמשגיחים הקימו לא שם לב לוויכוח ולצעקות הרמות, כאילו לא היה שם ולא ראה מה מתרחש סביבו. תשומת לבו התרכזה בדייג שבא לעזרתו. ראיתי איך עיניו השחורות והגדולות שולחות מבט חודר אל הפנים התמימים של הדייג הפשוט, שנבהל מן המבט הנוקב. שני הגברים הביטו לרגע זה בעיני זה ושתקו. אחר כך נטל הדייג את יד הדרשן כמו אב שאוחז ביד בנו, והרחיק אותו מן ההמון הסואן.

 שני ממליחי דגים עקבו אחריהם במבטם וראו איך הם מתרחקים ונבלעים בצללי הרחוב. הם הביטו שעה ארוכה, ואחר כך שמעתי מה דיברו ביניהם:

"הכול קרה מפני שהוא מתחבר איתנו, האנשים העניים. לכן האחרים שונאים אותו."

"הוא המשענת המנחמת שלנו. מי, חוץ ממנו, דיבר איתנו כך?", חברו המשיך להביט אחרי האיש.

"הוא יוחנן בעצמו. יוחנן שקם מן הקבר כדי לנחם אותנו."

"הוא אליהו הנביא. הוא מרפא חולים כמו אליהו הנביא."

"נו, נו. עוד תספיק לספר הכול בבית הכנסת. כעת תחזור לעבודה!" האיץ אחד המשגיחים בעובד החולמני שלא הפסיק להביט בעיניים עורגות לכיוון שאליו פנו הדרשן ומלוויו.

"בעצם, הם צודקים!", קראתי אל ידידי, שעמד אחוז חלום כמו האחרים.

"מי?", שאל שר המאה.

"המשגיחים. אלה הם שכירי יום. המעסיקים שלהם משלמים עבור זמנם, והוא מנתק אותם מן העבודה! האיש הזה עובר על החוק!"

בוא נלך. היהודים עוד יחשבו שאנחנו רוצים להצטרף אל דתם. אם נישאר, הם יתקרבו אלינו יותר מדי, כדרכם של יהודים

שר המאה הביט בי בכאב. צער רב היה טמון במבטו.

"כן, הוא מפריע לעבודה", הודה. ואחר כך הוסיף ואמר: "גם השמש וגשמי האביב משבשים את עמל היום של השכירים בבשורת השמחה והנחמה שהם מביאים."

לא הבנתי את ידידי. על כל פנים, הגיעה השעה להתרחק, כי העובדים הבחינו בנו. הופעתנו במקום הבהילה אותם, והם התחילו לברוח מפנינו. אבל הם נרגעו אחרי שראו שאני נמצא בחברת שר המאה, שקיים יחסים טובים עם יהודי המקום.

"בוא נלך", אמרתי לשר המאה. "היהודים עוד יחשבו שאנחנו רוצים להצטרף אל דתם. אם נישאר, הם יתקרבו אלינו יותר מדי, כדרכם של יהודים."

מתוך "האיש מנצרת" מאת שלום אש. תרגום מיידיש: בלהה רובינשטיין, הוצאת פרדס, סדרת "הדשא הגדול" בעריכת נוית בראל, 2023

תמונה ראשית: מתוך "שליית הדגים בדרך נס" (1515), רפאל. תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה